מנהג כפרות – מהו? אסור או חובה? כיצד מבצעים אותו?

מנהג כפרות – מהו? אסור או חובה? כיצד מבצעים אותו?

מנהג כפרות הוא מנהג עתיק מתקופת הגאונים לפני כ1000 שנה, והובא בהלכה (או"ח ס'י תרה סעיף א). בקרב הראשונים ישנו מחלוקת כפי שנפרט להלן האם אסור לקיים מנהג זה, או שמא הוא מנהג ראוי ומומלץ.

האוסרים והמתירים

הרמב"ן (הובא בארחות חיים ערב יוה"כ סי' א) אסר לקיים מנהג זה. בדומה הרשב"א (ח"א סי' שצה) כתב שבזמנו היו עושים בעירו מנהג זה, והיו תולים את ראש התרנגול בנוצתו יחד עם ראשי שום ועוד כל מיני הבלים שונים, והוא ביטל את המנהג בעירו, אולם הרשב"א כתב בשבח המנהג ומציין שהמנהג מוזכר כבר בתשובות רב האי גאון [מגאוני בבל ד'תרצ"ט  939 – ד'תשצ"ח 1038)], וכל רבני אשכנז עושים מנהג זה. ונבאר להלן כיצד מתיישבת הסתירה בדבריו. טעם נוסף מובא בדברי האוסרים משום שאנשים עלולים לחשוב שהכפרות הוא סוג של קרבן, ויבואו להקדיש את הבהמה לקרבן, ואז יגיעו לאיסור חמור של מעילה בקדשים, או לאיסור החמור של הקרבת קדשים מחוץ לבית המקדש.

מאידך הובא מנהג זה בספרי ראשונים רבים, וכאמור הוזכר כבר בתשובות רב האי גאון כמנהג נכון וראוי. מעניין לציין כי ברש"י (שבת פא:) הובא מנהג זה שהיו עושים בעציץ.

להלכה השלחן ערוך (או"ח סי' תרה סעיף א) אסר לקיים מנהג זה. אולם הרמ"א (שם) כתב שיש לקיים מנהג זה, וכן כתב האר"י ז"ל (שער הכוונות ק. פרי עץ חיים שער כז פ"א) שיש לנהוג במנהג זה, למעשה גם הספרדים (בן איש חי שנה א' וילך סק"ב; יפה ללב ח"ג סי' תרה סק"א; כף החיים סי' תרה סק"ה; סק"ח; אור לציון ח"ד פ"ח אות א) נוהגים במנהג זה, והאור לציון כתב שהטעם שמנהג עדות המזרח במקום שנחלקו האר"י והשלחן ערוך נוקטים כאר"י. אמנם התימנים לא נהגו במנהג זה בין קהילת שאמי (שתילי זיתים סי' תרה) ובין קהילת בלדי (תכאלאל למהרי"ץ השמיט הכפרות), ורק בקהילת שערב נהגו כמנהגם שנהגו הכל ע"פ האר"י והקבלה. אלא שכתב הכף החיים שהספרדים נוהגים שלא לומר את הפסוקים, מלבד חלק מהספרדים האומרים רק את הפסוק נפש תחת נפש.

אולם חשוב מאד לדעת במנהג זה מהו העיקר ומהו הטפל.

טעם המנהג

המנהג כולל בתוכו כמה חלקים שונים:

א. עצם המעשה הוא מעשה שאמור לעורר את האדם לתשובה כאשר הוא חושב כי כל מה שעובר על התרנגול זה מה שהיה ראוי לעבור עליו מחמת חטאיו, והחמשת שחיטת העופות והטיפול בו יעורר את האדם להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה שלמה. ובזמן שחיטת התרנגול על האדם לחשוב כי מתקיימים ד' מיתות בית דין, כשהשוחט אוחז בצואר התרנגול יחשוב שהיה ראוי שיתקיים חנק, זמן השחיטה הוא הרג [בחרב], לאחר השחיטה כמשליך העוף לקרקע הוא סקילה, וכאשר מהבהב את הנוצות באש הוא שריפה. וע"י שהוא חושב על כך ושב בתשובה נמחלים עוונתיו.

ב. נתינת התרנגולת לצדקה או לתת את פדיון הכפרות לצדקה, ובזכות הצדקה נזכה לשנה טובה.

ג. תפילה ובקשה שאם נגזרה עלינו גזירה הגזירה יתקיים בתרנגול ואנחנו נזכה לחיים טובים, יחד עם אמירת פסוקי תחינה ובקשה, או פסוקים המעוררים את התשובה.

ד. עשיית פעולות שע"פ הקבלה והסוד יכולים לבטל גזירות רעות מהאדם ולגרום שיגזר עלינו שנה טובה, משום שכאשר נגזר גזירה רעה על האדם, לעיתים אי אפשר לבטל את הגזירה בלי שתצא לפועל, אולם כאשר ישנם זכויות רבות אם היא יוצאת לפועל על אדם אחר או בעל חי, נחשב שהגזירה התקיימה וכך מצינו כמה סיפורים בדברי חז"ל (ראה ירושלמי ברכות פ"א ה"א; ועוד) שהיה גזירה על אדם מסוים, ומחמת חסד או מצוה שהוא עשה, הגזירה התקיימה ברשע במקומו, ועל כך נאמר (משלי יא ח): 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו'. ולכן ע"י הכפרות בזכות הצדקה והחסד שבמעשה זה, התשובה שהאדם מתעורר, והתפילות והבקשות להשם, יתכן והאדם יזכה שגם אם נגזרה עליו חס ושלום גזירה רעה, היא תתקיים בתרנגול, והאדם יצא לחיים טובים.

אולם חובה לזכור, כי מטבע הדברים נפש האדם נמשכת למיסטיקה ולקיצורי דרך, והיצר הרע מנסה לשכנע את האדם לעשות פעולות טכניות שיכריחו את הבורא להעניק לו חיים טובים, כאשר למעשה עשיית הדברים בצורה כזו היא דרכי האמורי, ויש איסור לעשות אותם. מאידך כאשר אדם עושה מנהג מתוך מטרה לעורר את עצמו לתשובה, ולתת צדקה לנזקקים, ומתפלל לבורא עולם, אז עשיית הדברים כסדר המדוקדק שתיקנו לנו רבותינו בדורות הקדומים נחשב למצוה חשובה, והיא מביאה לנו את השנה הטובה וביטול הגזירות הרעות. (ראה חיי אדם כלל קמד סעיף ד; משנה ברורה סי' תרה סק"ב; כף החיים שם ס"ק יא).

ולכן נראה כי במקומות שהמנהג נהפך עם השנים לענין מיסטי בעלמא, כפי שהיה במקומו של הרשב"א שנלוה אליו תליית ראשי שום ועוד הבלים שונים, ביטלו הרשב"א אף שכתב שמקורו מרב האי גאון, ונהגו בו רבני אשכנז.

יתירה מזו כאשר אדם מנסה לכוון את הסודות הטמונים במנהג זה, אם אינו מקובל גדול סביר להניח כי רק יגרע ויזיק, ולכן יש רק לחשוב על הפעולות שהביאו הפוסקים לעורר את האדם לתשובה, חסד וצדקה עם הנזקקים, ותפילה ובקשה מבורא עולם שיחוס עלינו ויבטל מעילנו גזירות רעות, ויתן לנו חיים טובים, ולחשוב שאנחנו עושים את המנהג כסדר שהנהיגו הקדמונים ועל דעתם, ואז נחשב הדבר שכיוונו את כל הכוונות שתיקנו הקדמונים, שהרי עשינו את המעשה על דעתם.

יתירה מזו כאשר יש מצבים שונים שיש בהם מכשולות שונים בקיום המנהג כפי שנראה להלן, כתבו הפוסקים שהעיקר הוא רק התשובה הצדקה והתפילה, ולא הענינים ע"פ הקבלה, ויש לעשות בצורה שלא יהיו מכשולות אך לעשותו בצורה שיתקיימו עניני התשובה הצדקה והתפילה, וכפי שנפרט.

וכתב הבן איש חי (שנה א' פר' וילך אות ב) על כך שמשנים מהסדר שנמסר במקום שיכול לבא לידי תקלה חס ושלום: "ובטוחים בה' שהכל יקובל ויעלה לרצון לפניו כאלו נעשה הכל כראוי".

צורת קיום המנהג

ע"פ סדר האר"י ז"ל איש לוקח תרנגול ואשה לוקחת תרנגולת, ומסובבים סביב הראש, ואומרים את הנוסח כנהוג, ואחר כך מביאים אותו לשוחט ולעיני עושה הכפרות השוחט שוחט את הכפרות, ומטפלים בניקוי והכנתו לאכילה, ונאמרו בו כמה פרטי דינים כפי שמבואר לקמן, ולאחר מכן נותנים את העוף לעניים, או שאוכלים את העוף ונותנים את שוויו לעניים, וכפי שנפרט להלן. המשנה ברורה (סי' תרה סק"ב) כתב שהדבר אינו מקרי שהכל נעשה לעיני עושה הכפרות, משום שמוטל עליו לחשוב כי כל מה שעושים לבעל חי זה היה ראוי לעשות לו מחמת חטאיו. וע"י שהדבר מעורר אותו לתשובה והוא שב בתשובה שלמה, הוא מסלק את הגזירה מעליו, ואף שהגזירה חייבת לצאת מהכח אל הפועל, היא מתקיימת בתרנגול, והאדם זוכה לחיים טובים. המשנה ברורה מוסיף שהראשונים כתבו שזהו הענין של קרבנות והצורה שהם מכפרים. ולכן כתב הרמ"א (או"ח סי' תרה) שיש להסמיך את שחיטת הכפרות מיד לאחר סיבוב הכפרות ואמירת התפילה. [מקור הדברים הוא ברא"ש (יומא פ"ח סי' כג), ושם כתב שמיד לאחר שסומך ידיו על הכפרות ישחוט, משום שתיכף לסמיכה שחיטה. אולם אף שהאחרונים העירו על הרמ"א שאין לסמוך, לא העירו שבימינו אין צריך להסמיך, וצ"ע].

אולם בימינו ברוב המקומות אין אפשרות לראות את השחיטה עצמה, ומשכך חסר חלק גדול בענין של הכפרות, אולם לפחות האדם צריך לדמיין כיצד התרנגול תשחט.

חשוב להדגיש כי בימיהם הרגילות היתה שכל אחד מביא את העוף שלו לשוחט במשך כל השנה, ואנשים היו רגילים למראה השחיטה, אך בימינו אנו אדם שידוע שאם הוא יראה את השחיטה הדבר ישפיע עליו לא לטובה, בודאי אסור לו להכניס את עצמו למצב כזה שיכול לפגוע חס ושלום בכל עבודת השם שלו. ורק לאדם שמכיר את עצמו ויודע שהוא לא יתרגש ויוכל לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה מותר לו לראות את השחיטה עצמה.

זמנו בצורה המובחרת

הפוסקים (מגן אברהם סי' תרה סק"א; משנה ברורה סק"ב) כתבו שהזמן הכי מומלץ לעשיית הכפרות הוא לפנות בוקר של ערב יום כיפור, שהוא הזמן של רחמים ובזמן זה יכול האדם יותר בקלות לבטל את הגזירה, וכפי שמובא בזוהר (פנחס ריג.) שאשמורת הבוקר הוא הזמן שמידת החסד גובר בעולם. וכאשר שוחטים אותו בשעה זו יש צורך להפקיד שיהיה תאורה מתאימה שלא יהיה חשש נבילות בשחיטה. והביא המשנה ברורה שיש שנהגו לשוחטו לאחר תפילת השחרית שערב יום כיפור. אך מי שקשה לו או שיש חשש איסור בערב יום כיפור [כפי שיובא להלן] ניתן להקדימו בכל יום מעשרת ימי תשובה.

חשש נבילות

כיון שהזמן המובחר לשחיטת הכפרות הוא לפנות בוקר של ערב יום כיפור, וביום זה כל בני העיר היו באים אל השוחט של העיר, ומבקשים ממנו שישחוט להם את הכפרות [בפרט לנוהגים תרנגול נפרד לכל נפש], והשוחט קם מוקדם לפנות בוקר וצריך להספיק לשחוט עבור כולם, ויש גם מהומה ודוחק סביב ביתו, נוצר מצב שהשוחטים כבר לא יכלו לדקדק היטב במלאכת השחיטה, וכבר לא הרגישו את הפגימות בסכין מרוב דוחק. ולכן כתב המשנה ברורה שבמקום שיכול חס ושלום לצאת תקלה של איסור נבילה עדיף להביא את הכפרות לשוחט לפני ערב יום כיפור כאשר הוא יכול לשחוט בנחת ולבדוק היטב את הסכין כראוי, או לחילופין לעשות את הכפרות על כסף.

בפרט הזהיר המשנה ברורה כי במקרה שהשוחט הולך לביתו של כל אחד לשחוט החל מחצות הלילה, צריך להזהירו שישן היטב קודם תחילת הסבב, וכמו כן שיכין מלאי סכינים בדוקים מראש, שיבדוק אותם בנחת, ואחר כך לפני שחיטה יבדקם שוב.

באיזה מין מקיימים את המנהג

הצורה המובחרת לקיים מנהג זה הוא על תרנגול, משום שהתרנגול נקרא גם גבר, וגם האדם נקרא גבר, וע"פ הקבלה כאשר שוחטים את התרנגול לאחר שהאדם חזר בתשובה, וחשב שכל מה שקרה לתרנגול היה אמור לקרות לו, אם נגזר עליו מיתה הוא יכול לחול על התרנגול. (טור או"ח סי' תרה). ועוד משום שהתרנגול ובפרט לבן, הוא המין המובחר לאכילה. (כף החיים סי' תרה ס"ק יט). טעם נוסף שהוזכר בפוסקים שמנהג לקחת תרנגול הוא משום שהוא הזמין ביותר בבית.

המשנה ברורה (סי' תרה סק"ד) כתב שאם אין לו תרנגולת יקח אווז או כל ציפור אחר, והביא את דעת הלבוש (סי' תרה סעיף א) שיכול לקחת גם דג. אולם המשנה ברורה כתב שאין לקיים מנהג זה ביונה תור כבש עז או עגל, כיון שמינים אלו קרבים על גבי המזבח, והאדם עלול לטעות שהוא מקדישם לקרבן.

אמנם באור לציון (ח"ד פ"ח אות א) כתב אין לעשות על דג, כיון שאי אפשר לעשות בדג ד' מיתות בית דין הנעשים בעוף כשמכינו לאכילה, ואילו דג נברא בצורה שאינו מצריך תיקון והוא מעין עולם הבא, ואינו מתאם לכפרות.

כמו כן יש מעלה בתרנגול לבן כיון שכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, הרי שהלבן מרמז על כפרת עוונות, אולם אסור לחפש דוקא לבן וכן לשלם עליו יותר, כיון שהוא מדרכי האמורי לעשות סגולות דוקא בתרנגולת לבנה.

אמנם החיי אדם (כלל קמד סעיף ד; הובא במשנה ברורה סי' תרה סק"ב; ובכף החיים שם ס"ק יא) כתב שבמקום שיש חשש לתקלות שונות, עדיף לעשות את הכפרות על כסף ולא לקחת כלל בעל חי. ויש להוסיף על כך כי בימינו שאין רואים את השחיטה וכו', חסר חלק גדול מהענין על עוף, ובפרט במקום בלי פיקוח ראוי שלא ברור שאכן העופות נשחטים בסוף, ושלא עושים על אותם עופות כפרות רבות, ועוד חששות. וכתבו האלף המגן (סי' תרה ס"ק יא) והיפה ללב (ח"ב סי' תרה סק"ב) ש"כסף" במילואו [כף סמך פה] בגימטריא "כפרה", ולכן במקום שאינו עושה בתרנגול יעשה בכסף.

כמה תרנגולות נצרכות למשפחה

המשנה ברורה (סק"ג) כתב שעדיף לקחת תרנגול לכל אחד, ואף בני משפחה אחת יעשו לכל אחד מבני המשפחה על תרנגולת נפרדת. אולם אם המחיר יקר וקשה, ניתן להסתפק בתרנגולת אחת לאנשים רבים, וכולם יעשו על אותה תרנגולת. אולם לאחר שעשו כפרות על עוף, שוב אף מי שדחוק אינו יכול עליו שוב.

וכתב המטה אפרים (סי' תרה אות ו) שקודם יעשה בעל הבית או מי שעושה הכפרות לעצמו, ולאחר שהוא התכפר יעשה לאחרים, כדי שיבא זכאי ויכפר על אחרים.

תרנגול או תרנגולת

הרמ"א כתב שנוהגים לקחת תרנגול לזכר ותרנגולת לנקיבה, ולאשה מעוברת לוקחים גם עבור העובר, ואם לא ידוע מין העובר לוקחים גם זכר וגם נקיבה. וכתב המשנה ברורה (סק"ג) כי במידה והעובר נקיבה אין צריך לקחת שני תרנגולות, אלא די בתרנגולת אחת לאמא ולעובר אף לכתחילה, ולכן במקרה ולא ידוע מהו מין העובר, די לקחת תרנגול ותרנגולת לאם ולעובר. אולם הביא שהאר"י הקדוש סבר שעדיף שיהיה תרנגול נפרד לעובר, ולכן עדיף לקחת לאמא 2 תרנגולות ותרנגול אחד, כדי שלאם תהיה כפרה בתרנגול משלה, ולעובר יהיה בתרנגול משלו, וכיון שיש ספק מה מינו לוקחים שנים.

פדיון כפרות או נתינת הכפרות עצמם לעניים?

המנהג המקורי הוא לתת את התרנגול עצמו לעניים, אולם אם השנים נוצר תחושת בושה בקרב העניים כי העשירים חוטאים ומניחים את כל העבירות שלהם על התרנגול, ואז נותנים לנו לאכול את החטאים שלהם, ואף שהלכתית אין שום בעיה לאכול את תרנגול הכפרות והעובדה שהגזר דין של האדם התקיים בתרנגול אינו גורם שום נזק למי שאוכל את התרנגול ובוודאי שאין שום שייכות לעבירות עושה הכפרות, מכל מקום כיון שבפועל העניים התביישו לקבל את הכפרות, תיקנו לעשות פדיון כפרות במקום, ולתת לעניים את שוויה האמיתי של התרנגול שעשו בה את הכפרות. אולם כתב המשנה ברורה (סי' תרה סק"ה) כי במידה והעני אינו מתבייש עדיף לתת לו את התרנגולת עצמה, כיון שבכך יש לעני אוכל הראוי כבר לאכילה לסעודת ערב יום כיפור, ואילו אם יתן כסף העני יצטרך לטרוח לקנות תרנגולת ולשחוט אותה. בימינו אנו הרבה פעמים העני מעדיף לקבל כסף ולקנות מה שנח לו, ואת סוג הבשר המתאים למשפחתו, ובכל מקרה העני הרי יקנה עופות שחוטים מוכנים לבישול, ואין טרחה גדולה ללכת לחנות לקנות. אמנם כאשר הכפרות מנוהל ע"י ארגון המחלק את התרנגולות לעניים כגון בית התבשיל, או ארגון המחלק אוכל לנזקקים בקביעות, אפשר להשאיר את העופות עצמם לארגון ובזה מקיימים את המנהג בצורה הטובה ביותר, ובפרט שהעניים אינם מודעים לכך שבשר התרנגול שמוגש להם הוא מכפרות ואינם מתביישים.

המשנה ברורה (סי' תרה סק"ו) כתב שמי שהיכולת בידו שיפדה את כל הכפרות בשווים ויתן לעני, אולם אדם שדחוק כלכלית יכול לתת פחות משוויה האמיתי. וכתב הכף החיים (סי' תרה ס"ק כט) שהיינו לפי השווי לאחר השחיטה, ולא כמה שהם היו שווים לפני השחיטה.

המשנה ברורה (סק"ז) כתב שאין לתת את פדיון הכפרות ממעות מעשר כספים.

טיפול במעי התרנגול

בכפרות נהגו לזרוק את המעיים למקום שעופות דורסים יקחו אותם ויאכלו אותם, כיון שהתרנגול דרכו לאכול מאכלים של אחרים והוא גזל, אנחנו מראים בכך שאנחנו מתרחקים ומואסים בדבר גזול, ומתעוררים לתשובה. טעם נוסף הוא משום שבכך אנחנו מרחמים על העופות הדורסים, ומאכילים אותם, וכאשר אנחנו מעוררים בקרבנו מידת הרחמנות, אנחנו זוכים שיעוררו עלינו רחמים בשמים. (משנה ברורה סי' תרה סק"ט).

בטור מבואר שהמנהג כולל את הכליות והכבד, וכן כתבו הפוסקים [מגן אברהם (סי' תרה ס"ק ו) אליה רבה (סי' תרה ס"ק ד) אשל אברהם (סי' תרה סק"ו) שו"ע הרב (סי' תרה סק"ו) מטה אפרים (אות יב) כף החיים (סי' תרה ס"ק לג)].

הנוסח

המשנה ברורה (סי'תרה סק"ג) כתב שזו ח ליפתי זו ת מורתי זו כ פרתי הוא ר"ת חת"ך, והוא המלאך הממונה על החיים, וע"י אמירה זו זוכים אנו . אולם יש להזהר שאין להתפלל למלאך או לכוון שהמלאך יפעל ע"י פעולות אלו, אלא התפילה היא רק לבורא עולם, אולם עשיית תשובה וצדקה ע"י מנהג הכפרות כאשר בוסח התפילה מרומז שם המלאך גורם לכך שהתפילה מתקבלת אצל בורא עולם והוא נותן כח למלאך להעניק לנו חיים לשנה נוספת.

הכף החיים (סי' תרה סק"ח) והאור לציון (ח"ד פ"ח) כתבו שיש מדקדקים לומר 'זה התרנגול ילך למיתה ואכנס אני לחיים', ולא 'ואני אכנס לחיים', משום שאם אדם יקרא את הנוסח שלא בפיסוק מודגש נכון ישמע כאילו אומר חס ושלום זה התרנגול ילך למיתה ואני - אכנס לחיים' ופותח פה לשטן שהתרנגול והוא ילכו למיתה חס ושלום.

צער בעלי חיים

שאלה: כיון שאפשר לקיים כפרות בתרנגול ובכסף, האם לא עדיף לקיים כפרות בכסף למנוע צער בעלי חיים?

תשובה: הצורה המהודרת לקיים כפרות הוא בתרנגולים, ולנוהגים ע"פ הקבלה הוא בדוקא, ולכן אין כאן אפשרות לבחור בשני צורות של כפרות, אמנם במקרה ויש חשש מכשול עדיף לקיים בכסף אף שלא מקיימים בו את כל עניני הכפרות. ולכן אילו באמת היה צער בעלי חיים והתעללות בתרנגולים אכן יש לעשותו בכסף, אולם בכל המקומות שהייתי בהם מעולם לא נתקלתי בצער בעלי חיים. מה שארגוני בעלי החיים מפרסים ועושים תעמולה, מגיע מכך שאדם שאינו מקיים מצוות הוא באמת לא עדיף מבעל חי, והם כופרים במציאות שהבורא נתן לאדם זכות לשלוט על בעלי החיים ולהשתמש בהם לצרכיו, והכפרות הוא שימוש סביר. ולא במקרה ארגונים אלו תומכים בצורה קבועה בשנאת עם ישראל, ובכפירה בבורא יתברך. ולא צריך להתרגש מתמונות שצולמו בזווית מעוותת או ממקרה חד פעמי של נער שעשה דברים שלא כדין.

שלחן ערוך (או"ח סי' תרה).