תובנות בחינוך מפרשת בא- מצאנו את הגנב- מסמך מרטיט

כמחנכים מול תלמידים, עלינו לבחון תמיד את תגובתנו כלפי סיטואציות לא שגרתיות והתנהגויות חריגות או חוצות קווים אדומים.

להלן סיפור כאוב שאמנם הסתיים בסוף הטוב אך ללא ספק יש הרבה מה ללמוד ממנו.

***

השוכר החדש עומד ליד לוח המודעות, ביד אחת הוא מחזיק שקית שקופה של המכולת הקרובה ובתוכה לחם, חלב וגבינה, , כולו טמון בלוח המודעות. "איציק, המעלית כאן, רוצה לעלות?" הוא מביט בי, אומר שלא, הוא רוצה לראות משהו בלוח, ושלא אחכה.

המעלית עולה לקומה רביעית, הלב שלי, ביחס ישיר, לא מבין מה קורה לאברך הצעיר שגר ביחידה שלנו? למה הוא מתחמק ממני?

התחתנתי לפני שלושים וחמש שנה. ההורים שלנו גרו בבני ברק, והיה ברור שגם אנחנו נגור בעיר הזו. מחירי הדירות עוד היו שפויים, וכמעט אף אחד מחבריי לא יצא מחוץ לירושלים או בני ברק. קנינו דירה נחמדה בת שלושה חדרים, ואחרי חמש עשרה שנה הרחבנו אותה וגם בנינו יחידה להשכרה על הגג.

הסיפור שאני רוצה לספר, התרחש לפני חמש שנים. היחידה עמדה להתפנות, בין האנשים שהגיעו לראותה היה גם חבר שלי עם אשתו ובתו שעמדה להינשא. מדובר היה באנשים יראי שמיים, עדינים, מהסוג שכל בעל יחידה מבקש לעצמו. לשמחתי, עוד באותו יום חתמנו על חוזה. את משפחת החתן לא פגשתי בכלל.

הפגישה הראשונה שלי עם החתן הצעיר הייתה למחרת החתונה, פגישה אקראית במעלית. הוא הביט בי ושאל: "אז אתם המשכירים שלנו?" השבתי בחיוב, המעלית עצרה בקומה הרביעית, ליד הבית שלנו, ושנינו יצאנו ממנה, עד ליחידה הוא צריך לטפס קומה אחת נוספת. החתן הצעיר הציץ לעבר שם המשפחה שעל הדלת. "הרב הורוביץ?" הוא שאל. הנהנתי. "לא הייתי בטוח", הוא נראה מבוהל, "אני איציק גולד, הייתי תלמיד של הרב". פתאום היה נראה שהוא מתחרט, המבט שלו הפך להיות נבוך כזה, מתחמק. "נעים מאוד", אמרתי, מנסה לגרד שכבות אבק שהצטברו על הזיכרון. את רוב תלמידיי לא הצלחתי לזכור, אחרי שנים רבות כל כך של הוראה. "מזל טוב", הושטתי לו יד, הוא הושיט לי חזרה יד רפויה ונמלט.

נכנסתי הביתה, מארגן לעצמי ארוחת בוקר חפוזה, יוצא לת"ת שבו אני מלמד בכיתה ו', וכל הזמן הזה מבטו של תלמידי לשעבר מטריד אותי. אמרתי לעצמי שהוא חתן, והוא בטח נרגש. התירוצים הדחוקים לא ממש הרגיעו אותי, אבל ברגע שנכנסתי בשערי הת"ת ממילא שכחתי מהכל.

אחרי כמה ימים שוב פגשתי אותו. הפעם איציק ראה אותי מרחוק ונעצר. הוא התכופף לשרוך את הנעל שלו. בפעם אחרת הוא נעץ עיניים בלוח המודעות, ובפעם נוספת סתם הסתובב לצד השני. הוא פשוט לא רצה לפגוש אותי.

אולי יש בעיה בדירה? שאלתי את עצמי, ואיציק, אברך עדין, לא נעים לו להעיר לי, במיוחד שהייתי בעבר מלמד שלו?

החלטתי שבהזדמנות הראשונה שבה אפגוש את איציק, הוא יצטרך לספר לי מה הבעיה. אם הם סובלים עד כדי כך, אני אסכים שהם יפרו את החוזה ויחפשו דירה אחרת. האמת שגם לא דאגתי, היחידה שלנו באזור מבוקש, העונה היא עונת חתונות, להם יהיה טוב ואנחנו נמצא שוכר אחר.

יומיים נוספים חלפו, וכשיצאתי מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית ראיתי שגם איציק מתקדם לכיוון היציאה. חיכיתי לו בחוץ והלכתי לידו. "אני ממהר", הוא פלט לעברי והחיש את צעדיו. השבתי לו שאין בעיה, "אני נראה לך זקן, אבל אני יודע ללכת מהר, אפילו לרוץ". הוא צחק, אבל אפילו הצחוק שלו היה מאולץ ולא טבעי. החלטתי לגשת ישר אל העניין: "תגיד, איציק, אתם לא מרוצים מהיחידה שלנו?" איציק הביט בי לשנייה ומבטו ברח, "לא, מה פתאום, הכל בסדר". הוא רץ כמעט. "איציק, אז מה קורה, תספר לי". התחננתי.

הוא נעצר בבת אחת. מביט בי. "הרב באמת לא יודע?" העיניים החומות שלו נכנסות לי לתוך הלב, "לא, אני לא יודע", אני משיב לו בכנות.

"הרב באמת לא זוכר אותי?"

הוא נאנח בהשלמה, מאט את קצב ההליכה. "הייתי תלמיד של הרב לפני עשר שנים, ילד בן עשר", שוב הוא מסתכל, "אני איציק גולד, הגנב ".

"איציק, מה?" אני שואל בתדהמה, "הגנ...".

ואז, באמצע המילה, אני נזכר בכל הסיפור. ונזכר באיציק, מביט בו ולא מאמין. איך יכולתי לשכוח?

זו היתה השנה השנייה שבה עבדתי כמלמד של ילדים בני עשר. תלמוד התורה שלנו מיועד לילדים מצוינים ממשפחות טובות. גם לנו היו בעיות, אבל הן מעולם לא חרגו מהנורמה. באותה שנה קרה משהו לא נעים בכיתה, חפצים של ילדים נעלמו.

בין כל החפצים היו גם דברים יקרי ערך: שעון משוכלל שילד קיבל מסבא שלו בארה"ב, סכום כסף גבוה שילד הביא כדי לשלם שכר לימוד, וספר קריאה חדש שילד רכש לעצמו, אחרי שצבר כסף במשך תקופה ארוכה.

לא ממש ידענו מה לעשות בגל הגניבות הזה, הילדים היו המומים וגם חוששים מאוד. הם לא יצאו להפסקות, וכשכן יצאו, תמיד היתה גניבה שגרמה לילדים להיות חסרי אמון, כעוסים ומאוכזבים. בהתחלה נפל החשד על המנקה שאינו יהודי, אולם אחרי שבמשך כמה ימים הוא חלה ולא הגיע, והגניבות נמשכו, הבנו שזה כנראה אחד הילדים שמהתל בנו, ולוקח חפצים מחבריו.

באחד הימים הודיע המנהל ברמקול שקנו קרטיבים, ושכולם יבואו לקבל. הילדים יצא מהכיתה, תיארנו לעצמו שה'גנב' ינצל את ההזדמנות, וכמה דקות אחרי שכולם ירדו נכנסתי במפתיע לכיתה.

ופגשתי שם את איציק גולד, מרוקן במרץ את תכולת התיקים של חבריו.

לא יודע איך שכחתי מאיציק, אבל ברגע שהוא דיבר נזכרתי בבת אחת בכל, ואם נביט בו בלי הזקן שהתחיל לצמוח, זה בדיוק אותו מבט, אותו חיוך, אותן פנים רציניות, אותו איציק בדיוק...

עמדתי בפתח הכיתה, רב'ה טרי ונמרץ, מאושר שהסיוט הזה תם, שהילדון המהתל בי ובכל הצוות נתפס. מולי עמד איציק, ילד בן עשר, מבט תמים בעינו ופניו חיוורות. "תראה לי את התיק שלך", אמרתי בקול תקיף. הוא התחיל לרעוד בכל גופו, לא היה מסוגל לזוז, אבל אני לא חיכיתי לעזרה שלו ופתחתי בעצמי את התיק. חלק קטן מהמציאות היה שם. איכשהו הצלחתי להבין מרסיסי המילים שהוא אמר כי הוא כבר הספיק למכור כמה וכמה דברים...בינתיים הספיקו להיכנס לכיתה מספר תלמידים מהכיתה ומכיתות שונות "אני אצטרך לשאול רב מה עושים עם גנב", סיכמתי בפנים חמורות."

הוא הנהן, עיניו מושפלות.

איציק החזיר את החפצים שהיו לו, הוריו אמרו שהם ישלמו את שאר הנזקים, השנה הסתיימה בלי בעיות מיוחדות ופרשיית הגניבות תמה.

אני פוגש את איציק עשר שנים אחרי, אברך צעיר, עושה רושם עדין ומצוין, את משפחת הכלה אני מכיר, יודע שמדובר במשפחה מיוחדת.

ליד הבית שלנו יש ספסל, אני שואל את איציק אם הוא רוצה לשבת. ההמשך כבר ברור לי כמעט. עכשיו אני אשמע מאיציק על תקופה קשה שעבר, על מחלה שהייתה בבית שלהם, על הגניבה שהייתה בגלל מצב קשה... אבל לא זה מה שאיציק רוצה לומר לי. "הייתי ילד טוב, אני לא יודע למה לקחתי כספים ומתנות מחברים שלי, אולי כי פעם אחת נפל בטעות כסף של משהו לידי ולא טרחתי לומר לו, פשוט חיכיתי שילך, ולקחתי אותו, קניתי בזה ממתק וגיליתי שכסף זה דבר נחמד".

"הרב זוכר את הרגע שבו הוא תפס אותי?" האברך העדין מביט בי, אני מהנהן. "זה היה הרגע הכי אומלל והכי מבייש בחיים שלי", הוא אומר, פניו נעוצות באדמה. "הייתי ילד טוב מבית טוב, הייתה לי ילדות רגילה לגמרי, ופתאום תפסתי שמתייחסים אליי כמו אל גנב ממש..."דבר שליווה אותי שנים בת"ת שהרי החברים ידעו שהרב תפס את הגנב והדבר אף התפרסם בכל הת"ת, אפילו כשסיימתי את לימודי בת"ת זה המשיך לרדוף אותי בדימוי העצמי שלי כלפי עצמי.הוא מישיר אליי מבט. "אם הייתי יודע מי משכיר לנו את הדירה לא הייתי מסכים. בכל פעם, כשאני פוגש את הרב, הידיים והרגליים שלי מתחילות לרעוד. הטראומה של הרגע הנוראי ההוא מול הרב, בכיתה הריקה, תוקפת אותי מחדש".

אני שותק בהלם. איציק היה ילד בן עשר ועשה מעשה שלא ייעשה, ואני, מה?

הייתי הדמות המבוגרת, הייתי המלמד שלו. נכון שהיה עליי לגלות מי גונב את הכספים ולעשות סוף לעניין, אבל עכשיו, אחרי שנות ניסיון רבות בשדה החינוך, אני מבין שהייתי צריך לגלות יותר רגישות. בזמנו דווקא החמאתי לעצמי על כך שהייתי ענייני, שלא צעקתי עליו באופן חריג ושלא כעסתי מאוד, מסתבר שזה לא היה מספיק. הייתי צריך להיכנס לתוך הלב של הילד, להבין את המבוכה שלו כשהוא נתפס ככה בקלקלתו, לרכך לו את המהלומה...והכי חשוב לטפל בזה בדיסקרטיות.

אני צריך לעכל את הדברים שנפלו עליי בהפתעה לא נעימה כזו. חושב אולי להתייעץ... מבקש ממנו שלא ייעלם לי שוב, שייתן לי הזדמנות לדבר אתו, ואנחנו קובעים להיפגש שוב מחר, אחרי מעריב.

היום עובר, בערב אני מגלה שלא התייעצתי עם איש, לא ממש מצאתי עם מי, וכשאני יושב עם איציק על הספסל אני מספר לו את נקודת המבט שלי, כמלמד צעיר ונואש, מול כיתה שכל הזמן נעלמים בה דברים. מספר לו כמה הייתי בעצמי חסר אונים, בפרט שבהנהלה ציפו שאני כמחנך ימגר את התופעה, ואף באחד הפעמים המנהל אמר לי בטון סמכותי "הרב, ההורים שואלים איפה אתה"?, הייתי ממוקד בתפקיד של מציאת הגנב, ויכול להיות שטעיתי...

אמרתי לו שאני מתנצל, שהייתי חדש בתפקיד ולא מספיק מנוסה, ושאחרי הכול, אני שמח שנפגשנו, שהוא סיפר לי על הכאב שלו.

במהלך השיחה שלנו שמתי לב שאיציק כן מביט בי... לאט לאט הוא מסוגל להישיר מבט. שוב הוא סיפר לי על גודל הבושה, ואני סיפרתי לו על הצער שלי ועל המסקנות שהפקתי. אחר כך עלינו ביחד במעלית ולפני שנפרדנו אמרתי לאיציק: "עוד לא איחלתי לך 'מזל טוב' כמו שצריך, עכשיו אתה מוכן לקבל?" הוא חייך, הושיט את ידו ללחיצה, וככה, כשאנחנו לוחצים ידיים, איחלנו זה לזה מזל טוב. והרגע הזה היה רגע מכונן שמביא בכנפיו שכינה.

ללא ספק שכל הקורא מעשה זה לוקח ממנו תובנות,

אכן נראה שיסוד הדברים נמצא בפרשתנו.

להכות בחושך- סימן לדודות

המכה התשיעית שהביא הקב"ה על מצרים היתה מכת חושך, "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים" (י, כב).

ומובא במדרש רבה (ורש"י מביאו על אתר): "ולמה הביא עליהם חושך? לפי שהיו בישראל גם רשעים גמורים, שהיו ממונים פטרונים מן המצריים. והיה להם שֵׁם גדול ועושר גדול, ולא היו רוצים לצאת ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצרים 'כשם שהוא מכה אותנו כן מכה את ישראל', לכך הביא החושך, כדי שלא יראו המצריים מפלתם של אותם הרשעים".

והקשו המפרשים, מדוע בחר הקב"ה דווקא במכת חושך כדי להיפרע מהם?

כלל יסודי בהענשה מלמדת אותנו כאן התורה הקדושה. גם כאשר צריך להעניש ולהוקיע את הרשעים על מעשיהם, בבחינת שמאל דוחה, מהו העיתוי לבצע את הענישה? רק כאשר החושך שולט ואין איש רואה ומבחין בכך.

כאשר מגיעים למצב שהענישה הכרחית לתועלת החינוכית של הילד, יש להימנע ממתן עונש בפומבי ובפרהסיה לעיני האחים או החברים, אלא העיתוי ואופן הענישה הוא כפי שמלמדת אותנו התורה כאן במכת חושך – אך ורק בהסתר ובהצנעה, רחוק מעין רואים, מוסתר מעיני הזולת, לבל יתבייש הילד חלילה.

ובעניין זה נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט), ולימדונו חז"ל: כי גם במקרה בו חייב להוכיח ולהוקיע את המעשה, אל יעשנו באופן אשר ילבין פניו, אלא יוכיחנו בצנעה.

האופן הבלעדי לשליטת יד שמואל הדוחה ולביצוע העונש במקרי הצורך, הוא רק באופן של הצנע והסתר ולא בפומבי.

והמעשה הנזכר, אשר לצערנו אינו מקרה בודד, ממחיש לנו עד כמה ועד היכן חובת הזהירות בזה..

"פעם אחת נכשלתי בזה"- מבהיל

היה זה לפני שנים לא מעטות כאשר החילותי לשמש בקודש באחת הישיבות, בקשתי ממו"ר הגאון הגדול הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל להצטרף אלין לנסיעה מב"ב לרמת השרון כדי להתייעץ בדרך. שאלתי בין היתר מה מחנך צריך לדעת קודם כניסתו לתפקיד? הוא אמר לי מספר דברים חשובים ביותר [הבאתים בספר "תיתן אמת ליעקב"] אך אחד הדברים שהרחיב בהם היה להיזהר בכבודו של תלמיד, שלא יפגע, ובדאי שלא להעיר לו ברבים באופן שיכול לפגוע בו, שהרי הדבר יכול להשפיע ממש על כל עתידו הרוחני. לאחר מכן שתק, הרהר, והוסיף "אני פעם אחת נכשלתי בזה" היה תלמיד בישיבת השרון [אשר הרב עמד בראשותה כידוע] שהיה ש"ץ בתפילת מנחה ומיהר בחזרת הש"ץ, אחרי התפילה הערתי את תשומת לבו להתפלל לאט יותר, והיה נראה לי שהוא נבוך, אולי משהו שם לב שהערתי לו, והדבר לא מש מליבי, משך שנים עקבתי אחריו לראות שלא סטה מן הדרך, ולא יצא ח"ו לתרבות רעה, ואכן אחר שנים רבות שראיתי שביתו הוא בית של תורה נחה דעתי.

מבהיל ממש.

עד היכן הדברים מגיעים.. ולוואי שנזכה..

בתפילה שלעולם לא תיפול תקלה בהשפלת או פגיעה בתלמיד מתחת ידינו אמן.

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך