הביקורת הראויה על תרומות וכספי ציבור

נושאי המאמר

האם מוטל התורם לברר מה נעשה בכספו, ולדרוש דו"ח מפורט על תרומתו? או שמא ראוי שהוא רק יתרום ויתן אימון בארגון אליו הוא תרם שהכל מתנהל כשורה? אלו פעולות נדרשות מממונה על כספי ציבור לעשות כדי להסיר מעצמו חשד? איזה שקיפות נדרשת ממונה על כספי ציבור? מה מוגדר ככספי ציבור? רק כספי צדקה? או גם ועד הבית? ועד עובדים? קופת כיתה? מתי מותר למנות גזבר יחיד על כספי צדקה? ומתי אסור? מה הדין בעמותה פרטית? עזבון שנמסר לאפוטרופוס מסוים? תורם שהקים קרן ומינה שני נאמנים ואחד התפטר או נפטר, האם על הציבור למנות נאמן נוסף? כיצד מוגדרים גבאי צדקה בימינו לעומת בימי חכמים? האם מותר לדרוש דו"ח או שאסור? והאם ראוי שהגבאים עצמן ימסרו דו"ח? האם יש הבדל בין גבאי המקבל תשלום למי שעובד בהתנדבות? האם יש הבדל בין מינוי על דעת הציבור למינוי אחר? האם ניתן להתנות דרישות שונות במינוי הגבאי? מהו החשיבות באימון בנבחרי ציבור? האםן מי שנתן אימום ומעלו באימונו, יחשוד בנבחר חדש?

ביקורת ופיקוח או נאמנות ואימון

המאמר יעסוק בשאלה המטרידה רבים, מהו הצורה הראויה והנכונה לנהל עסקי ציבור? האם חובה לדרוש ביקורת קפדנית ופיקוח הדוק על כל צעד ושעל, כדי שנוכל לומר בביטחון מלא שאין שום מעילה בכספי ציבור, וכי כל שקל מגיע לייעודו המדויק?

במידה ויש חובה לדרישה כזו, נשאלת גם השאלה על מי מוטלת החובה לוודא שכך יהיה? האם הוא חובה על הממונים על האחראים? או שמא הוא חובה על הציבור? ואולי החיוב מוטל על התורמים לברר האם כספי תרומתם אכן מגיע לייעודו? והאם מוטל עליהם לברר גם מה נעשה בכספם או שדי להם שהם יודעים כי הכסף מגיע לנזקקים או לעידוד לימוד תורה, או לקירוב רחוקים?

שאלה לא פחות חשובה היא מהו כספי ציבור,  האם רק קופה ציבורית לדוגמא קופת צדקה של כלל תושבי העיר או השכונה, בית כנסת של הקהילה, או שמא גם עמותה פרטית שהוקמה ומקבלת תרומות מהציבור, האם גם קופת האוצר של המדינה, תקציב של עירייה, ועד הבית נחשבים לכספי ציבור עליהם נאמרו הדינים הללו?

על מנת לענות על השאלות הללו, נקדים מספר ההלכות הקשורות לשאלות אלו, ואח"כ נסכם את הדברים למעשה.

הלכות הנדרשות מגבאי הצדקה שלא ישחדו בו

ההלכה (שלחן ערוך יו"ד סי' רנז סעיף א-ב) מחייבת שורה של כללים על מנת להבטיח ניהול תקין של כספי ציבור:

א. כאשר גבאי הצדקה גובים את כספי הצדקה יש צורך בשני גבאים, ולהלן נדון מהו הסיבה שיש צורך בשני גובים, אולם יש גם הלכה נוספת שבשעה שהם אוספים כסף אסור להם להתחלק אחד ניגש להתרים אדם זה או דופק בבית זה, בעוד שחבירו מתרים אדם אחר אלא אם כן שניתן לראות את שני הגבאים יחד, ורואים שכל אחד מתרים אחר, כדי שלא יחשדו בהם שאחד מתרים ומכניס את הכסף לכיסו הפרטי.

ב. גבאי צדקה המחזיק את קופת הצדקה בידו, ויש לו ארנק שבו מונח כסף פרטי, והוא מצא כסף ברחוב במקרה שהכסף שייך למי שמוצא אותו, אסרו עליו להכניס את הכסף לארנקו הפרטי, מחשש שמא יחשדו בו שהוא נוטל מכספי הצדקה לכיסו הפרטי, והרואה לא ידע שהגבאי מצא את הכסף, והוא כספו הפרטי, ויחשוב שהוא נוטל מכספי הצדקה לכיסו הפרטי. ולכן אמרו חכמים שיכניס את הכסף לקופה של הצדקה, וכשיבא לביתו יוציא מהקופה את הסכום שמצא, ויעבירם לכיסו הפרטי.

ג. יתירה מזו גם גבאי הצדקה פגש חבר ברחוב, והחבר החזיר לגבאי חוב, אסור לגבאי להוציא את ארנקו הפרטי ולהכניס לתוכו את כספי החוב האישי, אלא יכניסם לתוך קופת הצדקה, וכשיבא לביתו יקח מהקופה את כספי החוב. כדי שהרואה ברחוב לא יחשוב שהחבר העביר כספי תרומה לצדקה, והגבאי הכניסו לכיסו הפרטי.

ד. הלכה נוספת שנאמרה כי בשעה שגבאי הצדקה סופר את המעות, עליו לספור אחד אחד, ולא שנים שנים, כדי שלא יחשדו אלא אחד אחד, מפני החשד, שמא יחשבו שהגבאי נוטל מכספי הצדקה לכיסו, ולכן אינו סופר את כולם.

ה. בנוסף נאמרה הלכה ע"פ המציאות בזמנם שהשתמשו במטבעות מזהב כסף ונחושת, כאשר לקניית מצרכים ליום יום הספיקו מטבעות נחושת, ואילו לסכומים גדולים השתמשו במטבעות כסף או זהב לסכומים ממש גדולים, ושער החליפין ולא היה קבוע. וכאשר היה לגבאי הצדקה מטבע כסף או זהב, והוא היה צריך לפורטו למטבעות נחושת לחלק לעניים, נאמרה הלכה שילך לאדם אחר או לפורט מקצועי לפרוט את הכסף, ולא יפרוט מכיסו הפרטי, כדי שלא יחשדו בו שהוא ממיר את המטבע לפי שער הנוטה לטובתו, ולכן צריך לפרוט אותם אצל אחרים כדי שלא יהיה עליו שום חשד.

ו. הלכה דומה נאמרה כי גבאי צדקה שאספו מצרכי מזון כדי לחלק לעניים, ובאחד הימים המגבית הצליחה מעבר לצרכי העניים באותו יום, ולכן הגבאים רוצים למכור את מה שנשאר מהמגבית כדי לקנות מצרכי מזון לחלקם לחלוקה הבאה במידה ולא יתרמו מספיק, אסור לגבאי לקנות בעצמו את עודפי המזון שנאספו וחובה למוכרם דווקא לאחרים. שלא יחשדו בו שמכר לעצמו בזול בעוד שהיה ניתן להשיג עליהם יותר.

המקור לכל ההלכות הללו, הוא מה שנאמר בפסוק (במדבר לב כב): 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל', ומכאן נלמד כי לא זו בלבד שעל אדם להיות נקי כלפי בורא עולם, היודע את האמת, עליו לדאוג לכך שאף אחד מעם ישראל גם לא יחשוד בו, ומשכך מוטל עליו להמנע מפעולות שונות העלולות להחשיד אותו שהוא מועל בכספי הציבור.

המציאות בימינו

נסכם בקצרה את ההלכות אלו לפי המציאות בימינו, ונקדים כי הפתחי תשובה (יו"ד סי' רנז סק"א) כתב בשם הבית יעקב (סי' ע), שכל ההלכות הללו נאמרו רק בסכומים גדולים, אך בסכומים קטנים אין חשש, ומותר להקל בהם.

בנוסף בימינו כאשר המוסד מוציא קבלה מסודרת על כל תרומה, וכולם יודעים כי ברגע שיש קבלה יש צורך לרשום הכל בספרי החשבונות של הארגון, אין חשש, אולם ראוי לכל ארגון להקפיד על הנפקת קבלות מסודרת, וניהול ספרי חשבונות מסודרים כדי להסיר חשדות. ולכן במקרים שניתנת קבלה מסודרת אין חשש גם אם הגבאי מכניס את הכספים לכיסו האישי, משום שהכל רואים שהוא מנהל רישום מדויק כמה כסף נכנס לצדקה.

גם במקרה שאין אפשרות להוציא קבלות, למשל במקרה ומספר חברים החליטו לסייע לחבר במצוקה זמנית, ולארגן לו מגבית חד פעמית בין חברי הקהילה, ואי אפשר להקים לשם מקרה זה עמותה וכו', כאשר הם אוספים סכומים קטנים מכל אחד, אין בעיה שכאשר הם דופקים על דלתות בנין שאוספי הצדקה יתפצלו, משום שמדובר בסכומים קטנים. וכן במקרה והם מוצאים סכומים קטנים, או שאדם מביא להם סכום קטן מחמת חוב אישי, אין בעיה להכניס את הכסף לארנק האישי. ובנוסף להלן נבאר מדוע לדעת רוב הפוסקים איסור זה אינו שייך בימינו.

אמנם במידה וניתן להם סכום גדול ברבים בזמן שהכל יודעים שהם כעת עוסקים בצרכי הצדקה המדוברת, יש להכניס את הכסף לקופה הכללית, ורק אח"כ בבית להעבירו לארנק האישי. אולם יש לשים לב כי במקרה כזה חשוב להדגיש למשלם החוב שיש הלכה כזו בשלחן ערוך, כדי שלא יחשוד שכל הקופה משמשת ככסף אישי, ולכן לא אכפת לגבאי להניח את החוב האישי בתוך הקופה.

בספירת כסף ככל שמדובר בסכום קטן, יכול הגבאי לספור בצורה הנוחה לו, אולם בסכום גדול, אף שיש לגבאי שיטה בדוקה ומהירה לספירת הכסף שאינה מקובלת, כשיש חשש שהרואה יחשוב שהוא לא סופר נכון, יש להמנע מספירה כזו.

כמו כן בהמרת מט"ח ככל שהשער קבוע ויש כללים ברורים כיצד להמיר יכול הגבאי להמיר לעצמו. אולם כאשר יש הפרשים ניכרים בשערי המט"ח והפרשים גדולים בעמלת החליפין בין העוסקים בכך, בסכומים קטנים יכול בכל זאת הגבאי להמיר לעצמו, אך כאשר מדובר בסכום גדול יש לפנות לאדם אחר להמיר את הכספים להמנע מחשד, במקרה והצדקה יפסיד מכך עמלה גדולה, משום שהגבאי שבפריטה מכספי הגבאי נותן לצדקה שער חילפין גבוה ממה שניתן להשיג אצל אחר, וכן אינו גובה עמלה, יש לפנות אדם העוסק בכך שיחליט עבור הגבאי מהו השער הראוי להמיר את הכספים, ובכך שיודעים שהוא אינו מחליט בעצמו מה השער אלא מקבל יעוץ מקצועי, הוא יסיר מעצמו חשד.

וכן לגבי מכירת מוצרים לגבאי, הלכה זו מצויה מאד בימינו כאשר עושים מכירות לטובת צדקה שבה אנשים רבים תורמים מוצרים שאינם זקוקים להם, ועושים מכירת יד שניה לטובת ארגון צדקה, או ארגוני צדקה המתרימים חתן וכלה שיעבירו את כל המתנות שאינם זקוקים להם שקיבלו בחתונה, ומדי פעם עושים מכירת המתנות, והכסף מחזיק את הארגון. בדומה לכך מכירות רבות של עודפים או פגמים קלים שבעלי חניות תורמים לארגוני חסד. המכנה המשותף בכל המכירות הללו, שאין מחיר קבוע למוצרים, ותמחור המוצר תלוי בשיקול דעתו של מארגן המכירה, ומתוך ניסיונו כמה אנשים משלמים במכירות אלו באזור זה, על מוצרים אלו. ולכן יש במידה וגבאי הצדקה לוקח את המוצר לעצמו, ניתן תמיד לחשוד בו שקבע מחיר נמוך מדי למוצר.

במקרים אלו חשוב גם לזכור כי אם הגבאי קובע את המחיר כשבדעתו לקחת את המוצר לעצמו, הוא בהחלט בתת מודע עלול לקבוע מחיר נמוך מאשר היה קובע בלי הנגיעה האישית לזכות במוצר.

אמנם כאשר מדובר בסכומים קטנים, ובמוצרים בודדים שנמסרו לקופת הצדקה, מותר לגבאי למכור אותם לעצמו, ואינו צריך לחפש מי שיקנה אותם.

האם מותר לאדם יחיד לנהל את כספי הצדקה?

אולם יש הלכה נוספת העוסקת בשאלה כמה אנשים נדרשים לנהל קופת צדקה, והאם מותר לתת את ניהולה של אדם יחיד על קופת הצדקה.

הגמרא (ב"ב ח.) לומדת ממה שנאמר בעשיית המשכן (שמות כח ה) 'וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב' כלומר שבצלאל ואהליאב צריכים לקחת יחד את תרומת הזהב ושאר המוצרים מבני ישראל לעשיית המשכן, ומוכח מכך שיש לגבות את הצדקה ע"י שנים. וגביית צדקה נחשבת סמכות שיש בה כפיה, משום שמותר לגבאי צדקה למשכן נכסי אדם אמיד המסרב לתת את חלקו לקופה הציבורית שקבעו דייני העיר לשם תמיכה בעניים.

ומוסיפה הגמרא שגם ליחיד יש נאמנות שהרי רבי יהודה הנשיא מינה שני אחים על קופה של צדקה, ורק בגביה של צדקה שיש סמכות של שררה לגבות מהיחיד צריך שנים.

ונחלקו המפרשים בביאור הגמרא, האם אין צורך בשנים משום שבכך יש יותר נאמנות או פחות חשד וחשש, אלא יש הלכה שהוצאת ממון בכפיה נחשבת שררה, ומצריך סמכות של לפחות שנים, ולכן גביית כספי צדקה במידה ויש לגובים סמכות לכפות על הגביה, צריכה להיעשות ע"י שנים. אולם גבייה שאינה בה סמכות של כפייה, וכן מינוי גזבר וניהול כספי הצדקה, אין כל בעיה שתעשה ע"י יחיד.

או שכוונת הגמרא שקיימות שני בעיות למנות יחיד לגביית כספי הצדקה: א. שאין ליחיד נאמנות שהכסף יגיע בשלמות לקופת הצדקה. ב. שאין ליחיד כח וסמכות לכפות גבייה בכפיה. ורק לאחר שהכספים נספרו ע"י הגבאים ניתן להעבירם לגזבר יחיד.

גבית כספי צדקה בימינו

בדעת השלחן ערוך (יו"ד סי' רנז סעיף ג; וראה ראשון לציון לבעל האוה"ח וערוך השלחן שם בדעתו) נראה שסבר כפירוש השני, וסבר כי אין למנות יחיד או קרובי משפחה על גביית צדקה בין שיש בה סמכות לכפות את הנותנים, ובין שאין בה סמכות לכפות את הנותנים, ורק לאחר גביית כספי הצדקה וספירתם, מותר למסור אותם ליחיד או לקרובי משפחה לשם ניהולם השוטף. [אף שבבית יוסף כתב שנראה אחרת, הלכה למעשה נראה שלא פסק להלכה]. וכן הוא דעת הפרישה (יו"ד סי' רנז סעיף ג).

אולם לדעת רוב הפוסקים [המאירי (ב"ב ח: ד"ה כבר ביארנו); רדב"ז (מתנו"ע פ"ט ה"ו); בית יוסף (יו"ד סי' רנו סעיף ג); ראשון לציון (יו"ד סי' רנז סעיף ג) וחתם סופר (הג' יו"ד סי' רנז סעיף ג)] במקרה ואין לגבאי הצדקה סמכות לכוף, כפי המציאות בימינו, אין שום בעיה למנות יחיד לגבאי צדקה, הן לגביה והן לניהול, וכל שכן שמותר לתת לשני קרובי משפחה את המשרה.

עמותה פרטית

אולם לכל הדעות אדם פרטי שמחליט להקים עמותה או קרן צדקה, והתורמים תורמים לו מדעתם, אין שום בעיה למנות אדם יחיד. ובודאי כשאדם פרטי מקדיש את כספו בצוואתו או מקדיש סכום נכבד בחייו, ומוסרו לאדם יחיד שינהל אותו עבורו כאפוטרופוס או כבעלים על הקרן.

אך במקרה והתורם, או התורמים מינו שני אנשים או יותר על כספי העמותה או הקרן, וחלק מהממונים נפטרו או התפטרו מתפקידם, וכעת נשאר רק אדם אחד יחיד הממונה על כספי הצדקה, ונשאלת השאלה האם זכות הציבור לדרוש שיצרפו עליו ממונה נוסף, או כיון שהוא היחיד שנשאר מאלו שקיבלו את הסמכות, יש לו סמכות מלאה לפעול כרצונו, ואינו חייב להכניס אדם נוסף לניהול הקרן.

הרמ"א (יו"ד סי' רנח סעיף ה) פסק שאין כח לציבור לכוף על היחיד למנות לו אחר, ובוודאי שאין להם סמכות למנות עוד אדם נוסף על כספי הציבור.  אך לעומת זאת הט"ז (שם סק"ה) פסק כי במידה ומונו מראש שני נאמנים, בפרט בימינו שהתמעטו האנשים הנאמנים, ואחד נפטר או התפטר, יש סמכות לציבור שאליו שייך כספי הצדקה למנות אדם נוסף לצד הגזבר האחרון שנשאר מבין נאמני הקרן, ואינו יכול לטעון שהוא רוצה לפעול לבדו.

מדוע אסור לשני גבאי צדקה להפרד בשעת הגביה, הרי גם ליחיד מותר לגבות?

לאור הדברים נשאלת השאלה כיצד נפסק להלכה ששני גבאי צדקה לא יפרדו בעת אסיפת כספי הצדקה, הרי גם ליחיד מותר לגבות את כספי הצדקה, ורק במקרה וצריך גבייה בכפיה הוא יאלץ להמתין שהשני יצטרף אליו, ובפרט כאשר מראש אין לגבאי הצדקה סמכות לכפות.

וכתבו הפוסקים כמה ביאורים:

1. קושיא זו כאמור קשה רק לפי השיטות שאם אין גבייה בכפיה, אין איסור על על יחיד לגבות, אולם לדעת השלחן ערוך והפרישה שגם במקרה זה יש איסור לגבות ביחידות משום החשד, ורק לאחר שהכסף נאסף ונספר מותר למוסרו לגבאי יחיד, ברור שגם כאן יש איסור זה. וכן מבאר הפרישה לשיטתו את האיסור.
2. הט"ז (יו"ד סי' רמז סק"א) מבאר, שאמנם גבאי צדקה שאין להם סמכות לכפות כגון בימינו אין כל בעיה לגבות בנפרד. אולם כאשר יש דין על גבאי הצדקה לגבות יחד משום שיש להם סמכות לכפות, אף כשהם נפרדים וכל אחד פונה לכתובת אחרת, ורק במקרה שיש צורך בכפייה הם מתאחדים, הדבר אסור מכיון שידוע שיש דין לאסוף יחד, כשהגבאי אוסף לבד זה מעורר חשד.
3. הראשון לציון (לבעל האור החיים יו"ד סי' רנז סק"א) והערוך השולחן (יו"ד סי' רנז סעיף י) תירצו, שאכן על מנהלי הקופה והציבור מוטל החובה לתת אימון בגבאי הצדקה אף שהוא יחיד לאפשר לו לאסוף לבדו, ולכן במקרה הצורך הדבר מותר. אולם במקרה והדבר אינו נחוץ כיון שיש אנשים בעלי אופי רע, שטבעם להטיל דופי וחשד באחרים, ולכן מצד גבאי הצדקה מוטלת עליהם האחריות להסיר מעליהם כל צל של חשד, והם צריכים להשתדל ככל שניתן לאסוף בזוגות, משום שבכך מתמעט מהם החשד, ובכך מקיימים את ההלכה של (במדבר לב כב): 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל'.

מינוי קרובים לגביית כספי צדקה

דעת הטור (יו"ד סי' רנו) הדרישה (שם אות ז) והש"ך (שם ס"ק ה-ו) שקרובי משפחה יכולים להתמנות כגבאי צדקה, משום שאין בעיה של נאמנות, אלא רק של סמכות ודין שאין עושים שררה על הציבור בפחות משנים, וגם קרובים נחשבים שנים.

אולם השולחן ערוך (יו"ד סי' רנו סעיף ג) ע"פ הראשון לציון וערוך השולחן (שם) סבר שאין למנות קרובים לגובי צדקה, ורק לאחר שהכסף נגבה ונספר מותר למסור אותו לקרובי משפחה שינהלו אותו.

האם מותר לדרוש דו"ח מגבאי הצדקה?

מאידך יש הלכה (שלחן ערוך סי' רנז סעיף ב) שאסור לדרוש דו"ח מגבאי צדקה, וחייבים לתת בהם אימון. חשוב לציין כי מקור הלכה זו הוא בימי המלך יואש ויהוידע הכהן הגדול כאשר שיפצו את בדק המקדש מנזקיה של המלכה עתליה נאמר (מלכים ב' יב טז): 'וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים'. דהיינו שמסרו את הכסף הנדרש מתוך אימון באותם אלו שנבחרו לבצע את השיפוץ, ולא דרשו מהם דו"ח, וביאר רש"י (ב"ב ט. ד"ה שאין) את טעם הדבר משום שאילו היו נדרשים לתת דין וחשבון על כל פרוטה, היה מעכב את התקדמות העבודה הדחופה.

בדברים הללו יש מסר חשוב, משום שהנביא שם מספר כי במשך 23 שנה נתן יואש המלך אימון בכהנים והעביר להם את הכספים ואמר להם כי הם יתפרנסו מהכספים הללו ולא יעסקו בשום דבר אחר מלבד שיפוץ המקדש, אולם הכהנים לא ביצעו כראוי את המשימה, ורק לאחר 23 שנה הוא בנה כספת, כלומר קופה נעולה עם חור בראשה, שלשם תרמו את כספי הצדקה, וכסף זה הוא מסר לבוני המקדש מתוך אימון מלא.

הדבר מלמד אותנו שהעולם אינו יכול להתקיים ללא אימון בזולת, על האדם מוטל למצוא את האנשים הנאמנים, אולם לאחר שהוא מוצא אותם במידה והוא יעסוק כל הזמן בחשדות והטלת דופי, וביקורת מתמדת הם לא יוכלו להתקדם ולפעול כראוי. וגם יואש שבמשך 23 שנה מעלו בכספים שהוא שהשקיע לשיפוץ המקדש, משמצא נאמנים חדשים שב ונתן בהם אימצון מלא, והפעם המקדש שופץ כראוי לתפארה ללא מעילות.

מתי חובה לדרוש מהגבאים דו"ח?

אולם הרמ"א (שם) פסק שאם יש חשד לאי סדרים, יש לדרוש דו"ח מהאחראים. והוסיפו עבודת הגרשוני (סי' יט) וגליון המהרש"א (יו"ד סי' רנז סק"א) שאף אם החשד התעורר בכסף אחר שמנהלים גבאים אלו יש לדרוש מהם דו"ח על כל הקרנות והכספים שהם ממונים עליהם.

במקרה נוסף שבה חובה לדרוש מהגבאי דו"ח פסק הרמ"א (שם) במקרה והגבאי לא התמנה ע"י הציבור, אלא התמנה בכח, לדוגמא מינו שנעשה ע"י השלטונות, או אנשים תקיפים בקהל שאין להם סמכות הלכתית למנות גבאי צדקה, וביאר הגר"א שהסיבה שאי אפשר לדרוש דו"ח הוא משום שאם הציבור נתן בו אימון במינוי לתפקיד, וקבע שהוא אדם כשר ונאמן, אין לציבור סמכות לדרוש דו"ח. אולם במידה והציבור לא מינה אותם ולא נתן בהם אימון מראש, זכותו לדרוש דו"ח על כסף ציבורי הנמצא בידם.

לאור הדברים הללו פסק בערוך השולחן (יו"ד סי' רנז הי"ג) שאם התנו אם הגבאים מראש ניתן לחייב אותם למסור דו"ח. והוסיף עוד שאם הגבאים מקבלים שכר על עבודתם ניתן לחייב אותם במסירת דו"ח בכל מקרה.

ראוי שהגבאים ימסרו דו"ח מעצמם

הרמ"א (יו"ד סי' רנז סעיף ב) פסק שאף שאין זכות לציבור לדרוש דו"ח מהגבאים, מצד הגבאים ראוי למסור דו"ח, ובכך יסירו מעצמם כל לזות שפתיים, ויקיימו בעצמם את ההלכה של 'והייתם נקיים מהשם ומישראל'.

למי נמסר הדו"ח

הש"ך (יו"ד סי' רנז סק"ג) פסק שבמידה ונמסר דו"ח, אין למסור אותו לכל אדם, שהרי חלק מההוצאות הצניעות יפה להם. וערוך השולחן (יו"ד סי' רנז הי"ג) פסק שימסר לעיון לשנים או שלשה הנכבדים בעיר בלבד.

ועד הבית וכדומה

למעשה הדינים הללו לא נאמרו בדווקא על כספי צדקה, אלא על ניהול כספי ציבור, ולכן הדברים נכונים על כל קופה של כספי ציבור, כגון ועד הבית, כספי ועד עובדים, ואפילו קופת כיתה, ובמקרה שיש סמכות חוקית לגבות את הכספים כגון בועד הבית המפעיל סנקציות שבסמכותו על המסרבים לשלם [כמובן לאחר פניה לדין תורה], יש למנות שנים על הגביה, אולם במקרה אחר ניתן למנות את היחיד, אולם על האחראים לפעול בכל צורה להסיר כל חשד, וראוי שימסרו דו"ח, אולם אם התמנו ע"י הציבור, אין לציבור סמכות לדרוש מהם דו"ח ועל הציבור מוטלת החובה לתת בהם אימון.

צדקה ומשפט

להשלמת הדברים אביא רעיון יפה ששמעתי מידידי הרב פנחס שוולב שליט"א בתנ"ך מוזכר פעמים רבות בצורה די קבועה המונח צדקה ומשפט יחד, [וראה עוד סוכה (מט:) בקשר ביניהם], הגמרא (סנהדרין ו:) עומדת על כך שצדקה ומשפט הם מונחים הסותרים אחד את השני, ולכן היא מבארת שם כיצד עושים צדקה במשפט, אולם מהדברים הללו גם נלמדים כי גם בצדקה עלינו לדאוג שהוא במשפט, וראוי לגבאי הצדקה לדאוג שכל הציבור יהיה בטוח שכל שקל נמסר ליעודו ולמקומו הראוי והרצוי.

הרש"ר הירש (דברים טו יב) מבאר שכאשר אנחנו דואגים לצדקה, נוכל גם לדעת כי המשפט אמת, ואין אדם שנגרר אל הפשע מחמת שהעניות והמצוקה בלבלו את דעתו.

סיכום

העולה מהדברים:

• קיימים שני הלכות נפרדות, מצד גבאי הצדקה יש חיוב לפעול ככל יכולתם להסיר כל דופי ולזות שפתיים, וכל דבר שניתן לעשות שעלול להפחית חשדות מוטל עליהם לעשות, במידה והדבר ניתן.
• מצד שני מצד הציבור והממונים יש הלכה לאחר שבחרו באדם כשר ונאמן, לתת לו את מלא האימון והסמכות, ולא לדקדק אחריו, ורק במקרה שיש חשש סביר או סיבה ניתן לדרוש דו"ח.
• לדעת רוב הפוסקים בכל מקרה שאין סמכות לגבות, אין צורך במינוי שני נאמנים, אולם במידה ומונו שני נאמנים ואחד פרש, נחלקו הפוסקים האם ניתן לחייב את הנאמן להוסיף לו נאמן נוסף לצידו.

שלחן ערוך (יו"ד סי' רנו סעיף ג; סי' רנז סעיך א-ב).