פרשת שמיני - בעניין חסד ומידות טובות

א' גוטן ערב שבת

"וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ, וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף"

רש"י מסביר: למה נקראת שמה "חסידה"? משום שעושה חסידות עם חברותיה במזונות. (מקור הדברים בגמרא חולין דף ס"ג.).

ויש להקשות מדברי התוספות בבבא מציעא דף מ'. שם מבואר, שהמפקיד פירות אצל חברו, במשך הזמן יש פחת, משום שהעכברים אוכלים מן הפירות. חכמים אומרים שהפחת הוא לפי הכמות של הפירות שהופקדו. ושואל רבי יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להם לעכברים? והלא אוכלים בין מהרבה ובין ממעט! ואם כן, הפחת של אכילת העכברים אמור להיות שווה בין רב למעט.
ותוספות שם כותב וז"ל:

"וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי: הני עכברי רשיעי נינהו; כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי, אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון."

כלומר, העכברים נקראים "רשעים", משום שכאשר הם מוצאים הרבה, אינם מסתפקים בעצמם, אלא קוראים לחבריהם שיבואו לאכול עמם. ולכן לפי חכמים, אכן הפחת הוא לפי הכמות.
יש להקשות:
האם אין כאן סתירה? מצד אחד, החסידה נקראת "חסידה" משום שמשתפת את חברותיה במזון; ומצד שני, העכבר נקרא "רשע" על כך שהוא משתף את חבריו באוכל שמצא?

לכאורה אפשר לתרץ בפשטות, שהעכבר נקרא רשע משום שהוא לוקח ממה שאינו שלו, ואף מהנה אחרים ממה שאינו שלו.
אולם יש כאן חידוש לומר, שהחסידה יודעת להיזהר ולקחת דווקא שלא מן הגזל. אדרבה, רואים ברש"י לגבי עולת העוף, שמשליכים את המעיים, משום שעופות ניזונים מן הגזל.
וזה לשון רש"י שם (פרק א', פסוק ט"ז):

"ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר: והשליך את המעים, שאכל מן הגזל."

ולפי זה, מהו ההבדל בין החסידה לעכבר?
מצאתי בעזרת ה' באמרי אמת שם בליקוטים, שמסביר בשני מהלכים:
א. לא שאנו יודעים שהחסידה לוקחת דווקא מהפקר, אלא שבדרך כלל זה דרכה של הציפורים לקחת אוכל מההפקר, משא"כ העכבר לוקח בעיקר מהגזל.(ולפי"ז צ"ל, לגבי עולת העוף, התורה רוצה להתרחק מכל חשש גזילה, ולכן משליכים את המעיים.)
ב. האמרי אמת זצוק"ל מדייק לשון הירושלמי הנ"ל: "כד חמיין עיבור וכו'", שהעכברים מזמינים את חבריהם רק כאשר יש הרבה אוכל; אבל אם יש מספיק רק לעצמם, אינם מזמינים אחרים, אלא אוכלים הכל לבד.
מה שאין כן החסידה, שכתוב עליה ש"משתפת את חברותיה במזון", כלומר, בכל מזון שיש לה היא משתפת, זו אכן מידת חסידות.
והדברים מדויקים מלשון רש"י בחולין דף ס"ג עמוד א':

"חסידות - מחלקת מזונותיה", משמע ממזונות שלה עצמה.

האמרי אמת זצוק"ל לא רק שאמר את הפשט הזה, אלא היה נאה דורש ונאה מקיים. הבית ישראל היה מספר, שבשנות תרע"ה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, היה רעב גדול, וכן גם בביתו של האמרי אמת.
ופעם סיפר הבית ישראל, שכל פעם שהיה לאביו איזו פרוסת לחם, היה מחלקה לאנשים אחרים, והיה אומר את הפשט הנ"ל המובא בליקוטים, שהעכבר נקרא רשע משום שהוא מחלק לאחרים, רק לאחר שיש לו מספיק לעצמו; אבל החסידה נקראת חסידה, משום שהיא מחלקת עם אחרים ממזונותיה.
לפי זה שואלים הבעלי המוסר: אם לחסידה יש מידות טובות, מדוע היא נחשבת לעוף טמא? הרי מבואר בראשונים ובספר החינוך, שהבהמות והעופות הטמאים נאסרו כדי להרחיק את האדם ממידות רעות שיש בהם, ושלא יטמטמו את לבו.
ומתרצים: אמנם החסידה מחלקת ממזונותיה, אך היא עושה חסד רק "לחברותיה", רק עם אלו שהם מבני חבורתה. אבל לאלו שאינה מכירה, היא מתעלמת מהם. זוהי מידה רעה שצריך להתרחק ממנה, שכן חסד אמיתי הוא לעשות עם כל מי שזקוק לעזרה, ללא הבדל.
ולכן רואים מכאן עד כמה חשוב ללמוד בענייני מידות, ובפרט בתקופה זו של השנה, שבה אנו מתחזקים בענייני בין אדם לחברו. שהרי אלו הימים שבהם נפטרו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ובשבת זו אנו מתחילים בלימוד משניות אבות, כדי ללמוד ולהתחזק במידות טובות.

בשם כל צוות אתר שאילות אנו מאחלים לכם שבת שלום ומבורך, וקיץ בריא.