השבת אבידה - שטרות כסף
שאלה
ידוע לי שכסף נחשב דבר שאין בו סימן, ושבדרך כלל אין בו חשש של ייאוש שלא מדעת, מפני שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. אולם נראה לי שכיום אנשים אינם רגילים לבדוק את כיסיהם בכל שעה. לכן רציתי לשאול: האם יש היתר הלכתי שניתן לסמוך עליו להשתמש בכסף, גם בלי להסתמך על הטענה שההלכה אינה משתנה אף אם המציאות השתנתה?
אציין שליד מקום המציאה יש אתר בנייה עם פועלים סינים.
אם אפשר, אבקש שהשאלה תובא בפני הרב עצמו, ואשמח לדעת גם את טעם ההיתר, אם יש כזה.
תשובה
שלום וברכה
תשובת מורנו הגר"ע פריד שליט"א:
אם השטרות לא היו עם סימן, או מקופלים יחד, הרי אלו שלו.
כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו, וכשרואה שנאבד ממנו, מתיאש אם אין סימן.
--
מצורף לשון תשובת הגר"ע פריד שליט"א, שעונה על ענין זה בפירוט:
שאלה: מצא שקל, מה יעשה בו.
תשובה: הרי אלו שלו.
מקור: מבואר במשנה (ב"מ כא.) "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" ואף לאביי הסובר שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש [כלומר, אדם שמצא אבידה ללא סימן לפני שנודע לבעלים שהחפץ אבד, דינו ש"יהא מונח עד שיבוא אליהו", ואם הוא חפץ שמצוי להשיג כמותו, יכול לרשום את פרטי האבידה במקום משתמר, ולהשתמש באבידה, ויתבאר בס"ד בגיליון הבא. טעם הדבר הוא מפני שנפסק להלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וראה בגיליון הבא], כסף שאני, כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, וא"כ בוודאי כבר נודע לו מכך שהמטבע אבד.
ויש לעיין בדין המוצא מטבעות של סכומים קטנים בזמננו, שאנשים לא רגילים למשמש בכיסם לבדוק אםהמטבעות עדיין אצלם או שהם אבדו - האם גם בזה אמרינן "הרי אלו שלו", או שדינו ככל אבידה שאין בה סימן שהרימה לפני שהבעלים התייאש, ויהא מונח עד שיבוא אליהו.
ולדברי רבינו פרץ דלהלן נראה שוודאי שייך למוצא, אולם יש להסתפק מה יהא הדין לדברי רש"י דלהלן. ולמעשה מטו משמיה דהחזו"א שהפקר בי"ד הפקר, וכיון שבזמן חז"ל הכסף היה שייך למוצא, אף בזמננו הכסף שייך למוצא.
מקור
שו"ע חושן משפט סי' רסב ס"ג
