הסוד לעושר - מצות מעשר כספים – כיצד נזכה בעושר?

הסוד לעושר - מצות מעשר כספים – כיצד נזכה בעושר?

מקור מעשר כספים

המצוה לתת מעשר מהרווח הוא ענין קדום שמוזכר כבר אצל שלשת אבות האומה הישראלית - אברהם יצחק ויעקב. אצל אברהם אבינו לאחר שניצח את ארבעת המלכים והציל את לוט, מובא שמלכי צדק שהוא שם בנו של נח הגיע לברך את אברהם אבינו, ועל כך נאמר (בראשית יד כ): 'וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל'. כלומר אברהם אבינו הביא מעשר משלל המלחמה למלכי צדק שהיה כהן. גם אצל יצחק אבינו מוזכר (בראשית כו יב): 'וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים', רש"י מפרש שהכוונה שזהו האומד לכמות המעשרות שהוא נצרך לתת מהתוצרת. אף יעקב אבינו לפני יציאתו לחרן הוא נודר להשם (בראשית כח כב): 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'. [וראה רמב"ם (מלכים פ"ט ה"א) וראב"ד ומפרשים נוספים שהאבות הם אלו שהתחילו לנהוג לדורות עולם במצוה זו].

האם מעשר כספים הוא הבטחה לעושר

בתורה נאמר (דברים יד כב): 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' ודרשו מכך חכמים (תענית ט.) 'עשר בשביל שתתעשר', כלומר שהתורה מבטיחה לאדם שיקיים את מצות המעשר עושר, ולא עוד אלא שהתורה מורה לאדם לקיים מצוה זו בשביל שהוא יתעשר. אמנם הפוסקים דנו האם הבטחה זו נאמרה רק על אדם הנותן תרומות ומעשרות מיבול שדהו, שהרי בפסוק נאמר 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ' והפסוק עוסק במעשר יבול הצומח בשדה, ולא במעשר כספים? או שמא כיון שבספרי (ע"פ גירסת התוס' תענית ט. ד"ה עשר בספרי דברים יד כב; וכן תנחומא ראה סי' יח) נדרש מ 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ' , וממה שהוסיפה התורה ' אֵת כָּל ' נדרש שצריך להפריש מעשר גם מרווחים כספיים שאינם מתוצרת יבול השדה, ולכן גם הבטחת העושר הולכת על מצוה זו?

למעשה בעל המשנה ברורה (אהבת חסד פי"ח בהערה) הכריע שהדרשה של עשר בשביל שתעשר הולכת גם על מעשר כספים, ובפרט מעשר כספים הניתן ללומדי תורה. ולפיכך הקפדה על נתינת מעשר כספים להחזקת תורה בוודאי יש בה את הבטחת ברכת העושר.

מהו ההבטחה למי שמפריש מעשר ומהו ההבטחה למי שמפריש חומש

הגר"א (כתר ראש אות קכג) הוסיף כי הברכה נלמד מעשר תעשר, אשר מפסוק זו לומדים שיש לתת פעמיים מעשר, כלומר להפריש חומש מרווחיו לצדקה. והוא מבאר כי ברכת העושר מתחלקת לשני חלקים, שמירה על הכסף הקיים, ועל הנכסים הקיימים שלא יארע להם נזק, וברכה על עושר ונכסים נוספים מעבר לקיים. אדם המקפיד על מעשר כספים הראשון זוכה לשמירה על כספו ונכסיו שעישר, ומובטח לו שלא יקרה להם כל נזק. [וכן מבואר במדרש תנחומא (ראה סי' יב) שמעשר הראשון שומר שלא יארע לו נזק בנכסיו]. מאידך אדם הנותן חומש כלומר מקפיד על שני המעשרות – זוכה אף הוא בשני הברכות, גם שמירה על כספו ונכסיו שלא יהיו לו הפסדים, וגם מביא על עצמו שפע של עושר חדש, ונכסים וכספו מתרבה.

החפץ חיים (אהבת חסד ח"ב פי"ט הערה ד"ה והנה) כתב שיש הרבה דברים הגורמים חס ושלום לעוני והפסדים כספיים, ואדם שעבר על הדברים הללו, ונגזר עליו עוני, אולם הוא מקפיד לתת מעשר כספים, מועיל המעשר כספים שלא יהיו לו הפסדים, אף שאינו זוכה לעושר במקרה זה.

האם מותר לנסות את השם?

הצדקה מצילה מגזירות קשות, ומצילה ממות אף בימי רעב, וכן מעשרת את הנותן צדקה. (שלחן ערוך יו"ד סי' רמז סעיף ד). וכתב הרמ"א (שם) שאף שיש איסור לנסות את השם ולקיים מצוה בשביל לראות אם יזכה לשכר שהבטיחה התורה למי שמקיים מצוה זו, מכל מקום מותר לנסות את השם לתת צדקה ולראות אם הוא יתעשר, כיון שנאמר במפורש בפסוק (מלאכי ג י): 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי'. אולם דעת השל"ה השאילת יעבץ ומשנת חכמים (הובאו בפתחי תשובה סי' רמז סק"ב) שאין היתר לנסות את השם אלא במי שמפריש מתבואתו מעשרות, אך צדקה ומעשר כספים הוא ככל מצוה שאף שהובטח שהוא גורם לעושר אסור לנסות את השם.

להלכה הביא בעל המשנה ברורה (אהבת חסד פי"ח בהערה) כמה ראיות מדברי חז"ל כי במידה והוא מקפיד על מעשר כספים לפרנס תלמידי חכמים נזקקים בודאי מותר לנסות את השם לראות אם הוא יתעשר בכך.

אמנם גם לדעת הרמ"א נאמרו כמה הגבלות: א. הרמ"א הביא שיש חולקים וסוברים שההיתר לנסות את השם הוא רק למי שמפריש מעשר כספים לצדקה, אולם מי שנותן צדקה אך אינו נותן מעשר אין היתר לנסות את השם. ב. המשנת חכמים (הובא בפתחי תשובה סי' רמז סק"א) כתב שההיתר הוא רק אם הוא מנסה את השם אם יתעשר, אולם הנותן צדקה בשביל שבנו יתרפא ושאר ישועות, אף שמותר לתת צדקה כדי שיהיה לו ישועה, אסור לנסות את השם האם באמת הצדקה תועיל, וצריך לתת את הצדקה בכל מקרה, ולדעת שלעיתים יש סיבות שונות מדוע המצוה לא הגינה.

בנוסף הדבר אינו מומלץ, משום שיתכן למשל שבעקבות ההקפדה על מעשר כספים נגזר עליו עושר מופלג, אך מצד שני עקב עבירה מסוימת נגזרה עליו מיתה, ולכן נלקח ממנו העושר במקום המיתה שנגזרה עליו, אך אם הוא מנסה את השם – הרי הוא מכריח את השם להביא לו עושר רב אף שהדבר יגרום שהגזירה תצטרך להתקיים חס ושלום, וכן במקרים נוספים שבורא עולם יודע כי העושר לאדם זה הוא בכלל מה שאמר שלמה המלך (קהלת ה יב): 'יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ'. ולכן כדאי תמיד להתנהג בתמימות, ולא לנסות את השם, ולסמוך עליו שהשם ידאג לו לכל מה שהוא זקוק לו באמת בזכות ההקפדה על המעשרות, ולקבל את הכל באהבה.

כמה צדקה חייב אדם לתת?

בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף א-ב) נפסק כי אדם שיש לו יכולת כלכלית חייב לפרנס את העניים כפי צורך העניים שבאים אליו. אולם באדם שאינו אמיד כל כך נאמרו 3 דרגות בחיוב נתינת צדקה: א. מצוה מהמובחר לתת חומש – 20% מהרווחים. ב. עין בינונית – אדם רגיל מהשורה יתן מעשר כספים – 10% מהרווחים. ג. הנותן פחות מכך הוא עין רעה – כלומר אדם קמצן שעינו רעה בעניים, אולם הוא חייב לתת בשנה לפחות שליש שקל [שקל בערכי חז"ל הוא מעט יותר מהכמות הנצרכת לפרנס אדם למשך שבוע בצרכיו הבסיסים, ושליש שקל הוא בערך כדי פרנסת אדם למשך יומיים וחצי]. ואדם שלא נתן שיעור מינימלי זה לא קיים את מצות הצדקה כלל.

למעשה בעל המשנה ברורה (אהבת חסד ח"ב פי"ט אות ג) פסק ע"פ דברי הגר"א [הובאו להלן] שאדם שיש לו יכולת כללית, וקיימים עניים הנזקקים, קרוב לודאי שיעבור על איסורים חמורים של אדם המתעלם ממצוקת עני במידה והוא לא יתן חומש. אולם אם ע"י נתינת חומש הדבר יגרום לו דוחק כלכלי אינו חייב לתת חומש ויכול להסתפק במעשר כספים, ואינו עובר על האיסור של התעלמות מעני לאחר שנתן מעשר כספים.

כמה צדקה מותר לתת?

הרמ"א (יו"ד סי' רמט סעיף א) פסק שאסור לתת יותר מחומש מנכסיו – 20% משום שיש חשש שמא הוא יפול למעמסה על הציבור. אמנם יש מצבים שבהם ניתן לתרום יותר מסכום זה, ועל כך נפרט במאמר נפרד.

האם מעשר כספים הוא חיוב או הגבלה?

לאור הדברים הנ"ל השאלה הראשונה שעלינו לברר בהלכות מעשר כספים הוא האם מעשר כספים הוא מינימום או מקסימום? כלומר האם מעשר כספים הוא חיוב לתת מעשר מהכנסות לצדקה? או שמא הוא הגבלה שאין חיוב להפריש צדקה מעבר למעשר כספים? וכן קיים איסור להפריש יותר מחומש אלא אם כן קיימים תנאים שונים היכולים להבטיח שהתרומה לא תמוטט את התורם, או מצבים מסוימים שבהם מותר לתרום בכל מקרה.

התשובה לכך היא כי שני התשובות צודקות:

כאשר עני הגיע לאדם לבקש צדקה, יש חיוב לתת צדקה, ובמקרה שהוא כבר נתן מעשר או חומש מהכנסותיו הוא נפטר מלתת עוד, מלבד מצבים מסוימים אותם נפרט במאמר נפרד.

מאידך אדם שלא קיים לפניו כרגע עני הנצרך לכסף, יש חיוב בכל זאת להפריש מעשר כספים, ולהניח את הכסף בצד עד שיצטרכו לכסף, או להעבירו לצדקה לעניים במקום אחר. ונפרט להלן הגדרת חיוב זה.

האם יש ענין להפריש חומש או שהוא הגבלה

בדומה לכך יש לדון האם החומש הוא חיוב או הגבלה. בגמרא (כתובות נ. סז: ערכין כח.) ענין החומש הוזכר רק כהגבלה, והיינו שבאושא תוקן תקנה שמי שתורם את כספו לא יתרום יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. ורק במקרה והוא כותב את נכסיו בצוואתו הותר לו לתרום יותר מחומש. מכך יש להבין שחומש הוא רק הגבלה שאין לתרום יותר מאשר חומש.

מאידך השלחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף א) הביא את הדין לתרום חומש כמצוה מן המובחר, כלומר השלחן ערוך הבין שהחומש הוא תקנה לתרום חומש מנכסיו אלא שמצוה זו אינה חובה אלא מצוה מהמובחר, והשלחן ערוך לא הזכיר כלל את האיסור לתרום יותר מחומש, ורק הרמ"א (שם) הזכיר שאסור לתרום יותר מחומש.

בבית יוסף (יו"ד סי' רמט סעיף א) עמד על כך שהרמב"ם (מתנות עניים פ"ז ה"ה) כתב שמצוה מהמובחר לתרום חומש, בעוד שלכאורה חומש אינה מצוה אלא הגבלה [אותה פסק הרמב"ם (ערכין פ"ח הי"ג)], בעוד שבגמרא היא רק הגבלה? וביאר הבית יוסף שמכיון שהגמרא מביא מקור לכך שתיקנו באושא לא לתרום יותר מחומש ממה שיעקב אבינו התחייב (בראשית כח כב): 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ', כלומר הוא יעשר את ממונו ושוב יעשר אותו, כלומר הוא יפריש פעמים 10% מהכנסותיו.  וכן בירושלמי (פאה פ"א ה"א) הביא את הנוסח של תקנת אושא: 'באושא נמנו שיהיה אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה'. ומבואר שהתקנה לא היתה הגבלה אלא שתיקנו שמצוה מהמובחר להפריש חומש. וכן דרשו בירושלמי מהפסוק (משלי ג ט): 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ', ולמדו כפי שמהתבואה יש חיוב להפריש מעשר ראשון ומעשר שני ובסך הכל 20%, כך גם מהונך יש חיוב להפריש 20%.

סיבה נוספת להפריש חומש הוא מה הורה הגר"א (אגרת הגר"א) לאשתו ובנותיו כשנפרד מהם בנסיונו לעלות לארץ ישראל, שיקפידו מאד לתת חומש, משום שאם אדם לא הפריש חומש, ובא לפניו עני הנצרך יש איסור חמור לדחותו, וכמעט תמיד קורה שקיימים בקשות לנדבה שאנחנו לא מצליחים להענות לה. אולם לאחר שאדם הפריש חומש, וכבר אסור לו להפריש עוד, אין עליו שום תביעה בכך שלא נענה לבקשת התרומה של העני או גבאי הצדקה. וכן פסק למעשה בעל המשנה ברורה (אהבת חסד ח"ב פי"ט אות ג ובהערה שם), אך כתב שהדבר אמור כלפי אדם שיש לו יכולת כלכלית, אך אם ע"י נתינת חומש האדם יהיה דחוק כלכלית, אינו חייב להפריש חומש, וגם אם יפריש מעשר כספים בלבד אין עליו תביעה בכך שלא נתן לעני שהגיע אליו.

מהות החיוב של מעשר כספים

כאמור במקרה ויש עניים יש חיוב מהתורה לתת צדקה, וכאשר אדם נתן כבר מעשר הוא נפטר מהחיוב לתת צדקה [להוציא מצבים מסוימים].

אולם כאשר אין עניים יש עדיין דין של מעשר כספים אולם ישנם 3 שיטות מהו החיוב לתת מעשר כספים גם כאשר עני לא ביקש זאת (שלחן ערוך יו"ד סי' רמט סעיף א-ב):

א. חיוב גמור מהתורה. (שו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלב ד"ה ולא, ופתחי תשובה יו"ד סי' רמט סק"ב בדעת המהרי"ל סי' נו שאלה ז). ב. חיוב מדרבנן. (ט"ז יו"ד סי' שלא ס"ק לב; חות יאיר סי' רכד). ג. מנהג קדום שקיבלוהו עליהם עם ישראל. (ראה ב"ח סי' שלא אות יט; שאלת יעבץ ח"ב סי' ו; פתחי תשובה סי' שלא ס"ק יב; דרך אמונה מתנות עניים פ"ז ס"ק כז).

למעשה בגמרא לא נאמר מפורש שיש דין של מעשר כספים, וניתן לפרש את המקומות שהשונים שהגמרא מדברת על מעשר תבואה. אך בספרי (ע"פ גירסת התוס' תענית יח. ד"ה עשר) ובתנחומא (ראה סי' יח) הדבר נאמר מפורש ונדרש מהפסוק. אך כאמור נחלקו הפוסקים האם זה דרשה גמורה, והחיוב הוא מהתורה, או שמא זה אסמכתא והחיוב הוא מדרבנן, או שהוא רק מנהג, והוא רק רמז למנהג.

להלכה נפסק כדעה שמקור החיוב הוא מנהג, אולם אף שהוא מנהג אין לאדם סמכות לומר שהוא אינו נוהג במנהג זה, כיון שהוא מנהג קדום שהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב נהגו בו, וכן נהגו כל ישראל, המנהג מחייב. [הלכות רבות הם מנהג כדוגמת איסור אכילת קטניות לבני אשכנז, ועוד. אך ההבדל בין מנהג לחיוב מדרבנן מתבטא באיזה דברים צריך להחמיר ומתי ניתן להקל, או בספיקות שונים, וכדומה. ועוד כתב השאלת יעבץ (ח"ב סי' ו) שבמקרה שלא נהגו על פרט מסוים, כיון שהכל מנהג, אין צורך להחמיר יותר ממה שנהגו בפועל].

חיוב מי שרגיל לתת מעשר כספים

אמנם יש מקרים שהחיוב הוא חמור יותר מאשר חיוב של מנהג, והוא כאשר אדם נהג 3 פעמים להפריש מעשר כספים ולא התנה בפירוש שהדבר הוא בלי נדר, חייב להמשיך ולהפריש מעשר כספים מדין נדר, ככל הנהגה טובה שנעשית 3 פעמים. במקרה זה החובה להפריש מעשר כספים חמורה יותר, וכדי שלא להכשל באיסור נדרים, טוב להקפיד להתנות כשנותן לראשונה מעשר - שעושה כן בלא נדר.

אך אם לא עשה כן, ניתן לסמוך על מסירת המודעה בערב ראש השנה שמבטל בה את המנהגים שלא יהיו בתורת נדר. והדבר מועיל בין אם זכר את מסירת המודעה בשעה שנהג כך ובין אם לא זכר, ואף אם חשב בליבו לנהוג כן לעולם אולם לא הזכיר בפיו לשון נדר, ולא חשב בליבו לנהוג כן בתורת נדר, מועיל מסירת המודעה. (שמלת חיים סי' סב; דרך אמונה מתנות עניים פ"ז צה"ל ס"ק נז).

תנאים שראוי להתנות בפירוש בתחילת הנהגת מעשר כספים

בעל המשנה הברורה (אהבת חסד ח"ב פי"ח אות ב) מנה שורה של תנאים שכדאי להתנות לפני שהוא מתחיל להפריש מעשר כספים:

1. יתנה שהכל בלי נדר, ואף שמשתדל להקפיד על הנהגה טובה זו הוא אינו נדר.
2. יעשה תנאי שמכל כסף שהוא מפריש – אם הוא ירצה לייחד את הכסף לגמ"ח להלוואות לנזקקים ללא ריבית – הדבר יהיה מותר לו. (אהבת חסד ח"ב פי"ח אות א וראה עוד בהערות).
3. יעשה תנאי שכל צדקה שהוא נותן מהיום והלאה הוא לחשבון מעשר כספים שהוא רוצה לנהוג בלי נדר, ואם עדיין לא התחייב בסכום כזה, הוא מקדים את הסכום לחשבון עתידי. ולכן אם כל חודש הוא מרוויח 10,000 ₪, ובודק כמה הוא צדקה הוא נתן ומשלים לסכום של 1000 ₪ לצדקה. אולם בחודש אחד התברר לו שהוא כבר נתן 2,000 ₪ לצדקה, בלי תנאי הוא אינו יכול לחשב זאת למעשר כספים של החודש. אולם במידה והוא התנה את התנאי הנ"ל, הוא יכול לחשב את כספי הצדקה שהוא תרם לחשבון מעשר כספים של החודש הבא, ובחודש הבא הוא פטור מלהפריש כספים לצדקה. (אהבת חסד ח"ב פי"ח אות ב).
4. אם קשה לו לשער בדקדוק הכנסות והוצאות יתנה שעושה הכל בערך לא בצמצום. (אהבת חסד ח"ב פי"ח אות ג).

וכיון שלא כל אחד יודע את כל פרטי הנידונים, ראוי להתנות בתחילת הנהגתו להפריש מעשר כספים בנוסח הבא: "אני מתנה שכל ההנהגה של מעשר כספים הוא בלי נדר וקבלה בלב, ואני מתנה שיועילו כל התנאים שכתבו הפוסקים".

אם לא התנה יכול לסמוך על מסירת המודעה בערב ראש השנה, אך יותר טוב שיעשה התרת נדרים בפני שלשה, ויאמר להם שמתחרט שלא התנה בפירוש שיהיה הכל בלי נדר וכפי כל התנאים שכתבו הפוסקים.

שלחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף א); אהבת חסד (ח"ב פי"ח); אזמרה לשמך (גליון 157).