פרק יג. הלכות חמץ לאחר הפסח

חמץ שלא נמכר לגוי
א. חמץ של יהודי שלא נמכר לגוי אסור לאחר הפסח באכילה ובהנאה [1] . 

ספק אם נמכר לגוי
ב. גם כאשר הדבר ספק אם נמכר החמץ או לא, אסור לאוכלו  [2] . 

חמץ שנמכר כדין
ג. חמץ שנמכר לגוי כדין, מעיקר הדין מותר לאוכלו  [3] , ואולם הגר"א  [4]  ורבי עקיבא איגר  [5] החמירו שלא לאוכלו משום שיש לחשוש שמא לא היתה המכירה כדין.

בזמנינו
ד. בזמנינו שיש לדון על המכירה אם יש לה תוקף משפטי, טוב להחמיר למעשה שלא לסמוך על המכירה. 

קמח שעבר עליו הפסח
ה. גם לגבי קמח יש לראותו לכל הפחות כספק חמץ, ולכן יש להחמיר גם לגבי קמח שלא לסמוך על המכירה, ואף שקמח קל יותר מחמץ גמור, יש להחמיר גם לגבי קמח שלא לסמוך על המכירה.

אותם שקשה להם
ו. אותם המתקשים להקפיד שלא להשתמש בחמץ שנמכר לגוי יכולים לסמוך על עיקר הדין שמותר, אולם יש לשים לב שהמכירה נעשתה כדת וכדין. 

משפרי האפיה ושאר רכיבים
ז. גם כשהקמח יבש או מטחינה יבשה, פעמים רבות משפרי האפיה, או חומרים אחרים המכילים חמץ נמכרו לגוי, ולפעמים דינם כמעמיד או כדבר שעביד לטעמא, שיש בהם איסור אף שהם בתערובת, ואף אם יש שישים נגדם, ויש מקום להחמיר אף בהם.

ח. כאמור כשהדבר קשה יש לסמוך על עיקר הדין שהמכירה מועילה.

כיצד ניתן לדעת
ט. במוצרים סגורים בהשגחת העדה החרדית, שמופיע עליהם הכיתוב, 'מקמח יבש', או 'מקמח שנטחן לאחר הפסח', משמעות הדבר שבמוצר זה כל הרכיבים הינם מלאחר הפסח, ואולם כאשר מופיע הכיתוב 'מיוצר לאחר הפסח' הכוונה היא שהקמח נמכר במכירת חמץ.

[1] שולחן ערוך (סימן תמח סעיף ג).
[2]  עיין משנה ברורה (סימן תמט ס"ק ה) שהביא ב' דעות בדבר.
[3]  כמבואר בתוספתא (פסחים פרק ב הלכה ו) ובשולחן ערוך (שם).
[4]  מעשה רב אות קפא.
[5]  אגרות סופרים (סימן מח), וכן כתב הברוך טעם בשו"ת עטרת חכמים (חו"מ סימן
טו) במכתב לחתם סופר, 'ותיתי לי שמיום עמדי על דעתי אני כנזיר משתיית יין ושכר של ישראל שמקודם פסח, ומעולם לא רציתי להצטרף לגאונים מריצי תשובות בענין מכירת חמץ