הלכות לשון הרע
לשון הרע על עצמו
אדם רשאי לומר דברי גנות על עצמו ואין בזה איסור לשון הרע (עי' מדרש שיר השירים רבה פרק א' 'בנפשך אתה רשאי לומר', וכן מבואר בחפץ חיים כלל ז' ס"ו).
אמנם אין אדם רשאי לפרסם עבירות שעבר (עי' או"ח סי' תר"ז ס"ב), וכן אין לספר על מומים מולדים שלו, וכגון שאין לומר על עצמו 'אני מכוער' (עי' תענית כ ע"ב).
כמו כן אין לאדם לספר על עצמו שיש לו מידות רעות. אבל מותר לספר על עצמו שהיו לו מדות רעות, ועבד לתקן אותם, ואין בזה משום לשון הרע.
לשון הרע על בן אדם שלא מכירים
אסור לספר לשון הרע על פלוני (מבלי להזכיר את שמו) באופן שניתן להבין מפרטי הסיפור מיהו אותו 'פלוני'.
אמנם, אם לא ניתן להבין על מי מדובר, ובנוסף אין סיכוי שבעתיד השומע יבין על מי מדובר - מותר לספר (ח"ח כלל ג' סעיף ד, ועיין בבאר מים חיים כלל י' ד"ה סוף דבר).
אבל לספר על בן אדם מסוים אסור, אף אם השומע לא מכירו, משום שבדרך כלל אפשר לברר ולדעת מיהו, אבל אם השומע לעולם לא יכירו, ולא ידע במי מדובר - מותר.
תשובה על לשון הרע [בין אדם לחבירו או בין אדם למקום]
פעמים שאיסור לשון הרע הוא בין אדם למקום ופעמים שהוא בין אדם לחבירו. אם השומע לא קיבל את הדברים, אזי מספיק תשובה ככל תשובה על עבירות שבין אדם למקום, אך אם חבירו התגנה בעיני השומע, ונגרם לו נזק או צער בגוף או בממון - צריך גם לבקש סליחה מהנפגע. (ח"ח כלל ד' סי"ב).
יש לדון מה הדין במקרה שסיפר דבר גנות, והשומע קיבל, אך לא נגרם שום נזק וצער למסופר. האם צריך גם לבקש מחילה מהנפגע כדין עבירות שבין אדם לחבירו.
מדברי החפץ חיים (כלל ד' ריש סי"ב) משמע שבעצם זה שנתגנה בעיני השומעים נחשב עוון בין אדם לחבירו, אבל בסוף דבריו (שם) וגם בבאר מים חיים (שם אות מ"ח), משמע שאם לא ניזוק ולא הצטער – מספיק תשובה שבין אדם למקום.
אדם שסיפר דבר גנות, והלך לשומע ופירש את סיפורו באופן שאין בו גנות - תיקן את האיסור של בין אדם לחבירו.
וא"כ נראה שגם אם נאמר שגנאי בעיני השומעים נחשב עוון בין אדם לחבירו וצריך לבקש ממנו מחילה - אם ישַנֶה את הדברים בצורה שזה לא יתפרש בתור גנאי, נראה שלא יצטרך לבקש ממנו מחילה, אך צריך לעשות תשובה בין אדם למקום. ואם מתקן את דבריו מייד תוך כדי דיבור - אין צריך אפילו לעשות תשובה בין אדם למקום.
דרך התשובה לשומע לשון הרע
יחליט להוציא את הדברים מליבו ולא יאמין להם [כגון שיחפש עליו זכות], ויעשה תשובה בין אדם למקום ע"י שיתוודה ויקבל על עצמו לא להאמין לשום לשון הרע.
עצה להינצל מאיסור סיפור ושמיעת לשון הרע
ירגיל עצמו תמיד לדון את חבירו לכף זכות, ונמצא שאינו מספר ושומע דברים רעים.
העברת הזכויות והעבירות בבעל לשון הרע
מבואר בספר חובת הלבבות שעוונותיו וזכויותיו של בעל לשון הרע עוברות מאחד לשני, וז"ל (שער הכניעה סוף פרק ז'): "ואמר אחד מן החסידים, הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם" עכ"ל.
ובאורחות צדיקים (שער הענוה בד"ה השלישי) כתב בזה"ל: "ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן מצוות, ויאמרו: הלוא לא עשינו זה, וישיבו להם, אותם שספרו עליכם רע, הם עשו אלו מצוות, ונוטלים אותם מהם ונותנים לכם. וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלוא לא עשינו ישיבו להם, אלו העבירות עשו אותם שסיפרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם" עכ"ל.
וכן מב' בגמ' (חגיגה טו ע"א) "זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגהנם" ע"ש, ועיין עוד במגיד מישרים פרשת ויקהל.
ויש לדון האם כל המצוות עוברות או רק חלקם, ועי' היטב בלשונות הנ"ל, ובחת"ס (דרשות חת"ס ח"א דרוש לז' אדר שנת תקצ"ו בד"ה ברמב"ם).
אמנם נראה שכל זה הוא רק בבעל לשון הרע [שרגיל לדבר לשון הרע], אבל אם דיבר פעם אחת - אינו עובר.
כמו כן נראה שאם חוזר בתשובה, חוזרים הזכויות והעוונות.
היתר באפי תלתא – שיטות הראשונים
מבואר בגמ' ב"ב (לט:) "כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא". וכתב הרמב"ם (פרק ז' מהל' דעות הלכה ה') "ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר". עכ"ל.
אמנם נחלקו עליו שאר הראשונים (ב"ב שם, ערכין טז.) ופירשו את הסוגיא באופן אחר, ואינם סוברים את ההיתר הזה, וכמו שהאריך הח"ח (כלל ב' בבאר מים חיים אות ג').
ולמעשה כתב החפץ חיים (שם) להתרחק מקולא זו, ושומר נפשו ירחק מזה.
וגם בדעת הרמב"ם, כתב בח"ח (כלל ב') כמה תנאים שרק בהתקיים כולם מותר לשיטתו:
- סיפור בדרך אקראי ולא שיתכוון לפרסם.
- רק השומע הראשון ששמע באפי תלתא, אבל מי ששמע ממי ששמע אסור לספר, כיוון שאינו יודע בוודאות שזה היה באפי תלתא.
- אם הסיפור היה בפני אנשים יראי אלוקים שנזהרים מלשון הרע אסור לספר כיוון שאינו עתיד להתגלות.
- אם אחד מהשלשה הוא מקרוביו או אוהביו של המסופר אין היתר.
- רק באותה העיר מותר לספר, אבל לא בעיר אחרת.
- אם המספר הזהיר לא לגלות אסור.
- אם הוא יודע שהשומע יקבל את דבריו ולא רק יחוש להם - אסור לספר.
- אסור להוסיף או להטעים את הסיפור בפני השומע יותר ממה שזה היה נשמע בפני השלשה.
היתר 'אפי תלתא' בעיתונים
אם העיתון הוא מקור הפרסום הראשון - אזי לא שייך את ההיתר של 'באפי תלתא', כי הוא המפרסם הראשון.
אם העיתון מפרסם דבר שכבר נתפרסם, נתבאר לעיל שאחד התנאים להיתר הוא שהסיפור יהיה בדרך אקראי ולא מתכוון, וכאן הרי מטרת העיתון לפרסם את הדבר.
אמנם יש לומר שכיון שהדבר מפורסם ממש בכל העולם - מותר לספר אף שלא מתקיימים כל התנאים.
וכן יש לומר שאף לשאר הראשונים שחולקים על היתר זה, אם הוא דבר מפורסם ממש - מותר לספר לכל השיטות (עי' באר מים חיים הל' לשה"ר כלל ד' אות מא).
אבל כל זה רק שאין לו מטרה לבזות את השני, אבל אם יש לו מטרה לבזות ולהשפיל את חבירו - יש בזה משום לשון הרע.
לשון הרע על אינו שומר תורה ומצוות
מומר לתאבון, מותר לספר עוולותיו, אם לא מגדיל את העוולה יותר ממה שהייתה, ומתכוון לתועלת.
אינם שומרי תורה ומצוות בזמנינו, יש להסתפק אם דינם כתינוק שנשבה לבין האומות (שבת סח:). מחד גיסא נראה שדינם כמומרים, כיון שרק תינוק שנשבה לבין האומות ואינו יודע כלל מהמושג 'יהדות' (כמו ברוסיה שהייתה סגורה שלא ידעו כלל מיהודים ויהדות), אבל אינם שומרי תורה ומצוות שבזמנינו שיודעים שיש יהודים שומרי תורה ומצוות אך אינם חושבים שזה מחייב אותם, שמא דינם כמומרים, אך מאידך יש לומר שבגלל התקשורת המצויה היום וכד' הם חושבים שהשומרי תורה ומצוות הם אנשים משונים, ולכך הם לא מנסים להתקרב אליהם ולברר את האמת, אזי דינם כתינוק שנשבה.
החזו"א (יו"ד סימן ב' ס"ק כח) נקט לדינא שהם נחשבים תינוק שנשבה, ולפי"ז אסור לספר עליהם סתם לשון הרע, אם אין בדבר שום תועלת [ועיין רמב"ם פרק ג' מממרים הל' ג', יו"ד סי' קנט', או"ח סי' שפה', ועיין בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כג', ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכא', ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כה'].
אמנם אם מטרת הסיפור היא בשביל לפרסם את דרכם הרעה ולהתרחק מהם, וכן לגנות את הדברים הרעים שעושים [כפי שמצוי בעיתונים החרדיים] - אין בזה איסור.
ז' התנאים שבהתקיים כולם - מותר לספר
א). שיראה בעצמו ולא ששמע מאחרים.
ב). שלא יחליט מהר שהשני פעל שלא כדין, אלא יתבונן היטב האם השני עשה עוול. ג). שיוכיח את החוטא תחילה בלשון רכה.
ד). שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא.
ה). שיתכוון לתועלת ולא לנקמה או שנאה.
ו). א"א לסבב שתגיע התועלת בצורה אחרת.
ז). שלא יגיע לו נזק יותר מכפי הדין. [ח"ח כלל י ס"ב].
ובהרחבה קצת:
- יש לברר את המציאות ולוודא באופן ברור את הנתונים שעליהם הולך לדבר.
- יש לברר שעל פי ההלכה הנתונים האלו מצדיקים את הדיבור, ואין בהם כף זכות.
[באדם בינוני שצד החוב והזכות שווה - יש לדונו לכף זכות, ובאדם ירא אלוקים - חייב לדונו לזכות אפילו אם המעשה נוטה לחובה. ובאדם רשע - יש לדונו לחוב גם אם המעשה נוטה לזכות]. - יש לדבר עם החוטא תחילה, כי ייתכן שה'חוטא' יוכיח לו שהדין עמו, וכן ייתכן שהוא ישפיע עליו לשנות את דרכו.
- יש לספר את העובדות כמו שהם בלי שום פרשנויות ותוספות.
- צריך לכוון לתועלת המסופר או לתועלת בני אדם שיכולים להינזק, ושלא יהיה מעורב בזה הנאה/שמחה/נקמה/קנאה, ושלא יהיה בעצמו נגוע בזה.
אם מעורב בזה שנאה וכו', אזי אם התועלת היא עזרה לאדם אחר שלא ייפגע – יספר, אך צריך להשתדל בכל כוחו להסיר את השנאה. - אם יש דרך אחרת על ידה ניתן להשיג את הנצרך בלי לספר - אסור לספר. כמו כן אם אפשר לספר רק חלק צריך לספר רק חלק.
- צריך שלא ייגרם נזק למסופר יותר ממה שמגיע לו, ואם יגרם לו נזק יותר מזה - אסור לספר.
אמנם אם הסיפור נצרך בשביל שלא יזיק לו יותר, ואי אפשר להציל אותו באופן אחר - מותר אף אם יגרם לו נזק יותר.
שמיעת לשון הרע
אסור לשמוע לשון הרע אף אם אינו מאמין. ואם הדבר נצרך לתועלת - יאמר למספר שהדבר נצרך לתועלת (בשביל שלא יהיה 'לפני עיור'), ואם יתקיימו כל שבעת התנאים האמורים מותר לשמוע ולחשוש, אך לא להאמין (ח"ח כלל ו' ס"ב), אלא אם כן זה דברים הניכרים או דבר העשוי להתגלות (אבל במסיח לפי תומו או באדם הנאמן עליו כשני עדים - אין להקל ח"ח ח"א כלל ז', וח"ב כלל ו' סעי' ז-ט).
