דיני שביעית
פרק א — דיני שביעית הנוהגים בערב שנת השמיטה
דין תוספת שביעית בזמן הזה
בזמן שבית המקדש היה קיים היה נוהג דין תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני - שלושים יום קודם השביעית, וחכמים הוסיפו איסור חריש בערב שביעית בשדה אילן מחג השבועות, ובשדה תבואה מחג הפסח, אבל בזמננו אין נוהג דין תוספת שביעית.
דין נטיעת עצים בזה"ז בערב שנת השמיטה
אסור לנטוע אילן מאכל מי"ז באב שנה זו [לפי שאילן הניטע מי"ז באב לגבי ערלה דינו כאילו ניטע בשנה שלאחר מכן ויחשבו שניטע בשמיטה], אבל מותר לנטוע ד יום ראשון ט"ז אב בשקיעה, ויש המתירים רק עד ט"ו באב בשקיעה, ובשנה זו לדעה זו אפשר לנטוע רק עד יום שישי.
אילנות סרק ושיחי נוי ועצי בשמים, כיון שאינם עושים פירות - אין בהם דין ערלה, ולכן מותר לנטעם ולשותלם עד ראש השנה של שנת השמיטה. ויש שסוברים שכיון שזמן הקליטה שלהם הוא 14 יום, לכן מותר לנטעם רק עד ט"ו אלול ולא אחר כך.
העברת שתילים של עצי פרי ממקום למקום בערב שנת השמיטה
אם בעציץ או בשקית שנטוע בתוכם עץ פרי - יש נקב שקוטרו שני סנטימטר, ויש מסביב לשורשים גוש עפר נוקשה שלא יתפורר בעת העברת העץ, מותר להעבירו עד ערב ראש השנה של שביעית [כיון שהטעם שאסור לנטוע אחרי טו' באב הוא בגלל שמונים שנות ערלה כאילו ניטע בשנה שלאחר מכן ויחשבו שניטע בשמיטה, אבל כאן כיון שיש נקב בעציץ כנ"ל והשורש מוקף באדמה, אף כשמעבירים את העץ ממקום למקום מעיקר הדין אין זה נחשב לשתילה מחודשת ואין צריך למנות לו מחדש שנות ערלה - כיון שלא נפסקה יניקתו מהקרקע ומהאדמה שנשתל בה, וכיון שמעיקר הדין ממשיכים למנות לו עדיין שנות ערלה מעת שניטע במשתלה, לכן מותר להעבירו גם בערב ר"ה של שביעית. ואף שלגבי אכילת הפירות מחמירים לחשוש לערלה משום הפסקת היניקה בשעת העברת השתיל מהמשתלה אל הבית בתוך הרכב, מ"מ לגבי איסור נטיעה בערב שביעית - יש להקל]. אמנם במציאות קשה לבדוק ולברר שאכן כל התנאים קיימים להעברת העץ באופן הנ"ל, ולכן למעשה יש לנטוע עצי פרי בגינה או בפרדס רק עד טז' [טו'] אב.
זריעת תבואה וקטניות בערב שנת השמיטה
תבואה וקטניות מותר לזרוע רק אם יגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה.
אורז דוחן פרג ושומשום, מותר לזרעם רק אם יגיעו לגמר גידולם לפני ראש השנה.
זריעת ירקות בערב שנת השמיטה
ירקות מותר לזורעם רק אם ינבטו [תחילת הגידול] לפני ראש השנה.
שתילי ירקות, ופרחים רכים [שאין דינם כאילן] מותר לשותלם עד כז' אלול בשקיעה, מכיון שזמן קליטת הירק הוא שלשה ימים.
מלאכות הקרקע בערב שנת השמיטה
מותר לחרוש ולגזום ולכסח עשבים עד ראש השנה, וכן לעשות את שאר מלאכות הקרקע.
ולכן יש לעדור, ולבצע דישון, ולגזום את הענפים, לפני שנת השמיטה.
זמן שתילת עצים ירקות ופרחים רכים בעציץ שאינו נקוב בערב שנת השמיטה
אם העציץ בו נוטעים/שותלים נמצא במרפסת שאינה מקורה דינו כאמור לעיל.
אם העציץ נמצא במרפסת מקורה או בתוך הבית במקום שאינו חשוף לרוח ולגשם, דינו לכתחילה כאמור לעיל, ויש מקילים אף לזרוע ולנטוע בשנת השמיטה עצמה כפי שיבואר להלן פרק ח.
פרק ב — קניית פירות וירקות בשנת השמיטה
חששות איסור בקניית פירות וירקות בשביעית
א. ספיחין — ירקות שתחילת גידולם בשנת השמיטה הרי הם אסורים באכילה מחמת איסור ספיחין, ואם התחילו לגדול לפני שנת השמיטה ונלקטו בשמיטה, יש בהם קדושת שביעית אבל אין בהם איסור ספיחין [שיטת הרמב"ן והר"ש].
תבואה וקטניות אף שנזרעו בשישית, אם הגיעו לשליש גידולן בתוך השנה השביעית - הרי הם אסורים באיסור ספיחין, ולכן כדי שיהיה אפשר לקנות תבואה וקטניות בחנות צריך לברר שהביאו שליש לפני שנת השמיטה, ולקניית ירקות יש לברר מתי החלו לגדול, ולכן יש צורך בכשרות (ויש הסוברים [שיטת הרמב"ם] שכל הנלקט בשביעית אף שהתחיל לגדול לפני כן יש בו איסור ספיחין, (ויתבאר להלן בפרק ה).
ב. שמור ונעבד —פירות שגדלו בשדה שלא הופקר כדין, או שנעשו בהם מלאכות אסורות בשנת השמיטה – יש מחמירים שאסור לאכלם. ואף למתירים באכילה, מכל מקום יש להמנע מלקנותם משום 'לפני עור' ומשום מסייע בידי עוברי עבירה, שע"י כך גורם שהבעלים ימשיכו לעבוד באיסור.
ג. ביעור — פירות שביעית שעבר עליהם זמן הביעור ולא נתבערו כדין נאסרים באכילה.
ד. איסור סחורה — אסור לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים בהם בשאר שנים, שנאמר לאכלה ולא לסחורה [ע"ז סב.] ואף באופן המותר אסור למוכרם במידה משקל ומנין אלא באומד, וכן אסור למוכרם במקום שהדרך למכור שם בשאר שנים. ולגבי הבלעה והקפה ושאר דיני סחורה יתבאר להלן פרק ג.
ה. דמי שביעית — המוכר פירות שביעית אף שהפירות נשארים בקדושתם, הכסף שקיבל המוכר קדוש בקדושת שביעית.וגם הפירות ממשיכים להיות קדושים [אמנם אם נקנו בהקפה או בהבלעה הכסף אינו קדוש ונתבאר להלן פרק ג].
ו. איסור קניה מעם הארץ — אף באופנים שאין בהם איסור סחורה, מ"מ אין לקנות באופנים אלו מעם הארץ משום שאין מוסרין לו דמי פירות שביעית [סוכה לט].
ולכן כדי למנוע כל חששות אלו צריך להקפיד לקנות בחנויות תחת כשרות מהודרת שמוכרים בה את הפירות והירקות באופנים שיתבארו להלן.
אופנים בהם מותר לקנות ירקות בשביעית
ז. יבול שישית דהיינו שהירקות נלקטו בשישית ואין בהם קדושת שביעית, ודבר זה מצוי בעיקר בירקות שמתקיימים לזמן ארוך כגון: תפו"א, בטטות, בצל, גזר ושום [ולגבי ירקות שהתחילו לגדול בשישית ראה להלן אות יא'].
ח. חו"ל [ומצוי שמביאין מקפריסין וירדן. וכל מקום שכתוב 'יבול חו"ל' יש לברר שכוונתם חוץ לארץ ממש ולא מהערבה].
ט. ירקות מהערבה. ירקות שגדלו בערבה הצפונית ('פארן ועין יהב' (יהל), ובערבה הדרומית (מיטבתה ואיילות).
אזור הערבה הדרומית נוקטים למעשה שנחשב חו"ל וכך נוהגים ועדי הכשרויות המהודרות (ויש מהדרים שחוששים שאף זה נחשב כא"י ואין להשתמש בזה מחשש ספיחין). לגבי הערבה הצפונית נחלקו בזה רבים, יש הכשרים שמשווקים ירקות הגדלים שם כחו"ל, ויש שחוששים ואינם משווקים משם כיון שלפי חלק מהשיטות אזור זה נחשב כא"י ויש בירקות איסור ספיחין.
י. גדולי נכרי. נתבאר לעיל שאין בהם איסור ספיחין, אמנם יש בזה מחלוקת אם יש קדושים בקדושת שביעית, ולכן יש מקומות שבהם מוכרים ירקות מגידולי נכרי באופן הרגיל כיון שסוברים שאין קדושת שביעית בפירות נכרי [כן הוא בהרבה חנויות ירקות בירושלים]. אולם לשיטת הפוסקים הסוברים שיש בהם קדושת שביעית (וכך שיטת מרן החזו"א וס"ל שכולם צריכים להקפיד בזה) – אפשר לקנות רק ע"י מינוי שליחות, ולכן צריך לחתום על טופס מיוחד המצוי בחנויות הירקות בהם נוהגים קדושת שביעית [כך נוהגים החנויות בב"ב ובהרבה מקומות ברחבי הארץ, וכן נוהגים בחלק ניכר מהחנויות בירושלים]. הסבר טופס השליחות מבואר להלן.
אולם צריך להקפיד ולברר באופן יסודי שאכן הירקות גדלו באדמה השייכת לנכרי, כי מצוי בזה הרבה תקלות שלפעמים מתברר שהאדמה לא באמת אדמת הנכרי לפי גדרי ההלכה, ולפעמים מתברר שהירקות לא גדלו במחובר לאדמת הנכרי אלא הביאו ארגזי ירקות ממקום אחר, וכן יש לברר אם נעשה הסכם מחייב עם הנכרי שיגדל את הירקות עבור ישראל.
יא. אוצר בי"ד. כאמור בירקות שתחילת גידולם בשישית ונלקטו בשביעית אין איסור ספיחין (לדעת הר"ש והרמב"ן) אבל יש בהם קדושת שביעית, וישנן מוועדי הכשרות המשווקים ירקות אלו בהשגחתם. וכדי שלא יהיה בזה איסור סחורה ואיסור קצירה ובצירה בכמויות – עושים זאת באופן של אוצר בי"ד, דהיינו שמפקירים את כל הירקות, ובי"ד לוקחים אותם תחת רשותם ושוכרים פועלים שיעשו בהם את הפעולות המותרות בשמיטה, והתשלום בקניה מאוצר בי"ד הוא על ההוצאות של הבי"ד בטיפול בירקות, ולא על הירק עצמו.
אמנם יש ועדי כשרות שאין מוכרים ירקות אלו כיון שלדעת הרמב"ם כל ירק שנקטף בשביעית הרי הוא אסור באיסור ספיחין כנ"ל, ואף שלהלכה נפסק כשיטת הרמב"ן והר"ש שאין בהם איסור ספיחין (חזו"א שביעית סי' ט ס"ק י"ז) מ"מ הם מהדרים לחשוש לשיטת הרמב"ם, ומוכרים רק ירקות שנקטפו בשישית [כגון תפו"א וכדלעיל באות ז'].
וכן יש הסוברים שאין כלל היתר של אוצר בי"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו [אמנם להלכה נקטינן שיש היתר כשיטת הרמב"ן (ויקרא כ"ה) והר"ש (שביעית פ"ט מ"ח שנקטו להלכה כהתוספתא שביעית פ"ח)], ולכן יש ועדי שמיטה שאין מוכרים ירקות מאוצר בי"ד כלל. וכן יש החוששים שאין למכור בחנות כדלהלן אות יד.
יב. היתר מכירה. ירקות מהיתר מכירה אין להשתמש בהם, שהם אסורים באיסור ספיחין, ואם יש בידו ירקות אלו ימתין עד שיתקלקלו, ולדעת החזו"א [שביעית סי' ט אות ו] מותר אף לאבדם בידיים.
יג. מצע מנותק - חממות. דהיינו שהמצע עליו גדלים הצמחים (אדמה/חצץ/טוף/קש וכדו') מונח על יריעות פלסטיק קשיחות ומכוסה מן הצדדים בדפנות, ודינו כעציץ שאינו נקוב הנמצא בתוך הבית, ויש מקילים שבאופן זה אין בירקות איסור מלאכה וקדושת שביעית [עיין אזמרה לשמך שביעית א'], אך למעשה יש להחמיר בזה כיון שהיתר זה אינו ברור, ובפרט בחממות שהדרך לזרוע שם במשך השנה, וגם שכל ההיתר של גידול בבית הוא בגלל שהבית מפריע לגידול הטבעי, אבל חממות מועילות לגידול. וכן משום שעציצים גדולים נחשבים כקרקע [עי' בגיליון הנ"ל]. ויש שמקילים באופן שמוכרים את המצע המנותק לגוי ואין בזה 'לא תחנם' כיון שהוא עציץ שאינו נקוב והמלאכות האסורות מן התורה נעשות ע"י גוי.
האופנים המעשיים לקניית פירות בשביעית (בפירות אין איסור ספיחין)
פירות חורף שחנטו לפני שנת השמיטה [חנטה נחלקו הראשונים האם היא תחילת גידול או סוף בישול הפרי] - אפילו אם נלקטו בשביעית – אין בהם קדושת שביעית וחייבים בתרו"מ [ורק פירות חורף בשנה השמינית שחנטו בשנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית].
פירות קיץ שחנטו בשנה השביעית יש בהם קדושת שביעית ופטורים מתרו"מ.
יד. פירות מאוצר בי"ד יש בהם קדושת שביעית ופטורים מתרו"מ. ישנם ועדי כשרות המשווקים פירות אלו בהשגחתם, וכדי שלא יהיה בהם איסור סחורה ואיסור קצירה ובצירה בכמויות – עושים זאת באופן של אוצר בי"ד, דהיינו שמפקירים את כל הפירות, ובי"ד לוקחים אותם תחת רשותם ושוכרים פועלים שיעשו בהם את הפעולות המותרות בשמיטה, והתשלום בקניה מאוצר בי"ד הוא על ההוצאות של הבי"ד בטיפול בפירות ולא על הפרי עצמו.
ודבר זה מסייע לחקלאים שיוכלו לשמור שביעית כהלכתה ע"י שהם נעשים פועלים של בית הדין.
ולאחר זמן הביעור הפירות נאסרים אם הם נמצאים ביד הקונה אא"כ הפקירם, אבל אם בזמן הביעור הם נמצאים ברשות האוצר ב"ד - פטור מביעור, ולכן אדם שהגיע לידו יין מאוצר ב"ד עליו לברר איפה היה היין בזמן הביעור – אם ברשות האוצר ב"ד ופטור מביעור או שהיה ברשות הקונה בזמן הביעור ואם לא ביערו הרי הוא נאסר. וכן אם האוצר ב"ד לא נעשה כדין אף אם היה ברשות האוצר ב"ד בזמן הביעור - היין נאסר.
ויש החוששים שאין למכור פירות אוצר בי"ד בחנות ע"פ המבואר בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) שאין למכור במקום שמוכרים כל השנה, וכן יש מבני ספרד שחששו לשיטת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) שהביעור הינו שריפה ופירות אוצר בי"ד שעבר עליהם הביעור צריכים שריפה [אכן הדעה הרווחת להלכה כהרמב"ן (ויקרא כ"ה) שפירות אוצר בי"ד כשהם בזמן הביעור ברשות האוצר בי"ד פטורים מביעור, עיין חזו"א סי' יא], וכן יש הסוברים שאין כלל היתר של אוצר בי"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו [אמנם להלכה נקטינן שיש היתר כשיטת הרמב"ן (ויקרא כ"ה) והר"ש (שביעית פ"ט מ"ח) שנקטו להלכה כהתוספתא (שביעית פ"ח)], לכן יש ועדות שמיטה שאין מוכרים פירות הנ"ל, וגם שחוששים שאם מחיר הפירות של אוצר בי"ד לא זול באופן משמעותי מהרגיל נראה שמשלם עבור הפרי עצמו.
טו. פירות ויין מהיתר מכירה אסור לקנותם משום איסור סחורה בפירות שביעית, ואם קנה/קבל או שמתארח מותר לאכול עד זמן הביעור, ולאחר זמן הביעור - אם לא נתבערו בזמן הביעור נאסרים באכילה.
טז. פירות חו"ל. פירות שמגיעים מחו"ל או שמגיעים מהערבה באופן שדינם כחו"ל [כדלעיל סעיף ב' - ג'], אין בהם קדושת שביעית ומותר לסחור בהם כרגיל ופטורים מתרו"מ כבשאר שנים, ופירות וירקות מעבר הירדן יש בהם קדושת שביעית ואם גדלו אצל נכרי תלוי בשיטות הנ"ל אות י, ואין בהם איסור ספיחין.
יז. פירות נכרי. בפירות אין איסור ספיחין אבל יש איסור סחורה לסוברים שיש קדושת שביעית בפירות נכרי, ולכן עד זמן הביעור - אם כבר קנה פירות מגידול נכרי, או באופן שמתארח או שאוכל באולם ומוגשים לפניו פירות נכרי – מותר לאוכלם עד זמן הביעור ולשמור בקדושת שביעית את השאריות והקליפות. לאחר זמן הביעור אין לאכול פירות נכרי שלא ביערו הישראל כשהגיעו הפירות לידו [כיון שעל ישראל שקנה פירות נכרי מוטל החיוב לבערם בהגיע זמן הביעור, ואמנם הפירות לא נאסרים בזמן הביעור כשהם ברשות הגוי, אבל לאחר שלקחם הישראל ממנו - צריך לבערם, ואם לא עשה זאת - הפירות נאסרים].
ביאור לשטר שליחות (המבואר לעיל אות י)
הלוקח כותב מינוי שליחות שבו הוא ממנה את המוכר לשליח לקנות עבורו מהגוי [והמוכר כותב מינוי שליחות נוסף שבו הוא ממנה את הסוכן להיות שלוחו לקנות מהגוי], ועל ידי זה אין בקניה איסור סחורה, כי לא קונים את הסחורה מהמוכר [עי' סוכה לט] אלא משלמים לו את הוצאות עלות הסחורה כפי שעלתה למוכר ואת שכר הטרחה והמקום וההפסדים של הסחורה שלא נמכרה, ולכן גם אין בזה איסור מדידה ומשקל כי הוא רק בירור של החלקים של השותפים שקנו ע"י שליח מהגוי. ויש שמזמינים מהגוי על פי רישום הלקוחות ואז יותר נראה שליחות אמיתית.
ויש חנויות שמוכרות בשיטת 'קומיסיון' דהיינו שהסחורה נשארת עדיין בבעלות הגוי והאחריות עליו. וכך התשלום עובר ישר אל הגוי ע"י המוכר.
פרק ג — סחורה ודמי שביעית
אסור לסחור בפירות שביעת כדרך שסוחרים בשאר השנים שנאמר "לאכלה ולא לסחורה" (ע"ז סב).
נחלקו האחרונים מי עובר על האיסור - האם רק המוכר או גם הקונה, שדעת הנודע ביהודה (מהדו"ק אבה"ע עז') שהאיסור הוא רק על המוכר, ודעת המקנה קידושין נב שהאיסור הוא גם על הלוקח.
גם לדעת הנוב"י הקונה עובר בזה משום לפני עיוור, ויש בזה כמה נפק"מ ויתבאר בהמשך.
א. גם אם המוכר אומר שהתשלום הוא עבור הטרחה ולא עבור הפרי יש בזה איסור סחורה.
ב. גם אם המוכר אומר שהפירות במתנה והקונה אומר שהכסף במתנה נראה שיש בזה איסור סחורה.
ג. האיסור הוא על מי שקטף את הפירות מהעץ, או על מי שקנה כמות גדולה, אבל אם קטף או קנה כמות מועטת - אפילו אם המטרה בשביל למכור לאחרים, אין בזה איסור סחורה [אבל יש בדמים קדושת שביעית].
ד. שיעור כמות גדולה האסור: יותר מכמות שמספיקה למשפחה למשך שבוע אבל אם הכמות היא בשיעור המספיק למשפחה למשך שבוע אין בזה איסור סחורה.
ה. מכירה בהבלעה: המוכר בהבלעה שמפרש שנותן את הכסף עבור המוצרים שאין בהם קדושת שביעית והפירות שביעית ניתנים במתנה יש להסתפק האם זה מתיר איסור סחורה או שזה רק מועיל לעניין איסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ וראה עוד להלן סע' יד.
ו. מכירה בהקפה: מכירה בהקפה אינה מועילה לאיסור סחורה והיא רק מועילה לאיסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ.
ז. עבר וסחר בפירות שביעית המכירה חלה והפירות נשארים בקדושתם ומותרים באכילה, והדמים נתפשים בקדושת שביעית.
מדה משקל ומנין
ח. אף באופן שכמות הסחורה היא מועטת, שנתבאר לעיל סע' ג - ד שאין בזה איסור סחורה, מ"מ אסור למכור את הפירות במדה משקל ומניין אלא באומד בלבד, וכן אסור למכור במחיר שנמכר בשאר שנים, וכן אסור למכור במקום שרגילים למכור בשאר שנים, וכן אסור למכור באריזה שהדרך למכור בה בשאר שנים.
ט. והוסיפו חכמים איסור זה אף על פירות חו"ל הנמכרים בארץ כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר איסור זה אף בפירות הארץ, אבל אם הפירות ניכרים שהם מחו"ל אין בהם איסור זה, כדלקמן סעיף י.
י. לגבי ירקות חו"ל מסתפק החזו"א (שביעית סימן יד' ס"ק יב') אם יש את איסור זה כיון שלא שייך את הטעם שיבואו לטעות ולהתיר אף את של הארץ כיון שירקות הגדלים בארץ אסורים באיסור ספיחים.
מ"מ אם מסומן עליהם שהם מחו"ל מותר לאכלם כרגיל לגבי קדושת שביעית כתב החזו"א שם שבכל אופן אף שאינם ניכרים שהם מחו"ל אין בהם קדושת שביעית.
יא. המקפיד על קדושת שביעית בפירות נכרים יש להסתפק האם מותר לו לקנות בחנות שמוכרים בה ללא כתב שליחות, ותלוי בנידון הנ"ל אם האיסור הוא רק על המוכר או גם על הקונה, שאם האיסור הוא גם על הקונה אסור לו לקנות, ואם האיסור הוא רק על המוכר יש לדון אם יש בזה איסור לפני עיוור כיון שהמוכר סומך על רבותיו שמתירים. ודעת המבי"ט [ח"א סימן כא] שאין בזה לפני עיוור [ואז מותר גם לקנות ע"י משקל המוכר, ולגבי איסור מסירת דמי שביעית לע"ה יקנה בהבלעה או בהקפה כדלהלן]. אמנם במקום שכולם מקפידים על כך שאז אין המווכר רשאי שלא להקפיד על כך - עובר הקונה בלפני עיוור.
יב. הקונה במסעדה [או חנויות לממכר פלאפל או לממכר אוכל מוכן וכדומה] אוכל שיש בו קדושת שביעית, יש לחוש לאיסור סחורה בפירות שביעית, והאפשרות היא רק ע"י הבלעה, ודין זה תלוי באם הבלעה מועילה להתיר איסור סחורה, עיין לעיל סע' ה' ו- יד'.
יג. המזמין מקייטרינג או אולם אירועים שמשתמשים בירקות הקדושים בקדושת שביעית, יש לחתום על טופס שליחות לפני שמזמינים מהם [כשהם גם קונים ע"י טופס שליחות או ישירות מהנכרי], ואם לא חתם האפשרות היא רק ע"י הבלעה, וכדלעיל בסעיף הקודם.
יד. ויש לדון שבאולם אירועים תועיל הבלעה לכו"ע אם יפרש שהתשלום הוא עבור שאר המאכלים ושכירות המקום ושכירות הפועלים, כיון שחלק גדול ועיקרי בתשלום הוא עבור הדברים האלו [ועיין תוספתא פרק ו' הלכה טו' וע"ע בכורות לא' ותוס' סוכה לט. ובר"ש פ"ז מ"ג]. וצ"ע בזה.
דינים נוספים באיסור סחורה
טו. אין פורעים חוב בפירות שביעית שהוא בכלל איסור סחורה.
טז. משלוח מנות בפירות שביעית: לתת משלוח מנות בפירות שביעית, אם כבר יצא ידי חובת משלוח מנות בנתינה לאדם נוסף, בוודאי מותר, אך אם עדיין לא יצא ידי חובת משלוח מנות ורוצה לצאת במשלוח מנות זה שיש בו דברים הקדושים בקדושת שביעית, אף דיש מחמירים בזה, דנחשב כמו פורע חוב בפירות שביעית, מ"מ העיקר להלכה שאפשר לתת, כי קיום מצווה לא נחשב "סחורה" בפירות שביעית, אולם "להחזיר" משלוח מנות מדברים הקדושים בקדושת שביעית למי ששלח לו, יש להסתפק אם מותר.
מכירת פירות שביעית לאינו יהודי
אין מאכילין פירות שביעית לגוי אלא א"כ הוא אורח אצל היהודי, ולכן גוי שנכנס לחנות ירקות ורוצה לקנות ירק או פרי של שביעית יש להשתדל להתחמק ולא למכור לו.
יש להקל במכירת או האכלת פירות שביעית למי שאינו שומר תורה ומצוות.
קדושת דמי שביעית
א. המוכר פירות שביעית אף שהפירות נשארים בקדושתם, הכסף שקיבל המוכר קדוש בקדושת שביעית.
ב. אם המכירה נעשתה בהבלעה או בהקפה אין הדמים נתפשים בקדושת שביעית ולכן אם שילם בצ'ק או בכרטיס אשראי אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית ולגבי איסור סחורה נתבאר לעיל.
מכירה בהבלעה היא רק באופן שאין חשבונית שיש בה פרוט על המוצרים.
ג. נחלקו הראשונים האם קניה בהקפה הגורמת לכך שהדמים לא יתפסו בקדושת שביעית היא דוקא כשהתשלום הוא לאחר שהפירות כבר לא קיימים, או אף אם משלם בעוד שהפירות קיימים אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית, ולדעה זו די שיסכם עם המוכר שהפרעון יהיה אח"כ, ולאחר הסיכום יכול לשלם לו מיידית, ודעת החזו"א שיש להקל כדעה השניה.
ד. הקונה פירות שביעית מגוי אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מג' וברכ"י יו"ד שלא].
ה. איסור מסירת דמי שביעית לע"ה - הקונה מע"ה אף באופן שאין איסור סחורה אסרו חז"ל למסור את דמי הפירות לע"ה ולכן יכול לקנות ממנו רק בהבלעה או בהקפה.
ו. חששות בדמי שביעית - כסף שמקבלים מהבנק או מחנויות שאינם חנויות מזון, אין לחשוש שהם דמי שביעית כיון שרוב הכסף הנמצא בשוק אינו דמי שביעית.
ז. חנויות שמוכרים פירות נכרי על ידי שטר שליחות אין בדמים קדושת שביעית ולכן מותר לקבל מהם עודף.
ח. לפי הנהוג ביישוב החדש שיש קדושת שביעית בפירות נכרי, אם מקבל עודף מחנות מזון שמוכרת סלטי ירקות הקדושים בקדושת שביעית [גם מכאלה שלא חתמו כתב שליחות], או אם מקבל עודף מחנות ירקות שמוכרת פירות וירקות נכרי בלי הסדר שליחות יש לחוש בעודף לקדושת שביעית ולכן ישלם בצ'ק או בכרטיס אשראי [שאין בו חשש איסור ריבית] או בכסף מדוייק.
ויש לדון אם אפשר לומר למוכר שהקדושת שביעית שיש בעודף תחול על הכסף שנותן לו ונראה שאם המוכר מבין מה שאמר לו הקונה מהני ואפשר לעשות כן
ט. אם יש כסף בידו שיש בו חשש מדמי שביעית יקח פרי השווה בשווי הדמים ויאמר "דמי השביעית הנמצאים ברשותו יהיו מחוללים על מאכל זה".
ונראה שאף שלכתחילה אין מחללים אלא בשוויו [חזו"א סימן י"ג ס"ק י"ג, וכ"ה ס"ק ה] אבל באופן שהוא רק חשש שיש בידו דמי שביעית אפשר אף לחלל על שוה פרוטה.
פרק ד — אוצר בי"ד
המקור לאוצר בי"ד
מבואר בתוספתא (שביעית פ"ח) שתיקנו חז"ל שבי"ד יתעסקו באסיפת הפירות ולחלקם לאנשי העיר לטובת אנשי העיר שלא יצטרכו ללכת לשדות לקטוף.
תוספתא זו הוזכרה ברמב"ן פרשת בהר (ויקרא כ"ה) ובר"ש (פ"ח מ"ט).
הרמב"ם לא הזכיר את התוספתא, ויש לעיין האם הרמב"ם סובר שתוספתא זו לא נפסקה להלכה. וברדב"ז (פ"ז הלכות שמיטה ויובל) כתב שזה אינו הלכה, ויש להסתפק האם הכוונה שזה לא נפסק להלכה, או שהכוונה שזו אינה הלכה אלא עצה.
יש מן הספרדים שאינם סומכים על ההיתר של אוצר בי"ד מאחר שהרמב"ם לא הזכירו ובהל' שמיטה שאין שולחן ערוך, הלכה כהרמב"ם אך הדבר תלוי בהנ"ל – האם אכן הרמב"ם לא פסק זאת להלכה - אך רבים מהספרדים סומכים על אוצר בי"ד ולא סוברים כלל זה אלא נוקטים כדעת הרמב"ן והר"ש.
דיני אוצר בית דין
ב"ד שוכרים מקום שבו יהיו מונחים הפירות המיועדים לחלוקה, וממנים שלוחים ללקוט ולאסוף פירות כמו שקוצרים ובוצרים בשאר השנים. [והיו שנהגו לעשות זאת ע"י גוי, אבל דעת החזו"א שאפשר כרגיל אף ע"י ישראל].
פירות אוצר בי"ד מותר למוכרם אף במידה ומשקל. [ויש שנהגו למכור באומד].
דין ביעור באוצר בי"ד מבואר לקמן פרק ז.
סחורה באוצר בי"ד - אין איסור סחורה ודמי שביעית באוצר בי"ד, כיון שהתשלום ניתן עבור שכר הפועלים וההוצאות בלקיטת הפירות, ולא עבור הפירות עצמם.
ויש לדון האם מותר לבי"ד לקחת שכר עבור ההוצאות שנעשות בעוד הפירות מחוברים לעץ (כדוגמת השקיה וכדו').
מחיר פירות אוצר בי"ד - המחיר צריך להיות זול יותר מפירות השוק כדי שיהיה ניכר שהפירות הפקר והתשלום עבור ההוצאות בלבד.
האם מותר למכור פירות אוצר בי"ד בחנות רגילה - נתבאר לעיל (פרק ב אות יא ו- יד).
הכמות שמותר [לאדם פרטי] לקטוף מעצי פרי הקדושים בקדושת שביעית הוא כמות המספיקה לאדם ולמשפחתו למשך שבוע – שבועיים, עי' לקמן פ"ח סע' לג.
הכמות שמותר לקחת מרשות האוצר בית דין [פירות שנתלשו ע"י שלוחי בית הדין] הוא אף כמות מרובה, כל עוד שלא נראה שלוקח כמות המיועדת למסחר.
אין לקחת פירות מרשות האוצר בית דין בלי לשלם את ההוצאות, ואף שהפירות הם הפקר.
פרק ה — דיני ספיחין
מה הם ספיחין
ספיחין הם ירקות שהחלו לגדול בשנת השמיטה, ולשיטת הרמב"ם אף כל ירק הנקטף בשנת השמיטה.
דין הספיחין
מן התורה גידולים אלו מותרים באכילה, וקדושים בקדושת שביעית, אולם גזרו חז"ל [פסחים נ"א, רמב"ם פ"ד משמיטה ויובל] שלא לאכלם, משום עוברי עבירה שהיו זורעים שדותיהם בשנת השמיטה ואומרים שצמחו הגידולים מעצמם.
לכן אסור לאכול ירקות שהחלו לגדול בשנת השביעית אצל ישראל, והרי הם אסורים משום איסור ספיחין.
איסור ספיחין בירקות שהחלו לגדול בשישית ונקטפו בשביעית
נחלקו הראשונים בירקות שהתחילו לגדול בשנה השישית וקטפו אותם בשמיטה, האם כיון שהחלו לגדול אצל ישראל בשנה השישית אין בו איסור ספיחין, או כיון שהקטיף היה בשנת השמיטה יש בו איסור ספיחין.
דעת הר"ש (מסכת שביעית פרק ט' משנה א') והרמב"ן (ויקרא כ"ה) שלגבי איסור ספיחין בירקות הזמן הקובע הוא תחילת הצמיחה.
אמנם דעת הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכה י"ב) שבאיסור ספיחין הולכים אחר הלקיטה, כמו בקדושת שביעית, ולדעתו כל ירק שנקטף בשמיטה אפילו גדל רוב גידולו קודם שמיטה אסור משום איסור ספיחין. וכן דעת הרש"ס (על הירושלמי פ"ט ה"א) וכן הוא בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' מ"ה) שירקות שאינם מתקיימים שנלקטו בשביעית אין שום אופן שיותר לאכלם אף שגדלו בשנה שישית, דאזלינן בהו אחר לקיטה, אלא שמסתפקים בירקות של גויים בקדושת שביעית כא"י וכו', עכת"ד המבי"ט.
וכתב מרן החזו"א בספרו על שביעית סימן ט' ס"ק י"ז שכיון שנחלקו הר"ש והרמב"ן על הרמב"ם באיסור דרבנן, יש לסמוך על המקילין, עכ"ד. ולכן נהגו ועדות שמיטה שונות להקל בירקות בחודשים הראשונים של שנת השמיטה כדעת הר"ש והרמב"ן.
אמנם כידוע החזו"א החמיר לעצמו כשיטת הרמב"ם שירקות שנלקטו בשנה השביעית יש בהם איסור ספיחין [זולת אם קטפו אותם בשנה השישית ומאחסנים אותם], וכן רבים מבני ספרד מחמירים כשיטת הרמב"ם שירקות אלו אסורים באכילה משום איסור ספיחין, משום שנוקטים שבהלכות שמיטה – שאין עליהם שו"ע – פוסקים כהרמב"ם. אולם החזו"א כתב שאף בזה הלכה כרוב הראשונים, ורבים מהספרדים מקילים בזה.
במה נוהג איסור ספיחין
איסור ספיחים נוהג בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה [חוץ מתבן וקש].
גידולים האסורים באיסור ספיחין הם רק ירקות תבואה וקטניות וגידולים חד שנתיים [שנזרעים מדי שנה בשנה], ולא פירות האילן.
ירק רב שנתי שיש לו גבעול קשה (כגון - לואיזה ורוזמרין, חצילים, אננס, ארטישוק, פפאיה ובננה) – אין בו איסור ספיחין, אך אם הגבעול רך (כמו בנענע, תות שדה וסלרי) – יש לחוש שיש בו איסור ספיחין (כל הדוגמאות שבסעיף זה צריכים עדיין בירור למעשה וגם חלק מהם לא מניבים תוך שנתם – שגם זה טעם שלא יהיה בהם גזירת ספיחין).
תבלינים רב שנתיים אין בהם איסור ספיחין.
שיח נמוך במיוחד (כמו שיבא) יש לחוש שיש בו איסור ספיחין.
שדה הפקר, יש בו איסור ספיחין, ואינה נחשבת שדה בור משום שהיא טובה לזריעה. יל"ע לגבי הגדל בעציץ נקוב, ולמעשה יש להחמיר בזה.
מקומות שאין בהם איסור ספיחין
גידולי נכרי אין בהם איסור ספיחין.
לגבי שדה ישראל ששכרה גוי, וכן אדמות מנהל שמושכרות ומוחכרות לגוים, נחלקו בזה האחרונים.
בגידולי עבר הירדן, אף הגדל אצל ישראל - אין בו איסור ספיחין, אבל יש בו קדושת שביעית.
צמחים שאין דרך לזורעם אין בהם איסור ספיחין.
בשדות אלו - שדה בור, שדה ניר, שדה כרם ושדה זרועה, אין בהן איסור ספיחין, והטעם הוא מפני שאין חשש שיבואו לזרוע שם ירקות.
הגדל בתוך הבית אין בו איסור ספיחין [ואף בבית שאינו מקורה].
הגדל בעציץ שאינו נקוב, נראה שאין בו איסור ספיחין.
דינים נוספים באיסור ספיחין
ירקות שנלקטו בשביעית ומסתפק אם נזרעו בשביעית, אסור לאוכלם, אמנם אפשר לשורפם רק אם יודע בודאות שהם ספיחין.
אסור להאכיל בעלי חיים גידולים שנאסרו משום ספיחין.
סיר שנתבשלו בו ספיחין יש להגעילו, ואם בשלו בו מאכל כשהוא בן יומו נאסר המאכל באכילה.
דבר חריף שנחתך בסכין שחתכו בו ספיחין חם או חריף - אסור באכילה.
ספיחין האסורים באכילה הגדלים בשדהו מצוה לעוקרם, ונסתפק החזו"א אם מותר לאבדם בידיים, וצידד החזו"א שאף שמהתורה הם קדושים בקדושת שביעית כיון שחז"ל אסרום - מותר לאבדם בידיים.
פטריות אין בהם איסור ספיחין.
ספיחין אסורים באכילה ומותרים בהנאה [ב"מ נח מנחות פד], אבל אסור להשתמש בהם לזריעה ולא להאכילם לבהמתו [חזו"א סי' ט].
ספיחין שנתערבו בירקות אחרים הרי הם אוסרים את התערובת עד שישים, ומין במינו אוסר בכ"ש [עי' רמב"ם פ"ז הכ"ב משמיטה ויובל].
שיעור הגידול לפני שמיטה שלא יאסר באיסור ספיחין
תבואה וקטניות צריך שיגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה, ואם הגיעו לשליש גידולם אחרי ראש השנה – אסורים.
ירקות - אם התחיל לגדול לפני השמיטה אין בהם איסור, ושיטת הרמב"ם שכל הנלקט בשביעית אסור, והתבאר לעיל.
אופנים בהם אפשר לקנות ירקות ללא חשש ספיחין
א. ירקות מגידולי חו"ל.
ב. ירקות מסוריה ועבר הירדן, בין גדל אצל נכרי ובין גדל אצל ישראל.
ג. גידולי נכרי.
ד. כשהתחילו לגדול לפני השמיטה (ויש שמחמירים בזה וסוברים שרק אם נקטף לפני שמיטה מותר, כדלעיל).
חשש ספיחין בקניית פרחים בשמיטה
פרחי נוי שיש בהם ריח - יש בהם איסור ספיחין [בפרחים חד שנתיים או רב שנתיים שיש להם גבעול רך].
פרחי נוי חסרי ריח - מן הדין אין בהם איסור ספיחין כיון שאין בהם קדושת שביעית, ויש מקום להחמיר שיש בהם איסור ספיחין אף שאין בהם קדושת שביעית.
ועוד יש לדון מדין שמור ונעבד, אך למעשה אפשר להקל בזה. אמנם יש בזה משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה.
בהעברת עציץ פרחים ממקום למקום יש מחמירים שלא לעשות כן מצד שינוי היניקה, ויש לדון בזה.
ואם עוטף את העציץ בניילון וודאי יכול להעבירו ממקום למקום.
אך למעשה אין לקנות פרחים ללא פיקוח משום איסור ספיחין וגם יש בזה משום איסור מסייע לדבר עבירה, ואם יש בפרחים ריח יש בזה אף איסור סחורה.
דיני ספיחין בשנה השמינית
ספיחין שנלקטו בשביעית יש מחמירים שאסורין לעולם.
ספיחין שנלקטו במוצאי שביעית, אסורים עד שיעשו כיוצא בהם, או לאחר חנוכה אף אם לא עשו כיוצא בהם.
ירקות כגון תפו"א ובצל שרגילים לאחסנם במחסני קירור – מותר לאוכלם רק כשרוב הירקות בשוק ממין זה הם מגידולי השנה השמינית.
פרק ו — דיני אכילת פירות שביעית
אכילה והנאה מפירות שביעית
פירות שביעית מותרים לא רק באכילה אלא אף בשאר הנאות שהם לצורכי האדם, אם יש בהם שני תנאים: הראשון - שהנאתו וביעורו שווה, והשני - שהנאה זו שווה לכל אדם [סוכה מ, ב"ק קב].
התנאי הראשון – 'שהנאתו וביעורו שווה' - בא למעט כיבוס בפרי של שביעית - כגון שימוש בלימון להסרת כתמים, שאין הנאתו וביעורו שווים שההנאה היא בבגד הנקי, והפרי כבר כלה לפני כן.
התנאי השני - שהנאה זו שווה לכל אדם, בא למעט רפואה, שאינה שווה לכל אדם.
מבואר במשנה בשביעית (פרק ח') ונפסק ברמב"ם (פרק ה' משמיטה ויובל) שפירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה ולאכול דבר שדרכו לאכול וכו'.
ומבואר שמותר לאכול פירות שביעית רק כדרך אכילתם. ומזה עולות כמה הלכות וכדלהלן.
ריסוק וטחינה - מותר לרסק פירות שביעית שדרך לרסקם, כגון: תפו"א, תפו"ע ואבוקדו, גזר ועגבניה, וכיוצ"ב.
מותר לרסק מאכלים לצורך חולה, זקן, וקטן, ואפילו פירות שאין דרך לרסקם לאדם בריא.
פירות וירקות שאין דרך לרסקם אסור לרסקם, אבל יכול לחתכם דק דק בסכין.
פירות וירקות שמותר לרסקם – מותר אף ריסוק גמור שמאבד בזה צורת הפרי.
מותר להכין ריבה מפירות שהרגילות לעשותה מהם, אפילו שמתרסקים לגמרי.
מותר לרסק בננות שעומדות להתקלקל [אם רגילים לעשות באופן זה] להכנת עוגה או גלידה כדי שיאכלו ולא יזרקו.
סחיטה - מותר לסחוט ענבים לעשות מהם יין ומיץ ענבים, וכן מותר לסחוט זיתים לעשות מהם שמן [תרומות פי"א מ"ג ורמב"ם פי"א מתרומות ה"ב והל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ג].
מותר לסחוט תפוזים ואשכוליות [חזו"א שביעית ס' כה, וטעמו שאף שאסור לעשות מאוכל משקה כי הוא נהפך לזעה וגוף הפרי נאבד, כאן מותר כיון שנחשב כריסוק הפרי שמותר כיון שיוצא גם גוף הפרי], ומי שקשה לו לשתות בלי סינון יש להקל אף לסנן.
פירות וירקות העומדים לסחיטה כגון גזר רימונים תפוחים וכדומה, יש להסתפק אם מותר לסוחטם [שיש לומר שכיון שהדרך לעשות כן אין זה זעה, ואף שאין כאן את הטעם האמור בסעיף הקודם שזה נחשב כריסוק הפרי], ומי שמיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
פירות שאינם עומדים לסחיטה אסור לסוחטם. עבר וסחט מותר לשתותם [ואין לקנות ממי שעושה כן (בכורות כט')], אך יש לשמרו בקדושת שביעית.
קילוף פירות - מותר לקלף פירות וירקות שדרך לקלפם ואף שעל ידי זה מפסידים את הקליפה, כיון שכן הדרך לעשות, אך אסור לקלף פירות וירקות שאין רגילים לקלפם כיון שעל ידי הקילוף מאבד את הקליפה שנעשית לפסולת.
חי ומבושל - אסור לשנות מדרך אכילת הפרי (כגון הנאכל חי, מבושל, וכבוש). פירות וירקות שהדרך לאכול חי - יאכלם חיים, ואם מבושלים - יאכלם מבושלים. ואם דרכם בחי ומבושל יאכלם כרצונו.
מותר לבשל פירות וירקות של שביעית שרגילים לבשלם כדרך שמבשל בשאר שנים [וכן מותר להכין קומפוט וריבה מפירות שהרגילות בכך], אך פירות שרגילים לבשלם - אסור לאוכלם חיים, וכן להפך. עבר ובישל דבר שאין דרך לבשלו מותר לאוכלו.
אפיה, צליה, טיגון ובישול – נחשבים כולם לדרך בישול אחת, דהיינו שכל שדרכו בבישול - מותר בצליה, אפיה וטיגון, וכן להפך.
כבישה - פירות וירקות שאין דרך לכובשם - אסור לכובשם.
ירק שדרכו בכבישה, כגון מלפפון - אסור לבשלו [ואם יש דין כבוש כמבושל בשביעית - עיין מ"ר שביעית פ"ז מ"ז].
הלכות נוספות - מותר להכין גלידות וארטיקים ממיצים שנסחטו מפירות שביעית.
ירקות שדרך לאוכלם בתערובת כגון שום או בצל אסור לאוכלם שלא בתערובת, דהוי אכילה שלא כדרך.
צורת שימוש שרבים רגילים בה [באופן אכילת הפרי - חי או מבושל] אבל אין רוב אנשים שאוכלים כך, נחשב דרך אכילה.
רפואה - אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך רפואה [אלא אם משתמש באופן שאין הפרי מתקלקל שאז מותר].
מאכל בהמה מותר להשתמש בו לצורך רפואת אדם אך לא לצורך רפואת בהמה.
אסור לגרגר ולפלוט חומץ של שביעית לרפואת שיניים, וכן אסור לטפטף שמן של שביעית לרפואת אוזניים, וכן אסור לבלוע שמן של שביעית אא"כ השמן מעורב באוכל, כגון בסלט וכדומה [ירושלמי פ"ח ה"ב].
מאכל שהתקלקל ואינו ראוי עוד למאכל אדם, יש אומרים שאם עדיין ראוי למאכל בהמה, אין לעשות ממנו רפואה לאדם.
סיכה בשמן של שביעית - מותר לסוך את הגוף בשמן זית של שביעית [ולא באמבטיה ובית הכסא] אך לא כשניכר שהוא לצורך רפואה. ולכן אין לשים שמן על תחבושת או צמר גפן, ובזמננו יש להסתפק אם מותר לסוך בשמן זית על גופו (עיין או"ח שכז').
יין של שביעית - מותר להכין יין ומיץ ענבים מענבי שביעית. ומותר לסנן יין מהשמרים אפילו כשמפסיד על ידי זה מעט מן היין.
אין מבשלים יין העשוי מענבי שביעית אבל מותר לפסטרו.
מותר לתת יין בעוגה או בתבשיל כשנותן טעם, אבל אם אין טעמו ניכר, יש להסתפק, ונראה שמותר אפילו לא ניכר טעמו.
אין למלאות כוס של ברכה על גדותיו אם הנשפך ילך לאיבוד.
דיני הפסד פירות שביעית
יין של שביעית בקידוש והבדלה אין לשפוך יין של שביעית בכוס הבדלה, כי היין הולך לאיבוד, ואין לכבות את הנר ביין הנשפך, אבל מותר להשתמש בו לקידוש.
יין של שביעית בליל הסדר אין להשתמש ביין של שביעית בליל הסדר בכוס השני מפני ששופכים ממנו בזמן אמירת עשרת המכות והרי זה הפסד יין שביעית.
שמן של שביעית בהדלקת נרות שבת וחנוכה מותר להשתמש בשמן של שביעית בהדלקת נרות שבת ויו"ט, אבל לא בהדלקת נרות חנוכה, מפני שאסור להשתמש לאורם.
שמן של שביעית בטיגון במחבת אם מטרת השמן רק כדי שהאוכל לא ידבק במחבת אסור, אבל אם מטרת השמן גם כדי לתת טעם מותר.
נתינת פירות לקטן מותר לתת לקטן פרי אע"פ שמפסיד חלק מהפרי, ושאריות מאכילתו של קטן צריך לשמור בקדושת שביעית.
יין בהפרשת חלה יש אומרים שאין לערב יין או שמן של שביעית בעיסה שחייבת בהפרשת חלה כיון שהחלק של הפרשת חלה הולך לאיבוד.
יין במאכלי חמץ ער"פ אין לערב יין ושמן של שביעית בתוך כמות גדולה של מיני מאפה לפני פסח באופן שיש סיכוי סביר שלא יסיימו לאוכלם לפני פסח.
נתינת פירות שביעית לבעלי חיים אסור להאכיל בעלי חיים מפירות שביעית הראויים למאכל אדם אף שאין מה לעשות בפירות [ופירות שנטעו במיוחד לצורך האכלת בעלי חיים, נחלקו בזה האחרונים, עי' מהרי"ט ח"א ספ"ג ופאת השולחן סי' כה].
פירות שביעית שנפסלו לאכילת אדם, מותר להאכילם לבעלי חיים [ירושלמי פ"ז ה"א חזו"א סי' יג וסי' יד].
קליפות תפו"א, בננה ומילון - אף שדבוק בהם מבשר הפרי - מותר לתנם לבעלי חיים כיון שאינם ראויים למאכל אדם.
מאכל בהמה יש בו קדושת שביעית אף שאינו ראוי למאכל אדם, ומותר להאכילו לבעלי חיים אף שחלקו נפסד.
טעם של פירות שביעית
מי בישול מים שבשלו בהם ירקות או פירות שביעית, יש לשומרם בקדושת שביעית [אם אין ששים כנגד הפירות או הירקות ואף כשיש שישים נגד אם פרי\ירק השביעית עביד לטעמיה]. אמנם מים שבשלו בהם תפו"א אין בהם קדושה משום שטעמם תפל.
מי כבישה מים שכבשו בהם מלפפונים או זיתים של שביעית כיון שלא רגילים להשתמש במים אלו, אין בהם קדושה.
עצמות עצמות שנתבשלו במרק שיש בו ירקות של שביעית, אם יש בהם מח והדרך לאוכלו או שנשאר עליהם מעט בשר - יש לנהוג בהם קדושת שביעית, אבל אם אין עליהם בשר ואין הדרך לאכול המוח שבתוכם - אין בהם קדושת שביעית.
בליעות בקדירה קדירה שנתבשלו בה פירות שביעית ובתוך 24 שעות בישל בה מאכל שאין בו קדושת שביעית יש להסתפק אם יש קדושת שביעית במאכל בגלל הטעם הנבלע בו, אך אם טועם מהמאכל ולא מרגיש שנבלע בו טעם הפרי שיש בו קדושת שביעית - אין צריך לנהוג בו קדושת שביעית.
דבר חריף דבר חריף שנחתך בסכין שבלע טעם פירות שביעית יש לצדד להקל מפני כמה ספיקות.
פח שמיטה
שאריות אוכל וקליפות הקדושות בקדושת שביעית, ישליכם בתוך שקית ניילון סגורה ויניחם בפח שמיטה מיוחד, ולא יערבם עם שאר האשפה מפני שהדבר גורם לכך שיתקלקלו במהירות, וכתיב 'לאכלה - ולא להפסד', שאסור לגרום לפירות קלקול בידיים.
אחרי שעמדו השיירים בפח יומיים שלשה - כבר נתקלקלו ואפשר לזרקם לאשפה.
מותר להניח את כל השאריות והקליפות של יום אחד בתוך שקית ניילון אחת, וכן לערב בהם קליפות שאינם של שביעית מאותו יום, ואף שיש חלק מהקליפות שממהרות להתקלקל ובזה גורם לשאר הקליפות להתקלקל מהר יותר - מותר כיון שזה נעשה בגרמא.
וכן מותר להניח שיירי מזון בתוך שקית ולקושרה אף שע"י כך נשמרת הלחות בתוך השקית והשיירים מתקלקלים ומרקיבים מהר יותר, כיון שהוא רק גרם הפסד כנ"ל, ואין איסור לגרום הפסד לפירות שביעית לדעת רבים מהפוסקים, שהאיסור רק להפסידם בידיים, ובפרט בשיירי אוכל.
אין להניח בפח שמיטה שאריות יום אחר יום כשהשאריות מאתמול גורמות לקלקול מהיר של השאריות שיזרוק היום, ויש לחוש לכך דהוי הפסד בידיים מכיון שאוכל שהתחיל להרקיב גורם קלקול מהיר לשאריות האוכל הטריות, ולכן יש להניח שאריות של כל יום בשקית נפרדת ואח"כ להניח בפח השמיטה.
מותר להדיח סירים וצלחות שדבוק בהם ממאכלי שביעית אף שע"י השטיפה השיריים הולכים לאיבוד [תרומות פי"א ורמב"ם פי"א מתרומות הי"א וי"ד].
מרק שבישלו בו ירקות של שביעית כיון שיש טעם של ירקות במרק יש בו קדושת שביעית ויש להשליכו לפח שמיטה וכן שמן שטוגן בו דבר שביעית אין לזרקו ויש להשליכו לפח שמיטה לכמה ימים שיתקלקל ואז לזרוק לאשפה הרגילה.
מאכלי שביעית שבושלו בתוך מים אם אין רגילים להשתמש במים מותר לשופכם (כגון תפו"א שבושל במים – אם רגילים לשפוך את המים אין בהם קדושת שביעית).
משקה של שביעית שנשפך לארץ כגון שמן או יין אין צריך לאוספו [רמב"ם תרומות פי"א הי"ד והל' שמיטה ויובל פ"ה ה"ג].
בקבוק שמן שהגיע אל סופו, ימתין עד שיפסק הקילוח האחרון ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט, ואז לאחר שנטפו שלוש טיפות מותר לאבד את מה שנשאר בדפנות הכלי [אבל אם הניחו את הבקבוק והצטבר שמן בתחתיתו אסור לאבדו].
גרעינים גרעיני חמניות אבטיח מלון ודלעת הגדלים בארץ יש בהן קדושת שביעית.
גרעיני רימון יש בהם קדושת שביעית.
גרעין תמר אין בו קדושת שביעית.
גרעיני תפוזים ושאר פירות הדר אין בהם קדושת שביעית.
גרעיני שסק ומשמש אין בהם קדושת שביעית.
גרעין אפרסק ושזיף כיון שדבוק בו מגוף הפרי צריך לשמרו בקדושה, ואם נשאר מהפרי כמות קטנה שאין רגילות לאכלה – אין צריך לשמור בקדושת שביעית.
קליפות קליפות הראויות למאכל אדם כגון קליפות מלפפון גזר ותפוח – יש בהם קדושת שביעית ואסור להשליכם.
קליפות הראויות למאכל בהמה, אם אין דרך ליתנם לבהמה, כגון קליפות תפו"א - יש ספק אם יש בהם קדושת שביעית, ולמעשה מחמירים בזה.
קליפות תפוז ושאר פירות הדר יש לשמור בהם קדושת שביעית.
קליפות שדבוק בהם מבשר הפרי אסור להפסידם.
הוצאת פירות שביעית לחו"ל אין מוציאים פירות שביעית לחו"ל ואפילו עם דעתו לאוכלם קודם הביעור.
מכירת פירות שביעית לנכרי אסור למכור פירות שביעית לנכרי והתבארו פרטי הדינים לעיל פרק ג.
פרק ז — דיני הביעור וזמנו
דין ביעור
כתוב בתורה "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ו-ז) ומזה נלמד שפירות שביעית צריך לבערם בזמן הביעור (עיין פסחים נב:).
נחלקו הראשונים מה הוא ביעור, שיטת הרמב"ם (פ"ז משמיטה ויובל) שהוא שריפה וצריך לשרוף את פירות השביעית בהגיע זמן ביעורם, ושיטת רוב הראשונים שהוא הפקר, וכן ההלכה, ויש מהספרדים שמחמירים כשיטת הרמב"ם ואינם משתמשים בפירות שביעית אחר זמן הביעור.
כשמגיע זמן הביעור יש להוציא את הפירות שהם יתרים
על שיעור מזון שלש סעודות לרשות הרבים, ויאמר בפני שלשה שפירות אלו הם הפקר.
אם אינו יכול להוציא את הפירות לרחוב יוציאם לחדר מדרגות ושם יפקירם, ואם אינו יכול להוציאם אף לשם, יפקירם בביתו בפני שלושה.
את ההפקר יש לעשות בפני שלושה, ולכתחילה יש להקפיד ששנים מהם יהיו כשרים לעדות והשלישי יכול להיות אף אשה או קטן.
יכול להפקיר אף בפני שלושה מאוהביו שיודע שלא יזכו בפירות.
את ההפקר יש לעשות בעצמו ולא על ידי שליח, אך אפשר שהשליח יוציא את הפירות לרשות הרבים והבעלים יפקיר במקום שבו הוא נמצא לפני שלושה, ויאמר שהפירות שבמקום פלוני הפקר הם. ויש אפשרות נוספת שיקנה את הפירות לאדם אחר בקנין סודר או אודיתא וזה שקנה את הפירות יפקירם בפני שלושה.
לאחר הביעור רשאי כל אחד לזכות בפירות אלו, ואף הבעלים, ואף יותר ממזון שלש סעודות, אבל אם הם פירות שספק מתי זמן ביעורם אפשר לקחתם לבית אבל יש לכוון שלא לזכות בהם בנתיים.
שיעור שלש סעודות
חישוב שיעור שלש סעודות הוא לכל אחד מבני הבית בנפרד, וכן יכול לחלק לידידיו ואוהביו מזון שלוש סעודות, אך לא ישאירם בביתו אלא יחלק בפועל.
חישוב כמות המזון לשלש סעודות משתנה לפי סוג הפרי או הירק. למשל: תפוח אדמה שלפעמים אדם אוכל בסעודתו רק תפוחי אדמה, מחשבים שלש סעודות שבכל סעודה אוכל בה רק תפו"א. אבל אם הפרי הוא תפוח עץ שאין רגילות לאכול אותו בפני עצמו, מחשבים תפוח אחד לכל אדם לסעודה.
מזון שלוש סעודות ביין הוא שלוש רביעיות הלוג לכל סועד מבני הבית, ובערב פסח הוא חמש רביעיות הלוג [לארבע כוסות וכוס אחת נוספת].
מאכל חריף משערים לפי דרך אכילתו בתערובת בשלוש סעודות.
לאחר שביער את היותר ממזון שלוש סעודות, יכול לאכול את שלושת הסעודות שהשאיר אף לאורך ימים רבים.
אפילו יש לו הרבה פירות שישית ואינו זקוק לפירות שביעית, מ"מ אם יש לו פחות ממזון שלוש סעודות בפירות שביעית אינו צריך לבער. [כגון בערב פסח בזמן הביעור, מי שיש לו ארגז שלם של יין שישית, ועוד יש לו שני בקבוקים של יין של שביעית שנצרכים כולם ליו"ט ראשון של פסח – שהוא פחות ממזון שלוש סעודות לו ולמשפחתו - אין צריך לבער את היין].
הדברים החייבים בביעור
הדברים החייבים בביעור הם מאכלים הקדושים בקדושת שביעית בין מאכל אדם בין במאכל בהמה.
תבשיל שהתבשל עם מאכל הקדוש בקדושת שביעית, אם יש בו טעם מהמאכל צריך לבער אף את התבשיל.
פרות וירקות טריים, לא מצוי שבזמן הביעור יהיה יותר ממזון לשלוש סעודות לו ולבני ביתו, והדבר מצוי בעיקר בפירות הנשמרים כגון תפוח אדמה וגזר, קופסאות שימורים ויין של אוצר בית דין.
דין פירות אוצר בי"ד ונכרי בביעור
פירות אוצר בי"ד, אם נמצאים בזמן הביעור ברשות האוצר בי"ד, אין הפירות צריכים ביעור, ואם קנה אותם מהאוצר לאחר שעבר זמן הביעור - אין צריך לבער.
ואם קנה פירות של אוצר בי"ד לפני זמן הביעור או בזמן הביעור המסופק, כשמגיע זמן הביעור - או הוודאי או המסופק - צריך לבערם.
יש מבני ספרד החוששים לשיטת הרמב"ם שאף פירות אוצר בי"ד צריכים ביעור, וכן חוששים לשיטתו שביעור היינו שריפה, ואינם אוכלים פירות אוצר בי"ד בפרט לאחר זמן הביעור.
לדעת רבים מהפוסקים נוהגת קדושת שביעית בפירות נכרי, ולדעת מרן החזו"א כולם צריכים לנהוג כן, ונחלקו הפוסקים האם לשיטות אלו יש גם דין ביעור בפירות נכרי, ולהלכה נוקטים שיש בהם דין ביעור, אך אם לא ביער בשוגג יעשה שאלת חכם.
אף שכאמור יש מבני ספרד שחוששים לשיטת הרמב"ם שביעור היינו שריפה, אבל בפירות נכרי סוברים שדי להם בהפקר [עי' כפות תמרים יומא פג' ושו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ג) שיטת הר"ש הזקן].
פירות וירקות [נכרי] שנמכרים על ידי כתב שליחות של הצרכנים, ועדיין לא הגיעו ליד הצרכנים, בזמן הביעור פטורים מלבערם, אבל לאחר שיגיעו ליד הצרכן – צריך לבערם.
זמן הביעור
זמן הביעור הוא בזמן שנגמרו הפרות בשדה, וברוב סוגי הפירות זמן הביעור הוא בשנה השמינית. זמן הביעור במשקה היוצא מן הפרי - כזמן ביעור הפרי.
פרי שזמן ביעורו בשבת או ביו"ט - יבערו מבעוד יום, ואם לא הספיק יבערו בשבת ויו"ט עצמם.
תאריכי ביעור שהוזכרו בגמרא
תאנים זמן ביעורם הוא בחנוכה. תמרים בפורים. ענבים ויין זמן ביעורם הוא בפסח, ולשיטת רוב הפוסקים הוא
בערב פסח, וי"א שהוא בערב שביעי של פסח, ולכן יש לבערם בערב פסח [שכח ולא ביער בערב פסח יבערם בערב שביעי של פסח, ואם לא ביער אף בערב שש"פ - נאסרו]. זיתים ושמנים זמן ביעורם בשבועות – כל אלו בשנה השמינית [פסחים נג].
שאר הפירות והירקות - יש לברר בכל פרי וירק מתי זמן ביעורו, והזמנים מתפרסמים בלוחות הביעור.
פירות שספק מתי הוא זמן ביעורם, יוציא הפירות מחוץ לביתו ויפקירם בפני שלושה ויחזירם לביתו, ויתכוון שלא לזכות בהם. ואם לוקח פירות מסופקים מידי אוצר בי"ד, יתכוון שלא לזכות בהם עד שעת האכילה, או שיעבור בודאי זמן הביעור.
דין פירות שלא נתבערו
פירות שהגיע זמן ביעורם, צריך לבער כל שהוא יותר על מזון שלש סעודות, ואם לא ביער נאסרו הפירות, וצריך לאבדם מן העולם ע"י קבורה, ובמשקין - שפיכה וכיו"ב.
פירות שלא ביערו אותם בשוגג נחלקו הפוסקים האם הם נאסרים, ולהלכה נוקטים להחמיר שהם נאסרים, ואף אם הפקירם מיד שנודע לו שעבר זמן הביעור אין הדבר מועיל.
כאמור, פירות שלא ביערו אותם בזמן הביעור נאסרו לכל ולא יועיל להפקירם כעת, אך בפירות שזמן ביעורם מסופק - נאסרים הפירות רק לאחר שעבר זמן הביעור בודאי.
פירות שהיו בזמן הביעור ברשות אוצר בי"ד או ברשות נכרי – אינם נאסרים, אך יש בזה חילוק, שפירות שהיו באוצר בית דין בזמן הביעור - אף לאחר שהגיעו ליד הקונה אין צריך לבערם, אך פירות שהיו ביד נכרי בזמן הביעור – שכשמגיעים אחר כך ליד הקונה – עליו לבערם.
פירות שביעית אוצר בי"ד פטורים מביעור כשהם ביד הבי"ד, אבל אם הם נמצאים כבר ברשות המקבלים – בזמן הביעור חייבים בביעור, חוץ ממזון שלוש סעודות שיכול להשאיר אצלו.
כשמתארח אצל מי שאינו נוהג קדושת שביעית בפירות נכרי יכול לאכול עמו אף לאחר זמן הביעור, ואף שהמארח לא הפקיר יכול האורח להפקירם לפני שלושה, ואף בבית המארח, ואף בשבת.
קנה מגוי פירות שהיו ברשות הגוי בזמן הביעור, צריך לבערם כשמגיעים לרשות הישראל, לא ביערם ביום הקניה - יש להקל לבערם אף אחר כך.
כלים שבושלו בהם פירות שביעית שלא נתבערו בזמן הביעור – יש להגעילם.
קיבל מתנה יין של שביעית שעבר זמן הביעור שלו מאדם שאינו שומר תורה ומצוות - צריך לקוברו באדמה (ומצוי הדבר במשלוחי מנות בשנים שאחר השמיטה), אם אין אפשרות לקבור באדמה יש מקילים להשאיר את הבקבוק פתוח עד שהיין יתקלקל.
דינים נוספים
אף לאחר הביעור לא פוקעת קדושת שביעית מהפירות ויש בהם את כל דיני שביעית, ואף שקיים בהם מצות ביעור.
פרק ח — מלאכות הקרקע בשביעית
● זריעה ("שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע")
● זמירה ("וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר")
● קצירה ("אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר")
● בצירה ("וְאֵת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר", ויקרא כה)
● ויש אומרים אף חרישה ("בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", שמות לד)
● ויש אומרים אף נטיעה (דהוי בכלל זריעה).
המלאכות האסורות מדרבנן
מתולדות זריעה
השקיה / ריסוס / תמיכת גזע האילן בעמודים / קשירת ענפים כדי שלא ישברו / דילול צמחים / זיבול ודישון
מתולדות חרישה
עודר השדה / מסקל אבנים מהשדה / איסוף פסולת / חפירת בור לצורך זריעה ונטיעה
מתולדות זמירה
גיזום / כיסוח דשא / וי"א אף זמירה בשאר אילנות
דיני המלאכות
א. מלאכות האסורות מהתורה נאסרו בכל מקום, ומלאכות האסורות מדרבנן הותרו במקום הפסד (מו"ק ב: ועי' ע"ז נ:)
ב. מלאכות דרבנן שהותרו במקום הפסד, הותרו לא רק בהפסד הקרקע או האילן, אלא אף כשההפסד בפירות.
ג. גם במקרה של ספק אם הפרי יפסד מותר לעשות מלאכות דרבנן.
ד. בעצי אתרוג הותרו מלאכות דרבנן במקום הפסד רק במקום שאם לא ייעשו יפסד גוף האתרוג ולא יהיה ראוי למצווה, אבל מלאכות דרבנן לצורך יופי האתרוג והידורו - אסורות.
ה. המלאכות האסורות בשמיטה הן אף לצורך פירות שאין בהם קדושת שביעית כגון פירות שחנטו בשישית, וכן נאסרו לצורך גידולי השנה השמינית.
ו. מלאכות שנאסרו בשמיטה אסורות אף אם נעשות בשינוי, ואף ע"י שניים, ואף אם אין בהם טרחה.
ז. המלאכות האסורות בשמיטה אסורות אף ע"י גרמא – עכ"פ מדרבנן [שביעית פ"ד מ"ב ובפ"ב מ"ד].
ח. אסור לומר לגוי שיעשה מלאכות אסורות בשנת השמיטה.
זמירה ותולדותיה
ט. זמירה אסורה מהתורה בכרם, ונחלקו הראשונים אם נאסרה גם בשאר אילנות. ולהלכה יש להקל במקום הפסד בשאר אילנות [משא"כ בכרם שאסור גם במקום הפסד].
י. פעולת הזמירה היינו חיתוך והסרת ענפים יבשים על מנת שהאילן יגדל טוב יותר.
יא. מותר לקטוף סכך בשנת השמיטה כדרך שקוטף בשאר שנים, ואין בזה איסור זמירה אם הקוטף אינו מומחה ואינו מכוון במעשיו לתועלת האילן.
יב. מותר לחתוך ענפים המפריעים למעבר, ענפים הנכנסים אל תוך הבית, וכן לצורך שריפתם במדורת ל"ג בעומר. וכן באופן שיש סכנה לכבלי חשמל. בכל אלו מותר כאשר המזמר אינו מומחה, ואם הוא מומחה, עליו לחתוך את הענפים באופן שלא יועיל לצמיחת והשבחת האילן, כגון שיחתוך רק מצד אחד וכדו'.
יג. אסור לגזום את ראשי הערבה כדי להרבות ענפיה.
יד. אסור לגזום הדסים, וכן אסור לשרוף את שיחי ההדס כדי שההדסים יהיו משולשים (שריפת השיח גורמת לכך שכשיגדל מחדש יהיו הבדים משולשים).
טו. כאמור לעיל גיזום אסור מדרבנן שהוא תולדת מזמר, ולגבי גדר חיה יש להסתפק האם מותר לגוזמה כיון שהגיזום נעשה לצורך נוי, ולמעשה יש להחמיר בזה כי הגיזום לפעמים מועיל להשביח את הגדר שתגדל בצורה טובה יותר, אבל לגזום ענפים שמפריעים למעבר מותר.
טז. אסור לכסח דשא בכדי שיצמח שוב בצורה נאה. ואם עושה זאת כדי שהדשא יראה טוב יותר במצבו הנוכחי ולא בשביל שיצמח יותר יפה בעתיד, יש להסתפק בזה ולמעשה יש להחמיר.
זריעה ותולדותיה
יז. אין לרסס את האילנות אא"כ בלא הריסוס יגרם לעצים נזק גדול מאוד.
יח. כאמור לעיל השקיה אסורה מדרבנן משום תולדת זריעה, ולכן אסור להשקות שדה שאינה צריכה מי גשמים ('שדב בית הבעל'), אבל מותר להשקות שדה הצריכה לגשמים ('שדה בית השלחין'). ויש להסתפק בהשקיה המותרת (בשדה בית השלחין) אם צריך לצמצם בהשקיה, שישקה רק לקיום השדה והאילנות, או שמותר להוסיף ולהשקות כרגיל.
ולמעשה יש לחוש ולהשקות רק לצורך קיום השדה והאילנות (שלא ינזקו אפי' במקצת) אך לא להרבות בהשקיה לצורך השבחת האילנות. המסתפק מהי הכמות הנצרכת [כשאין מומחה שישער הדבר] מותר להשקות עד שיצא מן הספק.
יט. ההיתר של השקית שדה בית השלחין הוא גם לשדה של פרחי נוי, ולכן מותר להשקות כפי הצורך ע"מ שהפרחים לא יבלו.
כ. אסור ליטול ידיים על גבי צמחים וכן אין ליטול ידים בכיור באופן שהמים ישפכו לגינה שלו שיש בה צמחים שההשקיה טובה להם.
אמנם מותר לשטוף את הרצפה ולהפעיל מכונת כביסה [כשיש חומר ניקוי] אף שהמים נשפכים לגינה, וכן מותר לתלות כביסה אע"פ שהמים יטפטפו אל הגינה שתחתיה, ולגבי מים המטפטפים ממזגן יש להסתפק, ולמעשה נראה להתיר כיון שניכר שאינו מתכוון לכך. אמנם אם בעל המזגן קבע את הצינור שם במתכוון כדי שישקה את הצמחים, יש להזיזו משם למקום אחר.
כא. מותר לשפוך מים על קרקע במקום שאין בה צמחים. וכן למקום שיש צמחים שאין ענין להשקותם, כגון קוצים ועשבי בר. וכן מותר לשפוך מים לגינה שאינה שלו אם אינו מתכוון להשקות.
כב. באופן שההשקיה מותרת יש להסתפק האם עדיפה השקיה באמצעות ממטרה על פני השקיה ידנית, ונראה שכיון שהותרה השקית שדה בית השלחין - מותר להשקותה בכל אופן, ואפי' על ידי ישראל אף כשאפשר על ידי נכרי.
כג. השקית עציץ שאינו נקוב בתוך הבית (בבית מקורה) נראה שאפשר להשקותו כרגיל ע"פ הספק שנתבאר לעיל סע' יח.
וכפי שנתבאר לקמן פרק י שאיסור מלאכה בעציץ שאינו נקוב בתוך הבית קיל טפי – לכן כאן יש להתיר.
כד. אמנם השקית עציץ נקוב בתוך הבית והשקית עציץ שאינו נקוב במרפסת הבית (שאינה מקורה) דינה ככל דיני השקיה שנתבארו לעיל.
כה. יש להסתפק האם מותר לכוון מערב שנת השמיטה מערכת השקיה ממוחשבת שתשקה בשנת השמיטה כרגיל, כיון שהשקיה היא תולדת זריעה שאסורה מדרבנן ולא שייך בזה דין 'שביתת הארץ', ולמעשה נראה שאין לעשות כן.
כו. אסור לזבל ולדשן את השדה מדרבנן משום תולדת זורע, אא"כ יפסדו העצים אם לא יעשה כן.
חרישה ותולדותיה
כז. אסור לעדור באדמה מדרבנן משום שמעשה עידור הוא תולדת חרישה.
כח. אבל מותר לעדור מסביב עצים לעשות ערוגה שהמים יתקבצו לתוכה לצורך ההשקיה (בהשקיה המותרת).
כט. כאמור לעיל סיקול אבנים אסור מדרבנן משום שהוא תולדה של חרישה, ודווקא באופן שנראה שעושה כן להכשיר את הקרקע לזריעה, אבל מותר לסקל אבנים ממגרש חניה או מגרש משחקים כיוון שניכר שהמטרה היא בשביל להשתמש במקום ולא בשביל להכין את הקרקע לחרישה.
ל. מותר לנקות פסולת כגון ניירות וניילונים וכדו' מגן משחקים כיוון שניכר שהמטרה היא נקיון הגינה ולא הכנת הקרקע לחרישה. ולגבי גינה שאין בה מתקני משחק, יש להתיר רק כשניכר שעושה כן לצורך נקיון ולא להכנת הקרקע לחרישה או לתועלת הצמחים שבגינה.
קצירה ובצירה
לא. הדינים הנוהגים בבצירה שווים לדינים הנוהגים בקצירה, והאיסור הוא רק בפירות הקדושים בקדושת שביעית ואף אם קוצרים אותם בשנה השמינית, אבל מותר לקצור כרגיל בשנת השמיטה את פירות החורף שחנטו בשנה השישית, שאין בהם קדושת שביעית.
לב. מהתורה איסור קצירה ובצירה הוא רק כשהקוצר הוא בעל השדה או שלוחו וקוצר את כל השדה, ומדרבנן אסור בין לבעל השדה ובין לאדם אחר לקצור באופן הרגיל.
לג. האופן שבו מותר לקצור לכל הדעות הוא שיקצור בכלים שאין רגילים לקצור בהם [ואם א"א לקטוף בכלים אחרים, כתב החזו"א [שביעית סי' י"ב ס"ק ח] שהמקל לא הפסיד אם השדה הופקרה כדין], ויקצור כמות קטנה - ומותר לבעה"ב ולאחרים לקטוף כמות שדרך האדם להביא לביתו בפעם אחת [אם הפירות ממינים הנשמרים לזמן ארוך - רגילים להביא כמות גדולה יותר, ואם הם פירות שאינם נשמרים מותר כמות לשבוע או שבועיים].
לד. סחיטת פירות - אין לסחוט ענבים וזיתים ושאר פירות בדרך הרגילה אלא יש לשנות ולסחטם בצורה אחרת, ואם א"א לסחטם באופן אחר דינם כמבואר בסעיף הקודם - שהמקל לסחטם כרגיל לא הפסיד.
לה. בגידולי אוצר בי"ד (שנעשה כדין) מותרים קצירה ובצירה וסחיטת פירות כרגיל.
פרק ט — מצות שמיטת הקרקע
הפקר השדה
אדם שיש לו בשדהו פירות או ירקות שאינם ספיחין מצווה להפקירם, ועל שערי השדה והדלתות להיות פתוחים בכל שעות היום והלילה, אבל אם יש צורך בכך [כגון שיש חשש שיגנבו חפצים מהשדה] מותר לנעלם, ויש לתלות שלט שהפירות הפקר, ולציין היכן ניתן להשיג את המפתחות ולהכנס לשדה.
ההפקר הוא רק על הפירות ולא על העצים והקרקע [ולכן צריך להזהר מאוד כשקוטפים פירות שלא להזיק את העצים והשדה], ומותר להכנס לשדה רק ללקוט פירות ולא בשביל דברים אחרים, וגם כשנכנסים בשביל ללקוט את הפירות, צריך לצאת מיד בסיום הלקיטה, ולבעל השדה מותר לעשות בשדהו מה שירצה.
ונראה שרק בשדה שעומדת לגידול פירות ירקות ותבואה, צריך בעל השדה להשאירה פתוחה, אבל בחצר בית שרוב השימוש בה הוא לא לצרכי גידול, וכן מרפסת דירה שגדל בה ירקות - א"צ להשאיר את החצר והבית פתוחים, אלא רק אם יבוא אדם לבקש לקחת מהפירות והירקות - יתן לו להכנס וללקט, או שיקטוף עבורו.
השיעור שמותר ללקוט מהשדה בין לבעל השדה ובין לאחרים הוא כמות המספיקה לאדם ולבני ביתו למשך שבוע – שבועיים, עי' לעיל פ"ח סע' לג.
גדר ההפקר
נחלקו האחרונים האם שמיטת השדה היא "אפקעתא דמלכא" דהיינו שהפרות הפקר בעל כורחו של הבעלים, או שההפקר חל רק אם הבעלים מפקיר בפועל את השדה [עיין שו"ת מהרי"ט חלק א' סי' מג' שו"ת אבקת רוכל סי' כד' ומנחת חינוך מצוה פד'].
ולמעשה מותר לכל אדם לקחת את פירות השדה אף אם הבעלים לא הפקירם.
אין חיוב לבעלים לפרסם היכן שדותיהם.
גם בפירות אוצר ב"ד הפירות עצמם הפקר, אך צריך לשלם לב"ד את ההוצאות הנלוות.
מצות שמיטה בחצר בית פרטי
אדם שיש לו חצר בבית מגוריו מקיים בה מצות שמיטת הארץ רק אם הקרקע מיועדת לחרישה וזריעה.
מצות שמיטה בבניין משותף
הדר בבנין משותף ויש מהשכנים שאינם שומרים תורה ומצוות, עליו לבקש מהשכנים שלא יעשו בחצר בשנת השמיטה המלאכות האסורות - לא ישתלו עצים חדשים, ולא יחתכו ענפים כדי שהעצים יצמחו בצורה טובה יותר.
לגבי השקיה לא צריך למחות בהם.
אם דבריו לא ישמעו, כיון שאין הדבר תלוי בו הרי הוא אנוס, ויכול להפקיר את חלקו בפני שלשה, ואז אינו עובר איסור כלל.
לגבי תשלומי ועד הבית יאמר לועד הבית שהכסף שמשלם הוא רק לצורכי הבנין המותרים על פי ההלכה.
פרק י — עציצים בשמיטה
האם דיני שביעית נוהגים בצמחים הגדלים בבית
בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) מובא ספק האם לצמח הגדל בתוך בית יש דיני שביעית, וכתב בספר פאת השולחן (סי' כ) שכיוון ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אולם להלכה נקטינן שאין בזה דין ספק דרבנן לקולא, אלא נוהגים בו דיני שביעית (עכ"פ מדרבנן). [עיין חזו"א שביעית סי' כב וסי' כו].
הגדרת בית לענין זה הוא שטח מקורה עם מחיצות בגובה י' טפחים שאינו חשוף לשמש, רוח וגשם.
האם יש דיני שמיטה בעציצים
מבואר בגמ' (שבת צה) שעציץ נקוב דינו כקרקע מהתורה הואיל והוא יונק מהקרקע, וממילא פשוט שהוא הדין לענין שמיטה.
עציץ נקוב היינו שניקב מתחתיו, ואם ניקב מצידו כנגד העפר נחלקו בזה הראשונים ולהלכה דינו כנקוב.
עוד מבואר (שם) שעציץ שאינו נקוב גזרו בו מדרבנן אטו עציץ נקוב, ולא מצינו בפירוש מה דינו לענין שמיטה, ובפשוטו נראה שהוא הדין לענין שמיטה. [עיין חזו"א שביעית סי' כו].
רוב העציצים בזמנינו הם עציצים נקובים, כיון ששיעור הנקב שיחשב נקוב הוא כשורש קטן (עוקצין פ"ב מ"י), וכיון שלא ידוע בבירור השיעור יש לחוש להחמיר אפילו בנקב קטן, ולכן רוב העציצים בזמנינו דינם כעציץ נקוב.
עציץ נקוב אף אם תלוי באויר ואינו מונח על הקרקע דינו כעציץ נקוב.
הפסק ע"י רצפת הבית
לגבי ירקות יש לדון שרצפת הבית מפסיקה את היניקה ועציץ המונח עליה אע"פ שהוא נקוב נידון כאינו נקוב. ולגבי אילן – רצפת פורצלן ובלטות אינן מפסיקות את היניקה, ואילו רצפת שיש מפסיקה את היניקה. רצפת בטון יש לדון שאף בירק אינה מפסיקה את היניקה.
אדניות כבדות או המחוברות לקרקע, וכן עציץ שיש בו ארבעים סאה, נידון הצמח שבו כאילו גדל בקרקע ממש (אגלי טל מלאכת קוצר וחזו"א שביעית סי' כו ועי' יו"ד סי' רצד סכ"ו).
כדי שעציץ יחשב כאינו נקוב, בעצים - על העציץ להיות עשוי ממתכת, זכוכית, או פלסטיק קשיח, וללא נקבים כלל, ואילו אם השתיל הוא חד שנתי, או שהוא רב שנתי אבל הוא רך כירק, אף אם העציץ עשוי מחרס או עץ דינו כעציץ שאינו נקוב.
אם הענפים יוצאים מחוץ לעציץ נחשב כעציץ נקוב וכפי שיבואר להלן.
טיפול בעציצים בשנת השמיטה
עציץ בין נקוב בין שאינו נקוב שנמצא במרפסת שאינה מקורה, דינו כעומד ע"ג קרקע שאסור לעשות בו מלאכה בשביעית. אולם בכמה דינים שונה עציץ שאינו נקוב מן הנקוב – שנראה שאין בו איסור ספיחין, ואין בו איסור נזרע שמור ונעבד, ואינו נאסר בזמן הביעור אם לא ביערו, ויש להסתפק אם יש בו קדושת שביעית.
עציץ נקוב בבית מקורה דינו כעציץ נקוב שבקרקע.
עציץ שאינו נקוב בבית מקורה לכתחילה אין לעשות בו מלאכה, והמקל יש לו על מי לסמוך.
עציץ נקוב ששמו מתחתיו הפסק ממשטח מתכת או זכוכית או PVC (פי וי סי) - דינו כעציץ שאינו נקוב.
ואם ההפסק עשוי מחרס או מעץ - דינו כנקוב. ודיני הפסק אלו הם לגבי אילן, אבל לזרעים ולירקות - כל הפסק מועיל להחשיבו כעציץ שאינו נקוב. (צמח רב שנתי דינו כאילן, צמח חד שנתי דינו כירק, ואף צמח רב שנתי רך דינו כירק).
עציץ שאינו נקוב שהענף ממנו יוצא אל מחוץ לעציץ – אם העציץ עומד ע"ג קרקע נחשב כעציץ נקוב, ואם העציץ מונח בבית יש לדון בזה [וראה לעיל בכותרת 'הפסק ברצפת הבית].
העביר עציץ שעמד על אדמה לשטח מרוצף [ומותר לעשות כן בשביעית כיון שהוא מפחית ביניקתו] – אסור להחזירו אחר כך למקומו [כיון שחוזר ומגביר את היניקה].
עציץ נקוב הנמצא בתוך הבית אין להורידו מהשולחן אל הרצפה מפני שמוסיף ביניקתו, וכן אין להורידו מאדן החלון לרצפה [אבל מותר להעלותו מהרצפה לשולחן כיון שמפחית בזה את כח היניקה].
והעצה להזיז עציץ נקוב בשנת השמיטה היא להניחו על משטח פלסטיק קשיח, ואז אפשר להזיזו ולהגביהו בשביעית ולהעבירו ממקום למקום בתוך הבית כשאוחז את המשטח מתחתיו כל העת – גם בשעה שמעביר, אבל אין לעשות כן מחוץ לבית.
עציץ נקוב הנמצא בתוך הבית יש מקלים לגוררו ממקום למקום בלי להגביהו מהרצפה.
עציץ הנמצא בתוך הבית אסור להוציאו לחצר בשמיטה, ואם עוטף את העציץ בניילון יכול אף להוציאו לחוץ.
כאמור עציץ שנמצא בתוך הבית אסור להוציאו לחצר, וכמו כן יש מחמירים שלא להעבירו מבית לבית, וגם שלא להביאו מהמשתלה/מהחנות לבית, ויש לדון בזה. ואם עוטף את העציץ בניילון יכול להעבירו ממקום למקום.
מותר להפוך עציץ נקוב לאינו נקוב ע"י שישים תחתיו משטח פלסטיק כנ"ל, כיון שבזה מוריד את כח היניקה, אבל אסור להפוך עציץ שאינו נקוב לנקוב כיון שמגביר בזה את כח הצמיחה, ולכן אם יש מתחת לעציץ נקוב משטח מתכת או זכוכית או PVC (פי וי סי) - אין להוציא את המשטח משם.
קניית פרחים בשמיטה
האם מותר לקנות פרחים בשמיטה בכל חנות
- צריך לקנות מחנות או משתלה שיש בה פיקוח – משום איסור ספיחין, וגם בכדי לוודא שלא נעשתה בפרחים מלאכה בשביעית, משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה. ואם יש לפרחים ריח יש בזה אף איסור סחורה.
פרק יא — ארבעת המינים בשביעית
אתרוג שחנט בשישית לפני ר"ה ונלקט בשביעית לאחר ר"ה, לדעת רוב הראשונים פטור משביעית וחייב בתרו"מ, ולדעת הרמב"ם נוהג בו קדושת שביעית [וחייב בתרו"מ], ולכן כדי לחוש לשיטת הרמב"ם יש לקנות אתרוג שנקטף לפני ראש השנה, ואם יש לו רק אתרוג שנקטף לאחר ר"ה מותר ליטלו ע"י אוצר בי"ד.
אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, ולכן אסור לשלוח אתרוגים לחו"ל, אא"כ שולח אתרוג למקומות שא"א להשיג בהם אתרוג לא מורכב.
אסור לנעוץ בושם ציפורן באתרוג הקדוש בקדושת שביעית.
מותר להצהיב אתרוג בתפוחי עץ של שביעית.
ערבה אין בה קדושת שביעית [ואסור לקטוף שלא ברשות הבעלים], אך נכון שיהיה לה כשרות לוודא שלא עבדו בה באיסור משום איסור מסייע ידי עוברי עבירה. [ומצד איסור נעבד יש לדון להקל שכיון שאין בו קדושת שביעית אין בו איסור נעבד, וגם יש לדון באיסור נעבד בהנאה].
אסור לגזום את ראשי הערבה כדי להרבות ענפיה.
לולב אין בו קדושת שביעית [ואסור לקוטפו שלא ברשות הבעלים], ויש שהחמירו בזה לעצמם, [בשנה השמינית (תשפ"ג), ובשנה זו (תשפ"ב) אין כלל לולב הקדוש בקדושת שביעית, כיוון שחנטתו בשנה השישית].
יש להסתפק למחמירים שיש קדושת שביעית בלולב האם מותר להכין ממנו טבעות וקושיקלאך. ואם אפשר לחבר אחר כך את העלים ולעשות מהם מטאטא מותר.
הדסים שאינם עומדים לריח אלא שנטעום למצווה, אין בהם קדושת שביעית, ויש שהחמירו לעצמם, [בסוכות בשנה השמינית (תשפ"ג), אבל בשנת השמיטה עצמה (תשפ"ב), ודאי אין בהם קדושת שביעית, כי החנטה היתה בשנה השישית].
הדסים שעומדים להריח בהם, כגון במוצאי שבת [ולא עומדים רק בשביל קיום מצוות ארבעת המינים] - יש בהם קדושת שביעית.
אסור לשרוף את שיחי ההדסים בשביעית כדי שיגדלו משולשים.
תליית פירות ואתרוגים לנוי מותר לתלות פירות שביעית לנוי רק אם יהיו ראויים לאכילה לאחר סוכות.
שריפת הלולב וההדסים בשרפת חמץ [למחמירים שיש בהם קדושת שביעית] - אם הלולב כבר התייבש ולא ראוי לעשות מהעלים שבו מטאטא, מותר לשורפו, וכן הדסים אם התייבשו ואין בהם ריח מותר לשורפם.
