בענין נאמנותו של הפועל על שעות העבודה

מעשה בעובד בחנות שבשעת קבלתו לעבודההתנה עמו בעה"ב על מספר שעות עבודהיומיות, ועל הפועל להגיש דו"ח נוכחות בסוף כל חודש. אך למעשהכאשר הגיש העובד את הדו"ח, טען בעה"ב שהעובד לא עמדבזמנים שסיכמו ומספר השעות שבדו"ח אינן נכונות. משכך,הגיש העובד דו"ח חדש מתוקן, על פיו נמצא שעבד פחות שעות ממה שעלהמן הדו"ח הראשון, מעתה טוען בעל החנות ששוב אינו מאמין כלל לפועל, אחר שהפועלעצמו בעצם הגשת הדו"ח המתוקן הודה כי מתחילה שיקר ותבע יותר מן המגיע לו וישלדון אם צודק בעה"ב בטענה זו, או דילמא, מאחר שהסיכום היה שהפועל נאמן, שובאין בעה"ב יכול לחזור בו וחייב לקבל את הדו"ח המתוקן ולשלם לעובד עלפיו.

הדין דבטענה ביןפועל לבע"ב, הפועל נשבע ונוטל

א. הרמ"א (סי'צ"א סעי' ג') מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאותוהנתבע איני יודע נשבע התובע ונוטל, וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבעהאי דידע, והש"ך (סקכ"ד) כתב וז"ל והגאון אבי מ"ו ז"לואני אומר שאני הכא שהי' ברשות חבירו מתחילה הימני' חבירו בשבועה.

וכן פסק (בסי'קפ"ב סעי' ג') מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזו דבר והוא הוציא עליו הוצאות אםהוציא עליו יותר מהרגילות להוציא על עסק זה א"צ להחזיר דלא אסיק דעתיה שיוציאכל כך, אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו, [ואם יש טענה בינהם עיין לעילסימן צ"א סעיף ג' וסימן צ"ג סעיף ד'].

שומר שכר שנאנסונפטר, נשבע ונוטל שכרו

ב. הנה בשומר שכרשנאנס ונפטר, הש"ך (סי' ש"ג סק"ה) מביא מגיד משנה (פ"ב מהל'שכירות ה"ב) על דברי הרמב"ם דכתב ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות,וז"ל מימרא בגמ' שם וכתבו ז"ל שבאלו אפילו משבועה שאינה ברשותו פטוריןמן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר, ומהשמועה האמורה בגמרא גבי הקדש יש ללמודששומר שכר שפטור באונסין, מכל מקום אם נאנס הרי זה לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנסונוטל שכרו, והש"ך כתב שזה דברים נכונים שכן מוכח בש"ס (ב"מ נח.),וכן נפסק בשו"ע לענין שטרות (סי' ס"ו סעי' מ') אם היה שומר שכר עליהםונגנבו או אבדו אפילו בפשיעה פטור מלשלם אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי.

והנתיבות(סק"ג) כתב ושבועה זו לישבע וליטול הוא שבועת המשנה, אף במקום שאינו נשבעבדין השומרים כגון בהקדשות ושטרות, והוא שבועת המשנה כמו בחנוני ע"פ, דהחנוניאע"ג דמדינא לא הי' נוטל כמ"ש הש"ך (בסי' צ"ב) דהוי כא"יאם נתחייבתי, מ"מ חייבהו חז"ל ליתן ע"פ שבועת החנוני, ומה לי הוציאממון ע"פ ומה לי עשה מלאכה ע"פ, וכל יורדי ברשות אף שהבע"ב א"יאם עשה המלאכה כלל חייב, המבואר מהנתיבות מדכתב "מה לי הוציא ממון ע"פומה לי עשה מלאכה ע"פ", דאפשר לדמות הענין של שכר פועל, לענין של מוציא הוצאות.

הדין דלפועלשהבע"ב נתן לו נאמנות נאמן לומר בלי שבועה

ג. הנראהמהנ"ל שבויכוח בין פועל לבע"ב הדין הוא דהפועל נשבע ונוטל, רק אפשר לומרדכיון שהיום הדין הוא דלא נשבעים, רק עושים פשרה במקום השבועה, אפשר לומר שהפועלאדעתא דהכי לא נחית לעבוד אצל הבע"ב שבכל ויכוח יצטרך להשבע וממילא יצטרךלהתפשר ולהפסיד חלק משכר עבודתו, ולכן בהכרח צריכים לומר ש"הבע"ב הימני'ה",והכוונה בזה שהבעה"ב מאמין לטענת הפועל מבלי שיצטרך להשבע.

ויש להוכיחכיסוד זה מדברי הנתיבות (סי' צ"א סקכ"ב) וז"ל ולפמש"ל אפשרדלהמחבר אפי' הפועלים מכחישים ואומרים שלא נטלו יותר מהמגיע להם, שאין משלם רקתשלום אחד להחנוני א"צ שבועה, כיון שהי' הוא הפושע במה שלא נתן קצבה ולאהחנוני, המבואר מדבריו דכיון שהחנוני הי' צריך לקצוב ולא קצב אז נחשב פושע ולאיכול לחייב שבועה, ואפשר לדמות זאת לנידונינו כיון שסיכם עם הפועל שיעבוד ולא סיכםאיתו צורה מסוימת שידעו כמה זמן עבד, ז"א סמך על הפועל והאמין לו כמה שעותעבד, וברור שלא עלה על הדעת שיצטרך להוכיח זאת בשבועה, לכן הדין הוא שאינו יכוללדרוש שבועה מהפועל, כיון דהימניה.

ושהרציתי הדבריםלפני אאמו"ר שליט"א אמר שיש להביא ראי' כדברי, מדברי הרמ"א (סי' צ"בסעי' ז') וי"א דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא הי' יודע כשעסק עמו שהיהחשוד, אבל בלא"ה לא, דאל"כ כל אחד יעסוק עם החשוד וישבע ויטול, המבוארמדבריו דכיון שנכנס לעסק ידע שהוא חשוד, ושלא יכול לישבע, ממילא הדין הוא שלא יכוללהשבע וליטול, כן הוא בנידונינו כיון שגם הבע"ב וגם הפועל ידעו שהנוהגדבזמנינו באופן דהדין דנשבעים, עושים פשרה, הסברא נותנת שאדעתא דהכי הפועל לאהסכים לעשות המלאכה שהבעה"ב יגיד שלא מאמינו ויצטרך להשבע, ובזמנינו במקוםשבועה מתפשרים שיקבל רק חלק מהשכר, רק סמך על הפועל שיגיד כמה עבד והאמין לו ללאשבועה.

 שיטת הפוסקים שאם מוכח שאינו נאמן, הבע"בלא חייב להאמינו אפי' בשבועה

ד. אמנם בשו"תעבודת הגרשוני (שאלה י"ט) מביא שאלה בגובה מיסים בעיר, ואחרי זה נתגרש משםמחמת המושל, והקהל ביקשו שיביא חשבון מהפנקס ותובע מהקהילה שחייבים לו כסף, והקהלהשיבו לו שמאחר שמהרשימות נראין הדברים שזייף שם הוצאות כיון שההוצאות והכנסות לאהיה כתוב בצורה מסודרת, וכן גם הסיכום שכתב לא תואם לשאר הרשימות, ממילא אזדא נאמנותוואבד חזקתו, ולא די שלא ניתן לו מה שמבקש הוא מהם, רק הקהל תובעים ממנו סך רב, כיהמה אומרים שקבל יותר ממה שהביא בקבלתו, כי מאחר שנראים הדברים שזייף איזה הוצאותבפנקס ממילא הוחזק כפרן, והרשות להם לתבוע ממנו כפי רצונם והנראה להם.

וכן הקהל תבעו ממנועוד כמה תביעות, והוא טען שמה שזה נראה ההוצאות לא מסודר כיון שהפנקס היה סגורבחדר הקהל, ולכן כתב ההוצאות בנייר אחר, ואח"כ הי' כותב בפנקס שלא בזמנו ושלאכסדרו באיזה מקום שהיה נמצא חלק בפנקס, וכן עוד טענות שהקהל טענו נגדו, והוא טועןלהד"ם.

ומשיב שנבאר מהדינו של גובה מיסים שביררו אותו הקהל לענין נאמנות, ומביא שפרנס נאמן בלא שבועה ואפילוחשבון אינו צריך, רק בנדון דידן כיון שנולד ריעותא בפנקסו אע"פ שהוא מתרץונותן אמתלא למה נשתנו זו מזו מ"מ מידי ריעותא לא נפק, כי ודאי שערי תירוציםלא ננעלו, א"כ י"ל שאדעתא דהכי לא הימינוהו אותו הקהל.

ומביא שזה דמיאלשי' רבינו קלונימוס (הובא בטור סי' ע"א, ונפסק במחבר סעי' י"ג) שטר שישבו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר ע"י עדים לא מהני לי' הנאמנות [מבוארבסמ"ע (סקכ"ד) וז"ל והטעם כתבתי בפרישה בשם בע"ת משום דמסתמאלא הימניה מעיקרא, אלא משום שהי' בחזקת נאמנות בעיניו, והשתא דהוחזק כפרן במקוםאחר איתרע נאמנותו] והמבואר דהטעם הוא דאנן סהדי אילו הוי ידע הלוה שהוא מוחזקכפרן לא הוי יהיב ליה נאמנות, והגם שנקט שם ע"י עדים, אבל זה לאו דווקא, אלאאפילו אם הוחזק כפרן על ידי דבר מה שאנו מחזיקן אותו לכפרן מסתייע לבטל הנאמנות,[וכן פסק הרעק"א עפ"ז (בגליון סי' ע"א סעי' י"ג) דלאו דווקאבעדים, אלא ה"ה אם הוא בענין דלפי מאי דאנו מחזיקנן הוא משקר, אף דליכא עדיםממש הוחזק כפרן דבטל הנאמנות], ומסיק כללא דמילתא שאין הגובה מסים הנ"ל גובהכלום מן הקהל אפי' בשבועה, כי אנן סהדי אילו היה הקהל יודעים שום דבר שקר בהגובההנ"ל לא היו מאמינם לו.

ה. הערךש"י (סי' ע"ט ה') הביא מתשו' פרח מטה אהרן (ח"א שאלה ע"ד)בשותף שנתן נאמנות לחבירו בכל מה שיאמר שנתן לו, ואח"כ סתר את דבריו דקודםהראה לחבירו חשבון על פחות ואח"כ על יותר, והעלה דהוחזק כפרן דאיתרע נאמנותווגם בשבועה לא יטול, דאם בלא הנאמנות גם בשבועה לא נוטל כשאיתרע נאמנותו גם בשבועהלא מיהמן אפילו לא הוחזק כפרן ע"י עדים רק מעצמו, היינו דבמקום שנתן נאמנות לפועל,הדין הוא שנאמן לומר כמה עבד ללא שבועה, אבל אם מוכח שלא נאמן הדין הוא שגם בשבועהלא נוטל.

שיטתהמהרש"ך שגם אם הוחזק כפרן לגבי תביעה אחת לא הוחזק לגבי התביעות האחרות

ו. והביאמשו"ת אורח לצדיק (חו"מ סי' ס"ג) שהביא משו"ת המהרש"ך(ח"א סי' קצ"ו) דאפי' שהוחזק כפרן על סך ממון אחד לא נחזיקהו כפרן עלתביעת ממון אחר, ואלו התביעות והחשבונות הוי ממונות חלוקים, אבל חולק ע"זוסובר דבלי ספק כל עסק השותפות חד מילתא הוא, וגם דטעמו קשה להבין, וגם האורחלצדיק כתב דיש להרהר אחריו, מכל מקום זה לא נדחה ודאי של המהרש"ך מפני הרהורושל האורח לצדיק, היינו דהאורח לצדיק הביא תשו' מהרש"ך, דאם יש בשותפות כמה עניניתביעת ממון, אפי' שהוחזק כפרן על ממון א' לא נחזיק אותו כפרן על תביעת ממון אחר,והאורח לצדיק חולק וסובר דכל תביעת השותפות חד מילתא היא וממילא אם הוחזק בא' מהתביעותכפרן, נחשב כפרן לכל התביעת, והערך שי כתב דמסברא גם נראה לו דלא כמהרש"ך אבלכותב שמכח זה אי אפשר לדחות דבריו.

תבנא לדינא

א. באופן כללי, בעה"ב חייב לשלםלפועליו על פי דו"חות נוכחות שהם מגישים, מחמת שעצם הטלת מילוי הדו"חותעליהם כמוה כאמירה שהם נאמנים עליו.
ב. אמנם באופן שנתגלתה ריעותאברורה באמינות הפועל, אין בעה"ב חייב לשלם על שעות שבהם לדעתו הפועל לא עבד,ואף אם יישבע הפועל לא יהא בכך כדי לחייב את בעה"ב, ועל ביה"ד לברר ולפשרבדבר זה.

מתוך "תורת המשפט"