אוצר בית דין
אוצר בי"ד
המקור לאוצר בי"ד
מבואר בתוספתא (שביעית פ"ח) שתיקנו חז"ל שבי"ד יתעסקו באסיפת הפירות ולחלקם לאנשי העיר לטובת אנשי העיר שלא יצטרכו ללכת לשדות לקטוף.
תוספתא זו הוזכרה ברמב"ן פרשת בהר (ויקרא כ"ה) ובר"ש (פ"ח מ"ט).
הרמב"ם לא הזכיר את התוספתא, ויש לעיין האם הרמב"ם סובר שתוספתא זו לא נפסקה להלכה. וברדב"ז (פ"ז הלכות שמיטה ויובל) כתב שזה אינו הלכה, ויש להסתפק האם הכוונה שזה לא נפסק להלכה, או שהכוונה שזו אינה הלכה אלא עצה.
יש מן הספרדים שאינם סומכים על ההיתר של אוצר בי"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו ובהל' שמיטה שאין שולחן ערוך, הלכה כהרמב"ם אך הדבר תלוי בהנ"ל – האם אכן הרמב"ם לא פסק זאת להלכה - אך רבים מהספרדים סומכים על אוצר בי"ד ולא סוברים כלל זה אלא נוקטים כדעת הרמב"ן והר"ש.
דיני אוצר בית דין
ב"ד שוכרים מקום שבו יהיו מונחים הפירות המיועדים לחלוקה, וממנים שלוחים ללקוט ולאסוף פירות כמו שקוצרים ובוצרים בשאר השנים. [והיו שנהגו לעשות זאת ע"י גוי, אבל דעת החזו"א שאפשר כרגיל אף ע"י ישראל].
פירות אוצר בי"ד מותר למוכרם אף במידה ומשקל. [ויש שנהגו למכור באומד].
דין ביעור באוצר בי"ד מבואר לקמן פרק ז.
סחורה באוצר בי"ד - אין איסור סחורה ודמי שביעית באוצר בי"ד, כיון שהתשלום ניתן עבור שכר הפועלים וההוצאות בלקיטת הפירות, ולא עבור הפירות עצמם.
ויש לדון האם מותר לבי"ד לקחת שכר עבור ההוצאות שנעשות בעוד הפירות מחוברים לעץ (כדוגמת השקיה וכדו').
מחיר פירות אוצר בי"ד - המחיר צריך להיות זול יותר מפירות השוק כדי שיהיה ניכר שהפירות הפקר והתשלום עבור ההוצאות בלבד.
האם מותר למכור פירות אוצר בי"ד בחנות רגילה - נתבאר לעיל (פרק ב אות יא ו- יד).
הכמות שמותר [לאדם פרטי] לקטוף מעצי פרי הקדושים בקדושת שביעית הוא כמות המספיקה לאדם ולמשפחתו למשך שבוע – שבועיים, עי' לקמן פ"ח סע' לג.
הכמות שמותר לקחת מרשות האוצר בית דין [פירות שנתלשו ע"י שלוחי בית הדין] הוא אף כמות מרובה, כל עוד שלא נראה שלוקח כמות המיועדת למסחר.
אין לקחת פירות מרשות האוצר בית דין בלי לשלם את ההוצאות, ואף שהפירות הם הפקר.
