האם איסורו מהתורה ומקורו

מבואר בב"ק (קיג) שגזל עכו"ם אסור, ונלמד מקראי, או מהפסוק (ויקרא כה) לענין ע"ע הנמכר לגוי או מהפסוק (דברים ז) ואכלת את כל העמים, עי"ש.

ובב"מ (קיא:) יש תנאים הסוברים שגזל עכו"ם מותר, וילפינן לה מקראי, עי"ש.

ובבכורות (יג:) לגבי אונאת עכו"ם שמותרת וילפינן מקראי, ומבואר שם שפסוק זה נצרך רק למ"ד גזל עכו"ם אסור, אך למ"ד גזל עכו"ם מותר א"צ קראי, וע"ש בתוס'.

ובב"מ (פז:) הובא מחלוקת האם גזל עכו"ם אסור או מותר, וע"ש בתוס'.

ובסנהדרין (נז.) על הגזל וכו' וישראל בנכרי מותר, ומבואר שגזל הגוי מותר [וע"ש ברש"י ור"ן].

ובירושלמי (ב"ק פ"ד ה"ג) "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות גוים שיהא אסור מפני חילול השם", ומשמע שאיסורו הוא רק מדרבנן מחמת חילול השם.

ולהלכה נפסק (חו"מ שמח ושנט) שגזל עכו"ם אסור. ונחלקו בזה האם זה איסור מהתורה ומהו מקורו, או שאסור רק מדרבנן, וג' שיטות בדבר:

[א] דעת המחנ"א (הל' גזילה סי' ג) שעובר על לאו של גניבה וגזילה, וכפשטות דברי הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"א) והשו"ע (חו"מ סי' שמח ס"ב), וכמו שכתב היש"ש (ב"ק פ"י סי' כ) בשיטת הרמב"ם, וכן הוא להדיא בראב"ן (ב"ק סי' תנב, על דף קיג) ובסמ"ק (מצוה רעא), וע"ע בילקוט שמעוני (פ' צו רמז תקד) ובתנא דבי אליהו (רבה פט"ו).

[ב] דעת הלבוש (חו"מ סי' שמח) שאינו עובר על לאו של גניבה וגזילה, אלא על איסור מהתורה שנלמד מהפסוקים המובאים בגמ' (ב"ק קיג הנ"ל), וכן דעת החכם צבי (סי' כו) שאינו בלאו אלא בעשה (המבואר בב"ק הנ"ל), והוכיח מהגמ' (בכורות הנ"ל) שהוא אסור מהתורה, וכתב שטעם איסור זה הוא כדי שלא יושחתו מידותיו.

ובנוב"ק (יו"ד סי' פא) ובשו"ת חוט המשולש (סי' יז) כתבו שבגניבה שלא נאמר "רעך" עובר על לאו של "לא תגנובו" שכולל גם גוים, אך בגזילה עובר רק על האיסור שילפינן ליה מקראי בב"ק (הנ"ל).

וכ"ד הגר"א בהגהותיו לש"ס (סנהדרין נז.) ובביאורו (חו"מ סי' שמח ואבה"ע סי' כח), וכ"ה בח"מ (אה"ע שם ס"ק ג) ובב"ש (שם ס"ק ה) שגזל עכו"ם מהתורה.

[ג] דעת רש"י (סנהדרין נז. ד"ה ישראל בכותי מותר) "ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא", והוכיחו מזה היש"ש והב"ש (הנ"ל) ששיטת רש"י שאיסורו מדרבנן.

[ומה שמבואר ברש"י שהאיסור לגזול מגוי הוא מדרבנן משום חילול השם, בתוס' (ב"מ פז:) מבואר שפליגי וס"ל שכל המחלוקת היא באופן שאין חילול השם, אבל אם יש חילול השם לכו"ע אסור], ועי' בהגהות הגר"א (שם) [אולם בשעה"מ (פ"א מגזילה) וכפו"ת (סוכה ל בהשמטה) ובאו"ש (פ"ה מהל' סוכה הכ"ה) ובשו"ת אבנ"מ (סי' ט) כתבו לפרש דברי רש"י באופ"א, עי"ש].

וכן שיטת הר"ן (סנהדרין נז) והכס"מ (פ"א מגזילה ה"ב) בשיטת הרמב"ם, וכן הוא ברמב"ן ובר"ן (גיטין סא) שגזל עכו"ם אסור מדרבנן מפני חילול השם, וכן פסק היש"ש (הנ"ל) כי התורה לישראל ניתנה עי"ש, וכ"ה בשו"ת שער אפרים (סי' ב).

ההלכה למעשה

יש כמה נפק"מ אם גזל עכו"ם אסור מדאורייתא או מדרבנן: לגבי ספיקות ולגבי מצוה הבאה בעבירה [לשיטות הסוברים שבעבירה דרבנן אין חסרון של מצוה הבאה בעבירה].

ולהלכה כתב החת"ס (ע"ז עא) ששיטת רוב הפוסקים שגזל עכו"ם אסור מהתורה והכי קי"ל, וכ"כ בתשובותיו (אה"ע ח"א סו"ס פד) שהעיקר להלכה שגזל עכו"ם אסור מהתורה, וכ"ה בצל"ח (ביצה י:), וכ"ה בשו"ת דברי חיים (חו"מ ח"ב סי' סז).

אמנם בשו"ת תשואת חן (סי' מד) כתב שהוא ספיקא דדינא אם איסורו מהתורה או מדרבנן, כיון שדעת רש"י (הנ"ל) ותוס' (ב"ק לח. ד"ה עמד) והכס"מ והיש"ש (הנ"ל) שהוא מדרבנן, וכן מוכח מהירושלמי וכנ"ל.

גניבה וגזילה מגוי כשאין חילול השם

מדברי הגמ' ב"ק (קיג) מבואר שגזל עכו"ם אסור גם כשאין חילול השם, וכ"ה להדיא בתשובות הגאונים (שערי צדק ח"ד ש"א סי' ו), וכ"מ בתוס' (ב"מ פז: כנ"ל), וכ"ה בתלמיד הרשב"א והרא"ש (ב"ק שם) שאסור אף אם הגוי אינו יודע מכך.

חיוב 'והשיב' בגזל הגוי

נתבאר שיש ג' שיטות האם גזל עכו"ם אסור מהתורה או מדרבנן, והאם עובר על לאו של לא תגזול.

לפי השיטות שעובר על איסור דרבנן אינו חייב להשיב את הגזילה, ואף לפי השיטות שאסור מהתורה, אם אינו עובר על לאו של לא תגזול אם גזל אינו חייב להשיב. ואף לפי השיטות שעובר בלא תגזול, דעת רבים מהאחרונים שאינו חייב להשיבו [ורק במקום חילול השם/קידוש השם יש להשיבו, וכדלהלן מהרמ"א], כיון שהדין להשיב גזילה נלמד מהפס' "והשיב את הגזילה", ופסוק זה נאמר רק בגוזל מישראל ולא בגוזל מגוי [נתה"מ (סי' שמח) וכ"כ בספרו קהלת יעקב (סי' כח סי"ב), שעה"מ (הל' גזילה פ"א ה"ב) בשם מהר"ם חביב (בספרו יום תרועה ר"ה כח), וכ"ה בשו"ת יד אליהו (מלובלין, סי' צ) ובחת"ס (בחי' סוכה ל ובשו"ת או"ח סי' סב) וביד אפרים (או"ח סי' תקפו, ועי' בספרו שו"ת בית אפרים או"ח סי' לז) ובאו"ש (פ"ה מהל' סוכה הכ"ה) ובשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' סה אות לג), ועי' שו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' ריט).

אולם ברמב"ם (פ"א מגזילה ואבידה ה"ב) מבואר שחייב להשיב גזל הגוי, וז"ל: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה אפילו עכו"ם אסור לגוזלו או לעשקו. ואם גזלו או עשקו יחזיר" (וע"ע בהלכות גניבה פ"א ה"א). ולכאורה נראה שבדברי הרמב"ם מבואר דלא כהאחרונים הנ"ל שסוברים שאין חיוב השבה בגזל עכו"ם.

[וכן דעת השעה"מ (הנ"ל) לחלוק על המהר"ם חביב וסובר שהחובה להשיב היא מהתורה, וכן נקט בחידושי הגרש"ש (סי' לט [נא]) שפשטות דברי הרמב"ם כהשעה"מ שהחובה להשיב היא מהתורה, אך דחה את ראייתו].

אמנם יש לומר שכיון שנפסק שהפקעת הלוואתו מותר, אינו חייב להשיב לגוי את גזילתו מדין הפקעת הלוואתו, והרמב"ם שמחייב הוא משום שסובר שהפקעת הלוואתו אסור, כמו שנתבאר להלן בשם האחרונים ודלא כהכס"מ (פ"א מגזילה ה"ב) בשיטת הרמב"ם.

וכ"כ החזו"א (ב"ק סי' טו ס"ק מ) שהרמב"ם שכתב להשיב גזל עכו"ם הוא לשיטתו שהפקעת הלואתו אסורה, אולם להלכה שהפקעת הלואתו מותרת אין חיוב להשיב גזל עכו"ם. אך כתב שם שאם זה בעין אפשר שצריך להודיע לגוי שיכול לבוא אליו ליטלה, ומ"מ אם התייאש הרי זה שלו [ועי' נוב"ק (יו"ד סי' פא) שאין דין והשיב מן התורה, ומה שכתב הרמב"ם להחזיר הוא מדרבנן, ועי' מנ"ח (מצוה קל) שאין חיוב להשיב אך זה אינו שלו].

אולם בערוה"ש (סי' שמח) פסק שיש חיוב להשיב גזל הגוי, וכתב על הפוטרים מהשבה "ולא משמע כן מהפוסקים".

ומבואר באה"ע (סי' כח ס"א) לגבי קידש אשה בגזל או גניבת עכו"ם שהיא מקודשת, כי אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם. ובח"מ (שם ס"ק ג) ובש"ך (חו"מ שמח ס"ק ב) תמהו על דבריו, שהרי הגזל אסור מן התורה. ועל זה כתב הנתה"מ (הנ"ל) שאף אם גזל אסור מן התורה אין חובה להשיב מן התורה, ורק משום קידוש השם/חילול השם יש להחזיר.

והדברים מבוארים בתוספתא (ב"ק פ"י הט"ו) "שהגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי וכו' מפני חילול השם", ומבואר שיש חובה להשיב גזל הגוי, אך מבואר שם שהוא רק מפני חילול השם. ולפי"ז כשאין חילול השם אין חובת השבה, וכנתה"מ ושעה"מ (הנ"ל).

נמצא להלכה שאם גנב או גזל מגוי אינו חייב להשיב, אולם אם יש חילול השם כשיודע הגוי שיהודי גנב ממנו יש להשיב.

גונב ע"מ למיקט (ב"מ סא) בגוי

במנ"ח (מצוה רכד) כתב שאין איסור זה בגניבה מגוי.

גונב ע"מ לשלם (ב"מ שם)

מבואר בשו"ע הרב (הל' גזילה ס"ד ובאו"ח סי' תמ בקו"א ס"ק יא) שאין איסור זה בגוי. אמנם בשו"ת אבנ"ז (או"ח סי' מד) אוסר.

גניבת דעת העכו"ם

מבואר בחולין (צד) שאסור לגנוב דעתו של עכו"ם וכ"ה בחו"מ (סי' רכח ס"ו), וכתב הריטב"א (חולין שם) "שהוא איסור תורה, דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו', וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי, ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי, שאין חילול השם בדבר" [ומבואר שדעת הריטב"א שהוא איסור תורה, ומשמע קצת שכל האיסור בנכרי הוא משום חילול השם שלכן אסרה תורה גניבת דעת בגוי, וצ"ע. אמנם דעת הסמ"ק (סי' רסא) והב"ח (סי' רכח ס"ו) שכל גניבת דעת אף בישראל הוא איסור דרבנן, וכ"ה בשו"ע הרב (הל' הונאה סי"ב)]. וע"ע תוס' ב"ב (ח) וגיטין (סב).

ולכן אסור להעתיק במבחנים של המדינות בחו"ל שהם גוים משום איסור גניבת דעת, וכן אסור למכור רכב לגוי שיש בו מומים נסתרים (עי' חולין שם ורמב"ם הל' מכירה פי"ח), וכן אסור למכור לו מזוזה פסולה בחזקת כשרה, וכן דיווח כוזב על מספר התלמידים שיש במוסד כדי לקבל יותר תקציבים. ולגבי להטעותו נתבאר להלן.

גניבת דעת במתנה

פסקו הש"ך (סי' קיז ס"ק ג) וחכ"א (כלל סט ס"ד) כדעת הראשונים שמתירים גניבת דעת במתנה (תוס' חולין שם ד"ה אמר, רשב"א שם ד"ה והא, רא"ש חולין פ"ז סי' יח).

טעות עכו"ם

מבואר בב"ק (קיג) ובחו"מ (סי' שמח) שטעות גוי מותרת. ונחלקו הראשונים האם רק אם הגוי טעה מעצמו מותר, או שמותר אף להטעותו, שדעת הטור (חו"מ שמח) משמע וכן מבואר ברש"י (ב"ק קיג) שמותר אף להטעותו, וכ"ה בדעה הראשונה ברמ"א (שם) וכן נראה שפסק הרמ"א להלכה, אולם דעת המרדכי (ב"ק סי' קנח) בשם הראבי"ה שרק אם הגוי טעה מעצמו מותר, אך אסור להטעותו, וכן מבואר ברמב"ם (פי"א מגזילה ה"ד).

ובטעם האיסור להטעות את הגוי נחלקו האחרונים האם זה משום גניבת דעת או שהוא משום גזל, שדעת המחנה אפרים (גזילה סי' ד) שהוא משום גניבת דעת וכלשון המרדכי (ב"ק הנ"ל), ודעת השו"ע הרב (הלכות גזילה הנ"ל) שהוא משום גזל. וכן מבואר ביש"ש (הובא להלן) שהטעיית הגוי [אף הטעיה לשלם למוכר הגוי פחות מדמי המקח] אסורה מדין גזל, ואין זה נחשב הפקעת הלוואתו כיון שהוא במקח, ויתבאר לקמן.

ונראה שהטעם של המחנ"א שהוא משום גניבת דעת ולא משום גזל הוא כמו שכתב המחנ"א (שם סי' ד, הובא להלן) שכל שאינו לוקחו מהגוי בידיים, אינו נחשב גזל הגוי. ואילו השו"ע ס"ל כמו שהובא להלן שהפקעת פקדונו של גוי אסורה, וסובר שאף אם אינו לוקח מהגוי בידיים נחשב גזל שאסור.

ויש לתמוה על דעת הטור ורש"י (הנ"ל) שמתירים אף להטעות את הגוי, מדוע אין בזה משום גניבת דעת [וכמו שתמהו על כך המהרש"א ורעק"א חולין שם, אך גזל אין בזה וכמו שנתבאר בדעת המחנ"א], ונראה לבאר שכל האיסור לגנוב דעתו של גוי הוא רק כשיש חילול השם, כמו שנתבאר בדברי הריטב"א לעיל, ולכן כשאין חילול השם מותר להטעות את הגוי, וכע"ז כתב בשו"ת בית שערים (מכתבי יד סי' פח).

עוד יש לבאר שיש חילוק בין טעות גוי לבין גניבת דעת, שטעות היא על העבר, וגניבת דעת זה על ההווה ועל העתיד, ולכן הטעיה בחשבון נוגעת לעבר, וכעת יודע את סכום הכסף שיש בידו [עוד יש לציין את דברי הט"ז (סי' קכ ס"ק יא) והחק יעקב (סי' תעב ס"ק ד) שאיסור גניבת דעת הוא רק כשמוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו או לקבל ממנו החזקת טובה, וצ"ע].

ונראה שאם הטעה את הגוי אינו חייב להשיב לו, שאם הוא משום גניבת דעת וודאי אינו חייב להשיבו, וגם אם הוא משום גזל נתבאר לעיל שאין חובה להשיב גזל עכו"ם אם אין חילול השם.

הטעיית גוי כדי להיפטר מהתשלום המלא של המקח

לעיל נתבאר שנחלקו הראשונים האם מותר להטעות גוי, ומחלוקתם הוא באופן שמשלם למוכר הגוי פחות מדמי המקח ע"י הטעיית הגוי בחשבון [ונתבאר עוד להלן לגבי הפקעת הלואתו דרך מקח].

הטעיית גוי כדי להוציא ממון

ביש"ש (הובא להלן) כתב שזה אסור לכו"ע, שנחשב כגזל ממש ולא כהפקעת הלואתו [וזהו מה שכתב הש"ך בשמו (הובא להלן) שהפקעת הלואתו דרך מקח אסור לכו"ע], אולם המחנ"א מתיר [ומבואר בנתה"מ (סי' קל) שהאומר לגוי שהחוב לא נפרע הוי גזל גמור].

הטעיית גוי כדי להפקיע הלואתו

אם הגוי שואל אם נשאר חוב, מותר להטעותו [אף אם החוב הוא מחמת מקח] לכו"ע מותר, שכשם שמותר להפקיע חובו, כך מותר להטעותו [ונתבאר עוד להלן לגבי הפקעת הלואתו דרך מקח].

לשקר לגוי כדי להפקיע הלואתו

לשו"ע הרב (שם) מותר, ולסמ"ע (סי' שסט ס"ק י) ולגר"א (שם ס"ק כג) אסור.

ההלכה למעשה בטעות עכו"ם

אף שדעת הרמ"א להקל, וכתב בספר ערך לחם (חו"מ סי' שמח) וכן הוא בהגהות מוהר"א אזולאי על הלבוש (חו"מ שם) שכן נוהגים העולם [אף שרוב הפוסקים אוסרים], אך למעשה פסק היש"ש (הנ"ל, מובא בש"ך שם ס"ק ג), וכן פסק בשו"ע הרב (הל' גזילה ס"ד) כדעת רוב הראשונים הסוברים שאסור להטעותו, ולכן אסור להטעות את הגוי במחיר דמי המקח כדי לשלם פחות.

[ונראה שאין למחות ביד המקילים, וכמנהג העולם המובא בערך לחם ובהגהות מוהר"א אזולאי (הנ"ל), אך לגנוב דעתו אסור וכנ"ל, ואם יש חשש חילול השם אסור בכל אופן].

טעם האיסור להלכה הוא משום גניבת דעת וכמו שכתב המרדכי, ואילו משום גזל אין איסור כיון שאינו דומיא ל"ויגזול את החנית".

הפקעת הלואתו

מבואר בב"ק (סי' קיג) וכ"ה בחו"מ (ברמ"א סי' שמח ס"ב ובשו"ע סי' שסט ס"ו) שהפקעת הלואתו מותר, והיינו שאם לווה מהגוי אינו חייב להשיב לו [אם אין חילול השם].

אמנם ברמב"ם לא הוזכר היתר הפקעת הלואתו, ובכס"מ (פ"א מגזילה הנ"ל) ביאר שהרמב"ם סובר שעושק והפקעת הלואתו הם אותו דין, וכשאין חילול השם זה מותר וכשיש חילול השם זה אסור, וכן מבואר בחי' ר' אברהם מן ההר (נדרים כח).

אולם באבן האזל (שם) הביא מהאחרונים שכיון שהרמב"ם לא הביא היתר הפקעת הלואתו ס"ל שלהלכה לא נפסק כמו רבא (בב"ק קיג) שהפקעת הלואתו מותר, אלא להלכה נפסק שהפקעת הלואתו אסור, ולכן פסק שעושק הגוי אסור, וכן מבואר בחזו"א (שם).

עושק הגוי

כתב הרמב"ם (הל' גזילה פ"א ה"ב) "אפילו עכו"ם אסור לגזלו או לעשקו", וכ"ה בחו"מ (סי' שנט ס"א). ותמה שם הכס"מ של הרי לא תעשוק את רעך כתיב, וגם שהרי הפקעת הלואתו מותר כמו שמבואר בגמ' ב"ק הנ"ל, וכל עושק הר"ז בכלל הפקעת הלואתו, כי הרי הגדרת עושק כתב הרמב"ם (שם ה"ד) שהוא כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות ואינו מחזירו.

וכתב הכס"מ (שם) שאיסורו הוא מדרבנן מפני חילול השם, אבל כשאין חילול השם מותר לעשקו כדין הפקעת הלואתו שמותרת, וכן הוא בשו"ע הרב (הל' גזילה הנ"ל) שאסור רק מפני חילול השם, אבל כשאין חילול השם מותר עושק והפקעת הלואתו.

ובקצה"ח (סי' קכח ס"ק ג) כתב שעושק והפקעת הלואתו מותר רק כשהגוי אינו מכיר ויודע בחובו, וכן נראה בשו"ת חוט המשולש (סי' יז). ונראה בדבריהם שהפקעת הלואתו מותר רק כשהגוי לא יודע, אבל כשהגוי יודע אי"ז בכלל ההיתר של הפקעת הלואתו, ואין האיסור מחמת חילול השם, אלא שאי"ז בכלל הפקעת הלואתו.

אולם מדברי שאר האחרונים נראה שסוברים שאם הגוי יודע אסור רק משום חילול השם.

הפקעת הלואתו דרך מקח

כתב הש"ך (חו"מ סי' שמח ס"ק ג) ומקורו ביש"ש (ב"ק פ"י סי' כ) שהפקעת הלואתו דרך מקח אסור [אולם נראה שאח"כ אינו חייב לשלם את חובותיו למוכר כיון שנחשב הפקעת הלואתו כיון שאינו בשעת המקח.

[ובשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קנג) מבואר שנקט ע"פ הש"ך הנ"ל שבכל אופן בדמי מקח אין דין הפקעת הלוואתו, אולם ביש"ש הנ"ל שהוא מקורו של הש"ך מבואר שאין זה דין בדמי מקח אלא רק בשעת המקח, ועי' שו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' מא). ודין זה הוא רק בשעת המקח שקונה חפצים מהגוי במניין מסוים ומטעה את הגוי שיוסיף לו עוד חפצים, או שמוכר לגוי ומטעה אותו שיוסיף עוד דמים, שנחשב שגוזל את שלו בע"כ ואם הגוי טועה מעצמו ונותן לו יותר בשעת המכירה מותר].

אולם במחנ"א (גזילה סי' ד הנ"ל) כתב לחלוק על דברי היש"ש, שכיון שאינו מוציא מהגוי בידיים אלא הגוי נותנו לו מדעתו, אין בזה איסור גזל עכו"ם [ולהלן נתבאר מדברי הראשונים כדברי המחנ"א שגזל עכו"ם אסור רק דומיא ד"ויגזול את החנית"].

ונפק"מ במחלוקת זו אם אדם קנה מהמוכר הגוי או שכר פועל גוי והיה צריך לשלם מיד, והמוכר או הפועל שכחו שהוא לא שילם, וכגון בחנות או פועל עם הרבה לקוחות, שלדעת המחנ"א ודאי נחשב הפקעת הלואתו, ואילו לדעת הש"ך יל"ד בדבר. אולם אם סיכם שישלם אח"כ ותכנן לשלם והגוי לא דורש תשלום, לכו"ע נחשב הפקעת הלואתו ואינו צריך לשלם [אם אין חילול השם]. ואם לקח או שכר פועל ולא תכנן לשלם, זה נקרא גזל הגוי שאסור לעשות כן, ואם עשה כן אינו חייב בהשבה וכנ"ל.

ובשו"ת בית שלמה (חו"מ סי' קכג-קכד) כתב שאם קיבל תשלום על סחורה שלא סיפק נחשב גזל ולא הפקעת הלואתו, ונראה שלדברי המחנ"א הנ"ל נחשב הפקעת הלואתו.

הפקעת פקדונו

כתב הגר"ז (הל' גזילה ס"ד) שאם יש בידו חפץ של גוי בפקדון אסור להכחיש, משום שנחשב גזל ממש, ורק בהלואה אינו חייב להשיב, אולם בחפץ בעין נחשב גזל. אולם בנתה"מ (סי' קצד ס"ק ז) כתב שנחשב הפקעת הלואתו ומותר, וכ"כ התומים (סי' עב ס"ק נז וסי' קכח ס"ק ב) שסתימת כל הפוסקים שאף פקדון מותר, ואין הבדל בין הפקעת הלוואתו להפקעת פקדונו. ועי' משפט שלום (סי' קצד), וגם הגר"ז (באו"ח סי' תמ קו"א ס"ק יא) כתב שאין בזה איסור כיון שבהתירא אתי לידיה. וגם לדברי המחנ"א הנ"ל נחשב הפקעת הלואתו, וכן נראה עיקר להלכה שהפקעת פקדונו מותר, וכמו שנתבאר להלן שכל שאינו גוזל מהגוי כמו "ויגזול את החנית" אין בזה איסור גזל אלא דינו כהפקעת הלואתו.

ולפי"ז נמצא להלכה שאם שאל חפץ מגוי והגוי שכח מכך ולא דורש את החפץ, אינו חייב להשיבו.

איסור שואל שלא מדעת בגוי

דעת המג"א (סי' תעב ס"ק ב) וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק ו) שאסור להשתמש בחפץ של גוי בלי לבקש ממנו רשות, אולם החק יעקב (שם ס"ק ד) והשו"ע הרב (שם ס"ו ובהל' גזילה ס"ד) כתבו לחלוק על המג"א שאין איסור שואל שלא מדעת בגוי, וכמו שכתב הט"ז (יו"ד סי' קכ ס"ק יא) שמותר כי זה דומה להפקעת הלואתו [וע"ש שכך נהגו בקהילות גדולות]. ולאחרונים הנ"ל שמתירים הפקעת פקדונו בגוי ודאי שזה מותר, ואף לגר"ז שאוסר, בזה מותר כיון שהוא רק שימוש ולא מפקיע לגמרי.

שימוש באוטובוס ופארקים השייכים לגוי

למתירים שואל שלא מדעת בגוי, מותר לעלות לאוטובוס ולהיכנס לפארקים השייכים לגוי במקום אין חילול השם, והדבר מצוי בתשלום על מבוגר עם פרופיל צעיר.

אונאת הגוי

מבואר בגמ' (בכורות יג) "לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני", ויש להסתפק האם רק אין צריך להחזיר את האונאה שהונה את הגוי, או שמותר אף לכתחילה להונות את הגוי. וברמב"ם (פי"ג ממכירה ה"ז) ובשו"ע (חו"מ סי רכז סכ"ו) מבואר שאף מותר לכתחילה להונות את הגוי (ועי' סמ"ע סי' רלא ס"ק א), אך ברש"ש (בכורות שם) ובשו"ת משכנ"י (חו"מ סי' נט) כתבו שבהונאת הגוי יש משום גניבת דעת.

והעיקר נראה כמו שכתב בשו"ע הרב (הל' הונאה סי"א והל' מידות ומשקלות ס"ב) שמותר להונות את הגוי אך אסור להטעותו במחיר משום גניבת דעת [ולדעת השו"ע הרב יש בזה אף משום גזל הגוי וכמו שכתב בהל' גזילה ס"ד וכנ"ל], ובשו"ת אבנ"ז (או"ח סי' שכה אות יט) כתב שאם הגוי סומך עליו שזה המחיר יש בזה משום גניבת דעת וכמו שאסור להטעותו. [ובשו"ת זקן אהרן (ח"א סי' קיד) כתב שאסור להונות את הגוי, וכמו כל הדברים שהתמעטו מהונאה שרק אין חובה להחזיר אבל אסור להונות, אך זה נגד המבואר ברמב"ם ובשו"ע הנ"ל].

אבידת עכו"ם (ב"ק קיג וב"מ כז, וע"ע ב"מ ב. וסנהדרין עו)

אבידת גוי שייכת למוצאה, ואף אסור להחזיר לגוי את אבידתו, אלא אם כן עלול להיגרם מאי ההחזרה חילול השם, וכגון שניתן לברר מי מצא את האבידה [ע"י מצלמות אבטחה וכד'], ויתפרסם שהיהודי לא השיב את האבידה.

באופן שלא ייגרם חילול השם, אף שאסור להחזיר, אם הוא באופן שע"י שישיב את האבידה ייגרם קידוש שם שמיים [וזו מטרתו העיקרית], וכגון שיתפרסם שהיהודי החזיר את האבידה מחמת דיני התורה, מותר להחזיר והרי זה משובח (סנהדרין עו:, חו"מ סי' רסו ס"א). וראה מה שנתבאר בהרחבה באזמרה לשמך (גיליון 260).

אבידת עכו"ם כשהיא בדרך הינוח

בש"ך (סי' רס ס"ק ה) כתב לגבי מצא מטמון בכותל שלא יגע בו, שהוא דוקא בעיר שרובה ישראל. ומבואר מדבריו שבעיר שרובה עכו"ם אף שהוי דרך הינוח מותר ליטלו, ונראה שטעמו מפני שהוא כאבידת עכו"ם שמותרת, ומבואר דס"ל דאף אם מצא חפץ ברחוב שהגוי הניחו בדרך הינוח ודעתו לבוא ליטלו אח"כ, מותר ליטלו כדין אבידת עכו"ם, ואין זה נחשב גזל עכו"ם. וכן הוכיח באולם המשפט (שם).

ואמנם בנתה"מ (שם ס"ק ד) חולק ע"ד הש"ך שאין זה "אבידת עכו"ם" אלא "גניבת עכו"ם", והוכיח זאת מהמבואר בסמ"ע (סי' רסו ס"ק ד) שגוי שהניח כליו בחצר היהודי, מותר לישראל להכניסו לביתו לשמרו מפני הגנבים.

ולהלכה נפסק כדברי הש"ך, ואף שיש לומר שכל דברי הש"ך הם בספק הינוח, שספק גזל מותר בגוי, אך יותר נראה שטעמו של הש"ך הוא שגזל עכו"ם אסור רק דומיא ד"ויגזול את החנית", ורק אם לוקח ממנו או מביתו בדרך גניבה (שלא יודע הגוי) או בדרך גזילה (כשיודע הגוי) אסור וכמש"כ המרדכי (קידושין סי' תצא) בשם הראבי"ה ועוד ראשונים כדלהלן.

והנתה"מ פליג וס"ל דאף זה בכלל גזל עכו"ם, ואף שלעיל נתבאר מדברי הנתה"מ (בסי' קכד) שהפקעת הלואתו מותר אף בפקדון, צ"ל שס"ל לנתה"מ שרק כשהגיע לידו בהיתר אין בזה דין "גזל עכו"ם" אלא "הפקעת הלואתו", אבל באבידת עכו"ם דרך הינוח שלא הגיע לידו בדך היתר נחשב גזל עכו"ם.

ולהלכה נקטינן כדברי הש"ך וכמו שנתבאר בכמה ראשונים שדין גזל עכו"ם הוא רק דומיא ד"ויגזול את החנית" וכמו שמבואר במרדכי (הנ"ל), וכ"מ בתשב"ץ (ח"ד סי' יד) וכ"ה בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קלח) שאין דין גזל עכו"ם אלא דומיא דויגזול את החנית, וכ"מ בח"מ (אבן העזר סי' כח ס"ק ג), והאריך בזה בשו"ת חוט המשולש (סי' יד-יז).

האם מותר להעתיק תוכנות שבבעלות גוים

תלוי במחלוקת האחרונים האם יש בעלות על זכויות יוצרים [שדעת השו"מ (מהדו"ק ח"א סי' מד) שיש בעלות, וע"ע בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' עה) ובשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כד), ובחי' הגרש"ש (ב"ק סי' א) שגם נראה שדעתו כן.

אולם בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' מא) ובשו"ת פרשת מרדכי (להגר"מ בנעט חו"מ סי' ז-ח) וכן מהסכמות הרבה מגדולי האחרונים שלא ידפיסו ספרים הנדפסים לכמה שנים, מבואר שאין בעלות על הספרים]. ולמעשה דין זה הוא ספיקא דדינא וספק גזל לחומרא, וגם לפי דברי התומים (קיצור תקפו כהן סכ"ג) שספק גזל מותר [ועי' ב"ב (נז:) ובקו"ש (שם) ובשערי יושר (ש"ה פ"א)], כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קנא) שאם עושה מעשה יש לפרוש בספק גזל, וכאן לדעת הסוברים ששייך בעלות ביצירה רוחנית, הרי הוא מוציא מידי הבעלים.

[ונראה שבתוכנות ובדיסקים ישנים שלא עומדים למכירה אין בזה איסור להעתיק, ויש לדון כשיש ספק אם הבעלים מקפיד שיהיה מותר להעתיק מדין ס"ס שכתבו התוס' (בכתובות ט) שמועיל להוציא ממון, ולכן בשירים בודדים אפשר להעתיק כיון שעכ"פ יש ספק אם הבעלים מסכים. וכן יש לדון כשהמעתיק יודע שודאי לא יקנה, ויש ספק שמא הבעלים יסכים באופן כזה שיעתיק, שיהיה מותר להעתיק מדין ס"ס, אך יש לדון מדין ס"ס שאפשר לברר (יו"ד סי' קי), אך כיון שא"א לברר בקלות אינו נחשב אפשר לברר, ויל"ע בכ"ז].

אולם לגבי גזל עכו"ם יש להקל, משום שנתבאר בדברי התשואת חן הנ"ל שהוא ספיקא דדינא אם איסור גזל מגוי הוא מדאורייתא או מדרבנן, ואם הוא מדרבנן יש בזה דין ספק דרבנן לקולא, ועוד שגם אם גזל עכו"ם אסור מדאוריתא יש לדון שספק גזל עכו"ם לקולא ובפרט שאין מוחזקות בעכו"ם (עי' כתובות טו בראשונים שם) וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ד סי' קמח) שספק גזל עכו"ם לקולא, אף אם הוא אסור מהתורה. אמנם בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קיד) ובברכ"ש (ב"מ סי' מג) נקטו שאם גזל עכו"ם אסור מהתורה ספק גזל לחומרא, ועיין שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' כט).

ועוד נראה לפי מה שנתבאר לעיל שדעת הרבה ראשונים שאיסור גזל מגוי הוא רק דומיא ד"ויגזול את החנית", ולכן שואל שלא מדעת והפקעת פקדונו מותרים, ה"ה בהעתקת תוכנות שבבעלות גוים מותר כיון שאינו דומיא ד"ויגזול את החנית", כי החפץ המועתק הוא שלו ורק היצירה הרוחנית שייכת לגוי.

האם יש איסור להזיק גוי

דעת המנ"ח (קומץ המנחה מצוה יא) שאף אם גזל עכו"ם אסור מהתורה, אין איסור להזיק את הגוי, וכ"כ הקו"ש (ב"ב נה) שרק גזל גוי אסור כי נוטל מהגוי לעצמו, ונלמד מפסוק [עיין ב"ק קיג], אך להזיק את הגוי לא מצינו מקור שאסור להזיקו.

ויש לעיין לאחרונים דלהלן הסוברים שמזיק גוי חייב בתשלומין, האם לשיטתם יש איסור להזיק גוי, או אף אם אין איסור להזיק גוי אם הזיק חייב בתשלומין [ועי' היטב בדברי המנ"ח (מצוה נז) שפוטר מזיק גוי מדין הפקעת הלואתו, ויל"ע היטב לפי המנ"ח (בקומץ המנחה מצוה יא הנ"ל)].

האם מזיק את הגוי חייב לשלם

ממון ישראל שהזיק את הגוי [כגון שור ישראל שהזיק שור גוי] פטור (ב"ק לח).

לגבי יהודי שהזיק את הגוי נחלקו האחרונים, יש הסוברים שפטור מדין הפקעת הלואתו, וכמו שכ' החת"ס (פסחים ה:) וז"ל "דהרי אפי' אי גזל וגניבת גר אסור מ"מ הפקעת הלואתו מותר לכ"ע אי ליכא חלול השם ואיסורא איכא בהשבת אבדת מצרי ואיך יתחייב לשלם נזקיו", וכ"ה במנ"ח (מצוה נז ס"ק לו) שמזיק גוי פטור מדין הפקעת הלואתו [ועי' במנ"ח (מצוה נא ס"ק ח) מהמבואר בב"ק (ט:) ובתוס' (ב"ק ז.) לגבי מזיק הקדש], וכן נקט בחידושי הגר"ש שקופ (ב"ק סי' ה [ט], וע"ע שם בסי' נא [לה]).

אך במש"ח (ויקרא כד) כתב וז"ל "מזיק אינו בגדר הפקעת הלואתו דשריא בעו"ג רק בגדר גזל דאסור בעו"ג" ומבואר דס"ל שכמו שגזל צריך להחזיר ולא פוטרים אותו מלהשיב משום הפקעת הלוואתו, ה"נ בהזיק גוי צריך לשלם ולא נפטר מחמת הפקעת הלואתו.

אולם כבר נתבאר שהחיוב להשיב גזל לגוי הוא רק מפני חילול השם, ובמקום שאין חילול השם אינו מחויב להשיב משום הפקעת הלואתו [אף אם יש חיוב להשיב לגוי], וא"כ ה"נ במזיק גוי אף אם היה חיוב לשלם.

אמנם למעשה אף בגזל הגוי אינו צריך לשלם משום הפקעת הלואתו, ואף לא מצינו להדיא שמזיק גוי חייב לשלם.

אך דעת רבים מהאחרונים (עי' חק יעקב סי' תמ ס"ק א ובבית מאיר שם ושו"ע הרב שם ס"ז ושאג"א סי' פח) שאם שמר לגוי ופשע חייב לשלם, שאף שאין דין שמירה לעכו"ם (רמב"ם פ"ב משכירות ותוס' שבועות מד) אך מ"מ בפשיעה חייבים, ומבואר שס"ל שמזיק גוי חייב לשלם [ועי' חוו"ד (סי' קסט ס"ק יד) שגם מבואר שדעתו שמזיק גוי חייב לשלם].

וכן כתב החזו"א (ב"ק סי' י ס"ק יד) שמזיק גוי חייב לשלם, והוכיח זאת מהמבואר בשו"ת הרא"ש המובא בשו"ע (חו"מ סי' שעח ס"ט). אך למעשה כתב החזו"א שם שאף שמזיק גוי חייב לשלם, בפועל אינו צריך לשלם משום הפקעת הלואתו.