פרק ו. מזון בעלי חיים בפסח

בפשוטו כיון שנפסק להלכה [1] שמזון שנפסל מאכילת אדם וראוי למאכל כלב יש בו חיוב ביעור, ולפי זה מזון בעלי חיים שיש בו חמץ צריך לבערו כיון שראוי למאכל כלב ]ונראה שמה שנקטו כלב היינו לאו דוקא אלא הוא הדין כל בעלי החיים[. 

ואמנם הטעם שחמץ שנפסל מאכילת אדם וראוי למאכל כלב חייב לבערו כיון שראוי לחמע בו עיסות אחרות, וכדעת הרמב"ם  [2] שחמץ שנפסל מאכילת אדם אם ראוי להחמיץ עיסות אחרות הרי הוא בכלל שאור, אבל אם אינו ראוי להחמיץ עיסות אחרות כיון שאינו ראוי לאכילת אדם לא חל עליו איסור חמץ כלל, ולכן אם המזון של הבעלי חיים יש בו תערובת חמץ באופן שנשתנה צורתו של החמץ, שכיון שהוא מרוסק ומעורב בדברים אחרים אינו ראוי להחמיץ עיסות אחרות  [3] אין בו חובת ביעור ומותר להשהותו ולהשתמש בו.

אולם אם החמץ המעורב במזון לבעלי חיים אינו מרוסק, כגון חיטים ושעורים, אף אם אינו ראוי למאכל אדם - כיון שראוי למאכל בעלי חיים ]כלב[ ולהחמיץ בו עיסות אחרות חייב ביעור.

ניתן לתת לבעלי החיים מזון חליפי בפסח שאינו חמץ, כגון לתוכים –  דוחן, לדגים - תולעים, לחתולים וכלבים – בשר עוף וכדומה.

[1] בגמרא פסחים (מה, ב) ובטור ושולחן ערוך (סימן תמב סעיף ב וסעיף ט).
[2]  הלכות חמץ ומצה (פרק א הלכה ב).
[3]  עיין חזון איש (סימן קטז ס"ק ח).