פרשת בהר בחוקתי - בעניין לסמוך על הנס וללוות כסף

א גוטן ערב שבת!

כתוב בפרשה:
(יט) "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ":
(כ) "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ":
(כא) "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים":
זאת אומרת שה' ישלח ברכה בשנה השישית, שפע שיספיק לשלוש שנים (שנה שישית, שנת השמיטה, והשנה של אחרי שמיטה, עד שיגדל היבול החדש).
התוס' גיטין ל"ו שואל למה לא תיקנו רבנן גם יובל,כמו שתיקנו שמיטה (שבזמן הזה הוא מדרבנן)? ותירצו התוס' שאין הציבור יכול לעמוד באיסור עבודת הקרקע שתי שנים.

וז"ל תוס' ד"ה - ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית:
והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל, משום דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות.

השאלה:
אם התורה הבטיחה "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית... לשלוש שנים", וזה מוזכר דווקא אחרי פרשת יובל לומר לך שהברכה שייכת גם בשמיטה וגם ביובל, אם כן למה שזה יהיה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בו, הרי ה' הבטיח שפע?!

יש מחלוקת בפוסקים איך להבין דברי התוס'.
א' - מהלך של הסמ"ע:
שיטת הסמ"ע חו"מ סימן ס"ז ס"ק ב', שהיות ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, לכן אין את הברכה של התורה של "וציוויתי את ברכתי".

וז"ל הסמ"ע:
"....כן כתבו התוס' בפרק השולח [דף ל"ו ע"ב ד"ה ותקון ע"ש]. דדווקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מן התורה הייתה מקוימת בהן הברכה לגדל בשנה השישית לשלוש שנים".

ב' - מהלך של החזו"א
אולם החזו"א שביעית פי"ח ד' חולק על הבנת הסמ"ע בתוס', וכותב שגם היום ששומרים שמיטה מדרבנן אדם יכול לזכות לברכת התורה של "וציוויתי את ברכתי". אם כן חוזרת השאלה ששאלנו, מה פשט בתוס' שלתקן שנת יובל זה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בו, הרי יש הבטחה של "וציוויתי את ברכתי"?
מסביר החזו"א שבכל זאת לכתחילה כשבאים לתקן את היובל לא מתקנים בדרך שיצטרכו לסמוך על הנס, אלא לפי ראות עיני חכמים עד כמה אפשר לתקן ויכולים לעמוד בו.
וז"ל של החזון איש:

"...ומסתבר דהייתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן, דבית דין שלמעלה עושין מה שגוזרין בבית דין של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל מסור לחכמים על פי עיון התורה ברוח קדשם.
ובזה ניחא שהניחו כרכים מלקדש כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא סמכו על הבטחת ברכה בשישית, דודאי גם עניים בכלל הברכה, אלא שראו שגברה העניות ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע".

ולכן יוצא לפי החוז"א שיש ברכה גם בזמן הזה אלא שחכמים כשבאים לתקן שמיטה ויובל עושים זאת באופן שלא יצטרך לסמוך על נס.
אנו רואים אותו רעיון לגבי הניסים שבבית המקדש. שכתוב במסכת מידות פ"ג משנה ה', "ומפשיטין (את העור מהבהמה, כאשר הוא מונח...) על שולחנות של שיש.
בדרך כלל בבית המקדש הכל היה עשוי מזהב או כסף, ולמה כאן השולחנות היו עשויים משיש, הרי אין עניות במקום עשירות? 

מסביר שם הברטנורא וז"ל "שהיות שהשיש מקרר ומצנן את הבשר ושומר על הבשר שלא יסריח".

אבל למה חששו שהבשר יסריח, הרי זה אחד מהעשרה ניסים שהיו בבית המקדש, שלא הסריח בשר קודש מעולם (אבות פרק ה' משנה ה')? אלא מסביר הברטנורא במסכת שקלים פרק ו' משנה ד', שלא סומכים על הנס, אלא עושים כל הדרוש למנוע את הבשר מלהתקלקל.
וז"ל הברטנורא שם:

"ולא עשאום של כסף או של זהב, דהא אין עניות במקום עשירות, לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים, והשיש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח, ולא היו סומכים על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם".

ולכן אנו רואים שאף שיש הבטחה של נס, חז"ל עשו השתדלות בתקנתם שלא יסמכו על הנס.
אז לפי הדברים הנ"ל בענין סומכין על הנס, אפשר לשאול באופן פרקטי: למשל, בערב שבת, אדם שאין לו מספיק לצורכי שבת ורוצה ללוות כסף ולסמוך על הנס של "לוו עלי ואני אפרע"?
כתוב במשנה ברורה סימן רמ"ב ובשער הציון שם ס"ק י"ב כך:

"צריך ללוות כדי שלא לבטל מצוות עונג שבת, וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אומר: בני, לוו עלי ואני פורע".

כן משמע מהגר"א, וכן כתב הב"ח, דאם יכול להשיג ממי ללוות צריך ללוות ויבטח בה' שהוא יעזרנו לשלם לו. ובעטרת זקנים משמע דלא ילוה אלא אם כן הוא משער שיהיה לו במה לפרוע, ונראה דהכל לפי העניין.
הלכה למעשה כותב מורינו הגאון הרב עמרם פריד שליט"א:
אדם שאין באפשרותו לא ילווה סכום גדול של כסף כדי לעשות סעודה גדולה, אך ילווה קצת כסף כדי לעשות סעודת שבת מינימלית, וכמה שבטחונו בהשם יותר חזק כך הכסף יותר יחזור.

בשם כל צוות אתר שאילות, אנו מאחלים לכם א' שבת שלום ומבורך.