איסור העליה להר הבית בזמנינו

איסור העליה להר הבית בזמנינו

הקדמה

אמרו חכמים 'ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה', במאמר הבא נברר את השיטות השונות במקום המקדש, וקדושתו, ויהי רצון שבמהרה נזכה לעלות ולהראות בקדושה ובטהרה, ולעובדו שמה תמיד.

בעוונותינו הרבים בשנים האחרונות נפרצו י"ג פרצות בקדושת המקדש, ואנשים שונים מציגים היום חצאי דברים בענין העליה להר ה', ומנסים לזרות בלבול בענין. במאמר הבא ננסה לעשות סדר בסוגיות ההלכתיות, ויהי רצון שבזכות העיסוק במצות מורא מקדש, נזכה מהרה למי חטאת, להטהר ולהתקדש ולעובדו יתברך כדת וכדין בבית ה' אלוקינו.

אדגיש כאשר הזכרתי מדידות שונות, הם נעשו בצורה לא מקצועית על מפה ביתית, רק לקבל מושג בערך היכן דברים אמורים. ופשוט שאינם מדויקים כלל.

דין ג' מחנות

יש מצות שילוח טמאים מחוץ למחנה. ויש ג' מחנות: א. מחנה שכינה והוא מקום המשכן, והתחייבנו לשלוח ממנה טמא מת. ב. מחנה לויה והוא מקום אהלי בני לוי במדבר, והתחייבנו לשלוח ממנה טמא בטומאה היוצאת מגופו [קרי, פולטת שכבת זרע, נדה, זב, זבה, מצורע, יולדת]. ג. מחנה ישראל והוא מקום אהלי בני ישראל בתוך הענן, והתחייבנו לשלוח ממנה מצורע.

אף קדושת ירושלים נחלקה לג' קדושות, מקום העזרה הוא מחנה שכינה. כל הר הבית הוא מחנה לויה. וכל ירושלים הוא מחנה ישראל. [זבחים (קטז:) רמב"ם (ביאת מקדש רפ"ג); בית הבחירה (פ"ז הי"א)]. ומדרבנן (זבחים קטז: רמב"ם ביאת מקדש פ"ג ה"ה-ו) משלחים עכו"ם וטמא מת ובועלי נדות מהחיל ועזרת נשים. ומדברי הראשונים משמע שבעזרת נשים הוא מדברי קבלה, והוא בכלל מה שדרשו חז"ל מקרא דדברי הימים 'ויעמוד יהושפט בחצר החדשה', 'שחדשו בה דברים, ואמרו שטבול יום לא יכנס למחנה לויה'.

לסיכום: מצורע, אסור להכנס לירושלים. טמא בטומאה היוצאת מגופו, אסור לעלות להר הבית. וטמא מת, אסור להכנס למקום העזרה מהחיל המקיף את העזרה ועזרת נשים ולפנים.

בזמן הזה

והנה מטומאת מת לא נוכל להטהר עד ביאת המשיח, כאשר הוא יזה עלינו מים טהורים, ולכן בזמן הזה פשוט שאין שום היתר להכנס למחנה שכינה. אמנם במחנה לויה, אף שכל אחד נטמא פעם אחת בטומאה היוצאת מגופו, ניתן טבילה במקוה. ולחלק מהראשונים צריך גם הערב שמש. אלא שצריך טבילה במקוה כשר מהתורה כטבילת נדה, ולהקפיד על חציצה וכו', כטבילה המחוייבת מהתורה. ולכן לכאורה טכנית ניתן להכנס עד מקום החיל ועזרת נשים.

חשש זיבה

אך זב צריך לשמור שבעה ימים נקיים וטבילה במים חיים, ובמקרה יש שחשש זיבה הטבילה מורכבת הרבה יותר ומצריכה הלכות רבות שאינם ידועות בציבור. לא נרחיב בכך במאמר זה האם חובה לחשוש לטומאת זיבה למי שלא ידוע לו חשש בענין.

צורת הטבילה

אמנם צריך להקפיד מאד בטבילה זו כדין טבילה מהתורה, ויש כמה פרטי דינים בטבילת טומאה היוצאת מגופו, ואין אנו בקיאים בהלכות אלו. ונעיר דוגמא אחת שעמד בה המנחת יצחק (ח"ה סי' א), ע"פ מה שפסקו המגן אברהם (סי' תנז סק"ח) והמשנה ברורה (שם ס"ק כא) לגבי חלת חו"ל הנאכלת לכהן שטבל לקריו, דעכ"פ צריך להזדרז לאוכלו קודם שיטיל מים, לפי שאם יטיל יש לחשוש שמא יש בהם מים חלוקים או עכורים. וממילא למעשה צריך לטבול סמוך להערב שמש, ולהמתין עד צאת הכוכבים בלי להטיל מים ואז לעלות, אך במציאות של ימינו שאי אפשר לעלות אלא בשעות הבוקר, אין אפשרות לטבול בצורה זו אלא אם טבל קודם הערב שמש, ולא הטיל מים עד הבוקר.

טעמי האיסור בזמן הזה

בראשית דברינו יש להעיר שיש ב' סוגיות נפרדות לחלוטין בעליה להר הבית בזמנינו. א. הכרעת פוסקי זמנינו שכל עליה להר הבית גם אם הוא בודאי מחנה לויה, יש בזה חשש של כמה איסורים חמורים של מורא מקדש, איסור לגרום הכנסת טומאה למקום המקדש, איסור לפני עור לא תתן מכשול, וחיוב ערבות. ב. עצם איסור כניסת טמא מת למחנה שכינה, שלמעשה אי אפשר לברר מקום שלכל הראשונים הוא מחנה שכינה, וכפי שנפרט.

והנה כל רבני זמנינו אסרו כל עליה להר הבית אף אם יוכח בבירור מהו מחנה לויה ומהו מחנה שכינה, משום שבמציאות בזמנינו כל עליה להר מצריך עלית כוחות הבטחון, וכן מושך רבים לעלות להר. כאשר רובם ככולם עולים בכל מקום שיחפצו, ואי אפשר להגבילם לעלות רק למקומות שהם מחנה לויה ולא מחנה שכינה, ואי אפשר להורותם לטבול כדין ושימתינו בטהרה להערב שמש, ובפרט שמשעת הטבילה עד העליה יזהרו מאד שלא תצא שום טיפת טומאה מגופם, ואם יראו איזה ראיה לא יעלו עד שיטבלו שוב, וימתינו להערב שמש. ובפרט אם יש חשש זיבה, ובכלל זה כל הנשים.

וכל זאת מלבד שרובם של העולים אינם מקפידים על מורא מקדש כדין, כמבואר במשנה (ברכות פ"ט מ"ה): 'לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר', כפי שנראה בברור בתמונות של העולים להר ה', כולל אנשים שטוענים שהם מקפידים על קלה כבחמורה עולים עם שקיות ניילון לרוב וקופסת שטריימל. שלא לדבר על שיחת חולין, ושאר דברים שאסור בבית הכנסת שנעשה בלי תנאי, ק"ו בהר הבית.

ומצד חיוב מורא מקדש עלינו לעשות ככל אשר יכולתנו שלא יכנסו להר הבית שלא כדין, וכן יש איסור לגרום להכנסת טומאה למקום המקדש, בין אדם טמא, ובין כלים ובגדים טמאים, וכן יש חיוב שילוח טמאים ועכו"ם מהחיל ופנימה, וכל מה שבכוחנו למנוע שלא יעלו למקום המקדש, ושלא יכניסו דברים טמאים למקום המקדש, בין ישראל ובין עכו"ם, מחוייבים אנו למנוע בכל כוחנו. ואם היה ידנו תקיפה, בודאי היה מוטל עלינו למנוע מכל האומות לעלות בהר ה', אלא שהורו לנו רבותינו שלא למנוע בכח עלית ישמעאלים להר משום התגרות באומות. אך פשוט שמוטל על כל אחד לעשות כל מה שבידו שיכול לגרום למעט כניסת אי מי למקום המקדש, ובפרט תיירים, וכוחות בטחון אף שאינם מבני ישראל, שלא לצורך פקוח נפש. וכל שכן מאחינו בני ישראל. וכידוע כמה שנים היה ההר סגור לביקורי תיירים וכל מי שאינו ישמעאלי, ורק בהשתדלות כמה מעוכרי ישראל נפתח ההר, והוא נאמד במעל 300,000 תיירים בשנה, ה' ירחם.

והנה ידוע מה שכתבו הקדמונים שכל יהודי קשור לקב"ה בל"ו קשרים, והם ל"ו כריתות שנצטוינו שלא לעבור עליהם. וכשנכשל ח"ו יהודי באיסור כרת, הרי הוא כורת את הקשר שבינו לבין בוראו.

ובעוונתינו הרבים רוב בני ישראל לא זכו לשמור תורה ומצוות, וניתקו כמה וכמה קשרים ביניהם ובין בורא עולם, אך בחסדי שמים אף לאותם הרחוקים מחיי תורה ומצות נשארו עדיין מעט קשרים, ועדיין נשארו קשורים בכמה קשרים לבורא עולם, ואף אם כבר אין קשר אמיץ בל"ו קשרים, והם כמו אבר מדולדל, מכל מקום יש מעט קשרים המחזיקים אותם שלא יודחו לגמרי, דהרי לא הקטירו קטורת, ולא טימאו מקום המקדש, ומסתמא אף אם עברו על חלק מאיסורי העריות רח"ל עדיין לא עברו על כל איסורי העריות.

וכל מי שיש בליבו מעט שבמעט מאהבת ישראל, הרי יתאמץ בכל כוחו להציל את אותם נשמות יקרות שנשבו, ש להציל את מעט הקשרים שעוד נשאר להם שבו הם קשורים לבורא עולם. וכמה חוסר אכפתיות מכלל ישראל וממורא מקדש צריך כדי לעודד אנשים לעלות, ביודעין שחלק ניכר מן העולים לכל הדעות לא יעלו כדין, ובכך לקרוע ולנתק מהם את אחד מהקשרים האחרונים שנותרו להם המקשרים את אחינו בני ישראל שלא זכו לאור תורה, מאביהם שבשמים.

מלבד מה שעליה להר הבית גורם להתגרות באומות, ואף בענינים אלו מחוייבים אנו לשמוע לקול השופט שבימיך באותה מידה שמחוייבים לשמוע בקולם בעניני הלכה.

והנה הכפתור ופרח (פ"ו ד"ה מסכת) לאחר שבירר את גבולות מקום המקדש לדעתו, כתב: ' אם כן אין לנו לקרב מפתח הר הבית ולפנים, כי משם והלאה הוא מחנה לויה '. וכן כתב שם בהמשך דבריו: 'אם כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים. וכן עמא דבר באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו [היינו שערי רחמים שבכותל המזרחי של הר הבית]. וכבר בקש מהאל יתברך שלמה בתפלתו (מלכים א' ח ט) שתקובל תפלת המקום ההוא'.

והוכיחו מכך האחרונים (דרך הקודש ר"ח אלפנדרי ועוד) שנהגו מקדם להתפלל דוקא מחוץ להר הבית, אף שיכלו לטבול, ואף שבעל הכפתור ופרח סבר כרמב"ם במקום המקדש, וכן סבר שהוא זיהה את שער שושן, ולדבריו הוא ידע היכן מקום המקדש, מכל מקום הוא סבר שאסור להכנס כלל להר הבית, אף אם נדע מהו מחנה לויה ומהו מחנה שכינה.

ובדרך הקודש כתב שטעם המנהג שהביא הכפתור ופרח שלא להכנס למחנה לויה אף בטבילה, משום סייג, ועוד משום שהארון טמון שם, ונהגו בו קדושה יתירה. והוא מנהג בטעמא ואין להתירו למי שקיבל עליו.

ורוב קרבנות הציבור באו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וידוע מה שכתב המהרי"ל (מנהגים, יום כיפור רמז יח), שרוב התפילות ביום כיפור נתקנו כנגד שעיר הפנימי המכפר על מי שנכנס בשוגג למקום המקדש, ורק מעט פיוטים על שעיר המשתלח המכפר על כל עבירות כלל ישראל, אף שבימיו כמעט לא התגוררו יהודים בירושלים, וגם הם נזהרו מלהכנס למקום המקדש, ומכל מקום ' בני חו"ל מבקשים להתכפר על בני ארץ ישראל אם טמאו המקדש, דכל ישראל ערבים זה לזה '. הרי שתיקנו את רוב התפילה בחו"ל על אותם מעט יהודים שחיו במסירות נפש בירושלים בתקופתם, והיו יראים ושלמים, ומסתמא לא עשו דבר שלא על דעת רבני ירושלים, ומכל מקום חששו שמא נכשל אחד מהם בטומאת המקדש, ועל זה יסדו את רוב הפיוטים, ולא על שעיר המשתלח המכפר על כל העוונות.

והמנחת יצחק (ח"ה סי' א) הביא את דברי ספר החסידים (סי' רט) שאין כח ביד הנכרים לחלל את בית ה' אלוקינו בלי שישראל מחללים אותם, ואותם פורצי גדר המקדש הם המעכבים את הגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו. ומי יודע כמה כח נותנים אותם המתפרצים לעלות בהר ה', לישמעאלים לטמא ולבזות את מקום מקדשינו.

מיקום הר הבית היום

לאחר הקדמה זו שבה הדגשנו שגם אם ימצא הדרך לדעת היכן הוא מחנה לויה והיכן הוא מחנה שכינה, עדיין יש איסור לעלות, נבאר מדוע בפועל עד ביאת המשיח אין שום אפשרות לדעת זאת ולהכריע בענין.

במשנה (מידות פ"ב מ"א) נאמר שהר הבית הוא ת"ק אמה על ת"ק אמה. והנה אורך חומות הר הבית לפנינו הם: אורך הכותל המערבי הוא 490 מטר, ואורך הכותל המזרחי שכנגדו 462 מטר, הכותל הדרומי 283 מטר, והכותל הצפוני 315 מטר. והיינו צורת טרפז. אורכו לשיעור החזו"א מעל 800 אמות, ולשיעור גרא"ח נאה כמעט 1000 אמה, ורוחבו לשיעור החזון איש בערך 500 אמה, ולגרא"ח נאה בערך 600 אמה. ובביאור ההפרש בין מה שמסרו לנו חז"ל לבין החומות שלפנינו, נראה ע"פ מה שכתב יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים פ"ה) שהורדוס הכפיל את שטח ההר לצד צפון, כשחידש את הבית.  ולפי זה החלק הנוסף הוא תוספת הורדוס ואין בו קדושה. אם כן אי אפשר לסמוך על כך לקבוע שאכן התוספת הוא בצפון.

מקום מחנה שכינה בתוך ההר

אך גם אם נניח שנמצא את הדרך לדעת בוודאות איזה 500 אמה על 500 אמה מתוך המתחם הם הר הבית המקודש, עדיין אין אפשרות לדעת היכן היה העזרה, וכפי שנבאר.

אף שנמסר לנו במסכת מידות תיאור ומידות המקדש לפרטי פרטים, מכל מקום במקום המקדש על ההר נמסר לנו רק ברמז (פ"ב מ"א) בכתב חידה: 'רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב. מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו'.

ובביאור דברי המשנה נחלקו הראשונים מהקצה אל הקצה. שיטת הרמב"ם (ביה"ב פ"ה ה"ו) המפרש לתמיד (כז.) המאירי (מידות שם) והכפתור ופרח (פ"ו) שהמשנה מסרה את מידת המקום הפנוי הריק בין כותל העזרה לחומות הר הבית, ונמסר שמספר האמות מכותל העזרה הדרומי, עד לחומת הר הבית הוא גדול יותר ממספר האמות שמכותל העזרה המזרחי עד לחומת הר הבית שבמזרח. וכן הלאה. ואף שלפי זה עדיין יש ספק גדול על חלק גדול מההר, נוכל לדעת שהעזרה נוטה להיות יותר בחלק שבצפון מערב ההר. ואילו דרום מזרח ההר הוא החלק היותר פנוי. ולמעשה יש בזה עוד מחלוקת אחרונים אם מחשבים את המידות מכותל עזרת ישראל או מכותל עזרת נשים.

אמנם שיטת רבינו שמריהו והרא"ש (מידות שם) וכן נוטים דברי רש"י (יחזקאל מ ב) להיפך שרובו של העזרה היה בחלק הדרומי של ההר, ואחר כך לכיון מזרח והיה רחוק מהצפון וביותר מהמערב. [ואכמ"ל להאריך בחשבון כל המידות עפ"ז].

לסיכום: שלדעת הרמב"ם יש מקומות בעיקר בדרום מזרח ההר שהם בודאי מחנה לויה ולא מחנה שכינה, באיזור שנמצא מסגד אל אקצה ומעט מעליו. אמנם לדעת הר"ש והרא"ש דוקא במקום זה יש יותר לחשוש שהוא מחנה שכינה. ולכן אדם שנכנס לשער המוגרבים היום, יש מחלוקת ראשונים האם הוא נכנס למחנה שכינה או לא. אולם יש לציין שאף לדעת הרמב"ם מעט מאד צפונית לשער המוגרבים הוא כבר ספק שמא שם היה החיל.

שיטת הכפתור ופרח

והנה שער שושן היה מכוון כנגד פתח ההיכל, וממילא אם נדע איה מקומו של פתח שושן, נוכל לדעת איה מקום ההיכל בהר.

וכתב הכפתור ופרח (פ"ו), 'מכל זה יראה כי מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית. עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית. ואם תחלק זה הכותל לשלשה חלקים יהיה זה הפתח בחלק הראשון מצד קרן מזרחי דרומי . וכו'. ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח שאמרנו עליו שהוא שער שושן כמטחוי קשת, יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם, וקורין להם ההמון שערי רחמים. והישמעאלים הורגלו בזה וקורין להם בא"ב אלרחמ"א'.

והנה מבואר שיטתו שהעזרה היה בשליש הדרומי של ההר, וכן מבואר ממה שכתב ששערי רחמים הם צפונית לשער שושן כמטחוי קשת, ושערי הרחמים הקרוי בפי הערבים בא"ב אלרחמ"א לכאורה ידוע לנו מקומו [מעט צפונית לכיפת הסלע, ואף שלא ידוע לנו ברור מהו שיעור מטחוי קשת, ברור ששער שושן הוא בחלק הדרומי של ההר]. ומאידך כיון שפסק כרמב"ם שהמקום הפנוי הגדול ביותר היה מצד דרום, צריך לומר שכל חצי ההר הצפוני הוא תוספת הורדוס, וממילא ביחס למידות הר הבית שהתקדשו, היה העזרה יותר קרוב לצפון מהדרום, אך ביחס לשרידי החומה שיש היום שמגיע עד קרוב לשער האריות, הוא בשליש הדרומי של החומה הקיימת.

[אורך הכותל המזרחי בערך 465 מטר, ולכן שליש הכותל היינו 155 מטר. וכנגדו בכותל המערבי הוא באמצע החלק המקורה שאנו מתפללים בו, וכיון שלשיטת הכפתור ופרח העזרה לאחר החיל והמעלות מתחיל לפחות במרחק של 209 אמות מהכותל הדרומי, יוצא שמקום קדש הקדשים לדעתו מצוי באיזה מקום כנגד הרחבה או החלק המקורה של מקום התפילה בימינו בכותל המערבי. וכן מסתבר לומר לדעת רש"י הר"ש והרא"ש שסברו שקדש הקדשים צריך להיות בחלק הדרומי של ההר].

אמנם למעשה החשבונות אינם עולים יפה, לפי מה שכתב הכפתור ופרח ששערי רחמים הם שערי הר הבית, וגם אם נניח ששער שושן היה בקצה השליש הדרומי של הכותל המזרחי, והיינו כ155 מטר מהכותל הדרומי, עדיין המרחק בינו לבין שערי רחמים הם כ225 מטר, ולשיטת הרמב"ם אי אפשר להרחיק את שער שושן כל כך מכותל העזרה.

ומכל מקום עלינו להזכיר שאף שהכפתור ופרח סבר שלכאורה הוא זיהה היכן מקום המקדש, הוא כתב שאסור לעלות כלל להר הבית, ושכן העיד שהיה המנהג בזמנו בירושלים לפני 600 שנה.

שי' הרדב"ז

הרדב"ז (ח"ב סי' תרצ"א) כתב: 'וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא '. והנה אם נקבל את שיטת הרדב"ז שאבן השתיה הוא תחת כיפת הסלע הקרויה בפיהם 'אלסכרא', ממילא אפשר לשער את מקום המקדש, שהרי אם נדע היכן קדש הקדשים ניתן לחשב את כל המידות.

אולם מקובל על כל גדולי ישראל שאין שום אפשרות לסמוך על דברי רדב"ז אלו, משום שתשובה זו מלאה בדברים שלא יתכנו וסתירות והיא תשובה משובשת כולה כפי שכל אחד יראה בחוש, וכיון שהתקבל בציבור כאילו יש מקור יהודי שכיפת הסלע הוא אבן השתיה, דבר שאין לו שום מקור יהודי מלבד הרדב"ז, חובה להדגיש את השיבושים הרבים בתשובה הנ"ל, וכי מוכח שהתשובה לא יצאה מידיו של הרדב"ז.

בתשובה הוא כתב שהכותל המערבי הסמוך לבאבאל קטאנין [לשער מוכרי הכותנה- שוק מוכרי הכותנה, ושער מוכרי הכותנה נמצא בחומת הכותל המערבי, והוא נמצא בין רח' הגיא [השוק שבין הכותל לשער שכם] לחלק הכותל המערבי המוסתר ע"י מבני הישמעאלים, כ70 מטר לאחר היציאה מרחבת הכותל] הוא כותל העזרה. וכן כתב שהכותל הדרומי שבדרומו עמק יהושפט שניכר שם אבני היסוד שהם אבנים גדולות, וששם בנין הנקרא מדרש שלימה הוא כותל העזרה מצד דרום. מאידך נקט שהכותל המזרחי שבו שערי רחמים הם כותלי הר הבית. והנה אף שכל המקומות שהזכיר ידועים ומוכרים לנו, נלאו כל האחרונים מהפאת השולחן (סי' ג סי"ב ובבית ישראל ס"ק כו) עד פוסקי זמנינו מלהבין את דבריו. שהרי מכיפת הסלע עד כותל המערבי יש בערך 100 מטר, וכיצד אפשר לומר שהוא כותל העזרה הרחוק מסוף בית קדשי הקדשים 11 אמה. וכן שהרי מכותל דרום שע"י בית טומאתם אלאקצא ושם הבנין הקרוי מדרש שלמה, הפונה לעמק יהושפט עד כיפת הסלע יש קרוב ל250 מטר, וכל רוחב העזרה מצפון לדרום לא היה אלא 135 אמה. ולמעשה כמעט כל הפוסקים נקטו שאי אפשר לקבל את דברי הרדב"ז הסותרים זה את זה.

ואמנם יש פוסקים בחו"ל שראו את דברי הרדב"ז, ולכן הורו שאסור להתקרב לכותל המערבי בלי טבילה, אולם כל פוסקי זמנינו הורו שכיון שהתשובה משובשבת ניתן להתקרב לכותל המערבי ואין צריך לחשוש לתשובה זו. ובודאי שאי אפשר לסמוך על תשובה זו להתיר איסור כרת, ולהחליט שמכל התשובה יש משפט אחד המוצא חן בענינו ואותו נקבל ושאר התשובה נחליט שהיא מזויפת.

יתירה מזו מדברי הרדב"ז נראה וכן מוכח מדברי הדרך הקודש (למהרח"א) והגהות חזון נחום (שם) שכל הנידון של הרדב"ז היה להכנס לבתים ועליות שבשוק מוכרי הכותנה, בצידו המערבי של הכותל המערבי. והיינו הרדב"ז לשיטתו שהכותל הוא כותל העזרה, והנידון היה להכנס לשם לאחר טבילה. ומי שנוהג להגיע לכותל המערבי ממילא מותר לו אף להכנס למקומות אלו.

ובפרט שהרדב"ז מסיים, ' הנה כתבתי לך טעם המנהג אבל אתה תהיה מן הנזהרים ולא תכנס לא לבית ולא לעלייה אם לא תהיה רחוקה מהכיפה הרבה '.

ולמעשה יש להעיר שכתב בתשובות והנהגות (ח"ג סי' לט) שהמתפלל ברחבת הכותל המערבי לא יכוון לכיון כיפת הסלע, לפי שקרוב לודאי שמקום המקדש אינו שם אלא יותר בדרום, והרחיב שהמקור לשמועה זו הוא מהישמעלים, ואין לכך מקור הלכתי מלבד הרדב"ז הנ"ל, והתשובה הנ"ל משובשבת ואי אפשר לסמוך עליה. וכן שמעתי מהגאון רבי דוד כהן שליט"א שאביו הגאון רבי יוסף כהן זצוק"ל היה מצדד את עצמו בנטיה קלה מאד לכיון דרום כשהיה מתפלל ליד רחבת הכותל המערבי, וכן ראיתי את הגאון שליט"א נוהג הלכה למעשה.

כניסה לכותל המערבי

והנה ע"פ דברי הרדב"ז הללו אסור להכנס לרחבת הכותל המערבי בלי להטהר מטומאה היוצאת מגופו, וכן פסק החכמת אדם (שערי צדק משפטי צדק פי"א ה"ח). וכן מפורסם שהיו גדולים כמהרי"ל דיסקין שחששו לזה.

אמנם הסכימו כל פוסקי זמנינו שכיון שמוכח במציאות שדברי התשובה הנ"ל לא שייכים במציאות, לא חששו לתשובה זו, ונהגו כמעט כל גדולי ישראל להגיע עד קרוב לכותל המערבי ממש.

אמנם יש שחששו שלא להכניס את אצבעותיהם לתוך חורי הכותל המערבי, משום שחששו שביאה במקצת שמיה ביאה, וחששו שגם עובי כותלי הר הבית נתקדשו. ונחלקוו בזה האבני נזר (יו"ד סי' תנ) והמהרי"ל דיסקין ועוד.

אמנם יש שחששו חשש אחר שלא להתקרב ממש לאבני הכותל, משום שהכותל בנוי נדבכים נדבכים, וכל נדבך נכנס מעט יותר פנימה כ2 ס"מ, ומעל לרחבה מצוי 11 נדבכים, ומתחתיו מצוי כ17 נדבכים, וממילא אם עובי חומת הר הבית נתקדשה, יש שחששו שנתקדש מתחילת נדבך התחתון של החומה, וקדושתו עולה עד הרקיע, ונמצא שאותו מעט שכל נדבך נכנס פנימה, צריך להכפילו בי"ז נדבכים, ולהתרחק מהכותל כשיעור הזה. אמנם יש שהתירו מכמה טעמים.

ובאמת מי שנטהר מטומאה היוצא מגופו יכול להתקרב לאבני הכותל, וכן להכניס אצבעותיו לכותל עצמו, שהרי הכותל עצמו אינו אלא חומת הר הבית ולא חומת העזרה, ועכ"פ אינו אלא מחנה לויה. אמנם כבר הרחבנו בקושי להטהר כדת וכדין.

סיכום

מהדברים עולה חומר האיסור לעלות להר הבית, ובזכות שעסקנו בסוגיה זו וניסנו לבאר מעט היכן היה מקום מקדש ה' אלוקינו, נזכה בקרוב לראות בבנינה, ונעלה אליה בקדושה ובטהרה, תוך דקדוק על כל הלכות מורא מקדש כראוי.

מידות (פ"ב מ"א); ר"ש רמב"ם רא"ש שם; רש"י (יחזקאל מ ב); זבחים (קטז:) רמב"ם (ביאת מקדש רפ"ג; בית הבחירה פ"ז הי"א); ברכות פ"ט מ"ה; כפתור ורפח (פ"ו); רדב"ז (ח"ב סי' תרצא); פאת השולחן (סי' ג סי"ב ובבית ישראל ס"ק כו).