שמיטת כספים

מהי שמיטת כספים

חוב שעבר עליו שביעית אסור לתבעו, ואם הלווה בא להחזיר צריך לומר לו המלווה 'משמט אני', ולדעת רוב הראשונים אף אם המלווה לא אמר "משמט אני", החוב נפקע.

מקור דין שמיטת כספים

במצוות שמיטת כספים מצינו בתורה מצוות עשה אחת ושתי מצוות לא תעשה, והן:

[א]. מצוות עשה לשמט את החובות בשנת השמיטה, שנאמר "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ", "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים טו, ב-ג).

[ב]. מצוות לא תעשה, שלא לתבוע את החוב שעברה עליו שמיטה, שנאמר "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו" (שם).

[ג]. מצוות לא תעשה, שלא להימנע מלהלוות לנצרכים מפני החשש שהשמיטה תפקיע את החוב, שנאמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה..." (דברים טו, ט).

דיני שמיטת כספים

בזמן הזה ובחו"ל: מן התורה שמיטת כספים נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג ומדרבנן שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, גם בחו"ל.

נשים: גם נשים מצוות במצוה זו, ולכן רווקה או נשואה שיש לה חשבון בנק משלה צריכה לעשות פרוזבול.

מלווה שעבר ותבע: אם המלווה תובע את החוב, יש אומרים שאף אם הלווה לא שילם לבסוף, עובר בלאו על עצם התביעה. אם גבה המלווה את החוב, יש אומרים שמלבד האיסורים הנ"ל, המעות שגבה גזל הם בידו.

השבת חוב שנשמט: אמרו חכמים [שביעית פ"י מ"ט] "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", ולכן אף שעברה שביעית, ילך הלווה ויחזיר את חובו, וכשאומר לו המלווה "משמט אני" יאמר לו "אף על פי כן, רצוני ליתן לך בתורת מתנה", ואז המלווה מותר לקבל ממנו.

כשהמלווה אומר "משמט אני" יכול לומר זאת בשפה רפה, באופן שרומז ללווה שיאמר "אף על פי כן" וכו'.

לדעת רוב הפוסקים אין לומר בפירוש ללווה שיאמר "אף על פי כן" וכו', אבל מותר לספר לאחרים על כך שהלווה הגיע לתת לפרוע את הממון והוא השיב לו "משמט אני", והם מעצמם ילכו ללווה ויאמרו לו שיאמר "אף על פי כן" וכו'.

תחילת השמיטה משמטת או סופה

להלכה נפסק (חו"מ סי' סז ס"ל) כשיטת רוב הראשונים ששביעית משמטת את הכספים בסופה ואין צריך לעשות פרוזבול עד סוף שנת השמיטה, אבל כתבו האחרונים שטוב לחוש לשיטת הרא"ש (גיטין פרק ד סי' כ) הסובר שאיסור התביעה מתחיל בתחילת שנת השמיטה, רק שבמשך שנת השמיטה אם הלווה מחזיר את החוב מעצמו, מותר למלווה לקבל וא"צ לומר משמט אני[1].

טעם נוסף שטוב לעשות פרוזבול לפני ר"ה של שנת השמיטה, משום שיש מהראשונים שדעתם ששנת השמיטה היא שנה אחת לפני הזמן הנהוג לפי הלוח בימינו, ואף שלהלכה אינו כן, לענין שמיטת כספים שהוא דבר שבממון – אם יטען הלווה כן – יתכן שלא יהא אפשר להוציא הכסף מידו.

אף אדם שעשה פרוזבול בערב שנת השמיטה לצאת ידי דעת הרא"ש, צריך לעשות פרוזבול נוסף בסוף שנת השמיטה.

חובות עבור קניה בהקפה, משכורות, דמי שכירות

הקדמה

חובות עבור קניה בהקפה אינם נשמטים

[אא"כ הייתה זקיפה במלווה], ונחלקו הפוסקים האם דין זה רק בחובות של חנות מכולת או ירקות שמוכרים בהקפה והדרך שרק אחר כמה קניות משלמים להם, או אף בחנויות שרגילים לשלם לאחר כל עסקה וקנה מהם בהקפה, האם גם חובות לחנויות אלו אין השביעית משמטת כיון שלא ניתן הכסף להלוואה. מחלוקת זו תלויה בשיטות הראשונים דלהלן.

שנינו במסכת בשביעית [פ"י מ"א] "שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר. 'הקפת החנות' אינה משמטת, ואם עשאה מלווה הרי זה משמט... 'שכר שכיר' אינו משמט, ואם עשאו מלווה הרי זה משמט".

ובביאור הטעם ש'הקפת החנות' ו'שכר שכיר' אינם משמטים, נאמרו שני דרכים:

דרך ראשונה [דעת רוב הראשונים[2]] – רק הלוואה משמטת, אבל חוב שחייב על מכר או שכר עבודה, או בכל דרך אחרת - אינו נשמט.

דרך שניה[3] – כל חוב משמט, ואף אם נוצר על ידי מכירה או עבודה או בכל דרך אחרת, והטעם ש"הקפת החנות" ו"שכר שכיר" אינן משמטין הוא משום דבזמנם הרגילות הייתה שקונים בחנות בהקפה במשך זמן ארוך, ומשלמים רק כשמצטבר סכום גדול ביותר, וכן הייתה הרגילות שמשלמים משכורת לשכירים רק לאחר שהצטבר סכום גדול, ונמצא שבסיום שנת השמיטה עדיין אין החוב עומד לגביה, ולכן אינו משמט.

ויש נפקא מינה מעשית בין שני הטעמים הנ"ל:

משכורת חודשית לעובד בזמננו שמקובל

לשלם לאחר זמן קצר, לדעת רוב הראשונים אינה משמטת, כיון שאין זה חוב מחמת "הלוואה", ואילו לדעת הרמב"ם זה כן משמט. וכן הקפה בחנות בזמנינו, שמקובל לשלם פעם בחודש: לדעת רוב הראשונים אינו משמט [אם לא היה זקיפה במלווה] דהרי זה נכלל בגדר 'הקפת חנות', אולם לדעת הרמב"ם משמט כיון ש'הקפת חנות' הנאמר במשנה הוא רק באופן שבזמן סיום שנת השמיטה החוב אינו עומד לגביה, ובזמננו החוב עומד לגביה.

אמנם גם באופן של 'הקפת חנות', אם היה 'זקיפה במלוה' החוב נשמט [וזו כוונת המשנה הנ"ל "ואם עשאה מלווה משמט"]. ומהו 'זקיפה במלוה'- מצינו בזה שיטות רבות ונפרט מקצתם: שיטת הרא"ש (גיטין פ"ד סי' יז), שזהו קביעת זמן לפרעון החוב לפני ראש השנה, ושיטת המרדכי (שבועות מט. רמז תשפ) שכתיבת סיכום של כל החוב ביחד חשובה זקיפה במלוה.

העולה לדינא

א. משכורות לעובדים עבור עבודתם אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואה ושביעית משמטתם.

ב. חובות עבור השכרת בית או רכב אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ג. חובות שנוצרו עקב התחייבויות שאדם התחייב לחברו [באופן שההתחייבות מועילה לפי ההלכה] אין שביעית משמטת, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ד. חובות לשדכן או למתווך אינם נשמטים, ויש סוברים שדינם כהלוואות ונשמטים.

ה. קנה בחנות בהקפה, החוב אינו נשמט. ויש אומרים שדינו כהלוואות והחוב נשמט.

ו. באופן שהקניה בהקפה נעשית ברישום במחשב שבכל קניה נעשה סיכום של כל החוב של קניות שקנה עד היום, יש לדון שהדבר נחשב כ"זקיפה".

ז. חובות לחברת טלפון או חברת חשמל, נחשבים כ'זקיפה במלווה' והחוב נשמט, ולכן אם קיבל הודעה לשלם את החוב לפני ראש השנה, יש לדאוג לשלם את החוב עד אז.

חובות למוסדות, גמ"ח וצדקה

הקדמה

מבואר בגמ' (ב"ק לז ע"א) שיתומים אין צריכים פרוזבול דבית דין אביהם של יתומים, ונחשב שחובותיהם מסורים לבי"ד ואינו משמט, וכתבו הרשב"א והמאירי (שם) דאף חובות צדקה בית דין אביהם, ונחשב שהחובות מסורים לבית דין ואינו משמט. וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' סז סע' כח) שחובות צדקה אינו משמט. אולם בלבוש (שם) כתב שהטעם שבצדקה אינו משמט, מכיון שכתוב "לא יגוש את רעהו ואת אחיו" וצדקה אינו בגדר "רעהו" ו"אחיו".

וישנה נפקא מינה בין הטעמים: באופן שקופת הצדקה חייבת כסף לאחרים [כגון שאדם

הפקיד בקופת גמ"ח ממון, והאחריות היא על קופת הגמ"ח[4]]. לפי הטעם שכתבו הראשונים שבית דין אביהם של צדקה, באופן זה שקופת הצדקה חייבת לאחרים החוב נשמט, דטעם זה שייך רק לגבי החובות שחייבים לטובת קופת הצדקה, אבל החובות שקופת הצדקה חייבת לאחרים אינן מסורים לבית דין, והם נשמטים. אולם לפי הטעם שכתב הלבוש שקופת צדקה אינו משמט משום שאין זה בגדר "רעהו" ו"אחיו", אזי כשם שחובו לצדקה אינו משמט, כך גם אין איסור לתבוע את הצדקה.

העולה לדינא

א. חובות לקופת גמ"ח - אם אין בקופה הפקדות פרטיות אלא כל הכסף בקופה שייך לגמ"ח, אין שביעית משמטת.

ב. חובות לקופת גמ"ח שיש בה הפקדות של אנשים פרטיים [ובעתיד הם יכולים למשוך את כפסם בחזרה], אם האחריות על ההפקדות היא על קופת הגמ"ח [ראה הערה 4] - אינו נשמט, אך אם האחריות היא על המפקידים או על מנהלי הגמ"ח ולא על קופת הגמ"ח - החוב נשמט.

ג. חובות לישיבות, תלמודי תורה, בתי כנסיות ומוסדות צדקה וחסד - אינם נשמטים.

ד. חובות שמוסדות תורה וחסד או ישיבות או בתי כנסיות חייבים לאחרים הרי הם נשמטים, ויש שסוברים שאין נשמטים.

חובות בנק

הקדמה

כל ממון שאדם מפקיד בבנק, הרי זה נחשב שהלווה את הכסף לבנק והבנק חייב לו את אותו ממון כמו כל הלואה. אמנם יש חילוק בין הלוואה לאדם לבין הלוואה לבנק, שבהלוואה לאדם יש שיעבוד הגוף [ופעמים גם שיעבוד נכסים], אולם בהלוואה לבנק יש שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף, כלומר, נכסי הבנק משועבדים אולם אין שום אדם שחייב. ודעת התומים (סי' סז ס"ק כה) שאם אין שעבוד הגוף אין החוב נשמט ולפי זה חוב שהבנק חייב ללקוח אינו משמט. אך דברי התומים אינם מוסכמים לדינא ואכמ"ל.

עוד יש לדון בחוב הבנק, שכיוון שאפשר להוציא את הכסף מהבנק בכל זמן ע"י צ'ק וכספומט, נחשב כגבוי. אך אין זה דבר ברור כ"כ, שהרי בזמן שהבנק סגור אינו יכול למשוך כל סכום, ויש לדון בזה.

עוד יש לדון, שכיוון שהבנק סגור בערב ראש השנה אחרי הצהרים, שמא זה נחשב שזמן הפירעון יהא לאחר החג ואינו משמט. אך יש לדון בזה, מכיוון שיש סכומים שאפשר למשוך במכשיר הכספומט, נמצא שזמן הפרעון הוא עד ר"ה ממש. ומלבד זאת יש לומר, שאף אם אי אפשר להוציא ממכשיר הכספומט, כגון בסכומים גדולים, יש לדון שזה לא נחשב שקבעו שזמן הפרעון יהא לאחר ר"ה, אלא נחשב כמו שהלווה ישן בערב ר"ה, או לא נמצא בביתו, ואינו דומה לחוב שנקבע שזמן פרעונו הוא לאחר שנת השמיטה.

עוד יש לדון עפ"י מה שכתב הרמ"א (סי' סז ס"ט) "אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת, דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט", וא"כ יש לדון שבבנק שקורין לזה 'הפקדות' אין זה משמט. אך יש לדחות, שכל דברי הרמ"א הוא כשכותב בכוונה לשון פקדון כדי שזה לא ישמט, וזה לא שייך בבנק.

העולה לדינא

א. כסף שמופקד בחשבון עו"ש, באופנים שהוא קנוי לאדם, נמצא שהבנק חייב למפקיד כסף, ואם בעל החשבון לא יעשה פרוזבול, יש לדון שהחוב נשמט.

ב. כשאדם לווה מבנק כגון משכנתא וכו', בהרבה אופנים החוב נשמט, לכן על מנהלי הבנק לעשות פרוזבול.

ג. אם למלווה יש צ'ק של הלווה, יש מחלוקת אם הדבר דומה למלווה על המשכון שאין שביעית משמטתו.

ד. כסף הנמצא בתכנית חסכון וכה"ג [לעיתים כלול בזה אף כסף הנמצא ב'תוכנית חיסכון לכל ילד'], כיון שהוא ב'עיסקא' - הדבר מוגדר "פלגא מלווה ופלגא פקדון" כלומר חצי מלווה וחצי פקדון, ושביעית משמטת את החלק של המלוה, ועל חלק הפקדון יש לדון מה דינו.

פרוזבול

מהו פרוזבול ומי צריך לעשותו

הקדמה

שנינו במסכת שביעית (פ"י מ"ג) "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', התקין הלל לפרוזבול".

פירוש: מאחר וכל החובות נשמטים בשנת השמיטה, ומאחר ויש איסור לאדם להימנע מלהלוות לחברו מחשש שמא החוב ייפקע בשמיטת כספים, על כן כשראה הלל שהעם נמנעים מלהלוות ועוברים איסור, תיקן פרוזבול.

פירוש המילה 'פרוזבול': 'פרוז, בולי ובוטי', דהיינו תקנה לעשירים ולעניים, לעשירים שיוכלו להלוות ללא חשש שיפסידו כספם בשנת השמיטה, ולעניים, שהעשירים יסכימו להלוות להם (רש"י גיטין לו ע"ב ד"ה פרוז).

גדר התקנה - נחלקו הראשונים בגדר פרוזבול. רוב הראשונים סוברים שפרוזבול הוא כעין "מוסר שטרותיו לבית דין" שאין השביעית משמטת חובות שנמסרו לבי"ד, והלל חידש שאף שאין מוסר את השטרות בפועל אלא רק עושה פרוזבול, סגי בזה ואין השביעית משמטת. אולם שיטת הרמב"ם [בפירוש המשניות שביעית פ"י מ"ד] שפרוזבול אינו אלא מסירת מודעא והודעה בפני בית דין שהוא חפץ לגבות את חובותיו, ותיקן הלל שאין השביעית תשמט חובותיו של המוסר מודעא זו.

העולה לדינא

א. כל אדם צריך לחתום על שטר פרוזבול, שהרי אם יש לו חשבון בנק, הכסף הנמצא בבנק הרי הוא הלוואה וכמו שנתבאר לעיל, ועל כן הרוצה למשוך כסף מחשבונו בבנק לאחר סיום שנת השמיטה, עליו לחתום על שטר פרוזבול.

ב. קטנים שיש להם חשבון בבנק, כיון שיש שיטות שהחוב נשמט (עי' תומים סי' סז סכ"ה ומנח"ח מצוה תעז שנחלקו בזה), יש לאב לעשות בשבילם פרוזבול, מדין אפוטרופוס שיכול לעשות פרוזבול. ועל כן, כיוון שכיום יש 'תוכנית חיסכון לכל ילד', צריך האב לציין בשטר שאינו מוסר את חובותיו בלבד אלא אף את חובות ילדיו שאינם נשואים.

ג. בחורים שיש להם כסף משלהם והלוו את כספם לאחרים, או שהפקידוהו בבנק, צריכים לחתום על שטר פרוזבול, ויכולים לעשות זאת ע"י שליח, ונתבארו פרטי הדין להלן עמ' יב.

ד. נשים שיש להם כסף משלהן והלווהו לאחרים, או הפקידו בבנק, צריכות לחתום על שטר פרוזבול, ויכולות לעשותו ע"י שליחות, ועי' פרטי הדינים להלן עמ' יב – טו.

ה. אין הפרוזבול מועיל על הלוואות שנתנו לאחר כתיבת הפרוזבול, ולכן יש לעשות את הפרוזבול רק לאחר הפעם האחרונה שנכנס כסף לחשבון הבנק.

ו. יש מהדרים לקיים מצות "שמיטת כספים" ע"י שמלווים לאחר כתיבת הפרוזבול.

דיני כתיבת פרוזבול

א. סדר פרוזבול – יש למלא את השטר ולבוא לפני שלושה אנשים, ולומר להם [באופן ששלושתם ישמעו] את הנוסח המופיע בשטר ['מוסרני לכם...' עד 'כל זמן שירצו'], ולאחמ"כ יחתום כל אחד מהדיינים את שמו ושם משפחתו בסוף השטר.

ב. יש לשמור את שטר הפרוזבול עד מוצאי ראש השנה.

ג. אם חתמו הדיינים לפני ששמעו את הנוסח השטר כשר.

ד. אפשר לערוך פרוזבול בלילה[5].

ה. אפשר להקל למנות שליח שיעשה עבורו פרוזבול ויכתבו בפרוזבול 'בא פלוני שליח לפנינו בשליחות פלוני המלווה' (ועבור בחורים ונשים ראה להלן שאפשר לכתחילה לעשות ע"י שליח).

ו. פרוזבול ע"י זכיה אפשר להקל שמועיל, אך אם המלווה אינו שומר תו"מ, יש להסתפק אם חשוב זכיה.

ז. אם המלווה נמצא בחו"ל והלווה בא"י, יש לערוך את הפרוזבול לפני השקיעה בא"י.

ח. אפשר לשלוח "כתב ידו" בדואר או בפקס או במייל אם בי"ד מכירים חתימת ידו [שו"ת חת"ס חו"מ קיג]. ונראה שאף אם אין בי"ד מכירים חתימת ידו, אם יכתבו בי"ד שאינם מכירים את חתימתו וחתמו ע"פ החתימה שהגיעה לידם – די בכך [כשם שבשליחות אין צריך שעדים יעידו שהוא שליח המשלח].

ט. עשה פרוזבול, והפרוזבול נאבד או נקרע לפני סוף שנת השמיטה - מותר למלוה לגבות חובותיו.

י. נאמן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד.

יא. שכח לעשות פרוזבול ונזכר סמוך לראש השנה, יאריך ללווה את זמן הפירעון לאחר ראש השנה ואפילו בע"כ של לווה.

דיני דייני הפרוזבול

צריך שלושה דיינים [עכ"פ לכתחילה].

לדעת השו"ע (חו"מ סי' סז סי"ח) צריך בי"ד קבוע שקבלום רבים עליהם באותה העיר, ולדעת הרמ"א (שם) אפשר לעשות בכל בי"ד אף אם אינו בי"ד קבוע.

הדיינים יכולים להיות קרובים למלוה או ללוה[6].

הדיינים אינם יכולים להיות קרובים זה לזה, כיון שאז אין עליהם שם בי"ד (הגהות מהריק"ש אות יח).

בעניין הצורך שיהא קרקע ללווה

הקדמה

שנינו במסכת שביעית (פ"י מ"ו) "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין לו, מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא". ממשנה זו למדנו שצריך שיהיה ללווה קרקע[7].

בטעם הדבר שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, כתבו רש"י ותוס'[8] שהוא משום שתקנו פרוזבול רק על דבר שכיח, והדרך היא שמלווים למי שיש לו קרקע, לפי שאין יכול לכלותו, ויוכל המלווה לגבות החוב בוודאי.

אך הרשב"ם (ב"ב סו) והר"ש (שביעית שם) כתבו שהטעם שצריך שיהא ללווה קרקע הוא משום שכשיש ללווה קרקע אזי חשוב החוב כגבוי ביד המלווה [משום שיש לו וודאי מהיכן לגבות את החוב], ואז הדבר דומה למלווה שקיבל משכון, שאין חובו נשמט [כדשנינו בשביעית פ"י מ"ב], וכמו כן י"ל שכשיש קרקע ללווה, נחשב החוב כגבוי ואינו נשמט. וכיוון שהלל רצה שלא ייראה שתקנת פרוזבול עוקרת דבר מן התורה, על כן הצריכו שיהא ללווה קרקע שאז חשוב קצת כגבוי, ואין נראית תקנתו כנגד התורה [ואף שאינו כמו שיש לו משכון שהוא ממש נחשב כגבוי, שבזה אין החוב נשמט אף ללא פרוזבול, אך מ"מ אין זה נראה כעוקר דבר מה"ת].

והר"ן (בגיטין שם) כתב שיש נפק"מ בין שני הטעמים: באופן שהיה ללווה קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול, ולאחר מכן - עוד לפני סיום שנת השמיטה, שאז הוא חלות שמיטת הכספים והפרוזבול - מכר את הקרקע.

לרש"י ותוס' הסוברים שצריך שיהא קרקע ללווה משום שתקנו פרוזבול רק על דבר שכיח, אז כיוון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה לו קרקע, מועיל הפרוזבול אף שאח"כ נמכרה הקרקע. ואילו לר"ש והרשב"ם הסוברים שצריך שיהא קרקע ללווה כדי שהחוב ייחשב כגבוי, צריך שאף בשעה שהשביעית משמטת [-בשעה האחרונה של שנת השמיטה] יהא קרקע ללווה, ואם אז אין קרקע ללווה, אף שהיה בשעת כתיבת הפרוזבול – לא מועיל הפרוזבול [ובתומים (סי' סז ס"ק כב) הקשה, שהרי המלווה יכול לגבות את החוב מהלקוח שקנה את הקרקע, עיי"ש][9].

העולה לדינא

א. אין כותבין פרוזבול אלא אם יש ללווה קרקע.

ב. צריך שיהיה הקרקע ללווה גם בשעת כתיבת הפרוזבול, וגם בסוף שנת השמיטה.

ג. אף אם הקרקע בשותפות עם אחר די בזה.

ד. אף אם הקרקע מושכרת לו ואינה בבעלותו, ואפילו רק שאולה לו - די בזה.

ה. מי שיש לו חדר בבית מלון, נחשב שיש לו קרקע בשכירות, ומועיל.

ו. כשאשה לוותה, אף אם הקרקע שייכת רק לבעלה, מועיל הפרוזבול.

ז. וכן כשהאיש לווה, אף אם הקרקע היא רק של אשתו, אם זכאי להשתמש בה, מועיל הפרוזבול.

ח. בן הסמוך על שולחן אביו, יש להסתפק אם נחשב שיש לו קרקע, ואם אביו ישאיל לו את מקום מיטתו - די בכך.

ט. בחור ישיבה שיש לו חדר לשינה, יש להסתפק אם נחשב שיש לו קרקע, ואם ראש הישיבה ישאיל מקום לבחור – די בכך.

י. אם אין קרקע ללווה אבל יש קרקע לערב, בין ערב רגיל ובין ערב קבלן, מועיל הפרוזבול.

יא. אם אין קרקע ללווה אבל יש קרקע לאדם אחר שחייב ללווה, או לערב של החייב ללווה, מועיל הפרוזבול.

יב. אם אין ללווה קרקע והמלווה רוצה לכתוב פרוזבול, צריך המלווה או אדם אחר להקנות ללווה קרקע כל שהוא או שיעור ארבע אמות. דרך ההקנאה היא על ידי שאחד הדיינים או אחר יתן למלווה סודר, והמלווה יגביה את הסודר, ובזה יקנה ללווה את הקרקע.

פרוזבול לרווקים ורווקות

יש לדון האם רווק ורווקה הסמוכים על שולחן אביהם צריכים לעשות פרוזבול, ושורש הנדון הוא האם הממון שבידם שייך להם. והדינים הם כדלהלן:

א. בחורים שיש להם כסף משלהם והלוו את כספם לאחרים, צריכים לעשות פרוזבול[10].

ב. רווק ורווקה שיש להם חשבון בנק משלהם שיש בו כסף[11], או שקיבלו כסף מהוריהם והלוו את כספם לאחרים, צריכים לעשות פרוזבול[12].

ג. בחור שמקבל מלגה מישיבת בין הזמנים, או על מבחנים וכד', ומלווה את הכסף לאחרים - צריך לעשות פרוזבול[13].

ד. בחור או בחורה שיש להם כסף שהרוויחו מעבודה שעבדו, והלווהו לאחרים, צריכים לעשות פרוזבול[14].

ה. אשה גרושה או אלמנה, ושאר רווקות שאינן סמוכות על שולחן הוריהם, צריכות לעשות פרוזבול[15].

פרוזבול לאשה נשואה

הקדמה

א. יש לדון האם נשים מצוות על שמיטת כספים. והנה במצות שמיטת כספים יש איסור לאו של "לא יגוש את רעהו" כלומר שאסור לתבוע את חובו, ויש חיוב עשה "שמוט כל משה ידו" והוא הפקעת החוב [עיין רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"א].

והנה על הלאו ד"לא יגוש" ודאי נשים מוזהרות, דנשים מוזהרות כאנשים על כל הלאוין שבתורה [עי' קידושין לה ע"א], אולם לגבי מצות עשה של "שמוט", יש לדון האם זה נחשב מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, או שאינו נחשב מצות עשה שהזמן גרמא. ויש להוכיח מהא דמצינו בגמ' בגיטין (יח ע"א) ובכתובות (נה ע"א) שאין כתובת אשה נשמטת. ומשמע שדוקא בכתובה אין צורך בפרוזבול, אבל בשאר חובות צריכה לעשות פרוזבול. ובספר החינוך (מצוה תעז) מבואר שאף נשים מצוות במצוה זו, וכן כתב המהריק"ש בספר ערך לחם (חו"מ סי' סז). והטעם שלא נחשב מצות עשה שהזמן גרמא, יש לומר לפי שחובות של שנת השביעית אסור לתובעם לעולם[16].

ב. הנה ישנם כמה סוגי ממון של אשה נשואה:

א. יש אופן שהגוף והפירות של הבעל – כגון מציאת האשה ומעשה ידיה השייכים לבעלה לגמרי, והגוף והפירות שלו.

ב. יש אופן שהגוף שייך לאשה והפירות של הבעל – 'נכסי מלוג' - כגון שקיבלה מתנה מאחרים, ואף אם קיבלה בתנאי שאין לבעלה רשות בה [והנותן לא הוסיף 'ומה שתרצי תעשי'], הפירות של בעלה. וכן כסף שיש לה קודם שנישאה, או שירשה נכסים, כל זה בגדר 'נכסי מלוג' שהגוף שלה והפירות של הבעל.

ג. יש אופן שהגוף והפירות של האשה – כגון בעל שנתן מתנה לאשתו, או שקיבלה מתנה מאחרים והנותן אמר שנותן על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.

[אף שמעשה ידיה בפשוטו שייך לגמרי לבעלה, אעפ"כ ישנם אופנים שונים שלפי חלק מהפוסקים, מעשה ידיה שייכים לאשה לגמרי, וישנם אופנים שזה מוגדר כ'נכסי מלוג', וכפי שיתבאר להלן].

יש לדעת שהחילוק בין גוף לפירות שייך הן בקרקע והן בממון: בקרקע - אם גוף הקרקע שייך לאשה והבעל מקבל רק את פירות הקרקע, אזי הוא יקבל אף את כסף שכירות הקרקע. ובממון – אם גוף הממון שייך לה והפירות שייכים לבעלה, אזי אם הממון מושקע בעיסקא, הרווחים ילכו לבעל, וכן אם היא הלוותה את הממון בריבית לגוים, הריבית שייכת לבעל משום שהיא מוגדרת 'פירות'.

ב. והנה המהריק"ש (שם) כתב להסתפק באשה נשואה שחייבים לה חובות שהם בגדר "נכסי מלוג", האם מועיל פרוזבול שמסר בעלה כיון שידו כידה, או שמא כיון שבעלה צריך ממנה הרשאה לגבות את החוב, אזי אין החוב נחשב של בעלה, והפרוזבול שלו לא יועיל בשבילה. וכל שכן לפי מה דקי"ל "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", כלומר שאף שלבעל יש קנין פירות ב"נכסי מלוג" מ"מ אינו נחשב מחמת כן כשלו [דקנין פירות אינו כקנין הגוף], ממילא לא מועיל הפרוזבול של הבעל עבור האשה, עכ"ד.

ג. ומבואר בדברי המהריק"ש שחובות שהבעל צריך הרשאה מאשתו כדי לגבותם, אינם נכללים בפרוזבול של הבעל. ויש לעיין על מה כתב המהריק"ש שהבעל צריך הרשאה מאשתו כדי לגבות חובות שהם בגדר 'נכסי מלוג' [-גוף שלה ופירות שלו], דהרי מב' בשו"ע (אבהע"ז סי' פה ס"ד) שאין הבעל צריך הרשאה מאשתו בשביל לדון על נכסי מלוג החייבים לה, כיוון שהפירות שלו. אמנם עיי"ש (סי' פג ס"א ובבית שמואל סק"ה) דמבואר שאם המעות עדין לא באו לידה, אזי הבעל צריך הרשאה כדי לגבות אותם [משום שעד שלא באו לידה אין לו שום זכות בממון], ונמצא שרק על אופן זה כתב המהריק"ש דלא מועיל הפרוזבול של הבעל לאשה, אך בשאר האופנים שהבעל יכול לגבות חובותיה ללא הרשאה, יועיל הפרוזבול שהוא כתב עבורה.

ד. נמצא שב'נכסי מלוג' ישנם ב' אופנים: אם האשה כבר קיבלה את הממון [והבעל אינו

צריך הרשאה ממנה בשביל לגבות אותו] - מועיל הפרוזבול שלו עבורה, אולם אם האשה עדיין לא קיבלה את הממון [והבעל צריך הרשאה ממנה] - לא מועיל הפרוזבול שלו עבורה.

ה. ולפי זה, בכל הפקדה שהפקידו עבור האשה בבנק והכסף עדיין לא הגיע לידיה [אף בדברים שדינם כ'נכסי מלוג'], כיון שהבעל צריך הרשאה בשביל לגבות את הכסף, לא יועיל פרוזבול שלו עבורה, וצריכה פרוזבול לעצמה. אמנם אם קיבלה כבר את הכסף והפקידה אותו בחשבון הבנק, כיון שהבעל כבר זכה בפירות, אינו צריך הרשאה והפרוזבול שלו מועיל עבורה.

ו. אמנם אינה צריכה לבוא לפני הדיינים בפועל, ודי שתמנה את בעלה שליח, וכשהוא יעשה פרוזבול לעצמו יעשה גם בשבילה.

אמנם יש לדון האם מהני עשיית פרוזבול ע"י שליח, ובמהריק"ש (שם) כתב שא"א לעשות פרוזבול ע"י שליח, כיון שמילי לא ממסרן לשליח (עיין גיטין כט ע"ב), עכ"ד. ובברכי יוסף (או"ח סי' תלד סק"ה) כתב שהמהריק"ש אזיל בשיטת המהרי"ט (ח"א סי' קכז) שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש נכסיו, כיון שמילי לא ממסרן לשליח, אך האחרונים נחלקו על המהרי"ט וסוברים דכל מה דמצינו דמילי לא ממסרן לשליח הוא רק שאין שליח יכול לעשות שליח, אבל הבעלים יכול למנות שליח למילי[17].

ועל כן, אפשר לסמוך על שיטות אלו לעניין פרוזבול עבור אשה ובחורים, כיוון שבהרבה מהמקרים נחלקו הפוסקים אם צריכים או לא, ויש בכך ספקות רבים, ולפיכך יש לסמוך שהם יכולים לעשות את הפרוזבול על ידי שליח.

העולה לדינא

ו. אפשר להקל לעשות פרוזבול ע"י שליח ויכתבו בפרוזבול 'בא פלוני שליח לפנינו בשליחות פלוני המלווה', ואשה ובחורים יכולים למנות שליח אף לכתחילה.

ז. אשה נשואה שאין לה כסף משלה, אינה צריכה לעשות פרוזבול[18].

ח. אשה נשואה שיש לה חשבון בנק נפרד צריכה לעשות פרוזבול, ואין מועיל לה הפרוזבול של בעלה[19].

ט. אשה נשואה שעובדת בעבודות שפחות מצוי שנשים עובדות בהם, יש להחמיר שתעשה פרוזבול אם כספי משכורתה מופקדים בבנק, ואף אם מופקד בחשבון משותף עם בעלה[20].

י. אשה נשואה שעובדת בעבודות שמקובל שנשים עובדות בהן, יש מהדרין שתעשה פרוזבול אם כספי משכורתה מופקדים בבנק, ואף אם מופקד בחשבון משותף עם בעלה, או אם הלוותה לאחרים[21].

יא. אשה שאמרה לבעלה 'איני ניזונת ואיני עושה' [שהדין הוא שמעשה ידיה לעצמה], צריכה לעשות פרוזבול[22].

יב. אשה שבעלה אינו זן אותה, יש שיטות שמעשה ידיה שלה, וצריכה לעשות פרוזבול[23].

חובות שהשביעית משמטת

שביעית משמטת בין מלווה בשטר ובין מלווה על פה.

חובות לחנויות ומשכורות שהייתה עליהם זקיפה דינם כמלווה [כמבואר בעמ' ח].

הפקדה בבנק נחשבת כהלוואה לבנק, ובזמנינו שההלוואות הן בהיתר עסקה - מחצה הלוואה ומחצה פקדון - השביעית משמטת את החלק של ההלוואה.

חובות שאין השביעית משמטת

המלווה על המשכון נחשב כגבוי ואינו משמט. ונחלקו הראשונים האם רק מה שכנגד החוב אינו נשמט, או שכל החוב אינו נשמט.

וכן אם מסר המלווה את שטרי ההלוואה שבידו לבי"ד – אין שביעית משמטתם.

אין השביעית משמטת חובות לגמחי"ם ישיבות וביהכנ"ס [עי' פרטי הדינים ומקורותיהם לעיל בעמ' ט].

חובות בהקפה לחנויות, משכורות לעובדים, דמי שכירות דירה ורכב וכיו"ב, אינם נשמטים [כמבואר שם].

פיקדון וגניבה, וחובות שיש עליהם פסק בי"ד [של שלושה, ולא רק ע"י בורר יחיד] שיש להשיבם – אינם נשמטים.

[1] לשון השועה"ר (הל' הלוואה סי' לו) "לכתחילה יש לעשות פרוזבול בער"ה ", ולשון התומים (חו"מ סי' סז ס"ק כו) "יש להחמיר לעשות פרוזבול, ויר"ש יצא ידי כולם".

[2] עי' תוס' (גיטין יח ע"א ד"ה מאימתי), תוס' (כתובות נה ע"א ד"ה ולשביעית), ובראשונים כתובות שם, עי' רמב"ן וריטב"א שם, ובמאירי (גיטין לז).

[3] שיטת הרמב"ם לפי ביאור הבית יוסף (חו"מ סי' סז), ובכסף משנה (פרק ט מהלכות שמיטה ויובל הי"א) וכן הוא להלכה בסמ"ע (ס"ק כו) ובשו"ע הרב (הל' הלוואה סע' לט).

[4] ישנם ג' סוגי קופות גמ"ח:

קופת גמ"ח שהאחריות על גבאי הגמ"ח: כלומר, אם אין כסף בקופה [כגון מפני שהלווים לא החזירו וכו'], ואחד המפקידים רוצה למשוך את הכסף שהפקיד, הוא יכול לגבות מכספו הפרטי של גבאי הגמ"ח [הפקדה זו נחשבת כהלוואה מאדם לאדם].

קופת גמ"ח שהאחריות על קופת הגמ"ח: כלומר, אם אין כסף, יכול המפקיד לגבות את כספו מההון העצמי של קופת הגמ"ח, וא"א לטעון לו שהכסף שהפקיד בעבר נמצא כעת אצל הלווים.

קופת גמ"ח שהאחריות על המפקיד: כלומר, אם אין כסף, המפקיד הפסיד את כספו, ואין קופת הגמ"ח צריכה לשלם את ההפקדה מההון העצמי שלה.

יל"ע מה הדין כאשר הפקיד בסתמא ולא סיכם עם הקופה מי האחראי, ואכמ"ל.

[5] ואף שבאו"ש פ"ט משביעית הי"ח נסתפק בדבר, בהגהות מהריק"ש מתיר משום שאינו כדין ומותר לעשות בלילה.

[6] הגהות מהריק"ש סל"א, שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' עב, אך בתומים סקכ"ג נסתפק בזה, ולדעת השו"ע שצריך בי"ד חשוב יותר יש להקפיד שלא יהיו קרובים.

[7] יש מן הראשונים הסוברים שצריך שאף למלווה יהיה קרקע (שו"ת מבי"ט ח"א סי' שא).

[8] עי' רש"י ותוס' בגיטין לז. ד"ה אלא על הקרקע, וכן רש"י ותוס' בקידושין כו: ד"ה לכתוב עליה פרוסבול, וכן רש"י ותוס' בבבא בתרא (כז.), וכ"כ הרשב"ם (ב"ב סו) בשם רש"י.

[9] ויש להקשות לשיטת רש"י והתוס' שכתבו שהטעם שצריך שיהיה קרקע ללווה הוא משום שתקנת פרוזבול היתה בהלוואה המצויה, והרגילות היא שמלוים רק אם ללווה יש קרקע כדי שיהיה למלווה מהיכן לגבות, דלפי"ז נמצא שצריך שיהא ללווה קרקע בזמן ההלוואה, ואילו הדין אינו כן, וסגי בכך שיהא לו קרקע בזמן כתיבת הפרוזבול. וצריך ליישב, דעיקר תקנת הפרוזבול הוא על "הלוואה מצויה", וכיון שבשעה שכותבים את הפרוזבול יש ללווה קרקע והחוב מצוי, לא פלוג רבנן ואפשר לכתוב פרוזבול.

[10] פשוט. כל דין זה הוא דוקא אם הממון שייך להם, אולם אם קיבלו רשות להלוות כסף של אביהם, אינם צריכים לעשות פרוזבול אלא אביהם, משום שאין זה ממון שלהם.

[11] כסף המופקד בחשבון בנק נחשב כהלואה לבנק.

[12] בחור או בחורה שקבלו מתנה מהוריהם או מאחרים, לפי הרבה ראשונים (ב"מ יב) הכסף שייך לבחור או הבחורה, וכן פסק להלכה הרמ"א (חו"מ סי' ער ס"ב) ואם כן, צריכים לעשות פרוזבול כשהכסף הזה נמצא בבנק. [ולענין כסף שקיבלו מעבודה ראה להלן סעיף ד'].

[13] כנ"ל.

[14] בחור או בחורה שאינם סמוכים על שולחן אביהם, אזי הכסף שהם מקבלים תמורת המלאכה שייך להם, אך אם הם סמוכים על שולחן אביהם, נחלקו בזה הראשונים האם הכסף שייך לאביהם, או שייך להם. יש מן הראשונים שסברו שהכסף שייך לאביהם - עי' תוס' ב"ק (פז ע"ב ד"ה וקתני), ושו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' קה) דסברי ששייך לאב, ועי' שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לה) ושו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קה) וציין זאת בהגהות רעק"א (חו"מ סי ער) ומובא בעין הגיליון שם [מהדורת טלמן]. אולם יש מן הראשונים שסברו שמעשה ידיהם לעצמם - עי' ריטב"א ב"מ (צב ע"ב) ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי הנ"ל ובשו"ת שבות יעקב הנ"ל. ולפי הראשונים שסברו שמעשה ידיהם לעצמם, אם יש להם כסף מהעבודה שמופקד בבנק, או שהלוו לאחרים, צריכים לעשות פרוזבול.

[15] לפי המבואר לעיל בהקדמה, שנשים צריכות לעשות פרוזבול.

[16] ועי' במנחת חינוך (מצוה פד) מה שכתב בזה. ועי' שו"ת בנין שלמה (חו"מ סי' א) מה שדן בזה.

[17] ועיין בחידושי רעק"א (גיטין לב ע"א) מה שכתב בזה, וכן בנו"ב (מהדו"ת יו"ד קמז) ומחנ"א (הל' שלוחין סי' ז).

[18] פשוט, דכיון שאין לה כספים משלה [כגון כספים מלפני חתונתה או ירושה שירשה, שכספים אלו מוגדרים 'נכסי מלוג' (כמבואר באה"ז סי' פה) שהגוף שלה והפירות שלו, שאם כספים אלו מופקדים בבנק אזי צריך פרוזבול, וכמו שיתבאר להלן סעיף ח] אין צריכה לעשות פרוזבול, ופשוט.

[19] כיון שיש לה חשבון בנק נפרד בהסכמת הבעל, בדרך כלל בסתמא הכספים שם שייכים לאשה, ולכן צריכה לעשות פרוזבול.

[20] עבודות שאינם מקובלות כל כך שנשים עובדות בהם, בפשוטו נראה שאין דינם כ'העדפה' [-עודף המלאכה] ששייך לבעל, אלא דינם כהעדפה שעל ידי הדחק, והנה בכתובות (סו) פליגי תנאי למי שייכת העדפה שעל ידי הדחק, לת"ק שייכת לבעלה, ולרבי עקיבא לעצמה. ולהלכה - דעת ר"ח שהלכה כר"ע שהעדפה שע"י הדחק שייך לאשה, ואילו דעת ר' האי גאון (הובא ברי"ף וברא"ש שם) והרמב"ם (פכ"א מאישות) שהלכה כת"ק שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעל, אלא שדעת ר' האי גאון (עי' טור ובית יוסף אבהע"ז סי' פ) שמה שמעשה ידיה שבאו מהעדפה ע"י הדחק שייכת לבעלה, היינו בכספים שהרוויחה ע"י שדחקה עצמה להרבות במלאכה [כגון בלילה בזמן שאין דרך בני אדם לעסוק במלאכה], אבל אם דחקה עצמה לעשות כמה מלאכות בבת אחת, המותר לעצמה ולא לבעלה.

אך דעת הרמב"ם היא שאפי' עשתה כמה מלאכות בבת אחת, הכל לבעלה. ונראה שאחיות שעובדות במשמרת לילה יש לדונם כהעדפה שעל ידי הדחק.

ובשולחן ערוך (אבהע"ז סי' פ ס"א) פוסק כהרמב"ם שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעלה, אכן הב"ח (שם) כתבו שנהגו כר"ח שלא להוציא העדפה שעל ידי הדחק מהאשה, וכן פסקו החלקת מחוקק והבית שמואל (שם) לדינא, וכן נקט בבית מאיר שם. אכן החזו"א (אבהע"ז סי' ע סק"ה) כתב לדינא דקיי"ל כהשו"ע, ואין מנהג ברור בזה כהב"ח, עיי"ש.

ולשיטות שזה שייך לה, יל"ד האם דינו כ'נכסי מלוג' שהפירות לבעל או ששייך לה לגמרי, ונחלקו בזה הפוסקים. הבית שמואל (שם סק"ב) הוכיח מדברי תוס' (כתובות נט) שדינו כנכסי מלוג שהפירות של הבעל, אכן בבית מאיר השיג על זה וכתב שזה תלוי בב' תירוצי התוס' (שם), ולדינא אין להוציא הפירות מיד האשה, אכן החזו"א (אבה"ז סי' ע סק"ז) פליג על הב"מ ונקט כהב"ש שהפירות של הבעל.

ולפיכך, אשה נשואה העובדת בעבודות שלא כ"כ מצוי שנשים עובדות בהן, אזי נחשב שהרווחים מעבודה זו באו מהעדפה שע"י הדחק, ומאחר ויש דעות בפוסקים שזה שייך לה [אם מדינא ואם ממנהג], לפיכך יש להחמיר שתעשה פרוזבול.

[21] הנה תנן בכתובות (סה ע"ב) שמעשה ידי אשה לבעלה, וכן הוא  בשולחן ערוך (אבהע"ז סי' פ), אך חידש הבית מאיר (שם) שהיינו רק במלאכות שבצמר, אבל בשאר מלאכות, אף מלאכות שנשים רגילות לעסוק בהם, אין המעשה ידיים שייך לבעל אלא לאשה.

והוכיח כן הב"מ מלשון הרמב"ם (פכ"א מהלכות אישות ה"א) שכתב וז"ל "מעשה ידיה לבעלה ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג - אורגת, לרקום – רוקמת, לטוות צמר או פשתים – טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו – אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים", עכ"ל. וכן נפסק בשולחן ערוך (אבהע"ז הנ"ל).

ודייק מזה הבית מאיר שאם דרך נשי העיר לעשות המלאכות האלו דווקא [אריגה, רקימה וטוויה] יכול לכפותה, אך מלאכות אחרות, אף אם דרך נשי העיר לעסוק בהן, אינו יכול לכפותה לעסוק בהן, וממילא הכסף שייך לה. [אולם לקמן (הערה 23) הובאו דברי המהרש"ם דפליג על הב"מ, וס"ל דאף הרווחים ממלאכות אלו שייכות לבעלה].

ולפיכך נשים העובדות בעבודות שמקובל שנשים עובדות בהן, מעיקר הדין הכסף שייך לבעל, ואין האשה צריכה לעשות פרוזבול, אך יש המהדרין לחוש לדעת הבית מאיר שהכסף שייך לאשה, ועליה לעשות פרוזבול.

[22] איתא בכתובות (דף נח ע"ב, קז ע"ב), ובשו"ע אבהע"ז (סי' סט ס"ד) שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, ואז מעשה ידיה לעצמה. ובאופן שבעלה רוצה לזון אותה ולקבל את מעשה ידיה והיא אינה רוצה, עליה לומר בפירוש איני ניזונת ואיני עושה [עי' ר"ן כתובות כג ע"ב בדפי הרי"ף, ורא"ש כתובות פ"ו ס"א, ובאבני מילואים סי' סט סק"א] אבל כל שלא אמרה בפירוש, מעשה ידיה של בעלה.

[23] אשה שבעלה אינו זן אותה והיא שתקה ולא תבעה מזונות, מבואר ברמב"ן (כתובות צו ע"א), ובר"ן (כתובות כח ע"ב בדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן, וכן בר"ן (כתובות נה ע"ב בדפי הרי"ף) שמעשה ידיה שלה, וכן הוא להלכה בשו"ע (אבהע"ז סי' ע סע' יא), וברמ"א (שם סי' פ סע' יח). [ואין זה סותר למה שכתבנו לעיל שצריך לומר בפירוש איני ניזונת ואיני עושה, ששם מיירי שרוצה לזונה והיא אינה רוצה, שאז צריכה לומר בפירוש איני ניזונת ואיני עושה, אך כאן מיירי שהמניעה לתת מזונות מגיעה מהבעל].

והנה בשו"ת מהרי"ט (חו"מ ח"ב סי' סז) דן בנשים שהם גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירות, והמה כאוניות סוחר להביא טרף לביתם, ומכלכלות את בעליהם, ודן המהרי"ט לומר שאין הבעל זוכה במעשה ידיה, שכיון שאין הוא מעלה מזונות, ואדרבה היא מכלכלת את בעלה ואת בניה, אין הבעל זוכה במעשה ידיה, ואף שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה. ומביא המהרי"ט ראיה לדבריו מדברי הר"ן (כתובות נה ע"ב בדפי הרי"ף הנ"ל), ועי' מגיד משנה (פי"ב מהל' אישות הכ"ד), וכנ"ל, וכן הוא בשו"ע (סי' ע סי"א) ורמ"א (סי' פ סי"ח) וכן הוא לדינא בשו"ת רב פעלים (אבהע"ז ח"ב סי' טו) דהלכתא כמהרי"ט הנ"ל.

[אך כתב שאם בתחילת הנישואים הבעל זן ופרנס, או אף הורי הבעל (ועי' פת"ש (סי' פ סק"א) בשם שו"ת גבעת שאול, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צב)) כיון שאז המעשה ידיים שלו, נמצא שכשמיד שהתחילה לעבוד בפעם הראשונה, כיון שעדין ניזונה משל הבעל, מעשה ידיה שלו, וחוזר חלילה שאף שמביאה כסף מעבודתה זוכה בזה, כיון שבפעם הקודמת זכה בזה, וממילא זה נחשב שניזונת ממנו, וכן בחזו"א (אבהע"ז סי' ע סק"ו) כתב סברא זו מדנפשיה. אך אם מתחילת הנישואין ניזונו מכספה, אז כנ"ל במהרי"ט אין הבעל זוכה בזה].

והנה מבואר בתשו' הרשב"א (מובא בב"י אבה"ז סי' צה, ועי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנב), וכן מבואר בטור (אבה"ז סי' צה בשם הראב"ד) שאשה שעוסקת במלאכה שאינה של צמר מעשה ידיה שלה, שאינה חייבת לטרוח, לסתור, ולבנות, לעקור, ולנטוע, ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר עי"ש.

אכן ברשב"ם (ב"ב קמג ע"ב ד"ה ואם) מוכח שגם בזה מעשה ידיה לבעל, ועי' בית מאיר (אבה"ז סי' פ הנ"ל) מש"כ בכל זה.

ובמל"מ (פכ"א מהל' אישות) תמה על דברי מהרי"ט הנ"ל, מדוע צריך הוא לטעם שאין מעשה ידיה שלו כיון שאינו זן אותה, הרי אף אם היה זן אותה, כיון שאין זה מלאכת צמר אין מעשה ידיה שלו. ודן שם שמעשה ידיה שהרוויחה מעבודות שאינה חייבת בהם דינם כמציאה, ומציאת האשה לבעלה. ובאמת נחלקו הראשונים (עי' טור אבה"ז סי' פד) אם מציאת האשה לבעלה כשאינו זן אותה, עיי"ש. ובבית מאיר הנ"ל דן את זה כהעדפה שעל ידי הדחק שיש דעות שהיא שלה וכנ"ל בהערה 21.