שינוי יעוד כספי צדקה – ללוות מקופת הצדקה – ועוד

נושאי המאמר

האם התחייבות לצדקה מחייבת? ומה הדין אם אמר בלי נדר? האם אדם שהתחייב לתת תרומה לארגון מסויים יכול לשנות את יעוד התרומה לארגון צדקה אחר? האם מותר לאדם ליטול הלוואה מכספי הצדקה שהפריש או תרם? במקרה ואדם זקוק לכמה שקלים מזומן האם מותר להוציא אותו מקופת הצדקה? האם אדם שהתחייב לתת צדקה לעני מסויים, יכול להחליט שהוא רוצה לתרום במקום זאת לעני אחר? ומה הפתרון למקרה שהדבר חשוב לו מאד? אדם שראה עני בבית כנסת והוציא מטבע לתת לו, והעני הלך, האם הוא חייב לרדוף אחריו ולחפש אותו? האם מותר להמיר מט"ח מכספי קופת הצדקה? האם חובה לשלם התחייבות לצדקה מיד, או שניתן לעכב מעט את התשלום?

האם התחייבות לצדקה מחייבת?

אדם שהתחייב לתת כספים לצדקה, לדוגמא אדם שהתחייב במי שבירך בבית הכנסת לתת סכום מסוים לבית הכנסת חייב לתת את התרומה, או קנה עליה בבית הכנסת, או התחייב במגבית לצדקה, אף שלא הזכיר לשון נדר, הדבר נחשב כנדר, והתחייבותו מחייבת. במקרה ואמר בפירוש בלי נדר – וכך ראוי לעשות -  ואז ההתחייבות אינה מחייבת מדין נדר, אולם יש לקיים את ההתחייבות משום שיש איסור לפסוק צדקה ולא לקיים, אך האיסור קל בהרבה מאיסור נדר, ויש כמה דברים שניתן להקל בהתחייבות בלי נדר.

בדומה לכך אדם שהפריש כספים לצדקה, אף שלא התחייב, ואינו חייב לתת, אינו יכול לחזור בו, וחייב להעביר בפועל את הכספים הללו לצדקה.

לשנות יעוד של תרומה?

אולם במידה והתורם אינו חוזר בו מכוונתו לתרום, אולם הוא רוצה לשנות את יעוד התרומה, לדוגמא אדם שהתחייב לתת ספר תורה לבית הכנסת, ואף הפריש סכומים לשם כך, וכעת רוצה לתרום ארון קודש במקום, או שהוא רוצה לתרום ספר תורה לבית כנסת אחר, במקרה זה הדבר תלוי:

אם הכספים עדיין נמצאים ברשותו של התורם, מותר לשנות את יעוד התרומה.

אולם במידה והכספים כבר יצאו מרשותו של התורם והגיעו לידיו של גבאי הצדקה, לדוגמא גבאי בית הכנסת, או האחראי על קופת הצדקה השכונתית, או אף אם השכן העביר אותם לידי נציג בבנין האוסף כספי צדקה עבור הקופה השכונתית או ארגון צדקה אחר, אסור לשנות את יעוד התרומה, וחייבים להעבירו לידי המטרה שלשמה נתרמה. (שלחן ערוך יו"ד סי' רנט סעיף א).

דינים אלו נכונים הן אם הדבר מגיע מחמת מציאות שהתחדשה, לדוגמא נודע לו שעליו לעבור דירה והוא רוצה לתרום לבית הכנסת בעיר החדש, או שבינתיים נתרמה כבר ספר תורה אחר, והוא רוצה לתרום למקום שאין ספר, והן אם הדבר הוא רק מחמת שהוא שינה את החלטתו ללא כל סיבה אחרת.

האם מותר ללוות מכספי הצדקה?

שאלה נוספת היא האם מותר ללוות מכספי הצדקה? התשובה לכך היא שאף שאלה זו תלויה האם הכספים עדיין ברשותו של התורם, שאז מותר ללוות מכספי הצדקה, או שהם כבר הגיעו לידיו של גבאי הצדקה, שאז אסור להלוות מהם. אמנם במקרה והעניים זקוקים כעת לכסף, הוא חייב בכל מקרה להעביר את הכסף מיד לעניים ואין היתר ללוות מהם. וכן אם בית הכנסת או העמותה שלה תרם זקוקים לכסף צריך להעבירו מיד.

הלואה מקופת צדקה

שאלה נפוצה היא האם מותר ללוות כסף מקופת צדקה שבבית, כאשר אדם זקוק לכמה שקלים בודדים ואין לו כסף קטן בבית, או שאין לו כלל כסף מזומן, האם מותר לו להוציא מכספי הצדקה שבקופה את מה שהוא זקוק לו, ולאחר מכן להחזירם, לפני שהאחראי לרוקן את הקופה יגיע אליו?

התשובה לכך היא מורכבת ממספר חלקים, ראשית עלינו לברר האם קופת צדקה נחשבת כמי שהכספים הגיעו כבר לידי ארגון הצדקה, שהרי הם מונחים בקופת הצדקה של הארגון, [והקופה מונחת במקומה ברשות בעל המקום], או שמא הדבר נחשב שהכספים עדיין ברשותו הפרטית של התורם, ומשכך מותר עדיין ללוות מכספים אלו? ובפרט בקופת צדקה שעד שהאחראי לרוקן את הקופה אינו מגיע לרוקן את הקופה, אין חיוב להביא את הכסף לארגון הצדקה.

למעשה נחלקו בזה הפוסקים, דעת המאמר מרדכי (איטנגא, סי' טו) והלבושי מרדכי (וינקלר, יו"ד תנינא סי' קטו) שהכסף נחשב שהגיע כבר ליד גבאי לאחר שהוא הונח בקופה של הארגון. מאידך הבית יצחק (או"ח סי' כא) מסייג את הדברים שהדברים אמורים רק במקרה ויש מפתח לקופה, והמפתח נמצא בידו של האחראי לרוקן את הקופה, ויש דעות נוספות בפסוקים. ולכאורה לדעת הסוברים שהכספים הגיעו כבר לידי הגבאי, יהיה אסור ללוות מהקופה.

אמנם החמודי דניאל (פתחי תשובה יו"ד סי' רנט סק"ד) כתב שבימינו נהגו להלוות מצדקה אף שהגיע כבר ליד גבאי, וכיון שכך נהגו נחשב הדבר כאילו התנה בתרומתו שעדיין יש לו זכות ללוות מהגבאי את הכספים שתרם, או שגבאי יש זכות לעשות כן.

ולכן למעשה ניתן להקל בקופה של צדקה, וירשום את סכום ההלוואה על פתק, אותה יניח בתוך הקופה. ובמקרה והאחראי לרוקן את הקופה מגיע, יש לעשות מאמץ לשלם מיידית את ההלוואה.

המרת מט"ח מכספי הקופה

אדם המתעסק תדיר גם במטבע מקומי וגם במט"ח, ולעיתים חסר לו מאחד המטבעות, ומאידך בקופה של צדקה הוא תורם בכל פעם מהמטבע המצוי בידו, שואל האם מותר לו להמיר את הכסף החסר לו מקופת הצדקה הנמצאת בביתו? ואם כן לפי איזה שער יבצע את ההמרה?

הלבושי מרדכי (וינקלר, יו"ד תנינא סי' קטו) דן לגבי המרת מטבעות מכסף אמיתי, אשר שווי המטבע היה כפי ערך הכסף של המטבע, בשטרות נייר שהיו נתונים לשינויי אינפלציה וכדומה, וכתב שמכיון שכסף הנמצא בקופה נחשב שהגיע ליד גבאי הדבר אסור.

אולם למעשה במקרה ולטובת הצדקה לבצע את ההמרה, לדוגמא במקרה וארגון הצדקה זקוק לשקלים ואילו הוא זקוק כרגע לדולרים, לארגון עדיף שהוא יבצע את ההמרה, הדבר מותר אף לשיטות שקופת צדקה נחשב הגיע ליד גבאי. וכן במקרה והמטבע שבידו הוא מטבע בעל ערך יציב, ואילו המטבע שבקופה הוא מטבע שיש בה אינפלציה גבוהה, ועד שהאחראי לרוקן את הקופה יגיע סביר להניח שערך המטבע תרד, מותר לבצע את ההמרה כדי לשמר את ערך הכסף. משום שנפסק בשלחן ערוך (סי' רנט סעיף א) שבכל מקרה שיש הנאה לצדקה מותר ללוות מהם, אף שכבר הגיע ליד הגבאי.

אמנם במקרה והוא מבצע המרה יש להוסיף לצדקה את עלות עמלת ההמרה. (שקלים פ"א מ"ו).

התחייב לצדקה אחת ורוצה להעביר את התרומה לצדקה אחרת

שאלה: התחייב לתת צדקה לעני מסוים, וכעת מתחרט ורוצה להעביר את התרומה לעני אחר, האם הוא רשאי לעשות כן, והאם יש אפשרות מסוימת שהוא יוכל לעשות כן?

תשובה: המחנה אפרים (צדקה סי' ז בשם הרדב"ז) וקצות החשן (סי' פז ס"ק כא; סי' ריב ס"ק ד) כתבו כיון שיש דין שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הכסף נקנה לאותו עני ספציפי שהתחייב לתרום לו, ולכן אינו יכול לחזור בו, אף שהוא רוצה לתת את הכספים לעני אחר.

אולם יש פתרון במידה והוא רוצה לעשות כן, והוא לעשות התרת נדרים על ההתחייבות הראשונית, ואז לתרום את הכסף לעני האחר שהוא רוצה להעביר. ואף שבאופן עקרוני לא מתירים נדרי צדקה, במידה והוא אינו מתחרט מהתחייבות לצדקה, אלא רק רוצה להעביר את התרומה לעני אחר, אין מניעה לעשות כן.

חשב לתת לעני מסוים והלך

שאלה: מצוי שאדם מגיע לבית הכנסת ומספר לציבור על מצבו הקשה, ומתרים את הציבור, ואחד המתפללים מרחם עליו ומחליט שהוא יתרום לו סכום מסוים, ולעיתים אף מוציא מארנקו את השטר או המטבע שברצונו לתת לעני הנצרך, אולם עד שהוא מגיע אליו העני כבר יצא מבית הכנסת והמשיך בדרכו, ונשאלת השאלה האם מותר להעביר את כספי התרומה לעני אחר? או שמא יש חובה לתת את התרומה דווקא לעני הזה, והוא חייב לרוץ אחריו ולחפש אותו, או לנסות לברר מיהו וכיצד ניתן להשיג אותו כדי להעביר לו את התרומה שהיה בדעתו לתת?

תשובה: השאלה מתחלקת לשנים, האם הוא בכלל חייב לתת את התרומה לצדקה, או שהוא יכול להשיבו לארנקו? במידה והוא אכן חייב לתת את התרומה לצדקה האם הוא חייב לתת אותו לעני זה בדווקא?

יש מחלקות האם מחשבה גמורה והחלטית לתרום מחייבת ונחשבת כנדר או לא. שיטת השלחן ערוך (יו"ד סי' רנח; חו"מ סי' ריב) שמחשבה אינה מחייבת, מאידך שיטת הרמ"א (שם) שמחשבה מחייבת. ולכן בני עדות המזרח יכולים להחזיר את הכסף לכיס ללא חשש. אולם אשכנזים חייבים לתרום את הכסף לצדקה. ולכאורה הדבר נחשב כאילו נדר לתת לעני מסוים.

אמנם למעשה במקרה זה לכל הדעות הוא יכול לתת את הכסף לעני אחר. משום שאף לדעת הרמ"א שמחשבה לצדקה מחייבת אין בה דין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', ולכן במקרה זה דינו כמו כל צדקה שעד שלא הגיע ליד גבאי מותר לשנותה לצדקה אחרת. [ובנוסף יש כאן ספק ספיקא, שהרי יש ספק אחד כיצד נפסק להלכה האם מחשבה לצדקה מחייבת, וגם אם היא מחייבת, יש ספק האם אחד המתחייב לעני אחד אינו יכול להעבירו לעני אחר].

האם ניתן לעכב את תשלום התחייבות לבית הכנסת?

אולם נשאלת השאלה האם מותר לדחות את מועד התשלום של התחייבות כשיהיה לו כספים פנויים?

התשובה לכך היא כי גם במידה וישלם בסופו של דבר את החוב, ישנם מקרים שבהם עובר על איסור 'בל תאחר' במידה ואינו משלם מיד.  אך במקרים רבים אינו עובר על איסור בל תאחר, וכפי שנפרט.

• במידה והגבאי תובע ממנו את החוב, עובר על איסור בל תאחר אם אינו משלם מיד. אולם במידה והגבאי אינו מודע שיש התחייבות חייבים ליידע אותו על כך, ואם יתבע את הכסף, חובה לשלם מיד.
• אם ידוע שבית הכנסת זקוק לכספי התרומה כעת, נראה שעובר על איסור בל תאחר, אף אם הגבאי אינו תובע ממנו, ויש לעיין בדבר.
• במידה והגבאי אינו תובע את הכסף, ובמקביל לא ידוע שבית הכנסת זקוק לכסף מיידית, אין איסור של בל תאחר על איחור התשלום.
• ובמידה ואין לנודר כסף הוא אינו עובר על בל תאחר, אולם הכוונה רק אם אין לו כסף מעבר לצרכיו הבסיסים ביותר, והגדרת צרכים בסיסים בהלכה היא הרבה יותר נוקשה מהגדרתה בימינו.

מקור הדין: רמ"א (יו"ד סי' רנז סעיף ג); ש"ך (יו"ד סי' רנז סק"ו); מרדכי (ר"ה סי' תשב; ב"ב סי' תצא; מובא בב"י יו"ד סי' רנז סעיף ג); מאירי (ר"ה ו. ד"ה צדקה).

שלחן ערוך (יו"ד סי' רנג סעיף ג; רנט סעיף א); אזמרה לשמך (גליון 157).