מי חייב בזרוע לחיים וקיבה, וכיצד מתנהגים עימו? [חלק ב]

מי חייב בזרוע לחיים וקיבה, וכיצד מתנהגים עימו? [חלק ב]

נושאי המאמר

במאמר זה נברר מי הם הפטורים מלתת זרוע לחיים וקיבה לכהן, מתי נותנים? האם הכהן פטור ממתנות או שהוא יכול לקחת אותם לעצמו? האם שותף הכהן גם פטור על חלקו? האם צריך לנהוג במתנות הללו מנהג חשיבות? מה דין הלוי? מה הדין בהמה שנטרפה? מה החיוב כשאנחנו רק מחמירים שהיא טריפה? ומה הדין כשהוא טריפה מדרבנן וכשרה מהתורה? האם גם כהנת יכולה לקבל מתנות? מה הדין בחו"ל האם גם צריך זרוע לחיים וקיבה? מתי צריך לתת את המתנות ומדוע? האם מותר לאכול מבהמה לפני נתינת המתנות? ומה דין האוכל? האם יש מנהג חסידות בענין? כיצד מוטל על הכהן לאכול את המתנות? האם מותר לו למכור אותם לנכרי או להאכילו לבעל חי? לכמה כהנים נותנים את המתנות? לאיזה כהן יש לתת את המתנות? האם יש עדיפות לכהן מסוים? מה הדין כשאין כהן בעיר?

מי חייב לתת זרוע לחיים וקיבה

לאחר שביארנו מהו זרוע לחיים וקיבה ובאיזה בעלי חיים הוא נוהג, במאמר זה נברר מי חייב לתת את המתנות ובאיזה מקרים פטורים מלתת אותו.

א. כהן ששחט בהמה, פטור מלתת מתנות זרוע לחיים וקיבה. במקרה זה אין כלל חיוב, ולא שהכהן חייב אולם מותר לו לקחת את המתנות לעצמו. ולכן גם במקרה והכהן היה שותף בבהמה גם השותף הישראל נפטר מלתת את המתנות גם על חלקו בשותפות. וראה להלן מה נחשב שותפות. בנוסף להלן נראה שיש דינים שונים כיצד לאכול את המתנות, במקרה זה אין שום חיוב לאכול את המתנות בצורה זו.

אולם חכמים לא רצו שכל איטליז יקח כהן יתן לו שותפות קטנה באיטליז, ויפטר ממתנות כהונה, ולכן תיקנו שכהן שהחל למכור בצורה קבוע חייב מיד לתת את המתנות. במידה והוא החל למכור בצורה אקראית - זמנית, עד 3 שבועות מותר לו למכור בלי לתת מתנות, אולם החל מהשבוע הרביעי הכהן שוחט ומוכר את הבשר שהוא שוחט, חייבוהו חכמים לתת את המתנות לכהן אחר. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף כד).

ב. לוי ששחט בהמה, יש ספק האם הוא חייב במתנות אלו, ולכן הוא אינו חייב לתת, אולם במקרה והכהן חטף ממנו את המתנות יש מחלוקת האם מוציאים את המתנות מידיו של הלוי, לעדות המזרח אין מוציאים את המתנות מידיו של הכהן, ואילו לאשכנזים מוציאם את המתנות מידיו של הכהן. [המחלוקת הוא כללית במקרה שיש ספק האם יש חיוב, והכהן תפס את המתנות]. (שו"ע ורמ"א יו"ד סי' סא סעיף כג). אולם אין אפשרות להביא ללוי מתנות, ואם הביאו ללוי על הלוי להעבירו לכהן.

ג. ישראל הנשוי לכהנת ששחט בהמה, אינו חייב לתת מתנות, ודינו ככהן לענין זה.

ד. בן פקועה, במקרה ונמצא ולד חי במעיה של הפרה אין צורך לתת ממנה מתנות כהונה אלו. וכתב (פרי חדש יו"ד סי' סא ס"ק יא) שאף ששוחטים את הולד מדרבנן, אין חיוב לתת את המתנות. אך הכנסת הגדולה (יו"ד סי' סא ס"ק ה-י) והפרי מגדים (משב"ז יו"ד סי' סא סק"ח) הסתפקו בדבר וכתבו שאין הבעלים חייב לתת את אם הכהן תפס אין מוציאים מידו.

ה. חו"ל, בהמה שנשחטה בחו"ל יש מחלוקת האם יש חיוב לתת מתנות כהונה אלו, וראה להלן מה שהרחבנו בנושא.

ו. טריפה, בהמה שאינה ראויה הלכתית לאכילה אין בה חיוב מתנות, ולכן בהמה שנמצאה טריפה אין צורך להביא את המתנות לכהן, אולם בהמה כשרה שאינה מיועדת לאכילה מכל סיבה, חייבים לתת את המתנות לכהן, ואסור למשל לתת את הבהמה בשלמותה לכלבים לאכול. ולהלן נרחיב מה הגדרה של אינה ראויה הלכתית.

חו"ל

נחלקו בגמרא האם מתנות כהונה נוהגות בחו"ל, ופסקו רוב הראשונים שהם נוהגות, וכן פסקו השלחן ערוך (יו"ד סי' סא סעיף כא) והחכמת אדם (שערי צדק משפטי ארץ פ"ח ה"א) מעיקר הדין אך סיימו שלמעשה המנהג בחו"ל הוא להקל.

וכתב הפרי חדש (ס"ק לב) שמותר לאדם לתת בחו"ל ואינו דרך יוהרה. והגר"א (סק"כ ליקוט) כתב שהנותן תבא עליו ברכה. הפלתי (סק"ו) תמה מדוע חסידים ואנשי מעשה לא נוהגים לעשות כן. וכתב שאולי בצירוף שאין לנו כהני חזקה, והביא שחתנו בנימין וואלף פרנקל בפדיון הבן שחט בהמה ונתן המתנות לכהן הפודה וחלק לחמיו רבי יצחק שפירא שאכל בשביל חמותו שהיתה כהנת. והביא שיש רבם שרוצים לזכות במצות, ולכן נותנים כסף למי שנוסע לארץ ישראל שיתן בשליחותם. [ודן אם ריחוק מקום נחשב איהו לא מצי למעבד].

בהמה שנטרפה

בהמה שנטרפה אין חייבים לתת לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה, והדבר נלמד מהפסוק שנאמר "את זובחי הזבח", שרק בשר הראוי לאכילה חייב במתנות אלו. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף ו). אמנם במקרה והבשר ראוי לאכילה אולם הוא נשחט לצורך האכלת כלביו או לשיווק לנכרים, מכל מקום יש לתת לכהן את המתנות קודם.

ונשאלת השאלה בימינו חלק ניכר מן הבהמות שאנחנו פוסקים שהם טריפה, אינם טריפה בוודאות, אלא שיש סירכא בריאה או בעיה נוספת שאנחנו לא בקיאים לדעת מתי היא טריפה ומתי אינה טריפה, ולכן אנחנו מעבירים אותו לשיווק לנכרים או לבעלי חיים, אולם מכיון שלפי האמת יתכן שהיא אינה טריפה לכאורה עלינו לתת לכהן את האיברים הללו, והוא ימכור אותם לנכרי או לאכילת בעלי חיים.

יתירה מזו במקרים רבים מהתורה ברור שהבהמה אינה טריפה אלא שיש דברים שחכמים קבעו שמדרבנן היא טריפה, האם במקרה זה נאמר שהבהמה נחשבת טריפה גם לקולא, וזה יתיר לנו להמנע מלתת את המתנות לכהן, או שמא חכמים החמירו שהיא טריפה שהיא אסורה באכילה, אולם לא תיקנו להקל שאין צורך לתת את המתנות לכהן.

יתירה זו לעיתים יש בענין מחלוקת, ומעיקר הדין ידוע לנו שהלכה כשיטה המתירה, אלא שהמנהג להחמיר כשיטה האוסרת, האם גם במקרה זה נוכל לומר שכיון שאנחנו מחמירים שהיא טריפה נוכל גם להקל מכח פסיקה זו ולהתיר לבעליו שלא לתת את המתנות לכהן.

במקרה ומצד הלכה היא ספק טריפה כתב הש"ך (יו"ד סי' סא סק"ג) שאין חיוב להביא את המתנות לכהן, כיון ויש כאן ספק נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה, ועל הכהן להוכיח שהבהמה כשרה, ורק אז יוכל לקבל את הזרוע לחיים וקיבה. ועל פי דבריו כתבו בעל האור חיים (פרי תואר סי' סא סק"ד) והפרי מגדים (משב"ז יו"ד סי' סא סק"ח; שפ"ד שם סק"ג) שאם נמנעים מלאכול אותה רק מחמת חומרא שמא היא טריפה, או מחמת שחכמים תיקנו שהיא טריפה יש לתת הזרוע הלחיים והקיבה כרגיל, משום שלמרות שהבשר הולך לשיווק לנכרי או לכלבים וכדומה, יש חיוב לתת הזרוע הלחיים והקיבה, ורק במקרה ויש ספק שמא הבהמה טריפה מהתורה יש חיוב לתת את המתנות.

וכן מדבריו נראה שאם האדם ירצה לתת לכהן את המתנות, הוא מקיים ספק מצוה. יתירה מזו אם הכהן תפס את המתנות, לדעת השלחן ערוך שבספק אם הכהן תפס אי אפשר לקחת ממנו, גם במקרה זה אין הבעלים יכולים לקחת אותם מידי הכהן. אמנם שיטת הרמ"א שבכל ספק אם הכהן תפס מוציאים מידו של הכהן את מה שהוא תפס.

אולם הפרי חדש (יו"ד סי' סא ס"ק יא) והכרתי (שם סק"ו) כתבו שאפילו אם רק מחמת חומרא אסור לאכול את הבשר, הוא בכלל המיעוט בפסוק, וכל בשר שאינו ראוי לאכילה, אפילו מחמת חומרא לא חל עליו חיוב מתנות כהונה. ולדעתם אין כלל אף ספק מצוה, ואין ענין לתת לכהן. והוסיף הפלתי שבמקרה והכהן אינו מחמיר חומרא זו, יש לתת את המתנות לכהן, אף שהבעלים אינו אוכל את הבשר מחמת חומרא זו. ולכן במקרה ויש בבהמה סירכא אשר לדעת השלחן ערוך היא אסורה, ואילו לדעת הרמ"א היא מותרת, אף שבעל הבהמה ספרדי מוטל עליו לתת אותו לכהן אשכנזי האוכל את הבהמה במצב זה.

מתי ראוי להפריש את המתנות

השלחן ערוך (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף ד) כתב שיש מצוה להפריד את המתנות מיד לאחר הבדיקה שגילתה שהבהמה אינה טריפה. ובכנסת הגדולה (יו"ד סי' סא הג' טור ס"ק יח) כתב שצריך להזדרז להפריש שמא יאכל לפני הפרשה ויהיה בנידוי [והיינו שהנידוי אינו רק אם אוכל את המתנות עצמו אלא אם אוכל לפני ההפרשה]. אך בעל האור החיים (פרי תואר סי' סא סק"ג) שהאיסור הוא רק מצד בל תאחר, אך אם רוצה לטעום מבית שחיטה של הבהמה [שיש ענין של בריאות לאוכלה מיד] וכדומה מותר ללא חשש.

האם מותר לאכול מבהמה שלא הופרשו ממנה מתנות

רוב הפוסקים פסקו שאין שום איסור לאכול אף לא מדרבנן, אלא שיש מצוה לזרז את ההפרשה מיד כשאפשר, ויש רק מנהג חסידות שיחזקאל הנביא נהג שלא לאכול מבהמה שלא ניתנו מתנות כהונה. (פרי חדש יו"ד סי' סא סק"י; כרתי שם סק"ה). והוסיף הפלתי (שם סק"א) שאף שיחזקאל הנביא היה בבבל, גם בחו"ל יש ענין להחמיר לאדם צדיק כיחזקאל הנביא שלא לאכול מבהמה שלא הורמו המתנות. ובכנסת הגדולה (יו"ד סי' סא הג' טור ס"ק יח) משמע שאף שאין איסור לאכול קודם הפרשת המתנות, חכמים נידו מי שיעשה זאת.

למי נותנים?

יש הלכה (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף ז) הנלמדת מהפסוק (דברי הימים ב' לא ד): 'לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה', שיש לתת את המתנות דוקא לכהן תלמיד חכם, כדי שע"י קבלת המתנות יוכל להתפנות לעסוק בתורה השם. אולם במקרה ואין כאן כהן תלמיד חכם או שאינו רוצה לקבל את המתנות בכל סיבה שהיא, יש לתת אותם לכל כהן אף שאינו בקי בתורה. וכתב הפתחי תשובה (יו"ד סי' סא סק"ב) שאף במקרה והכהן תלמיד חכם אינו נמצא כעת קרוב, ויש צורך להמתין לו, אין לעכב את נתינת המתנות, ויש לתת אותם לאיזה כהן שנמצא.

בנוסף נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף ח) שניתן לתת את המתנות גם לכהנת אף שהיא נשואה לישראל, ולא עוד אלא שניתן לתת את המתנות גם לבעלה בלי שהיא תקנה כלל את המתנות, משום שאשתו כגופו.

אך כהנת שהתגרשה ונבעלה לכהן נעשית חללה, חייבת לתת מתנות, וכן בעלה במידה ואינו כהן חייב לתת מתנות, כמו כן כהן שנישא באיסור לפסולי כהונה, בניו ובנותיו חללים ואין להם זכות לקבל מתנות, והם גם חייבים לתת מבהמותיהם מתנות. (רמב"ם ביכורים פ"ט ה"כ; פרי חדש יו"ד סי' סא ס"ק יב). אמנם הפרי מגדים (שפ"ד סי' סא ס"ק יב) הסתפק בכך, כיון שאפילו לויים יש צד שאינם חייבים במתנות.

במקרה ואין כהן בעיר, יש חיוב להעריך מה השווי הכספי של המתנות, ולתת לכהן את השווי כאשר יזדמן לעיר.

לגבי לוי אף שיש ספק האם הוא חייב במתנות, אין להביא לו מתנות אלו. (ש"ך יו"ד סי' סא ס"ק יב).

כמה נותנים לכל כהן?

יש הלכה שצריך לתת לכהן נתינה חשובה, ולכן אף שיש הרבה כהנים יש לתת לכל כהן איבר חשוב, בכבש או עז יש לתת לכהן אחד את כל הזרוע, אולם בשור שהזרוע גדול, ויש בו שני עצמות ניתן לתת לכל כהן עצם בפני עצמו עם הבשר שעליו. ובין בשור ובין בכבש או עז, את הלחי הימני עם חצי מהלשון לכהן, ולכהן אחר את החצי השני של הלחי, ולכהן נוסף את הקיבה. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף ט; פרי חדש ס"ק יד). וכתב עוד הפרי חדש שאף שיש ראשונים רבים שנראה מדבריהם שבזרוע של שור במידה והוא גדול במיוחד, וניתן לחלקו למספר כהנים וכל אחד יקבל מנה מכובדת ניתן לעשות כן, עדיף לחלקו לשנים כפי שפסק השלחן ערוך.

התנהגות הכהן ביחס למתנות

כהן שחטף מתנות אי אפשר להוציא אותם מידו, [הפרי חדש כתב שהוא רק למ"ד טובת הנאה אינה ממון, אולם הפלתי (ס"ק יז) כתב שרוב הפוסקים הסכימו שאינה ממון]. אולם אסור לכהן לחטוף מתנות, ויתרה מזו אף לבקש בפיו מהבעלים שיביאו לו את המתנות אין הדבר ראוי. ורק כשנותנים לכהן בצורה מכובדת את המתנות מותר לו לקחת אותם. אולם אדם שלא מכירים שהוא כהן, מותר לו לבקש את המתנות כדי שידעו שהוא כהן. אם יש מעט מתנות והרבה כהנים, הגרגרנים חוטפים או מבקשים מהבעלים שיבחרו בהם, אך הצנועים נמנעים מלהיות במקום החלוקה. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף יא; פרי חדש ס"ק יט).

כיצד אוכלים את המתנות?

יש מצוה לאכול בצורה של גדולה כדרך שמלכים אוכלים, אמנם הכהן יכול להכין את הבשר בצורה הערבה עליו ביותר, אם אין צורה מסוימת הערבה עליו מצוה להכינו צלי בחרדל שהוא צורת אכילתם של מלכים. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף יב). הפרי חדש והכרתי כתבו שאם המתנות נמכרו לישראל אין חיוב.

נפסק בשלחן ערוך שמותר להאכילו לכלבים או לנכרי. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף יג). וכתבו הש"ך (סק"ה) והפרי חדש (ס"ק כב) בשם המהרש"ל שההיתר הוא רק כאשר הבשר כחוש או הסריח. וביאר הפרי מגדים שהרי יש דין לאוכלו בצורה חשובה, ולהאכילו לנכרי או לכלב אינו אכילה שיש בה חשיבות.

שלחן ערוך (יו"ד סי' סא).