כוונה בקריאת שמע
"שמע ישראל וכו'" (דברים ו, ד) "והיה אם שמוע וכו'" (דברים יא, יג)
חובת הכוונה ב"שמע ישראל"
מבואר בגמ' (ברכות יג:) שהתנאים נחלקו עד היכן צריך לכוון בקריאת שמע, "ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ, אמר רבא הלכה כרבי מאיר".
ונחלקו הראשונים האם כוונת הלב הנ"ל היא לעיכובא או שהיא רק לכתחילה. דעת הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ב ה"א) שכוונה זו היא לעיכובא, ואם לא כיוון לא יצא יד"ח, וכן היא דעת הרשב"א במסקנתו (ברכות שם), וכ"ד עוד ראשונים . אמנם בתחילה כתב הרשב"א שכוונה זו היא רק לכתחילה.
להלכה פסק השו"ע כדעת הרמב"ם ודעימיה שהכוונה בפסוק הראשון מעכבת, וז"ל (סי' ס ס"ה) "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו", וכן כתב ( סי' סג ס"ד) " עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה, מודה הכא".
מהי הכוונה הנצרכת – שיטות הראשונים
עוד נחלקו הראשונים מה היא הכוונה הנ"ל הנצרכת בפסוק הראשון, ויש בדבר ג' שיטות – י"א שדברי הגמ' עוסקים בכוונה הרגילה "כוונת המצוות" שמכוונים כשמקיימים את כל המצוות (עי' ר"ה כח) , י"א שצריך להבין את פירוש המילות, וי"א שבפס' ראשון צריך את כוונת קבלת עול מלכות שמים, וכלדקמן.
[א] דעת הרמב"ן (ר"ה, דף ז מדפה"ר) שהגמ' עסקה בכוונת המצוות הרגילה (ועי' בדברי הלחם משנה, הל' שופר פ"ב ה"ד), וכל דברי הגמ' הולכים רק בשיטת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, ובאמת לשיטות שמצוות אין צריכות כוונה, אף בפס' ראשון אין צריך לכוון.
אמנם דברי הרמב"ן לא נפסקו להלכה, וכוונת המצוות הרגילה נצרכת בכל הקריאת שמע, ולא רק בפסוק הראשון.
[ב] דעת הריטב"א (ברכות שם)שהגמ' התכוונה שצריך לכוון בפס' הראשון את פירוש המילים (וז"ל הריטב"א "שיכוון לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו"), וכן מבואר בספר הבתים (הלכות ק"ש שער ג, ס"א), ובכד הקמח ( ערך תורה).
[ג] דעת האשכול (מהד' אוירבך, סי' ו) והמאירי (ברכות שם) שמדובר על כוונה לקבל עול מלכות שמים (ז"ל האשכול "וכוונה דקאמר רבא פירושו שיכוין לקבל עליו עול מלכות שמים בלבו כדכתיב על לבבך". וז"ל המאירי "ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כוונת הלב ר"ל שיכוין לבו ליחד את שמו יתברך"), וכן מבואר בספר השולחן (לתלמיד הרשב"א, הל' ק"ש שער ב) ובארחות חיים בשם הרי"ץ גיאות (ק"ש סו"ס יט). [וע"ע רא"ה בחידושיו (ברכות שם), ובספר ההשלמה ובספר המאורות ובספר המכתם (ברכות שם) שכתבו שבפסוק ראשון צריך כוונת הלב], ובחי' הרשב"א (ברכות שם) מבואר שדי בקבלת עול מלכות שמים (דזה לשונו "אבל כאן צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב"), וכן מבואר ברשב"א (שו"ת, ח"א סימן שדמ) (וז"ל "אלא שהתפלה וקרית שמע יש בהן כונה אחרת והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים כדי שיהו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים ובייחוד ובקבלת עול מלכות שמים ובסדור השבחים".
אמנם בשו"ת הרשב"א (שם) כתב "אבל מכאן ואילך כל שקורא מילותיה כתקנן, אע"פ שלא כיון ליבו בכונותיה ובקבלת עניניה", ומשמע מדבריו שאחרי פסוק ראשון אף אם לא כיון פירוש המילות יצא ידי"ח ומשמע שבפסוק ראשון מעכב פירוש המילות, וצ"ע סתירת הדברים).
מהי הכוונה הנצרכת – דעות האחרונים, והלכה למעשה
ונחלקו בכך האחרונים - רעק"א ( ברכות יג,: ומקורו במכתבי רעק"א מכתב ד, הובא בכו"ח ח"ב סי סג) כתב שדי בקבלת עול מלכות שמים ולא צריך להבין את פירוש המילות [ויש להסתפק האם כוונתו שאף לכתחילה לא צריך , ועי' היטב לשון השו"ע הנ"ל], וכהאשכול והמאירי וספר השולחן [והרשב"א] הנ"ל.
אמנם במשנ"ב ( סי' סב ס"ק ג) מבואר שמעכב להבין את פירוש המילים (וכ"נ במשנ"ב סי' ס ס"ק ז, ובמג"א שם סוף סק"ד, ובפמ"ג פתיחה כוללת ח"ג אות ו), וכהריטב"א וספר הבתים הנ"ל.
ולהלכה נראה שיש לחוש שפירוש המילים מעכב כהמשנ"ב וכמבואר בריטב"א ובספר הבתים הנ"ל, אך המיקל ואינו חוזר שוב יש לו על מה לסמוך, שכן מבואר באשכול ובמאירי [וברשב"א] הנ"ל.
ונראה שגם לפמש"נ שיש לחוש שפירוש המילים מעכב, אין מדובר על כוונת אותיות השם, שבהם הכוונה אינה מעכבת.
וכן נראה שאף לפי המשנ"ב הנ"ל שכוונת פירוש המילים מעכבת, אם הבין את פשטות המילים ושם לב מה אומר, אף שלא כיוון את ביאורם, יצא בדיעבד יד"ח.
קבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע
מבואר במשנה (ברכות יג:) שעניין קריאת פסוק שמע ישראל הוא קבלת עול מלכות שמים (וז"ל המשנה "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כן יקבל עליו עול מצוות"), וכן הוא בספרי (פרשת שלח אות קטו ) "איזו היא פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים וכו', אין אתה מוצא אלא פרשת שמע" ע"כ, [ועי' ברכות טו, טז, כא: תדא"ר פכ"ו, וע"ע ספרי דברים ו ב]. ולכן יש לכוון לקבל עול מלכות שמים, וכפי שיתבאר להלן.
האם כוונה זו מעכבת
לכאורה נראה שכוונה זו מעכבת, ואף אם כיוון את כל פירוש המילים - אם לא כיוון לקבל עול מלכות שמים, לא יצא ידי חובה. וכן מבואר בחת"ס (ר"ה כח:, ועי' בשו"ת ערוגות הבושם או"ח סי' טז), וכן מוכח בראשונים הנ"ל הסוברים שהכוונה היא קבלת עול מלכות שמיים. ובסידור היעב"ץ (הל' ק"ש) ובבא"ח (שנה א, פ' וארא אות ו) כתבו שלפני קריאת שמע יש לכוון לשם מצוות קריאת שמע ולשם מצוות ייחוד השם, שזהו קבלת עול מלכות שמים [והם שתי מצוות נפרדות, כמבואר ברמב"ם (ספה"מ עשה ב ועשה י), ובחינוך (מצוה תיז ומצוה כ)].
אמנם בסידור השל"ה , וכן בגר"א (מעש"ר אות לז) כתבו רק לכוון לשם מצוות קריאת שמע , ולא הזכירו מצוות עשה של ייחוד השם, וצ"ל שהוא משום שהיא מהמצוות התמידיות ולא רק בזמן קריאת שמע. ועיין באבודרהם (דיני קריאת שמע) שכתב שבקריאת שמע יש מצוות קבלת עול מלכות שמים ומצוה נוספת של יחוד השם.
גדר חיוב הכוונה בהזכרת שמות השם
לא מצינו בחז"ל ובשאר הראשונים מקור לכך שצריך לכוון את פירוש השם כשמזכירים שם השם.
אולם הטור (סי' ה, ובהגר"א כתב שמקור הטור הוא בספר היראה לרבינו יונה) כתב "ויכון בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו, ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו, באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל, ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והוה ויהיה, ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי קל לשון כח וחוזק הוא", וכן הוא בארחות חיים (דין מאה ברכות סי' ג), וכ"פ השו"ע (סי' ה).
ונראה שאף שצריך לכוון באמירת השמות את פירושם, אך אינו עובר איסור אם אינו מכוון את פירושם, ומה שמבואר ביסוד ושורש העבודה (ח"ב פ"ב) ובחיי אדם (כלל ה) ומובא במשנ"ב (שם) העונש של מי שלא מכוון, והוא בכלל הוצאת ש"ש לבטלה, מדובר רק על מי שלא שם על לב כלל שמוציא שם השם מפיו, אבל אם יודע שמוציא שם השם מפיו, אף אם לא כיון את פירושו - אין זה בכלל הוצאת ש"ש לבטלה. וכן רבינו יונה כתב (אגרת התשובה) "והמזכיר את השם צריך להזכירו באימה וביראה" וכו', וכוונתו גם שיש לדעת שהוא מזכיר שם השם.
כוונת שאר שמות השם
ולא נתבאר להדיא באלו שמות צריך לכוון - האם רק בשמות הוי"ה, אדנות ואלוקים או גם בכל שאר השמות שאינם נמחקים.
ובפשוטו נראה שאף שהשו"ע נקט רק את השמות הנ"ל, כי הם השמות המצויים, לכאורה הוא הדין בשאר השמות שאינם נמחקים ואין טעם לחלק בזה.
כוונת השם בתפילה, בשמו"ת ובתהילים
לא נתבאר להדיא האם חייבים לכוון זאת רק בברכות או גם בתפילה, או גם בכל הזכרת שם השם, כגון באמירת תהלים או באמירת שנים מקרא או בלימוד תנ"ך וכדומה.
ובלשון הטור והשו"ע (הנ"ל) דין זה הוזכר בסמיכות לדין שצריך לכוון בשעת אמירת ברכות [וכן כותרת הסימן הוא "כוונת הברכות"], אולם בלבוש (שם) כתב " יכוון בברכותיו ובתפילותיו", ומבואר שכוונה זה נצרכת לא רק בברכות אלא גם בכל התפילה, וכן מוכח במשנ"ב (סי' תרנא ס"ק לז) שכתב שאין לנענע את ד' המינים בשעה שמזכיר את שם השם ב"אנא השם", מפני שצריך לכוון בשעת אמירת השם.
אמנם עדיין לא נתבאר האם דין זה נאמר בכל הזכרת השם גם מחוץ לברכות ולתפילה. ובכה"ח (סי' קע ס"ק ג) פשיטא ליה שדין זה נאמר בכל הזכרת השם.
מסירת מודעה [תנאי] בכוונת השם
כתבו האפיקי ים (סוף הספר, בפניני ים אות ג) ובסידור תפילה לדוד (לגאון מבוטשאטש) שימסרו מודעא בתחילת כל יום שמכוון את הפירוש בהזכרת השם כפי מה שנתבאר כל שם כפי פירושו [ויש לעיין למה לא די לכוון כן פעם אחת לכל החיים].
ולפי מה שנכתב לעיל שאף אם לא כיוון פירוש השם בקריאת שמע יצא יד"ח, אין זה נכון מה שכתבו בסידורים שבפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכת אבות לא מועיל מסירת מודעא זו.
אמנם בעניין עצם הדבר שמועיל בזה מסירת מודעא - הדברים מחודשים, שכל מה שמצינו מסירת מודעא הוא לעניין נדר (נדרים כג, יו"ד סי' ריא) שמועיל מדין נדר בטעות שלא חל כלל (כמבואר בר"ן נדרים עה ע"ב ד"ה הא כדאיתא), אך אין זה שייך בהזכרת השם, מפני ששם כבוד השם הוא לחשוב על פירוש השם.
[ובט"ז (יו"ד סי' רדע) סובר שמועיל תנאי אם ישכח לקדש את שם השם בספר תורה, אמנם שם הוא עניין אחר, מפני שיש להחיל דין לשמה, ועל זה יש הסוברים שמועיל דין תנאי. וגם זה לא פשוט שהוא מועיל, אך בהזכרת שם השם שהוא מדין כבוד השם לא מצינו שמועיל מודעא].
אמנם נראה לפי מה שנתבאר לעיל שעיקר החובה היא לדעת שאומר שם השם, אם יודע שאומר את שם השם, יש להקל לגבי המחשבה על פירוש השם, שבאופן שקשה לחשוב כל פעם על הפירוש, יכול לסמוך על מסירת מודעא זו , אך לכתחילה יש לחשוב אף על הפירוש ולא לסמוך על מסירת מודעא זו.
אופן אמירת פסוק "שמע ישראל"
כתב הרמ"א (סי' סא סע' יד) שיש לחלק את הפסוק "שמע ישראל וכו'" לג' חלקים: שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד – ובטעם הדבר כתב "כדי שיהא נשמע: שמע ישראל כי השם שהוא אלוקינו הוא השם אחד".
ומבואר בדבריו, וביותר במקורו בספר 'על הכל' (סי' ב אות ד, לתלמיד רבי משה מאיוורא מבעלי התוס') שטעם החלוקה הוא כדי שיהיה ניכר שמקבל עליו עול מלכות שמים, ויהיה נשמע שהשם שהוא אלוקינו הוא השם אחד. ומקור דבריהם הוא מהירושלמי (פסחים פ"ד ה"ט).
והנה נחלקו הראשונים האם כל הפסוק של שמע ישראל הוא דבר אחד או לא. דעת הרשב"ם (דברים ו, ד), רבנו בחיי (שם), הרוקח (סי' שכ) ורבינו יונה (שערי העבודה אות כה) שכל הפסוק הוא דבר אחד - השם שהוא אלוקינו הוא השם אחד, מושל יחידי על כל הבריאה.
אמנם רש"י (בפירושו על התורה, דברים שם) פירש שהשם שהוא עתה אלוקינו ולא אלוקי האומות, הוא עתיד להיות השם אחד, שיתגלה מלכותו עלינו [וראה בגו"א למהר"ל (שם) שב' הפירושים משלימים אחד את השני].
ובדברי הרמ"א הנ"ל מבואר להלכה כשיטת הראשונים הנ"ל ולא כשיטת רש"י, אמנם הב"ח (סו"ס סא) והערה"ש (שם ס"ד) נקטו כשיטת רש"י, אך להלכה יש לנקוט כמבואר ברוב הראשונים, וכפסק הרמ"א, וכן מבואר בבה"ל (סי' א).
קבלת עול מלכות שמים באמירת שמע ישראל
כשאומר "אלוקינו" - יכוון גם לקבל עול מלכות שמים, כמבואר באורחות חיים (לוניל, הל' ק"ש סי' יח) וברבינו יונה (שערי העבודה שם). [אמנם ביסוד ושורש העבודה (ש"ד פ"ה) כתב שיכוון זאת במילה "אחד"].
פירוש הפסוק "שמע ישראל"
שמע ישראל - תבין ותקבל בלב כי: (עי' חינוך מצוה תיז, חזקוני וספורנו דברים ו, ד).
השם - אדון הכל, היה הווה ויהיה (רבנו יונה בספר היראה, ושם כתב שזה הפירוש של "אלוקינו", אולם להלכה כתבנו להלן באלוקינו, כמבואר בסי' ה לעניין ברכות, ויתאר להלן, וה"ה לעניין קריאת שמע), שהוא:
אלוקינו - כל יכול ומנהיגנו, ומקבלים אנו עלינו את עול מלכותו, הוא:
השם - אדון הכל, היה הווה ויהיה.
אחד - מושל יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם.
חובת הכוונה ב"ברוך שם"
יש אומרים שהכוונה ב"ברוך שם וכו'" מעכבת [לבוש (סי' סג)
הובא במג"א (שם ס"ק ה) ובמשנ"ב (שם ס"ק יב). אולם צ"ע מהבה"ל (סי' סא ד"ה אחר) שפסק כשלטי הגיבורים והב"ח שאף אם לא אמר כלל "ברוך שם" יצא יד"ח (ועי' במש"כ הערוך השולחן שם ס"ו, שהלבוש והש"ג כלל לא נחלקו, ולכו"ע אם לא אמר, או שלא אמר בכוונה וכבר התחיל "ואהבת" אין צריך לחזור)].
פירוש "ברוך שם" (עי' פסחים נו.)
ברוך – מבורך.
שם כבוד מלכותו - שמו וכבודו ומלכותו [ואילו את עצמו אין לשבח כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה (רס"ג, אמונות ודעות, סוף מאמר ב)].
לעולם ועד – שאז יתגלה מלכותו בגלוי על כל העולם.
פירוש ברכת אבות בשמו"ע
השם - אדון הכל.
שפתי תפתח - בקשת רשות להתפלל לפני הקב"ה (המנהיג, דיני תפילה אות מג).
ופי יגיד תהלתך - כדי שאוכל להגיד תהילתך (רש"י ואלשיך תהלים נא יז, סידור הרוקח, תרגום הרס"ג הנ"ל).
ברוך - מקור כל הברכות [עי' חינוך (מצוה תל), יד הקטנה (הל' ברכות, מנחת עני אות ב), וע"ע רש"י ברכות יא: ד"ה ברוך וכן רש"י תהילים י ג, וע"ע בספר העיקרים (ב כו), אור זרוע (הל' ק"ש סי' ח), נפש החיים (ש"ב פ"ב), וע"ע אבודרהם (סוף דיני בית הכסא) וספורנו (תהילים סח, כ)].
אתה – אתה.
השם - אדון הכל.
אלוקינו - כל יכול ומנהיגנו.
ואלוקי אבותינו - שהנהיג את שלושת אבותינו [ירושלמי (מס' ביכורים פ"א ה"ד), אבודרהם (תפילת שחרית ופירושה), פירוש התפילות לר"י בר יקר, בית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פ"ח), וע"ע של"ה (פרשת עקב, ענוה, אות כג)].
אלוקי אברהם - כל יכול, שהנהיג את אברהם אבינו.
אלוקי יצחק - כל יכול, שהנהיג את יצחק אבינו.
ואלוקי יעקב - כל יכול, שהנהיג את יעקב אבינו.
הקל - השם חזק.
הגדול - המנהיג החזק (רד"ק תהילים קלה).
הגיבור - עושה נפלאות נגד הטבע (ע"פ ספר הבתים, ספר המצוה (מהדורת הרשלר) מצות עשה יג, בד"ה ואנשי כנסת הגדולה).
והנורא - מטיל מורא על העולם שלא יזיקו לישראל (יומא סט).
קל עליון - שליט על העליונים (אבודרהם).
גומל חסדים טובים – עושה עמנו חסדים לא כדי לקבל תמורה (אלשיך, פרשת ואתחנן).
וקונה הכל – בורא ועושה את הכל [רוקח (ברכת מעין שבע), וע"ע אונקלוס
(בראשית יד יט), רש"י, רמב"ן וספורנו (שם)].
וזוכר חסדי אבות – זוכר את החסדים שהבטיח לעשות עם האבות, היינו להיטיב לזרעם, כדי: (בא"ח ש"א פר' בשלח).
ומביא גואל לבני בניהם - להביא גאולה לבניהם (טור סי' קיג, אבודרהם ור"י בר יקר).
למען שמו - שבו נשבע הקב"ה שיגאלנו (טור שם) [והוא סיבה נוספת להבאת הגאולה, וע"ע בגר"א אבן שלמה יא, יג, ובטור שם].
באהבה - מכח אהבתו אלינו [ונחלקו האחרונים האם זה סיבה נפרדת להבאת הגאולה (וזו דעת הרש"ס בסידורו, הפלא יועץ בספרו בית תפילה) או שזו אינה סיבה נפרדת להבאת הגאולה אלא הדרך שבה הקב"ה יגאלנו מהגלות - עי' ערה"ש (סי' קיג ס"ט), ובעל הראשית חכמה (בספרו תוצאות חיים, שער ג)].
מלך – [יש להסתפק אם הכוונה למלך על ישראל, או שהוא מלך על כל העולם].
עוזר - בסיוע הנעזר (סידור הגר"א בפי' שיח יצחק לר"י מאלצאן, וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ה סי' קטו).
ומושיע - בלא סיוע אחר (שם).
ומגן - מציל לפני שהצרה מגיעה (שם, וע"ע ר"י אבן שועיב פ' ואתחנן).
ברוך אתה - מקור הברכות אתה.
ד' - אדון הכל.
מגן אברהם - שהגן על אברהם אבינו, ובזכותו יגן גם עלינו.
כוונת שמות השם
הוי"ה - אדון הכל, היה הוה ויהיה [ובקיצור – אדון הכל בתמידות] (טוש"ע סי' ה, ומקורם בארחות חיים מלוניל, דין מאה ברכות סי' ג, וספר המנהיג דיני תפילה אות מז, ובגר"א שם כתב שמקורם ברבנו יונה בספר היראה, אך שם הוא לענין ק"ש, וע"ע זוהר פר' פנחס, רנז:, ובמו"נ ח"א פס"א וסג, וספר העיקרים מאמר ב פכ"ח) וכך נוהגים בני ספרד. אך לדעת הגר"א (שם) הוא רק בק"ש, אבל בשאר המקומות די לכוון רק שהוא אדון הכל, וכן נראה להלכה דעת המשנ"ב (שם ס"ק ג).
אדנות - אדון הכל.
קה - לרש"י (ישעיה כו ד ותהלים סח ה) הוא מלשון "יִרְאָה", וכן בביאור הגר"א (יו"ד סי' רעו ס"ק יט) כתב שהוא לשון השם הנורא, והרד"ק (ישעיה כו ד, תהלים סח ה ופט ט, וע"ע אברבנאל שמות טו ב) פירש שהוא שם תואר שמשמעותו על היות העולם מאיתו (ועי' חגיגה יב, וב"ר יב, ועי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קצב).
אקיה - מהווה את הכל (גבורות השם למהר"ל פכ"ה, וע"ע רשב"ם וראב"ע שמות ג טו).
אקיה אשר אקיה – [כנ"ל מהווה את הכל] בשלימות (כנ"ל).
קל - השם חזק (עי' טור שם, רש"י בראשית לא, כט, ראב"ע שמות ג, טו, ביאור הגר"א יו"ד סי' רעו ס"ק יט. וע"ע יומא סז:, רש"י שם ובב"ב פח:, שמו"ר בשלח יב, פסיקתא זוטרא בראשית א, א., ובמדרש זוטא שיה"ש פ"א, ובאדרא רבא קלב, וע"ע רש"י בבראשית ו ב, לה ז, ושמות טו יא).
אלוקים - כל יכול (הטור שם (הועתק לשונו באבודרהם) כתב "תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים" (והוכיח מהפס' ביחזקאל "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח", שהוא לשון חוזק), והשו"ע שם כתב "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם", ותוספת זו "בעל הכוחות כולם" היא מהרמב"ן בראשית א ב. וי"ל שהטור והשו"ע לא פליגי, וזוהי רק תוספת על הטור, ועיקר הדבר שהוא חזק וכל יכול, ולכן כתבנו את הקיצור – כל יכול, וע"ע במה שנתבאר במקורות לפירוש שם "קל").
אלוקינו - כל יכול, מנהיגנו (כנ"ל באלוקים, ובאלוקינו יש לכוון גם שהוא מנהיגנו, כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' נה (וכ"ה במלחמת מצוה, מודפס בתחילת ספר המאורות על ברכות), ובגר"א יו"ד סי' רעו, ועי' פסיקתא דר"כ, בחודש השלישי פס' כג, וברות רבה פתיחתא א, וע"ע ספרי דברים ו ב. ובאדרת אליהו בראשית א, וע"ע בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פ"ו, וצ"ע בדברי הטוש"ע הנ"ל שפירשו את שם "אלוקים", והרי דבריהם הם בעיקר על ברכות כמש"נ בגיליון הקודם, ובברכות הרי אומרים "אלוקינו", ואעפ"כ הטוש"ע לא הזכירו את התוספת שצריך לכוון ב"אלוקינו", והרי אלוקים ואלוקינו הם שמות שונים, כמבואר בתהלים פר' מח ופר' סז).
אלוקֵי - כל יכול מנהיג את (ע"פ הנ"ל).
אלוקַי - כל יכול מנהיג אותי (ע"פ הנ"ל).
אלקיך - כל יכול מנהיג אותך (ע"פ הנ"ל).
אלקיכם - כל יכול מנהיג אתכם (ע"פ הנ"ל).
שקי - לרש"י (בראשית יז א) פירושו שדי באלוקותו לכל בריה, ולרמב"ן (שם) ולאבן עזרא (שמות ו ג) פירושו שמנצח ומשודד את כל הבריאה (וע"ע חגיגה יב. וב"ר מו, וע"ע רלב"ג בראשית יז א, רש"י תהלים צא א), ועי' מו"נ (ח"א פס"ג) ועי' הכתב והקבלה (במדבר כד ד).
צבקות - אות [-ניכר] בצבא שלו (חגיגה טז., שבועות לה, ונפסק ביו"ד שם שהוא קודש, ריטב"א שבועות שם, וכ"כ ברוקח בפי' ובא לציון, והוסיף "וניכר כבודו הגדול ביניהם", ועי' ראב"ע שמות ג טו, רד"ק ישעיה א כד, וע"ע שם פס' ט, ועי' רד"ק תהלים סט ז, ועי' אדר"נ נוסח ב פל"ח, וברכות לא [ונחלקו שם האם זה צבא השמים או גם צבא הארץ]).
הללוקה – נהגו להחמיר שהוא שם קודש, ומשמעותו הוא כמש"נ לעיל בשם קה (מסכת סופרים פ"ה ה"י, פסחים קיז., ירושלמי סוכה פ"ג ה"י , מגילה פ"א ה"ט).
והנה נחלקו שם האם זה שתי תיבות [מילים] ואז זה קודש, או שזה תיבה [מילה] אחת, ואז יש לדון אם זה חול ופירושו הוא הללוהו בהילולים הרבה, או שאף שזה במילה אחת זה קודש וכולל שם ושבח בבת אחת [ריב"ל בפסחים שם, אולם הט"ז (אהע"ז סי' קכט) על עמינדב נקט בדעת ריב"ל שהוא שתי מילים].
ולהלכה נחלקו בכך, שדעת התשב"ץ (ח"א סי' קעז) שהוא מילה אחת, וכן דעת הגר"א (אהע"ז סי' קכט ס"ק נב) ולכאורה נראה שלדעתם הוא חול.
אמנם דעת ספר האשכול (הל' ס"ת אות יז) שאף שהוא מילה אחת זה קודש (וכדעת הריב"ל בפסחים שם כנ"ל) וכ"מ באבודרהם (סדר ברוך שאמר ופסוד"ז) וכן נקט בדעת קדושים (סי' רעו ס"ק ח).
ודעת פסקי ריא"ז (סוף פסחים) והיש"ש (גיטין פ"ד בשמות גיטין סי' לא) והתוי"ט (סוכה פ"ד מ"ה) שזה שתי מילים וזה קודש, וע"ע בשו"ת שנות חיים (סי' לה).
ולמעשה צורת כתיבת מילה זו בזמננו, הנוהגים כנוסח בן אשר כותבים בשני מילים, והמנהג הנפוץ כמש"כ המנחת שי שהוא תיבה אחת, ולגבי שם קודש המנהג הנפוץ להחשיבו כשם קודש.
