תובנות בחינוך מפרשת שמיני - לראות מה עומד מאחורי – חכמת המחנך

בפרשת השבוע מתואר אירוע טראגי. ברגע השיא של חנוכת המשכן, מתים שני גדולי
הדור, נדב ואביהו, בניו של אהרן הכהן. "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם".
מול אירוע מצער שכזה, בולטת תגובתו של אביהם, אהרן הכהן שראה לפניו את הנורא
מכל, ובכל זאת - "וידום אהרן"!
ויש להבין ולהתבונן, אם בחר הכתוב דווקא בלשון "וידום", ולא 'וישתוק' או 'ויחריש', בודאי
שטמון כאן מסר לדורות. ואם כן אפוא, עלינו לברר מהו?
ידוע שישנם ארבע דרגות בבריאה: מדבר, חי, צומח, דומם.
המְ דַ בֵּ ר - אם פוגעים בו, הרי שמטבעו כבשר ודם, משיב במלחמה או במאבק נגדי, בכל
מיני אופנים, מילולית, פיזית או בהבעת פניו וכיוצ"ב.
החי – גם תכונתו היא שאם פוגעים בו הרי שיש בידו להשיב חזרה ולתקוף, או לקום
ולברוח.
הצומח – גם הוא מגיב לפגיעה בו, מחקרים שביצעו מדענים קובעים ללא ספק: הצמחים
חיים ומרגישים, קולטים ומשדרים. וכפי שהראני מחנך אחד, עצים ועלים שחשים שמחה או
עצבות לפי השפעת והקרנת בני האדם עליהם.
אולם הדומם – אינו חש מאומה, כיון שזו מציאותו, הוא נטול רגשות.
ולפי זה, מעתה נקט הכתוב "וידום אהרן" – ללמדנו שלא ראו עליו מאומה כלל, הוא שמר
על דממה ]כדומם[ ברגעים כה קשים, וזו דרגה גבוהה מאוד, לקבל את הדין בשמחה,
להאמין שכל מה שעושה הקב"ה - הרי זה לטובה, ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
גדולה היתה שתיקתו של אהרן שלכך זכה לשכר כה גדול.
עשה עצמו כדומם ממש
כשנפטר בנו של מרן החפץ חיים, רבי אברהם, בגיל צעיר לימים כבן עשרים ושלוש שנים,
הגיעו אנשים רבים לנחמו. שום אנחה לא נשמעה מפיו ושום דמעה לא זלגה מעיניו, לבאים
לנחמו אמר: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".
וביאר מדוע לשון הכתוב הוא "וידום אהרן" ולא "ויחריש", אלא שבעת שמבשרים לאדם
בשורה רעה, אף שמחריש הוא, אבל מתוך הבעת פניו ניתן להבחין אם הוא שמח או עצוב

2
בבשורה זו. שונה הוא הדומם, שלא ניכר עליו כלום בכל עת ובכל מצב. מעלתו של אהרן
שלא רק שהחריש לשמע הבשורה הקשה, אלא אף עשה עצמו כדומם שלא ראו על פניו שום
סימן של עצב או הבעת פנים ולכך קיבל שכר גדול על שתיקתו.
)ולפי"ז אפשר להבין קצת את המובן בדברי חז"ל שאהרן הכהן לא בכה ולא התאבל )עיין
רשב"ם(, כיון שהיה כדומם ממש כלפי גזרת ה', וזו מדרגה נשגבה מאוד(.
אין ספק שמדובר במדרגה גבוהה ששגבה מבינתנו, אך אנו כהורים ומחנכים ודאי נוכל
לקחת מהדברים מודל חשוב לחיים, שהוא, לדעת לעיתים להחזיק בפלך השתיקה, לבל
נחשוב ששתיקה פירושה חולשה, כי יש פעמים שהיא מבטאת חוזק וחוסן ואף הנחלת דרך
של ממש.
גם אם לא מדובר בשתיקה ממש, אלא בתדר של תגובה על סיטואציה הדומה לשתיקה או
תגובה לא רועמת ושגרתית, לעיתים מתברר שיכולה לחולל ולהנחיל עומק חינוכי מופלא
ומדהים כפי שנראה מהעובדה הבאה.
עם הרגליים על השולחן
סיפר לי מחנך שהיה נוכח בשיעור בנושא חינוך בו המרצה סיפר על ילד שגדל במשפחה
של שתיים וחצי נפשות, כלומר, אבא, ילד בכיתה ד', ו"חצי" אמא, שהיתה חולה מאוד ולא
מתפקדת )אחרי תקופה היא נפטרה(.
יום אחד הגיע הילד לכיתה, שבה ישבו התלמידים בצורת האות ח'. המחנך הסתובב בין
התלמידים ולפתע מגלה שהילד שוכב על הכסא ואחרי רגע מרים את רגלו ומניחה על
השולחן. המחנך עשה עצמו כאילו לא ראה, הוציא מכיסו דף קטן ועט, שרבט כמה מילים
והניח את הפתק בידו של אותו תלמיד.
לאחר כמה רגעים הבחין שהילד מסתכל עליו ומעביר את הפתק מיד ליד, הבין וניגש אליו,
לקח ממנו את הפתק, שוב כתב משהו, והחזיר לו.
לימים, גדל הילד השובב ונעשה איש חינוך חשוב ודגול. ואז הוא סיפר על תוכן הדו-שיח
שהתנהל ביניהם על גבי הכתב.
"איך אתה מרגיש"?
"גרוע מאוד"!
"אני מבין אותך"! ]כתב לו המחנך בשנית[.

הא ותו לא!
זה איש חינוך!!!

3

הוא שומע גם כשהוא לא שומע!!! האמנם?
לא פעם אפשר לשמוע ממחנך שפולט מפיו משפטים בנימת זלזול, כמו: "מה יצא
מהתלמיד הזה" )ח"ו(, "לא הועלתי לו כלום", "הוא יושב בכיתה כמו איזה 'חפץ', לא מבין
כלום". ועוד בסגנון דומה לזה.
לפני שנדון אם הדבר נכון או לא, או יותר מדויק - מהי הגישה החינוכית הערכית והתורנית
שצריכה להיות כלפי סוגיא זו, נעסוק ברובד הפנימי והעמוק יותר של הדברים.
בגמ' )נדרים לט ע"ב( אמרו שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו. ויעויין
מהרש"א.
ובפשטות, חוץ מהכח הסגולי שבדבר, כאשר באים לבקר חולה, הרי שזה מעודד את רוחו
ומשמח אותו, ועל ידי כך משתפר מצבו הרפואי.
וא"כ יש לדון במחוסר הכרה, האם יש ענין לבקרו או לא, כיון שאינו רואה ואינו מרגיש כלל
את הבא לבקרו. וממילא האם יש תועלת בכך?
בשו"ת אגרות משה )יורה דעה חלק א סימן רכג( הביא שתי תועליות בביקור, הראשונה,
שע"י שהצוות הרפואי רואה שבאים רבים לבקרו, משתדלים יותר להועיל לו ולטפל בו כראוי.
והשניה, גם אם החולה לא רואה את המבקר, אבל נשמתו רואה ומרגשת ומועיל לו הדבר
לרפואה, שהרי נשמת האדם מרגשת כידוע.
ונראה להוסיף ע"פ מאמר חז"ל בגמ' ביבמות )צז, א(, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, כי כל ת"ח שאומרים דבר שמועה
מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ופירש רש"י: שיהיו שפתיי נעות בקבר כאילו אני
חי.
וכבר הקשו, הרי הבשר אחר פטירת האדם, נרקב ומה שייך לומר ששפתיו נעות?
ויש שהסבירו כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו, ומתחבר מי
שאמרו ההלכה משמו אל החיים, על ידי התורה שהיא חיים, ולכך מביא לו החיים עד
ששפתיו דובבות בקבר, שהרי יש לו חיבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה וכו'. ואין
פירוש 'שפתיו דובבות' הם השפתיים מן גוף המת, רק על כח הדיבור, וכמו שמוכח בכמה
מקומות כי כח הדיבור הוא כח הנפש, וכמו שהנפש קיים כך נפש הדיבור נשאר קיים.
)חידושי אגדות למהר"ל מפראג, שם(.
ומוכח שנשמת האדם שומעת ומרגשת עד כדי כך שניתן לומר שהוא מדבר לאחר פטירתו
שוב ושוב כאשר נאמרים דברים בשמו.
ואם לאחר פטירתו של האדם כך, ק"ו בחיי חיותו, אם ההשגחה גלגלה את הילד הזה
לידינו ובאחריותנו, בין כהורים או כמחנכים, אפילו אם נראה לכאורה שאיננו מצליחים להועיל

4
לו, אסור לנו להרים ידיים, שהרי נפשו, רוחו ונשמתו שומעת ומכילה. ובודאי שאין לוותר על
אף נשמה.
אך למעשה הדברים פשוטים יותר, שהרי במבט תורני, גם אם ישב אדם ולא עשה מצוה,
אך באותו זמן נמנע מעשיית עבירה, אזי כבר מגיע לו שכר.
ודבר זה למדנו מפרשתנו.
לא להתבייש לומר לומר "לא שמעתי"
בפסוק נאמר "וישמע משה וייטב בעיניו..."
"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" )רש"י(.
וכי שבח הוא למשה שהודה על האמת ולא שיקר? תמה הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור
יהל" )ח"ב(, הרי אפילו מאדם פשוט המודה על האמת אין מקום להתפעל, על אחת כמה
וכמה שאין להתפעל מהעניו מכל אדם כמשה רבינו ע"ה.
כעין זה יש לתמוה גם באשר לדברי הגמרא המשבחת את משה רבינו על כך שבעוד עם
ישראל התעסקו בביזה במצרים, משה רבינו התעסק במצוות )בארונו של יוסף(, שנאמר
"חכם לב ייקח מצוות". חז"ל הבליטו תכונה שלא היינו מעלים בדעתנו לשבח בה את מנהיגם
של ישראל, אף כאן יש אפוא לתמוה, מדוע משבחים חז"ל את משה רבינו על כך שלא גילה
להיטות אחרי הכסף והזהב של המצרים לעומת מצוה כה גדולה של לקיחת ארונו של יוסף?
כלל גדול מונח כאן.
כשם ששוקלים לאדם עבירות קלות כחמורות – ועל כולם יבוא במשפט, כך גם לגבי מצוות
ומעשים טובים. אין הקב"ה מקפח אף מעשה טוב של אדם. אפילו על מעשה הפעוט ביותר
יקבל שכר. אפילו הגדול שבגדולים יקבל שכר גם על דבר מובן מאליו, כגון שלא אכל נבילות
וטריפות.
לכן נאמר "וישמע משה וייטב בעיניו", שלא התבייש לומר "לא שמעתי". הגמרא משבחת
אותו על כך שהתעסק בעצמות יוסף במקום ביזת מצרים – כי גם על דברים שנחשבים
לפשוטים וברורים מאליהם לגבי אדם גדול כמשה רבינו, התורה מציינת שיקבל עליהם שכר.
מדברים אלו אנו לומדים ש"עומק הדין מכוסה מבני אדם", כאשר אנו רואים שעל כל
פעולה יש חשבון, יכולים אנו להסיק את המסקנה שכשם שכשאדם עובר עבירה עונשו כפול
– גם על העבירה שעבר וגם על המצוה שיכול היה לעשות באותו הרגע ולא עשה, כך גם
העושה מצוה שכרו כפול – על המצוה שעשה ועל העבירה שלא עשה באותו הזמן.
ויתירה מזאת, כאשר אדם מקיים מצוה קלה, מחשיבים לו כמצוה נוספת את מה שבאותה
שעה נמנע מלעבור עבירה חמורה. בזה יכול הוא להתנחם ביודעו שבכלל חשבון מעשיו

5
הטובים נחשבות גם העבירות שלא עבר עליהן. כדברי הגמרא: "ישב אדם ולא עבר עבירה -
נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה" )קידושין לט(.
נסכם ונאמר שלהתנער מאחריות של תלמיד בגין כך שבכל מקרה הוא לא עושה כלום
בכיתה, לא שייך בשום צד, ואדרבה, לכשנתבונן בעומק הדברים ובמבט של תורה נראה
שודאי וודאי שמועיל, והרבה, לאותו תלמיד ולנשמתו, כאמור.
אפשר לראות את "התלמיד" היושב מולנו במאזניים של צפיות והישגים, אך אפשר ואולי
צריך לראות את מה שעומד "מאחורי", מאחורי עולמו הפרטי והמשפחתי, הריגשי, ואולי אף
לחשוב שיש לו מן הסתם תפקיד חשוב בעולם שעדיין לא התברר מהו שהרי אין אנו בקיאים
בעולם הנשמות ותפקידן.
הדבר ללא ספק נוסך כח, והרבה, לעשות הכל כדי להועיל לו בהנחלת הדרך, ומי יודע איזה
שכר שמור למחנך המבין זאת.....

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך