האם יש הגבלה כמה צדקה מותר לתרום?

האם יש הגבלה כמה צדקה מותר לתרום?

נושאי המאמר

במאמר זה נעסוק האם יש הגבלה כמה צדקה מותר לאדם לתרום? האם יש מתווה קבוע כמה ראוי לאדם לתרום? האם על האדם לדאוג קודם לעצמו, ורק אח"כ לאחרים? או שמותר לו לתרום כמה שיותר, ולסמוך על כך שהוא לא ינזק ממה שהוא תורם צדקה? מהו הגבלת חומש? האם היא נפסקה להלכה? באלו מצבים ניתן לתרום יותר? האם הגבלה הזאת דוחה פיקוח נפש למשל? האם במקרה שיש עני שעומד למות מרעב, האם מותר להמנע מלתרום לו מוצרי מאכל כיון שכבר תרמו את מקסימום הכמות שהלכה מתירה לתרום? ומה הדין כאשר חולה זקוק לתרופה יקרה מצילת חיים, או ניתוח חירום, ומבקש מאיתנו שנממן לו את זה, האם מותר להמנע מלתת לו את מבוקשתו בגלל שכבר תרמנו את המקסימום המותר ע"פ ההלכה? כיצד ניתן לחתום הסכם יששכר וזבולון הקובע כי 50% מהכנסות יהיו לצדקה האם זה יותר מכמות המקסימום שניתן לתרום?

האם מותר לבזבז יותר מחומש?

בגמרא (כתובות נ.) מובא שרבי אילעא אמר שחכמי ישראל התכנסו בעיר אושא [שבה היתה בתקופה מסוימת מושב הסנהדרין] וקבעו תקנה, שאדם שרוצה לבזבז את כספו לצדקה, לא יבזבז יותר מחומש, שאם יוציא את כל כספו יש חשש שהוא יצטרך לבריות לצורכי מחייתו הבסיסים.

הגמרא מוסיפה שמעשה בחכם שרצה לתרום יותר מחומש, וחבריו אסרו זאת עליו, בגמרא יש נוסחא אחת כי רבי ישבב הוא שמנע מהתורם לתרום, לנוסחא אחרת רבי ישבב רצה לתרום ורבי עקיבא מנע זאת ממנו. בירושלמי (פאה פ"א ה"א) הנוסחא היא כי רבי ישבב תרם את כל ממונו לעניים, ורבן גמליאל הוא שאסר זאת עליו.

בגמרא מובא שהמקור לתרום חומש, הוא מהנהגתו של יעקב אבינו שנדר נדר כי אם הוא ישוב בשלום מחרן (בראשית כח כב): 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ', ומבארת הגמרא כי כפל הלשון עשר אעשרנו מורה שהוא יפריש פעמיים מעשר.

מהדברים למדים אנו שקיים איסור לתרום יותר מ20% מהכנסות.

פירוש המונח המבזבז

חשוב להדגיש כי בזבוז בלשון חכמים אין הכוונה למונח בזבוז בעברית מודרנית השלכת כסף או מזון למטרה ללא תכלית חשובה, אלא באה לבטא אדם שבז לכסף, ורואה במה שנעשה בכסף ערך הרבה יותר עליון – בז-בוז בוא כפל לשון המורה שהוא בז למושג כסף כערך בפני עצמו.

וכוונת הגמרא שאמנם טבע האדם לראות בכסף ערך עליון ומקודש, והוא מקדיש את כל חייו לצבור כסף, והשקפה הנכונה צריכה להיות כי הכסף הוא רק מטרה להשיג דרכו את הצרכים הנחוצים לחיים, או לעשות עימו צדקה וחסד ולסייע לאחרים להגשים את תכלית החיים. ולכן חלק מרכזי מעבודת האדם בעולמו הוא לצאת מהבועה המקדשת את הכסף כערך ולא כאמצעי, ולבוז לכסף כערך בפני עצמו, ובפרט לבוז לאגירת כסף ללא תכלית ומטרה – בלשון חכמים לבזבז. אולם כמו בכל דבר התורה מחנכת אותנו ללכת בשביל הזהב (רמב"ם דעות פ"א ה"ד), וגם בעבודות המידות הנצרכות לעבודת השם עלינו להזהר שלא להקצין יתר על המידה. ולכן קבעו האושא כלל זהב שעל האדם לחסוך את כספו לצורך הוצאות נצרכות ולא צפויות לכלכלת ביתו, מצד שני על האדם לתרום לזולת ביד נדיבה, ולכן קבעו כי מצוה לתרום עד 20% מהכנסותיו, אולם ראוי לאדם לשמור על 80% מכספו ולא לתרום ממנו לזולת, ובכך יבטיח לעצמו שהוא יוכל לדאוג לצרכיו וצרכי בני ביתו כראוי, שזהו גם מצוה וגם חלק מעבודת השם, ויזכה להנות מיגיע כפיו ולא להצטרך לבריות.

האם יש חולקים על תקנת אושא?

הגבורת ארי (תענית כד. ד"ה הוו) הקשה על הלכה זו, ממה שהגמרא (תענית כד.) מספרת על אלעזר איש ברתותא [או בירתא] שכאשר גבאי הצדקה היו רואים היו ממהרים לברוח ולהתחבאות, מכיון שהנהגתו היה לתת את כל מה שלו בכיס בשעה שהיה פוגשם.

הרש"ש (תענית כד. ד"ה שם אלעזר) מוסיף שהדברים תואמים למה שנאמר בפרקי אבות (אבות פ"ג מ"ז) כי משנתו של רבי אלעזר איש ברתותא היה שעל האדם להרגיש כי הוא נותן לבורא עולם משל בורא עולם, ואינו נותן כלום משלו, משום שהאדם וכל נכסיו שייכים לבורא עולם.

בדומה הקשה באהבת חסד (ח"ב פ"כ ה"ד) מדברי המדרש (קהלת רבה ב אות יז): המספר כי רבי מאיר היה סופר מובחר, והוא הרוויח שכר של 3 סלעים [סוג של מטבע] בשבוע, והוא נהג להשתמש בסלע אחד לצורכי קניית מזון, סלע אחד להוצאות מלבוש, וסלע שלישי הוא חילק בין תלמידי חכמים אחרים שהיו זקוקים לתמיכה כלכלית למחייתם.

רבי מאיר נשאל מדוע אינו דואג לאגור מעט ממונו כדי לדאוג שתהיה לבניו ירושה שתסייע להם כלכלית. ורבי מאיר השיב כי אם בניו יהיו צדיקים אינו צריך לדאוג להם, שהרי דוד המלך כבר אמר (תהלים לז כה): 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם'. ואם לא יזכה כי בניו יהיו צדיקים, אין לו ענין לאגור את ממונו עבור אויביו של הבורא יתברך.

מהדברים עולה כי רבי מאיר נהג לחלק 33% מהכנסתו לצדקה, ולכאורה הדבר קשה שהרי נאסר לחלק יותר מאשר 20%.

הגבורת ארי (תענית כד. ד"ה הוו) תירץ שאכן בגמרא (ערכין כח) מבואר שנחלקו האם תקנת אושא נפסקה להלכה למעשה, ומשכך מצינו חכמים שונים שלא קיימו תקנה זו משום שסברו שלא נפסקה להלכה. וראה להלן כיצד נפסקה להלכה בימינו.

האם הסיפורים הללו היו לפני תקנת אושא?

הרש"ש (תענית כד. ד"ה שם אלעזר) כתב שאמנם בגבורת ארי הבין כי הסיפור של רבי אלעזר איש ברתותא היה בתקופת האמוראים, אולם נראה כי מדובר בתנא המופיע במשנה (ערלה פ"א מ"ד; אבות פ"ג מ"ד; טבול יום פ"ג מ"ד) וכן כתב בסדר הדורות שהסיפור בגמרא הוא על התנא. ומשכך יתכן שהסיפור היה לפני תקנת אושא. [למעשה במשנה (טבול יום פ"ג מ"ד; ובגמרא פסחים יג.) מבואר כי הוא תלמידו של רבי יהושע, שהיה לאחר תקנת אושא, אולם לפי מה שמבואר בירושלמי כי תקנת אושא נשכחה, וחזרו ויסדו אותה בתקופת רבן גמליאל שהיה בתקופת רבי עקיבא ורבי יהושע, ניתן לומר כי המעשה בגמרא כמו גם הנהגתו של רבי מאיר היה עוד לפני שחזרו ויסדו את התקנה בימי רבי עקיבא ורבי יהושע רבותיהם של רבי מאיר ורבי אלעזר איש ברתותא].

הלכה למעשה

הבית יוסף (יו"ד סי' רמט סעיף א) עמד על כך שהרמב"ם (מתנות עניים פ"ז ה"ה) פסק שחומש הוא מצוה מהמובחר ולא כתב שיש בכך איסור [ורק בהלכות ערכין (פ"ח ה"ה) הזכיר שיש גם איסור]. והוכיח הן מנוסח הבבלי (כתובות נ.) והירושלמי (פאה פ"א ה"א) שמלבד האיסור לתרום יותר מחומש, יש גם תקנה של אושא שמצוה מהמובחר לתרום חומש.

השלחן ערוך פסק רק שמצוה מהמובחר לתרום חומש, אולם לא פסק שיש איסור לתרום יותר מכך. אך הרמ"א (יו"ד סי' רמט סעיף א; או"ח סי' תרנו סעיף א) הביאו להלכה. אך נראה מהבית יוסף ומסתימת הפוסקים שגם השלחן ערוך לא נחלק על כך שיש איסור, אולם לא הביא בשלחן ערוך משום שסבר שבהלכות צדקה אין איסור, וכפי שהזכירו הרמב"ם רק בהלכות ערכין ולא בהלכות צדקה. והוא רק הנהגה נכונה בהלכות דעות ומידות, והלכות אלו לא נשנו בשלחן ערוך.

אמנם בעל האור החיים (ראשון לציון יו"ד סי' רמז סעיף ב) כתב שהדין שאסור לתת יותר מחומש הוא רק כאשר אין דוחק גדול של עניים, אולם אם יש דוחק גדול של עניים מותר לתת יותר, ועל כך נאמר שאין אדם מעני מהצדקה, ויסמוך על הבורא שלא יקרה לו תקלה מנתינת הצדקה.

וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף סי' רמט סק"א) לבאר דברי הרמב"ם (פירוש המשנה פאה פ"א מ"א) שיש מידת חסידות לתת יותר מחומש, ומאידך הרמב"ם (ערכין פ"ח הי"ג) פוסק שאין לפזר יותר מאשר חומש. וביאר שאם אדם רוצה לחפש צדקה וחסד, ראוי לתת עד חומש מנכסיו, אולם הגיעו אליו אנשים רעבים או ערומים או נזקקים שחסר להם צרכים בסיסים, יש מידת חסידות לתרום להם גם יותר מחומש. ופירש כי הלשון המבזבז שנאמר בגמרא, או המפזר שנאמר ברמב"ם מורה שהוא עושה זאת בלי הכרח, אולם אם הוא עושה זאת מחמת הכרח שנמצאים בפניו עניים במצוקה, על כך לא נאמר תקנת אושא שאסור לתרום יותר. והובאה שיטה זו באהבת חסד (ח"ב פכ"ב; ובהערות שם).

תרומה בצוואה

בגמרא (כתובות סז.) נאמר כי תקנת אושא מתייחסת רק בחיי האדם, אולם כאשר אדם מחלק את רכושו בצוואתו, מותר לו לתרום גם יותר מחומש. וכן פסק הרמ"א. ובעל המשנה ברורה (אהבת חסד פרק כ אות א) כתב שגם בזה נחלקו האחרונים האם ראוי במותו לתת שליש מנכסיו או חצי, אך לא ראוי לתת יותר מכך.

אדם שיש לו פרנסה קבועה

בעל המשנה ברורה (אהבת חסד ח"ב פ"כ ה"ג) פסק שהאיסור הוא דוקא כשאין לאדם פרנסה קבועה, ובכל חודש הוא מסיים את החודש במאזן הכנסות אחר, וראוי שהוא שיאגור מעט לחודשים קשים יותר, אולם אדם שיש לו פרנסה קבועה ויציבה המספקת לדמי מחייתו, ונשאר בצורה קבועה עודף, מותר לו לתרום גם יותר מחומש ואין לו לחשוש שמא בחודש יהיו לו הפסדים לא צפויים. וכדוגמת רבי מאיר

ובפרט בימינו כאשר אדם שכיר בעבודה קבועה ויציבה והוא משתכר שכר המספיק היטב לצרכיו הבסיסים, ויש לו בטחונות רבים כדוגמת פנסיה ודמי אבטלה ופיצויים למקרה שהוא יפוטר, וכן ביטוח למקרה שלא יוכל לעבוד מחמת נכות וכדומה, כפי שמחייב החוק, ובפרט אם יש לו ביטוח מנהלים משופר שמכסה היטב כל מקרה שעלול להיות, בודאי שיש מידת חסידות עם יתרום יותר מחומש, ואינו צריך לחשוש לדברים רחוקים.

כמה מותר לתרום להחזקת תורה?

השיטה מקובצת (כתובות נ.) כתב כי האיסור לבזבז עד חומש, הוא רק לצדקה רגילה או לשאר מצוות, אולם להחזקת תורה מותר לתרום יותר. וכן פסקו להלכה החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סי' רמט סק"א; פתח עיניים ב"ב י.) ובעל המשנה ברורה (אהבת חסד ח"ב פ"כ ה"ד) וביארו שלכן יש היתר לחתום על חוזה שותפות של יששכר וזבולון שבו הזבולון מתחייב לתת 50% מהכנסותיו ליששכר. ולכן רבי מאיר נתן שליש מהכנסותיו לתלמידי חכמים נזקקים.

סיכום

נראה להלכה שגם לעדות המזרח נהגו שלא לתת יותר מחומש, אף שהדבר הוזכר רק ברמ"א, נראה שהשלחן ערוך גם אוסר לתת יותר מחומש. אמנם במקרה ויש מקרים דחופים לפניו, ונראה שהוא יכול לתרום יותר מחומש ולא ינזק, אפשר להתיר, וכדאי תמיד להתייעץ עם רב לפני שהוא תורם יותר מחומש, משום שאדם מבחוץ יוכל לראות את מצבו הכלכלי בצורה טובה יותר נגיעות אישיות.

החפץ חיים (אהבת חסד פרק כ) מונה מספר סיבות שבהם מותר לתת יותר מחומש:

• במקרה ומדובר בפיקוח נפש שבא לפניו, כלומר הוא אינו חייב לחפש האם יש מקרה כזה, אולם פקוח נפש שהגיע לפניו, עליו לתת יותר.
• אדם שיש לו יציבות כלכלית, ויש לו פרנסה מסודרת ומובטחת, והוא גומר את החודש תמיד, ונשאר לו עודף, אין בעיה לתרום את מה שנשאר.
• אדם העמל לפרנסתו ומחזיק תלמיד חכם בהסכם יששכר וזבולון, ובמקרה זה יש לחלוק את ההכנסה בין שניהם. ובכלל להחזקת תורה מותר יותר מחומש.

שלחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף א); אהבת חסד (ח"ב פ"כ).