נידונים הלכתיים - תרופות בפסח וכל השנה
כשרות תרופות ללא טעם – לפסח ולכל השנה
א. כאשר החמץ או האיסור מיעוט בתערובת
בדין נטילת תרופות שאין להן כשרות לפסח [או לכל השנה], יש לדון משום תערובת החמץ או האיסור שבהן, ונידון זה מתחלק לב' אופנים, א. כאשר רוב הרכיבים הינם כשרים ורק שיש בזה מיעוט של תערובת חמץ או איסור. ב. כאשר רוב הרכיבים הינם חמץ או איסור.
והנה לגבי תרופות מרות או שאין בהן טעם, הרי שדין החמץ או האיסור המעורבים בהיתר כנותן טעם לפגם, ודין נותן טעם לפגם נתבאר בסוגיית הגמרא בעבודה זרה (סה, ב, וסז, א), ובשולחן ערוך (יו"ד סימן קג) הכריע הדבר להקל, כדין גריסים המעורבים בחומץ של יין נסך שמותר לאכלן משום שהחומץ נותן טעם לפגם.
ולגבי איסור חמץ בפסח נחלקו הראשונים אם הותר בו נותן טעם לפגם, ודעת התוס' (עבודה זרה סו, א ד"ה מכלל), והרא"ש (שם פרק ו סימן ה), והרשב"א (שו"ת ח"א סי' תצט) והר"ן (פסחים ל, א), וכן הכריע בשולחן ערוך (או"ח סימן תמז סעיף י) שמותר, אבל הרמ"א שם החמיר כדעת האוסרים נותן טעם לפגם בפסח וטעמם כיון דחמץ אסור אפילו במשהו, ואמנם גם לדעת הרמ"א האוסר אין זה אלא בנתערב בתוך הפסח, אבל אם נתערב קודם הפסח הרי נתבאר בשולחן ערוך (שם סעיף ב) דאין דינו במשהו, וכיון דאין דינו במשהו הרי שהוא הדין גם לגבי דין נותן טעם לפגם דשרי.
ולפי זה יש להתיר בלקיחת התרופות הללו אף שמעורב בהן מיעוט חמץ או איסור משום דין נותן טעם לפגם שנתערב קודם הפסח דמותר לכולי עלמא, ובפרט במקום חולי, מאחר וכבר כתב שם הרמ"א דכל דבריו אמורים רק במקום שיש מנהג להחמיר, וביאר המשנה ברורה (ס"ק צח) דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה, ומכל שכן דבמקום חולי אפשר לסמוך להקל בזה.
ב. נותן טעם לפגם כשהאיסור רוב בתערובת
ואמנם כל אלו הדברים אמורים כאשר החמץ או האיסור הם מיעוט בתערובת, אבל כאשר עמילן החמץ או האיסור הינו רוב התערובת, יש לדון אם יהיה בזה דין נותן טעם לפגם. והנה נחלקו הראשונים בטעם היתר נותן טעם לפגם, דעת הרשב"א (תורת הבית בית ד שער א טו, א) דכל הטעם בהיתר נותן טעם לפגם הוא בדין ביטול ברוב, ולפי זה נראה מבואר שכאשר האיסור הוא רוב בתערובת אין להתיר משום שהוא נותן טעם לפגם, אבל הר"ן (עבודה זרה לב, ב מדפה"ר) כתב טעם ההיתר משום שאינו נהנה מן האיסור. והגרעק"א (שו"ת מהדו"ק סימן קסו) כתב שלדעת הר"ן גם אם היה האיסור רוב כיון שנותן טעם לפגם מותר, ודלא כמו שמתבאר מדברי הרשב"א שלא הותר אלא כאשר האיסור הוא מיעוט, ואולם בחזון איש (יו"ד סימן ל ס"ק ב) כתב דגם הר"ן מודה לדברי הרשב"א דצריך שיהיה ההיתר רוב.
ובשולחן ערוך (יו"ד שם סעיף ב) הביא, 'יש מי שאומר דבעינן רוב היתר', וביד יהודה (שם ס"ק ח) תמה דממשמעות דבריו נראה שיש חולקים בזה, ולא מצינו מי שיחלוק להתיר ברוב איסור.
ולפי זה בתרופות שרוב התערובת הינה חמץ או איסור, אף שהתרופה מרה או שאין בה טעם, עדיין לא שייך להתיר באופן זה משום נותן טעם לפגם.
ג. היתר נפסל מאכילת אדם (נבלה שאינה ראויה לגר)
היתר נוסף מצינו בנטילת תרופות בפסח, מפני שהחמץ שבתרופה נפסל מאכילת אדם, ושאר איסורים שנפסלו מאכילת אדם מותרים באכילה, אף אם האיסור בעין ואף אם הוא רוב.
אכן נחלקו האחרונים אם היתר זה הוא היתר גמור, או שמא עדיין יש בזה איסור דרבנן אף שנפסל מאכילת אדם:
דעת המנחת כהן (חלק א פרק ט) שכל שהאיסור בעין אסור לאוכלו מדרבנן אף אם נפסל לגמרי מאכילת אדם, ולא התירו אלא בנותן טעם לפגם שהאיסור הפגום מעורב בהיתר, [ובזה דעתו שם להתיר אף אם היה האיסור רוב בתערובת, ודלא כמבואר ברשב"א ושולחן ערוך הנ"ל], וביאר שם דלא הותר איסור פגום אלא בדיעבד ולא לכתחילה, ולכן רק כאשר נתערב האיסור בהיתר שאם נאסור את האיסור הרי שנפסד גם ההיתר, הרי זה כדיעבד ומותר, אבל כאשר האיסור בעין הרי זה כלכתחילה ואסור. ויש לעיין לשיטתו אם חולה הזקוק למאכל זה לצורך רפואתו, הרי זה כדיעבד, או שמא גם בזה כיון שאוכל רק את האיסור הרי זה כלכתחילה, וצ"ע.
ובפרי חדש (יו"ד סימן קג ס"ק א) כתב לחלוק על המנחת כהן דטעם ההיתר הוא משום דמאיס ובטל מתורת אוכל, והרי זה בכלל בל תשקצו וכאוכל עפר בעלמא, ולכן אין חילוק בין אם הוא בעין או בתערובת, אלא בכל אופן מותר. וכן נקט החזון איש (או"ח סימן קטז ס"ק ז). ובפרי מגדים (יו"ד סימן פא שפתי דעת ס"ק ג) כתב דבעושה לרפואה אין בל תשקצו, וכן כתב בפרי תואר (סוף סימן קטז), ואם כן כל שנפסל הדבר מאכילת אדם מותר לאוכלו לכתחילה.
ד. דין אחשביה בנפסל מאכילת אדם
ואמנם עדיין יש לדון שאף אם נפסל מאכילת אדם עדיין הוא באיסורו, והוא על פי המבואר ברא"ש (פסחים פרק ב סימן א), חמץ שנפסל מאכילת כלב אף שמותר בהנאה אסור באכילה. ובתרומת הדשן (סימן קכט) ביאר טעם האיסור באכילה משום דאחשביה באכילתו. ולפי זה יש לדון גם לגבי שאר איסורים שכל שאוכלו הרי הוא מחשיבם למאכל וחזרו לאיסורן אף שנפסלו מאכילת אדם.
ובחזון איש (או"ח סימן קטז ס"ק כ) כתב לבאר דסברת אחשביה שייכת רק לגבי חמץ שאסור מצד עצם מציאות החמץ שבו, וממילא כל שמחשיבו עתה באכילתו הרי חזר לאיסורו, ומה שאין כן לגבי נבילה שנסרחה שמאחר שנסרחה פקע ממנה שם בשר, ומעתה גם אם עתה יחזור להחשיבה כאוכל, יהיה זה כבשר הנופל מן השמים, ואין לה שייכות אל הבהמה שממנה באה, וממילא לא חזר בה איסור נבילה שהיה בה מחמת שייכותה אל הבהמה שממנה באה.
וברמ"א (יו"ד סימן פז סעיף י) כתב בעור הקיבה שמיבשים אותו כעץ וממלאים בו חלב דמותר שהרי הוא כעץ בעלמא, וכתב שם הש"ך (ס"ק לג) שהוא הדין בני מעיים. ואף שבפרי מגדים (שפתי דעת שם) כתב שבשר אסור, כבר השיגו עליו מדברי הש"ך (סימן קיד ס"ק כא) שאף בשר יבש כעץ מותר[1]. ומבואר בזה כאמור דלא אמרינן אחשביה בשאר איסורים.
ולפי זה נראה שתרופות מוצקות [כגון כדורים] שאין בהן טעם, ומעורב בהן רוב איסור, מותרות בשאר ימות השנה, מאחר וכבר יצאו לגמרי מתורת אוכל ונעשו כעץ שוב אינם חוזרים לאיסורם.
ה. נפסל מאכילת אדם בתרופה נוזלית
אמנם יש לחלק בכל האמור בין משקה לאוכל, דלגבי מאכל כל שאין בו טעם כלל הרי הוא חשוב כמי שאינו ראוי למאכל אדם, אבל לגבי משקה לא נוכל לדון שאם אין בו טעם הרי הוא כאינו ראוי למאכל אדם, שהרי מים אין בהם טעם כלל, ומשום כך השותה מים שלא לצמאו אינו מברך שלא נהנה בהם כלל, ולא נוכל לדון במשקה שנפסל מאכילת אדם אלא כאשר טעמו מר.
ועוד מצינו שמאכל שנפסל מאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין (כמבואר ברמב"ם פרק ב' מהלכות טומאת אוכלין הלכה יד'), ומאידך משקה היוצא מן האוזן ומן החוטם ומי רגלים של אדם מטמאין טומאת משקין (כמבואר ברמב"ם שם פרק י הלכה ב), ומבואר שאף משקה כזה חשיב ראוי למאכל אדם.
וכן מבואר בגמ' (בכורות ז, א) ובשו"ע (יו"ד סימן פא סעיף א) שמי רגלים של בעלי חיים טמאים אסורים בשתיה, ותמה החזון איש (יו"ד סימן יב ס"ק ז) דכיון שנפסלו מאכילת אדם למה יהיה בהם איסור משום יוצא מן הטמא, וכתב שם לבאר דלא אמרינן שנפסל מאכילת אדם אלא רק כשהטעם זר ומאוס, אבל אם נאכל מצד טעמו אפילו ע"י הדחק, ורק שנפשו של אדם קצה בהם מפני שבא ממקום מאוס, אינו נחשב פסול מאכילת אדם. ואף שבאוכל מצינו שאם הוא יבש כעץ מותר אף שאינו מר, במשקה בעינן שהטעם יהיה מר וזר.
ו. חילוק בהיתר זה בין שאר איסורים בימות השנה לאיסור חמץ בפסח
ואמנם כל הדברים אמורים רק לגבי שאר איסורים שדי לנו להתירם אם נפסלו מאכילת אדם, אכן לגבי חמץ בפסח נתבאר בגמ' (פסחים מה, ב) דצריך שייפסל האיסור גם מאכילת כלב, והטעם דלא סגי במה שנפסל מאכילת אדם משום שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות, וביאר הר"ן (שם יג, ב מדפה"ר) דהרי אסרה תורה בפסח גם שאור אף שאינו ראוי לאכילת אדם כיון שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות.
ואמנם גם כאשר נפסל מאכילת כלב כתב הרא"ש (פסחים פרק ב סימן א) דלא הותרה אלא בהנאה אבל לא באכילה, וביאר התרומת הדשן (סימן קכט) שהוא אסור מדרבנן מדין אחשביה, וכן כתבו הט"ז (סימן תמב ס"ק ח) והמשנ"ב (שם ס"ק מג) [ובב"ח (שם) נראה שנקט דהוא אסור מן התורה, דביאר שם טעם האיסור משום דחשיב ראוי לאכילה על ידי תערובת]. ואף שלדעת הרז"ה והר"ן (פסחים ריש פרק ב) מותר באכילה, וכן כתב הפר"ח (או"ח סימן תמב), להלכה נקטינן כדעת הרא"ש האוסר באכילה.
ולפי זה יהיה אסור ליטול תרופות שמעורב בהן רוב חמץ, ולא נוכל להתיר משום שנפסל מאכילת כלב. ואמנם היה מקום לדון דמאחר ואינו נוטל הדבר לשם הנאה אלא לרפואה, שוב אינו מחשיבו באכילתו, ולא נוכל לאוסרו מאחר ונפסל מאכילת כלב.
ז. דין אחשביה ב'רפואה' והיתר שלא כדרך אכילה
והנה ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה י) כתב ש'תריאק' שמעורב בו חמץ מותר להשהותו בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ, ובהמשך דבריו שם (הלכה יב) כתב דאע"פ שמותר להשהותו כיון שאינו ראוי למאכל כל אדם, אסור לאוכלו. וכן העתיק השולחן ערוך (סימן תמב סעיף ד), וכתבו הגר"ז (סעיף כב) והמשנה ברורה (ס"ק כ) לבאר כוונת השולחן ערוך שאינו מאכל כל אדם, שאינו מאכל בריאים אלא מאכל חולים, וכן כתב ברבינו מנוח (על הרמב"ם שם הלכה י) דדין תריאק שכתב הרמב"ם דאסור לאוכלו היינו משום שמחשיבו במה שאוכלו לרפואה. ומבואר שאף שהוא עשוי לרפואה אסור לאוכלו, ובטעם האיסור ביאר המשנה ברורה (שם ס"ק כא) משום אחשביה, והרי שאף כאשר נאכל לרפואה נאמר דין אחשביה ואסור באכילה, ושוב אין לנו להתיר נטילת תרופות שמעורב בהן רוב חמץ בפסח.
ואמנם דכבר עמדו בסתירת דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ה מהלכות יסודי התורה הלכה ח) שמותר לאכול חמץ בפסח שלא כדרך אכילה, וכגון שעירב בו דבר מר. ולא אסר בזה משום אחשביה. ונראה מוכרח בזה שכל הטעם דאסר הרמב"ם 'תריאק' הוא דוקא כאשר יש בו טעם טוב [והטעם שמותר להשהותו יתבאר להלן], ומשום הכי יש בו דין אחשביה כדברי המשנ"ב [ובגר"ז יש דרך אחרת בזה, עיי"ש סעיף כב], ויל"ע בזה. אבל בדבר שאין בו טעם ונוטלו לרפואה לא שייך משום אחשביה.
ולפי"ז הרי למדנו דכל שנוטל הדבר לרפואה אין בו דין אחשביה, וכל דברי הרא"ש שאסר חמץ שנפסל מאכילת כלב היינו כאשר אוכלו באכילת בריא דבזה מחשיבו לאוכל, אבל בחולה הנוטל לצורך רפואתו אינו מחשיב בכך הדבר לאוכל, ולא שייך לאוסרו משום אחשביה.
ואמנם בחזון איש (או"ח סימן קטז ס"ק ז) כתב לדון בתרופות שיש בהן עמילן חמץ העשוי לדבק את התרופה, וכתב שם דאין שייך בזה אחשביה, כיון שאין העמילן בא לאכילה אלא לדבק את התרופה, ואינו חלק מהחומר המרפא. ומשמע מדבריו שאם היה החמץ חלק מהחומר המרפא הרי הוא אסור משום אחשביה.
ולכאורה דבריו נסתרים מדברי הרמב"ם (בהלכות יסוה"ת הנ"ל) שמותר לאכול חמץ שלא כדרך אכילה, והרי דלא שייך אחשביה לרפואה, ובהכרח צריך לומר דהחזון איש בדבריו רצה להתיר גם בתרופות שיש בהן טעם טוב, או בתרופות שנועדו לאנשים בריאים לחזק מזגם [כגון ויטמינים ותוספי תזונה], ובאלו אין להתיר רק משום שעשוי לדבק ואין אחשביה, אבל אם הוא חלק מהחומר המרפא ויש טעם טוב בתרופה הרי שיש לאסור משום אחשביה.
והנה היה מקום לדון עוד להתיר משום שאכילתו היא שלא כדרך אכילה, וכמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סימן קנה סעיף ג) דבחולי שאין בו סכנה מותר להתרפא בשאר איסורים שלא כדרך הנאתן, אבל בבריא לא התירו אף שהוא שלא כדרך הנאתו, וכן כתב המחנה אפרים (הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה טז) בדעת הרמב"ם דלא הותר אלא לחולה ולא לבריא, [ודלא כהמרדכי (פסחים פ"ב) בשם ראבי"ה שמתיר שלא כדרך אכילה אף לבריא, ועי' בש"ך (שם ס"ק יג)].
ונמצא מבואר בזה ג' טעמים להתיר אכילת הדבר שנפסל מאכילת כלב בחולה, ולא נאסור מטעם אחשביה: א. כיון שבחולה אין אחשביה שכל כוונתו לרפואה ולא לאכילה. (יד אברהם יו"ד סימן פד וקנה, שו"ת כתב סופר או"ח סימן קיא). ב. שהתירו אחשביה לצורך חולה. ג. כיון שאוכל שלא כדרך אכילה אין אחשביה, [אמנם קשה על כך מדברי הרא"ש שכתב בחרכו דאסור לאכלו אף שהוא שלא כדרך אכילה, וצ"ב החילוק בין חרכו לעירב בו דבר מר].
הלכה למעשה בדין תרופות שאין בהן טעם בפסח:
העולה מכל הנ"ל שישנם כמה היתרים בנטילת תרופות שאין בהם טעם בפסח:
א. כאשר רוב התערובת היתר, הוי נותן טעם לפגם ומותר לדעת השו"ע, ואף לדעת הרמ"א יש להקל משום שהתערובת נעשתה קודם הפסח [וכל שכן בשאר ימות השנה לגבי שאר איסורים שמותר משום נותן טעם לפגם].
ב. כאשר רוב התערובת איסור, יש לדון להקל בו משום שהוא שלא כדרך אכילה, דשרי בכל האיסורים ואף בפסח. ומדין נפסל מאכילת אדם שאינו ראוי לחמע. ואף שבפסח אסור לאכול נפסל מאכילת כלב, וכן נפסל מאכילת אדם בתערובת באופן שאין ראוי לחמע, כיון שהוא לצורך חולה לא אסרו בזה מדין אחשביה.
ג. בשאר איסורים מותר כיון דדמי לבשר יבש כעץ דשרי, ובפסח יש לדון אם שרי חמץ יבש כעץ, ועל כל פנים כאשר התרופה מרה מותר מדין המבואר באות ב' שהוא שלא כדרך אכילה ונפסל מאכילה.
ד. אם אין לתרופה טעם כלל, יש לדון אם טעם ההיתר ביבש הוא משום שלא כדרך אכילה, ואז יהיה מותר אף בפסח, או מדין נפסל מאכילה. ואז יש לדון אם נפסל מאכילת כלב או רק מאכילת אדם, שאם נפסל רק מאכילת אדם יהיה מותר לאכלו רק אם הרוב היתר, ואם הרוב איסור אסור לאכלו.
ה. כל הדברים האמורים הם בתרופות מוצקות, שבזה יש לדון אם יש להקל גם כאשר האיסור הינו רוב, כיון שאין לתרופה טעם כלל, אבל במשקה אין די שלא יהיה לו טעם אלא צריך שיהיה טעם מר, וכל זמן שאין טעם אין זה מוציאו מדרך אכילה ואינו נעשה בזה כפסול לאכילת אדם, [ובשאר איסורים, כל שנפסל מאכילת אדם מותר לחולה לאוכלו, ולדעת הפרי חדש והחזו"א מותר אף לבריא ובאופן שאין בו משום בל תשקצו].
סירופים שיש להם טעם – אך אינו ערב לרוב האנשים – ומכילים חמץ, האם מותר ליטלם בפסח
סירופים שיש בהם טעם אבל הטעם שבהם הוא לא טעם טעים כ"כ [לא מר], אם רוב האנשים לא אוהבים את הטעם הזה לכאו' הוי נותן טעם לפגם דלפי השו"ע סי' תמז ס"י שרי בפסח ועי' תוס' ע"ז ס"ו ובתשו' הרשב"א תצט', ואף לדעת הרמ"א שם דפליג ואוסר נותן טעם לפגם בפסח מ"מ הא מבואר שם דבמקום שאין מנהג ידוע לאסור נותן טעם לפגם המיקל לא הפסיד וא"כ לכאורה לצורך חולה יש להקל בנותן טעם לפגם ואם רוב האנשים אוהבים את זה לכאו' אף אותם שלא אוהבים את זה אסור להם. ויל"ע ובפרט לשי' הר"ן ע"ז ס"ז דהיתר נותן טעם לפגם הוא משום שאינו נהנה וצ"ע. וכשרוב האנשים לא אוהבים את זה וכנ"ל. דשרי לאותם שלא אוהבים את זה ויל"ד לאלו שאוהבים את זה ולרשב"א דהיתר נותן טעם לפגם הוא מדין ביטול ברוב א"כ יל"ד דשרי אף לאותם שאוהבים כיון דרובם אינם אוהבים את זה א"כ הוי בטול ברוב אכן לר"ן ע"ז ס"ז דהוא מטעם דאינו נהנה א"כ לאותם שנהנים מזה לכאו' אסור ויל"ע.
דין שהייה בסירופים (תרופות) שטעמם טעים וטוב ללא מכירת חמץ, וראיה לזה מדין תריאקה שמותר להשהותו בביתו ואסור לאוכלו
תרופות שיש בהם טעם טוב יל"ע אם מותר להשהותם בבית בפסח בלא מכירת חמץ דהרי תריאקה מבואר בסי' תמב ס"א וס"ד דמותר להשהותו בבית ומקורו הוא מהרמב"ם פ"ד מחו"מ ה"י והי"ב ותריאקה הוא אינו מאכל כל אדם אלא מאכל חולים כמבואר בגר"ז ומ"ב סי' תמב ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תעא' ותקמח' ורבינו מנוח על הרמב"ם שם וא"כ לכאורה אף אם יש בהם טעם הרי הוא אינו מאכל כל אדם ויל"ע בזה דאפשר דאף דאין בריאים רגילים לאכלו מ"מ ראוי הוא אף לבריאים ואולי כל מה שמותר הוא רק שאינו טעים ולכן רק חולים אוכלים את זה אבל אם יש בו טעם דראוי לבריאים אולי אסור.
טעם להיתר שהייה כיון שהחמץ שבהם לא ראוי למאכל אדם ולא ראוי להחמיץ עיסות אחרות
והנה טעם ההיתר בתריאקה להשהותו בבית יש בזה כמה היתרים [עי' לשון הרמב"ם שם ה"י ושו"ע שם סעי' א' שהרי נפסד צורת החמץ] בחזו"א או"ח סי' קטז' מבואר דהוא מטעם דאינו ראוי למאכל אדם וכיון שהוא בתערובת דברים אחרים אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות ולכן אף דלא נפסל מאכילת כלב שרי להשהותו כהרמב"ם פ"א מחו"מ ה"ב וכהר"ן פסחים [י"ג ע"ב בדה"ר] ודלא כהראב"ד שם וע' מ"ב סי' תמב סק"י ובה"ל סי' תמב סעיף ט' דהכי נקטינן.
טעם נוסף להיתר שהייה מדין כופת שאור שייחדו לישיבה
ויש עוד טעם להיתר דהוא מדין כופת שאור שיחדו לישיבה ומבואר בפסחים מה' ואו"ח סי' תמב ס"ט דמותר להשהותו אם עשה שינוי צורה דכל חמץ שיחדו לא לאכילה ועושה מעשה שמשנה את החמץ מצורתו מותר להשהותו ואף אם רק טח בטיט ויכול לגרור הטיט ומתחת הוא ראוי לאכילה מ"מ שרי כמבואר שם עי' במ"ב ושעה"צ שם, וה"נ התרופות שיחדם לא לאכילה ועושה מעשה שמשנה את החמץ מצורתו מותר להשהותו וא"כ לכאו' לפי ההיתרים הללו יש נפק"מ בזה דאם הטעם משום כופת שאור שיחדו לישיבה לכאו' אף דיש בהם טעם טוב יל"ד להקל אכן אם הטעם הוא משום שאינו ראוי למאכל אדם בתערובת א"כ אם הטעם הוא טוב יל"ע אם נחשב אינו ראוי למאכל אדם כיון דאין הבריאים רגילים לאכלו אף שיש בו טעם ויל"ע בזה, (ויש להעיר עוד בזה דיתכן דתריאקה היה ממש דבר מאכל הראוי לאכילה אלא שלא היה מאכל כל אדם).
יש להסתפק האם למעשה מותר להשהות בבית סירופ עם טעם טוב ללא מכירת חמץ
נמצא דלמעשה לא ברור אם אדם שלא עשה מכירת חמץ כלל ויש בביתו מלפני פסח או שקנה בפסח מבית מרקחת שלא עשו מכירת חמץ [או אף באופן שכן עשו מכירה ונתכוון הקונה לזכות בזה בעת הקניה או אף בסתמא] תרופה שיש בה טעם ויש בה ודאי חמץ [דאילו יש בה ספק יש בזה הרבה פרטים ויש אופנים דשרי ואכמ"ל] אם מותר להשהות בביתו או צריך לבערו [ויש לעיין דאיך מבער משקה חמץ כגון סירופ שיש בו טעם מחמץ איך שורפו ולכן ישפכנו לבית הכסא ולדעת המ"ב סי' תמה' סק"ה יוצא בזה יד"ח ואף לדעת החזו"א ס' קיח' שחולק ע"ז כאן יודה ואם עשה מכירת חמץ או שקנה מבית מרקחת שעשו מכירת חמץ אם התכוון לא לזכות בזה בעת הקניה נמצא דהוי של עכו"ם [וצריך ליזהר מאופנים שונים שיכולים לגרום שיהיה אחריות על הישראל] ואז יש אפשרות להשתמש בתרופה אם זה סירופ לאדם גדול ע"י שיערב בזה דבר מר [כגון מלח וכו' עי' רמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות] ואז יהא מותר לשתותו דהוי שלא כדרך אכילה ומותר לחולה למקילים בשלא כדרך אכילה בחמץ וכנ"ל ויש מחמירים בזה וכנ"ל.
דין אכילה – האם תריאקה הוא מאכל טעים או שאינו טעים (ובזה תליא אם יש ממנו ראיה לנד"ד)
והנה מבואר שם ברמב"ם ובשו"ע דתריאקה אסור לאכלו.
ויל"ע דאם הטעם הוא פגום ואינו ראוי לאכילה הרי לדעת השו"ע בסי' תמז ס"י נותן טעם לפגם מותר בפסח וא"כ אמאי אסור לאכלו בתריאקה והרי הוי נותן טעם לפגם דלכה"פ הוי פגום קצת אף אם זה כן נקרא נבילה הראויה לגר ולכאו' מוכח מזה דתראיקה יש בזה טעם טוב ואפ"ה שרי כיון דאין בריאים רגילים לאכלו מהטעמים שנתבארו לעיל ולאכלו אסור ולהמ"ב הטעם שאסור לאכלו הוא משום אחשביה ולהגר"ז יש בזה דרך אחרת ואכ"מ ועכ"פ דנותן טעם לפגם שרי לאכלו בפסח ואין בזה משום אחשביה וא"כ אמאי כאן יש בזה אחשביה ולכאו' מוכח דלא מיירי בתריאקה נותן טעם לפגם אלא שיש בו טעם טוב וכנ"ל.
האם יש היתר לקחת סירופ טעים המונח ברשותו ולמררו ולאוכלו מדין 'שלא כדרך אכילה'
וכמו כן צ"ע דאם תריאקה אין בו טעם טוב אמאי אסור לאכלו דהרי שלא כדרך אכילה מותר [פסחים כד' ע"ב] עכ"פ לחולה ויש בזה פלוגתא גדולה בראשונים ואכמ"ל אכן יש לעיין אם מותר אכילה שלא כדרך בחמץ וכן אם מותר הנאה שלא כדרך הנאה בחמץ והנה בפסחים לט ע"ב תנן דלא ילעוס חיטים ויניחם ע"ג מכתו וכ"ה ברמב"ם פ"ה מחו"מ הי"ט וכ"ה באו"ח סי' תסו' והק' הראשונים דלישתרי מדין שלא כדרך הנאתו עי' פסחים כד' ע"ב ויש בזה כמה תירוצים בראשונים בפסחים כד' ולט' תי' א' כתב המאירי דהוי דרך הנאתו בתי' שני כתב המאירי וכ"כ בספר ההשלמה ובספר המכתם ובספר המאורות דהתם אסור משום בל יראה ובמהר"ם חלאוה פסחים כה' ע"ב כתב לגבי להניח חלב ע"ג מכה דפטור אבל אסור דלצורך מכה לא הותר שלא כדרך הנאתן ורק לחולי הותר ולפי"ז גם אפשר ליישב המשנה הנ"ל ומדברי שאר הראשונים מבואר דהתירו שלא כדרך הנאתו אף במכה ולא רק בחולי ובביאור הגר"א יו"ד סי' קנה' ס"ק כד' יישב דכיון דאפשר לרכך החיטים במי פירות לא הותר שלא כדרך הנאתן בחמץ, והנה ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ח כתב בד"א שאין מתרפאין וכו' בזמן שהן דרך הנאתן וכו' או חמץ בפסח וכו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ וכו' או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי"ז מותר ואפילו שלא במקום סכנה וכו' עכ"ל ובכ"מ שם הביא מהאורחות חיים והרשב"א דמיירי בחמץ של נכרי ובזה שרי שלא כדרך הנאתו ומשמע דשלא בדרך הנאה מותר אף במכה ולא רק בחולי, והמ"א והמ"ב בסי' תסו' פסקו כן דבשל נכרי מותר שלא כדרך הנאתו ומבואר דקיי"ל שלא כדרך הנאתו שרי לצורך מכה ומיחוש אם א"א בדרך היתר עייש"ה במשנ"ב ובספר מגן האלף תמה על המג"א דהתירו שלא כדרך רק בחולי ולא במכה אמנם כבר נתבאר דיש כמה ראשונים דס"ל דאף במכה שרי ולכאורה כן נקטינן להלכתא כמבואר במג"א ומ"ב הנ"ל ועדיין צ"ע בזה.
[והפר"ח שם בסי' תסו' הביא את דברי הכ"מ הנ"ל בשם הארחות חיים והרשב"א דכותיה פסקו המג"א והמ"ב דברטיה של עכו"ם מותר להניח על מכתו ותמה הפר"ח דאע"פ שאין דעת הישראל לזכות בו כמו בסי' תמח בדורון שמביא העכו"ם והרי מבואר שם דבעינן שלא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בדורון ובכאן אדרבא ניכר מתוך מעשיו של הישראל שחפץ במלוגמא ומה יועיל שאין דעתו לקנותו וכתב דאולי הוי רק חומרא דרבנן ולפיכך בחולה אין להחמיר ועוד כתב דיש בזה משום רוצה בקיומו חשש דרוצה בקיומו ועי' שעה"צ סק"ה שהביא סוף דברי הפר"ח עיי"ש עוד ועי' במקור חיים סי' תסו' שתמה דמדברי התוס' פסחים כט' [וצינו המג"א שם] מבואר דכיון שנפסד הדבר קונה זה הישראל וגם מדברי הט"ז סו"ס תנד' לגבי מצה דהוי לכם ועי' במגן האלף שם מש"כ בזה ועי' בכתבי קה"י החדשים פסחים סי' עט שכתב שהרשב"א חולק ע"ד התוס' פסחים הנ"ל וס"ל דאף באכילה שייך לומר דאינו מכוין לזכות וגם בקו"ש פסחים אות קלא הוכיח כן מדברי הרשב"א ב"מ פ"ח ור"ן נדרים לד' דס"ל כרש"י פסחים כ"ט דאף באכילה יכול לכוין לא לזכות וכן מבואר להלכה במשנ"ב סי' שמג' סק"ה ובסי' תנ' ס"ק יח' וכמו שיתבאר בהמשך בס"ד].
ישוב הסתירה ברמב"ם האם 'שלא כדרך' הוא גם בחמץ
והנה לגבי תריאקה כתב הרמב"ם דאסור לאכול וכתב המחנה אפרים הל' מאכלות אסורות דמשמע דאיירי אף בחולה וא"כ קשה הא כתב הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה הנזכר לעיל דהותר שלא כדרך אף בחמץ בפסח וכתב המחנ"א ליישב דכיון דלדעת הרמב"ם באכילה איכא מלקות ובהנאה ליכא מלקות ובאר המחנ"א דהטעם הוא דחמור אכילה מהנאה דהנאה אינו מפורש בתורה ולכן גם לגבי שלא כדרך רק בהנאה מותר במיחוש בשלא כדרך ולא באכילה דשם הותר בחולה שנפל למשכב ולא במיחוש עכ"ד ונמצא דא"כ בתריאקה שכתב הרמב"ם והשו"ע דאסור לאכלו הוא רק במיחוש אבל בחולה שנפל למשכב מותר לאכול תריאקה בפסח ובאמרי בינה דיני פסח ס' ז' כתב ליישב קו' מחנה אפרים דיש לחלק בין איסורי אכילה דהותר שלא כדרך לאיסורי הנאה דלא הותר שלא כדרך דאף דאין החיך נהנה ממנו מ"מ יש כאן הנאת מעים וע"כ בתריאק דהוי חמץ אסור לאכלו ולדבריו מש"כ הרמב"ם בפ"ה מיסודי התורה הנ"ל דאף בחמץ הותר שלא כדרך הוא רק במלוגמא ולא באכילה ומש"כ הרמב"ם שם שעם עירב דבר מר מותר מיירי רק באסורי אכילה ולא בחמץ בפסח דמיירי גם לעיל שם ולדבריו באכילת תריאקה אסור מן הדין דלא הותר שלא כדרך בחמץ אכן בפוסקים כתבו דהוא מדין אחשביה וכנ"ל וצ"ע.
פלוגתת האחרונים למעשה בתריאקה בחולה ובפסח לגבי אכילה ולגבי הנאה
ומבואר דהמחנ"א והאמרי בינה נקטו דתריאקה הוי שלא כדרך אכילה והא דלא הותר לאכול תריאקה להאמרי בינה הוא משום דחמץ לא הותר אכילה שלא כדרך ורק הנאה שלא כדרך הותרה ולהמחנה אפרים באמת לחולה שנפל למשכב מותר לאכול תריאקה דהוי שלא כדרך וכן בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ח צידד דאפשר דרק לבריא אסור תריאקה אבל לחולה מותר תריאקה ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תעא' ואפשר דאף המ"ב שפירש דמיירי במאכל חולים מירי בבריא שאוכלו וצ"ע, ובשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תעא' מבואר דהא דמותר כל השנה לאכול תריאקה אף דיש בו בשר אפעה עי' רא"ש פסחים פ"ג סי' ד' הוא משום שלא כדרך אכילה ועי' בתרומת הדשן סי' קכט דמבואר דמדמי ליה לדיו שיש בו שיכר דנפסל מאכילה עיי"ש וצ"ע ומבואר מכל הנ"ל לכאו' דתריאקה אין בו טעם טוב אכן ברבינו מנוח על הרמב"ם שם פ"ד מחו"מ ה"י והי"ב פירש דתריאקה עושין אותו עוגות ונילוש בדבש ואינו נעשה אלא למלכים או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה או הכישם נחש ועקרב וסיבת היתר השהיה הוא משום ספק נפשות [ודבריו מחודשים דבכה"ג הוי ספק פיקו"נ] אכן ברמב"ם שם פ"ד מחו"מ מבואר שטעם ההיתר שתריאק מותר לקיימו בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ וצריך ביאור לדברי רבינו מנוח איך יפרש דברי הרמב"ם ומ"מ הא דאסור לאכלו הוא לא משום אחשביה אלא כיון דיש טעם טוב אסור לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכלו ולדברי האמרי בינה אף דאין בו טעם טוב אסור מן הדין ואין בו היתר דשלא כדרך אכילה.
דברי המקור חיים דאע"ג דהוא שלא כדרך אכילה שייך ביה משום 'תשביתו'
ובמש"כ לגבי חמץ אם יש בזה היתר דשלא כדרך הנאה ואכילה הנה מצינו איסור אכילת שאור עי' ביצה ז' ע"ב דאינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסרה תורה אכילתה וברבינו דוד פסחים מ"ה ע"ב מבואר להדיא דהאוכל שאור אף בפני עצמו חייב אף שאינו ראוי לאכילה וכ"מ בר"ן פסחים מה' וכמו שהוכיח מזה המקור חיים סי' תמב סק"ב ועיי"ש במקור חיים שהק' דליפטר משום שלא כדרך אכילה ותי' דאין איסור משום לא יאכל חמץ אלא משום תשביתו דמשמע שלא ע"י אכילה ודעתו דלא רק רק בשאור אלא אף בחמץ בפת שנתעפשה שאינו ראוי לאכילת אדם אסור לאכלו משום ביטול מצוות תשביתו וצ"ע מד' התוס' פסחים כה' וכח' ועי' מש"כ בקובץ בירורים שביבי אש סי' ל' ובצל"ח ביצה ד"ב כתב לחלק בין שאור דתמיד אינו ראוי לאכילה ע"כ שאסרה תורה לאכול אף שאינו ראוי משא"כ חמץ הראוי לאכילה לא אסרה תורה אלא כשהוא ראוי למאכל אדם ובמגן האלף בסי' תמב וכן בחזו"א או"ח סי' קטז' סק"ב צידדו דאף בשאור אינו עובר על אכילתו אלא א"כ ערבו באוכל הראוי לאכילה אכן ברבינו דוד הנ"ל מבואר להדיא ועי' גם בר"ן הנ"ל דעובר על אכילת שאור ועל אכילת פת שעפשה אף בפנ"ע בלא תערובת וכ"כ הפמ"ג בסי' תמב בא"א ס"ק י"ד דשאור וחמץ נשתנו מכל איסורי מאכלות דאם נפסדו מאוכל אדם מותר דחמץ שאני אף שאינו ראוי לאכילת אדם הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות חייב על אכילתו וכהר"ן הנ"ל. ועי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קנב' והנה כ"ז מיירי על נפסל מאכילה אכן כבר תמה החוו"ד סי' קג' דכל נפסל מאכילה תיפו"ל דיהא פטור מדין שלא כדרך ותי' דאה"נ אלא דנפסל מאכילה נתחדש דאף חזר ותיקנו ונעשה ראוי לאכילה פטור.
האם מותר ליטול כדור עם טעם ע"י עטיפתו בקפסולה או בטישיו
ואם זה כדור שיש בו טעם יל"ד אם יש היתר ע"י שיכרוך בסיב כגון שיכרוך בניר טישו או שיעטוף בקפסולה ויבלענו דבפסחים קיד' אמרינן לגבי מצה כרכו בפיו לא יצא והמל"מ פי"ד מהל' מאכלות אסורות דן דה"ה באיסורים אם כרכו בפיו אינו חייב ויל"ד אם גם בחמץ, כן כיון דאסור בהנאה ויש לצדד דהוי שלא כדרך הנאתו ושרי.
ואם זה כדור מציצה שא"א לכרכו בניר או בקפסולה שאין בה חשש איסור יש תרופות שאפשר להמיס אותם ע"פ הוראת הרופא ואז יוסיף לזה דבר מר וכנ"ל.
היתר לקיחת תרופות [אף סירופים שיש בהם חמץ] לקטן ע"י עצמו וכן ליתנם לקטן אחר
ולצורך קטן כתב המשנ"ב סי' שמג' סק"ה ובסי' תנ' ס"ק יח' ומקורם מהמג"א סי' שמג' דנכרי יתן לתינוק ואם א"א למצוא נכרי יצווה לקטן שיאכיל לתינוק [ולגדול אסור להאכיל את הקטן משום איסור ספיה וכן משום איסור הנאה דאף דמכר לגוי מ"מ גם חמץ של עכו"ם אסור בהנאה כמבואר בסי' תמג ולהאכיל חמץ לבנו הקטן לכאו' הוי הנאה כמו שאסור להאכיל בהמה בסי' תמח דאסור אף להאכיל בהמת עכו"ם או בהמת הפקר עיי"ש ולכאו' ה"נ להאכיל לבנו קטן אסור והמ"ב כתב לאסור לגדול להאכיל מטעמים אחרים דאסור ליגע בחמץ ועוד משום לתא דקנין עיי"ש והמ"ב אירי מחמץ ממש אבל בתרופות אולי ל"ש שמא יבוא לאכלו וגם משום לתא דקנין אם מכוין להדיא לא לזכות בו א"ש וע"ע בשו"ע הרב בסי' תנ' שכתב שא"א ע"י קטן מותר לגדול להאכיל את לקטן עיי"ש וצ"ע בכ"ז] דאיסור ספיה לקטן לא נאסר לומר לקטן [ולכאורה הוי ספיה לקטן שיספה לקטן וצ"ב] ואם הקטן יוכל ליקח בעצמו – שיקח בעצמו.
אם קודם הפסח היה ס' נגד החמץ הרי הוא בטל בשישים
וכ"ז כשאין ס' נגד החמץ אבל אם יש ס' נגד החמץ אז יש להקל בזה [ואף שיש טעם בסירופ] דהוי לח בלח בטל ואינו חוזר וניעור עי' סי' תמב ס"ד ברמ"א ובסי' תמז ס"ד ברמ"א ואז גם בלא מכירת חמץ לנכרי מותר להשהותו בביתו ואף מותר לאכלו.
האם יש ביטול בשישים כששמים את החומר בכוונה
ואף דהרי מערבים בכונה כי רוצים שהחמץ יהיה שם ומבואר במג"א סי' תמב סק"א ושו"ע הרב סי' תמב ובקו"א שם סק"ה עפ"י תשו' הרשב"א [ח"ג ס' ריד'] ומבואר ביו"ד סי' קלד' סי"ג וכ"פ המשנ"ב סי' תמז סקי"ד דבכה"ג אין ביטול ברוב מ"מ הא הנוב"ת או"ח סי' נו' כתב דיש ראשונים דפליגי ע"ז וסברי דכן מהני בכה"ג ביטול ברוב וכן יש עוד צדדים להקל בזה גם לפי הרשב"א לכן לצורך חולה יש מקום להקל לשתות סירופ שיש בו חמץ הבטל בס'.
האם מועיל ביטול בשישים כשהחמץ עביד לטעמא
אך אם מה שנותן טעם הוא חמץ כגון החומר סורביטול הוי מילתא דעביד לטעמא דלא בטל ואסור לגדול לאכלו אכן לקטן אפשר להקל כיון דלדעת הש"ך בסי' צח' ס"ק כט' רק מדרבנן לא בטל א"כ לדעת הרשב"א יבמות קיד' עי' בה"ל סי' שמג' ספיה בדרבנן לצורך הקטן מותר [ועי' שו"ת הרשב"א ח"א תשו' צב' ומובא בחיי"א כלל סו' שכתב שזה להלכה ולא למעשה ועי' ש"ך יו"ד סי' פא' ס"ק כא ובגליון מהרש"א שם ועי' בשו"ת הרשב"א הנ"ל.] אכן רעק"א כתב שם בשם הר"ן דהוא איסור דאורייתא וגם בתריאקה לכאו' מירי שערבו בכונה ואפ"ה הרמ"א בסי' תמב ס"ד מיקל בזה אף באכילה [אם הרמ"א מיירי אף דיש בו טעם וכנזכר].
ובפרט דיש לדון איך זה החמיץ דהחומרים כגון העמילן או הסורביטול, מניטול, שמופקים מעמילן שיתכן שמגיע מחיטה וצריך לדעת את אופן היצור אם אכן החיטה נרטבה לפני הטחינה ולכמה זמן נרטבה, וכן לאחר הטחינה מרגע מגע המים [ואם המים חמים יש עוד צירוף עי' סי' תנד' ס"ג] בקמח האם יש עסק כל הזמן עד שמופרד העמילן מהגלוטן או ששוהא שיעור זמן שמחמיץ וכן יש לדעת באם יש זמן שהקמח והמים שוהים אם מערבים שם עוד חומרים שדינם כמי פירות ואם הרוב לא מים נחלקו הראשונים כמובא בביה"ל סי' תסב' דדעת התוס' והרא"ש פסחים לה' ע"ב דהוי חמץ נוקשה אכן לדעת הרמב"ם הוי חמץ גמור עי' פר"ח ופמ"ג ובית מאיר בסי' תסב'.
עוד אופנים בהם החמץ נידון כחמץ נוקשה [דאסור רק מדרבנן]
וכן יש עוד אופנים שנידון כחמץ נוקשה כגון אם זה לא הגיע לידי גמר חימוץ או שהוסיפו לזה חומרים שפוגמים אותו באופן שאינו ראוי לאכילה אלא בדוחק עי' פסחים מב ומג' וברשב"א שם ובשו"ת הריב"ש סי' ג' ובחיי אדם כלל קכא' ובמ"ב סי' תמב סק"ב ואז אם יש ס' נגד לדעת הרבה אחרונים המובאים במ"ב סי' תמז ס"ק טו' אפי' נתערב בפסח עצמו בטל בס' וכתב המשנ"ב דיש לסמוך עליהם בשעת הדחק ואף אם אין ס' נגד הוי חמץ נוקשה ע"י תערובת ויש דעות דאף אם אין ס' נגד ואין בזה כזית בכדי אכילת פרס עי' חזו"א סי' קטז' סק"י דשרי לשהותו בפסח אבל לא לאכלו עי' מ"א סי' תמב סק"ב ופמ"ג שם ומ"ב סי' תמב סק"ה ושעה"צ סקכ"ה ושעה"צ סי' תמז ס"ק קפד' וגם צריך לדעת אם מערבים חומרים שפוסלים אותו מאכילה שאז יש עוד צירופים בזה כידוע שנחלקו בזה האחרונים בדבר שנפסל מאכילה ועומד לחזור ולהיות ראוי לאכילה אם מפני מה שנפסל מאכילה [אכילת כלב או אכילת אדם בתערובת שאינו ראוי לחמע ואכמ"ל] עי' חוו"ד סי' קג' סק"א וגם יל"ד אם קשור לפלוגתת רבינו יונה והרא"ש ברכות פ"ו סי' לה' ומג"א וגר"א וחת"ס באו"ח סי' רטז' וחזו"א יו"ד סי' יב' וכידוע ואכמ"ל בכ"ז.
לפני שפוסקים על תרופה מה דינה, יש לברר מה הבעיה שיש בתרופה זו, והנה כבר נתבאר שלהלכה תרופה שאין בה טעם מותר לאוכלה בפסח, אמנם גם אלה שמחמירים בכך [ע"פ המבואר בסי' תמב שתריאקה אסור לאוכלו] יש הרבה אופנים שמותר, וע"ז נדון במאמר שלפנינו:
תרופה שאין בה טעם שהעמילן בה הוא חמץ, לדעת החזו"א מותר לאוכלה דל"ש בזה אחשביה, וא"כ אם יש תרופה שלא מופיע ברשימה יש לדעת אם הסיבה היא בגלל העמילן שנתברר שהוא מחמץ או שהוא ספק חמץ שאז לדעת החזו"א יש להקל לחולה אף שאין בו סכנה, או שהוא בגלל רכיב מעצם התרופה שיש בו ודאי חמץ או חשש חמץ ואז אם יש בו וודאי חמץ יש מחמירים עפ"י המבואר בסי' תמב ס"ד שתריאקה אסור באכילה, אף שמותר בשהייה.
אכן אם זה ספק משהו יש לדון להקל אף באכילה אם וודאי יש ס' נגד [יש לעיין סי' תמז וחזו"א או"ח סי' קי"ט ס"ק י"ב],
ואף אם הוא רכיב מעצם התרופה ויש בו ודאי חמץ, יש לדעת אם יש בשאר התרופה ס' נגד הרכיב דבפשוטו נידון כלח בלח דאמרי' ביה דאינו חוזר וניעור דאף באבקה שדינו כקמח דמעיקר הדין מבואר במ"ב [סי' תנג ס"ק יז] דדינו כלח בלח וא"כ לדעת הרמ"א [בסי' תמז ס"ד] אינו חוזר וניעור רק דאין בו ביטול כלל לדעת המ"א [סי' תמב סק"א] וגר"ז [סי' תמב סעיף ה'] ובקו"א [שם] ומשנה ברורה [סי' תמז סקי"ד] כיון שהכניסו רכיב זה בכונה א"כ אין בו ביטול מדרבנן, אכן הנוב"ת [ח"ב סי' נו'] ס"ל דלדעת הרבה ראשונים אף בכה"ג מהני ביטול.
וא"כ יל"ד דלצורך חולה יש לסמוך על הנו"ב דמהני ביטול והוי לח בלח ואינו חוזר וניעור. ואף אם יש שם רכיב שהוא ודאי חמץ, כיון שיש ס' כנגד מותר באכילה.
תרופות שיש בהם טעם, האם מותר ליטלם רק ע"י קטן או אף ע"י גדול
ואף בתרופות שיש בהם טעם יש לדעת אם הרכיב של החמץ הוא כדי לתת טעם או שהוא לא בשביל לתת טעם, ואם הוא לא בשביל לתת טעם א"כ אם יש ס' נגד יש להקל לחולה לאכול את התרופה כהנו"ב הנ"ל [דלא כמ"א וגר"ז ומ"ב וכנ"ל דלצורך חולה לכאו' אפשר לסמוך על הנו"ב], ואף אם זה כן רכיב של חמץ שעביד לטעמא בכ"ז יש נפק"מ אם יש ס' נגד שאז לדעת הש"ך [סי' צח' סקכ"ט בשם האו"ה] הוא רק מדרבנן [אכן ברעק"א [שם] כתב דלדעת הר"ן אסור מדאורייתא] וא"כ יל"ד להקל לקטנים לשי' הרשב"א [יבמות קיד'] עי' בה"ל [סי' שמג'] דספייה בדרבנן לצורך הקטן שרי ובה"ל הנ"ל סמך ע"ז [אכן עי' חי"א כלל סו'].
וא"כ נפק"מ לזה אם יש ס' נגד הרכיב החמץ שבתרופה שאז אף אם החמץ עביד לטעמא כיון שאסור רק מדרבנן, מותר ליתנו לקטנים. [אכן בש"ך סי' פא' סקכ"א כתב דאסור לספות לקטן איסור אכילה דרבנן כמ"ש בשו"ע או"ח סי' שמג', אולם בגיליון מהרש"א שם העיר דלשי' הרשב"א שרי וכנ"ל בבה"ל סי' שמג' בשם תשו' רעק"א טו', סמך ע"ז למעשה דלא כהשו"ע בסי' שמג וא"כ יש להקל].
ועוד יש לדון להקל אף בתרופות שלכאורה נראה שרכיב החמץ שלהם עשוי לטעם עפ"י הט"ז [סי' צח' סקי"א] שלא כל דבר נקרא 'עביד לטעמא'.
אולם אף שנת' שאם יש שישים נגד החמץ אף אם החמץ עביד לטעמא מותר ליתנו לקטנים, ואם לא עביד לטעמא מותר אף לגדול לאוכלו אבל עדיין אסור בשהייה ולכן צריך שזה יהיה מונח ברשות הגוי.
מורה הוראה לא יכול לפסוק תשובה אמיתית על תרופה שלא מופיעה במדריכי הכשרות אם לא ידוע לו הרכיבים
ולכן חשוב מאוד למורה הוראה לפני שעונה על כשרות תרופה שאינה מופיעה במדריך הכשרות, עליו לדעת אם יש ודאי חמץ או ספק חמץ. ואם זה ודאי חמץ יש לברר האם הרכיב של החמץ עשוי לטעם ואם יש ס' נגדו, שאז אולי אסור רק מדרבנן ואפשר לתת לקטן (אף ע"י גדול), ואם יש בזה טעם צריך להיות ברשות הגוי אבל אין צריך לתת את התרופה ע"י קטן.
העולה מכל מה שנתבאר לעיל, הדינים דלהלן:
כדורי בליעה: מעיקר הדין מותרים אף אם יש בהם וודאי חמץ ובכל צורך ניתן להקל [למעט ויטמינים שאין בהם נחיצות כ"כ, אבל אם יש בהם נחיצות יש להקל].
כדורי מציצה: צריכים בירור שאין חמץ – יש מתירים לבלוע וצ"ב וגם לא תמיד מועיל. לפעמים אפשר להמיס את זה במים וצריך לשאול רופא בכל כדור. אם ממיסים לפני פסח ויש ס' במים נגד החמץ שבכדור – יש להקל [דהוי לח בלח ואינו חוזר וניעור, ואף שמבטל איסור לכתחילה לצורך חולה כתב בפמ"ג שיש להקל. וגם קודם פסח בשעת הדחק כתב המ"ב סי' תנ"ג שיש לסמוך על המקל]. ואם ממיסים את זה בפסח עצמו – צריך להוסיף למים מלח או אפר וכדו' שיהא מר. לפעמים אפשר לצפות את זה בקפסולה או בנייר ולבלוע, וצריך לשאול רופא האם החמץ בכדור הוא לא מלתא דעביד לטעמא ויש ס' נגד החמץ הוא כמו שכתבנו להלן בסירופים שיש בהם טעם שלא עביד החמץ לטעמא דלצורך חולה יש להקל דאינו חוזר וניעור ואף שערבו את זה בכונה.
כדורים ללעיסה: דינם כנ"ל.
כדורים שיש בהם טעם ושמים תחת הלשון: דינם כנ"ל.
כדורים ששמים אותם במים: כשיש בהם חשש חמץ ניתן להמיס אותם במים לפני פסח כשיש ס' נגד, או בפסח ולהוסיף מלח וכו' כנ"ל.
סירופים שיש בהם חמץ כשהחמץ הוא מילתא דעביד לטעמא: [כגון סורביטול שהוא סוכר ולפעמים עשוי מגלוקוזה שעשוי מחיטה], תלוי אם זה לאדם גדול או קטן, לגדול [מעל גיל מצוות] – יש להוסיף לתרופה מלח או חומר פוגם אחר ולבלוע את זה, ויש למכור את התרופה לנכרי ולהוציא את זה מרשות הגוי כל פעם שצריכים. ולילד – אם זה ילד שיכול לקחת בעצמו, אז ייקח בעצמו. אך אם זה תינוק שלא יכול לקחת בעצמו, אז ילד עד גיל מצוות ייקח את התרופה המכורה לנכרי מרשות הנכרי שבבית הישראל וייתן את זה לתינוק כשצריך.
סירופים שיש בהם חמץ כשהחמץ הוא לא מילתא דעביד לטעמא: כגון אם יש ס' נגד החמץ, אז כיון דנעשה לפני פסח הוא לח בלח ואינו חוזר וניעור. [אכן לדעת המג"א סי' תמב סק"א ושו"ע הרב סי' תמב ס"ה ובקו"א שם האריך בזה וכן פוסק המשנ"ב סי' תמז סקי"ד דאם מערבים את האיסור בכוונה שיהא שם אין בזה ביטול, וא"כ אף אם יש ס' נגד אין חוזר וניעור] אסור לאכול את התרופה, אכן כיון שהנוב"ת [ח"ב סי' נ"ו] כותב שדעת הרבה ראשונים להקל בזה א"כ לצורך חולה יש להקל אם יש ס' נגד החמץ.
סירופים שיש בהם טעם: אבל רוב האנשים לא אוהבים את טעמם, יל"ד דהוי נטל"ף לפני פסח ומותר לשתותם בפסח לאלו שלא אוהבים את זה, ואלו שאוהבים את זה יל"ע אם מותר להם. אם הרוב אוהבים את זה – אסור אף לאלו שלא אוהבים.
כדורי מציצה שהם כשרים לפסח: פרושו שאין בהם חמץ אבל יתכן מאוד שיש בהם קטניות, והעמילן שבהם הוא קטניות, [וכגון כדור לויטרה שהעמילן שבו מקטניות] וצריך שאלת חכם אם מותר להשתמש בו בפסח כשאין חולי ממש וכנ"ל. וצריך לברר אם אפשר להמיס במים וכנ"ל. עוד צריך בירור אם יש בעמילן רק מיעוט, דקטניות בטלים ברוב [ואף שאין מערבים לכתחילה כמבואר בסי' תס"ד, הכא אין עושים כדי לבטל. ויל"ד מצד סברת המג"א והגר"ז והמ"ב הנ"ל דאם עושים בכונה אין ביטול וצ"ב].
משחות שיש בהם טעם: אף אם שמים אותם בפה [כגון משחה ששמים בפה התינוק לרפוי פטריה או נגד כאבי שיניים, או משחה ששמים בפה של אדם גדול] לכאו' שרי כדין כופת שאור שיחדו לישיבה דיש בזה היתר שיחדו שלא לאכילה ושנוי צורה.
הלכות מעשיות בענייני התרופות
[למי שאינו יודע את רכיבי התרופה (כי אם יודעים את רכיבי התרופה לפעמים אפשר להקל אף יותר מזה, כמו שנתבאר לעיל)]
א. תרופות שאין בהם טעם מותר להשתמש בהם בפסח.
ב. תרופות שיש בהם טעם חייבים לברר כשרותם.
ג. תרופות שיש בהם טעם שיש בהם חמץ או חשש חמץ שזקוקים ליטלם באופן שמותר לקחתם בפסח כדלהלן סע' ה – ו – ז, אם הם ברשותו לפני פסח, יניחם במקום שמכור לגוי, וכל פעם שצריך יוציאם מרשות הגוי ויכוון מפורש שאינו רוצה לזכות בזה, וישתמש ויחזיר לרשות הגוי.
ד. אם קונה בבית מרקחת [שעשו מכירת חמץ] יכוון שאינו רוצה לקנות את זה לעצמו, ואף שזה בביתו נשאר ברשות הגוי.
צורת הנטילה של התרופה בתינוק או בילד
ה. צורת הנטילה של התרופה בתינוק או בילד תהיה ע"י ילד מתחת לבר מצווה שייתן לתינוק הנצרך לכך, ואם הנצרך לכך הוא ילד גדול אך מתחת לגיל מצוות ייקח זאת לעצמו.
צורת הנטילה של התרופה במבוגר [באופן המותר ליטול בפסח]
ו. גדול שצריך ליקח סירופ עם טעם צריך שהתרופה תהיה ברשות הגוי וכנ"ל, ובכל פעם שצריך – יוציא מרשות הגוי וימרר את התרופה.
ז. גדול שצריך ליקח כדור בליעה עם טעם יברר אצל הרופא אם אפשר לקחת כדור ולהמיסו, ואם לא ניתן להמיס את הכדור, צריך שהתרופה תהיה ברשות הגוי וכנ"ל, ובכל פעם שצריך יוציא מרשות הגוי וימרר את המים.
