האם מותר לקחת משכורת עבור לימוד תורה או ענית תשובות הלכתיות?

האם מותר לקחת משכורת עבור לימוד תורה או ענית תשובות הלכתיות?

שאלה: תלמיד חכם הוצע לו להיות רב של קהילה, התפקיד כולל למסור שיעורים בקהילה, ולענות על תשובות הלכתיות, אולם כדי שהרב יוכל לעבור לגור בקהילה הוא זקוק למקור פרנסה, לצורך כלכלת המשפחה, הוצאות המחיה, המגורים, ולכן נשאלת השאלה האם מותר לו לקחת שכר מכספי הקהילה/ העמותה/ המוסדות.

תשובה: שאלה זו מתחלקת לכמה שאלות נפרדות: א. האם מותר לקחת שכר על עבודתו כרב? ב. מאיזה קופה מותר לקחת? ג. איזה סכום מותר לקחת?

האיסור לקחת שכר

קיימים שני איסורים ליטול שכר, אחד מתייחס לנטילת שכר על לימוד התורה או עשיית מצות הכרחיות לטובת הציבור, והשני הוא איסור להפוך את התורה לקרדום לחפור בה. ונרחיב בכל אחד ואחד מהם.

האיסור ללמד בשכר

בכמה מקומות בש"ס מצינו איסור ללמד תורה בשכר:

בגמרא (נדרים לז.) מובא שיש חיוב ללמד תורה בחינם, וקיים איסור ליטול על כך שכר, משום שנאמר (דברים ד ה) 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה'', מה אני בחנם אף אתם בחנם. וראה להלן על איזה לימוד נאמר איסור זה. בנוסף שנינו במשנה (בכורות כט.): 'הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים'. והגמרא לומדת זאת מהדרשה הנ"ל מה אני בחינם אף אתם בחנם. ומוסיפה 'ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר, תלמוד לומר אמת קנה. ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור'.

במשנה מבואר שהאיסור אינו רק על לימוד התורה אלא גם על דיין או עד, וכן על הזיית וקידוש מי חטאת. והכל נלמד מפסוק זה. רש"י (קידושין נח: ד"ה בשכר) פירש מדוע מצוות אלו גם נאסרו: 'שכר לימוד המצוה הוא נוטל'. כלומר שהאיסור אינו על לימוד התורה גופא, אלא כל שכר שמשולם מחמת ידיעת החכמה של התורה אסורה, וההיתר הוא רק לקחת שכר על העבודה הטכנית. והדבר דומה לרופא שאסור לו לקחת על ידיעת החכמה, והשנים שהשקיע על רכישת החכמה והרשיון וכו', משום שהוא מצוה, אולם מותר לו לקחת שכר הטרחה וההוצאות ושכר בטלה.

אך המשנה ממשיכה ומפרטת שמותר לאדם לתבוע כל סכום שהוא ניזוק מחמת הלימוד, אף שמדובר בנזק עקיף, לדוגמא כהן שהזה מי חטאת וכתב הוא נטמא ואינו יכול לאכול תרומה טהורה, והוא נאלץ לקנות מאכלי חולין בכסף מלא, ומשכך הוא יכול לתבוע לא רק מאכל ומשקה ואף שמן לסוך בו.

מאידך מצינו בגמרא (כתובות קה.): 'אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה, לא רצו מוסיפין להם. לא רצו אטו ברשיעי עסקינן, אלא לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן'. וכן מבואר שם (קו.) שמגיהי ספרים בירושלים, תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה וקמיצה נטלו שכרם מתרומת הלשכה. ופסקו הרמב"ם (שקלים פ"ד ה"ד וה"ז). ומבואר כאן אף שצורך פרנסת אדם לשנה הוא 200 זוז כלומר 2 מנה, לדיינים נתנו מתרומת הלשכה הון רב של 99 מנה להם ולכל בני ביתם בהרווחה יתירה מאד, ולא עוד אלא שיש דין שאם החכם זקוק מסיבה מסוימת לשכר גבוה יותר, אולם אינו רוצה לקחת שכר כה מוגזם מהקדש, מחייבים אותו בעל כרחו.

עוד נאמר בגמרא (כתובות קה.) שקרנא היה נוטל מטבע מכל אחד מבעלי הדינים ודן אותם, והסיקה הגמרא שנטל שכר בטלה, ואף ששנינו בברייתא שמכוער דיין הנוטל שכר בטלה, כאן זה שכר בטלה המוכחת, שהיה מריח באוצרות יין, ופירש רש"י שעבודה זו היתה מצויה בכל יום, ולכן ניכר שהוא שכר בטלה. וכן רב חסדא כאשר ביקשו ממנו לדון, היה מבקש שישכרו אדם במקומו שיעשה את עבודתו.

היתר לימוד מקרא

והנה הגמרא (נדרים לז.) כתבה שעל לימוד מקרא מותר ליטול שכר, ונאמרו בגמרא שני טעמים מדוע הדבר מותר: רב אמר שכר שימור, ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים. ופירש הר"ן שרב סובר שמקרא מלמדים לקטנים וצריך הרב להשגיח עליהם שלא ילכו אנה ואנה, ולכן מותר לקחת שכר, אך משנה ושאר מדרשים שאין מלמדים לקטנים שהרי נאמר בן עשר למשנה, אסור לקחת שכר. ורבי יוחנן סבר שהאיסור הוא רק במה שלימד הקב"ה את משה, אך פיסוק וטעמים שהוא מדרבנן, מותר. בגמרא מבואר שההבדל הוא שלרב לגדול או בנוכחות האב השומר על הקטנים אסור לקחת שכר אף על לימוד מקרא, ואילו לדעת רבי יוחנן אין איסור בכך. ועוד שלדעת רב פיסוק וטעמים הם גם מדאורייתא, ויש בכך איסור. בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ג; הובא ברי"ף וברשב"א נדרים לז. וברא"ש בכורות פ"ד סי' ה) דרש חילוק זה מהפסוק שנאמר (דברים ד ה): 'ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים' מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן ת"ל 'חוקים ומשפטים', חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. ולשיטה זו אף אם מלמד המקרא עצמו, או שנאמר שפיסוק וטעמים דאורייתא, הדבר מותר.

בדרכי משה (אות ד) כתב ע"פ הגהות מימוניות (ת"ת פ"א) שכל דברי סופרים מותר ללמד כפי שמותר ללמד שכר פיסוק. אמנם בערוך השולחן (יו"ד סי' רמו סעיף יח) פקפק בהיתר זה, וכתב שרק שכר לימוד הניגון הותר שאינו מדאורייתא, אך כל דברי הסופרים הראהו הקב"ה למשה מסיני, ואיך אפשר לומר שאינו דאורייתא. וכתב שאולי יש לדחוק ולומר שהקב"ה רק הראהו אך לא נתן לו זאת במתנה, ולכן את זה מותר למסור בשכר.

כמי נפסק

הרמב"ן (בכורות פ"ד לו:) פסק כרבי יוחנן. וכן פסק הנמוקי יוסף (נדרים לז. והו"ד בבית יוסף יו"ד סי' רמו סעיף ה) שבמחלוקת רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ולכן מותר פיסוק וטעמים שהם מדרבנן. והוסיף שכן משמע שפסק הרמב"ם (ת"ת פ"א ה"ז; נדרים פ"ו ה"ז). אמנם בטורי אבן (ת"ת פ"א ה"ז) כתב שהרמב"ם פסק כירושלמי, ותמה מדוע לא פסק כבבלי.

הבית יוסף (יו"ד סי' רמו סעיף ה) כתב, שאף שהלכה כרבי יוחנן, מכל מקום הובא בטור טעמו של רב, שהרי אף רב יוחנן במקרה שמלמד קטן מותר בכל אופן משום שאף רבי יוחנן מודה ששכר שימור מותר. הלבוש (יו"ד סי' רמו סעיף ה) הוסיף שחלק משכר השימור כולל לחנך את הנערים שלא יעשו דברים רעים.

בימינו

בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ג; הובא ברמב"ן בכורות פ"ד לו: וברשב"א נדרים לז. ברא"ש בכורות פ"ד סי' ה) כתב שמה שבפועל רואים שמלמדי משניות נוטלים שכר הוא שכר בטלה. עוד כתבו הראשונים (תוס' נדרים לז. ד"ה מה; ר"ן שם; רא"ש בכורות פ"ד סי' ה, הובא בב"י יו"ד סי' רמו סעיף ה) בשם ר"י שבימינו מותר כיון שאין לו במה להתפרנס. והוסיף הרא"ש (בכורות פ"ד סי' ה) שאף מי שיש לו ממון ואינו צריך את השכר לפרנסתו, אם יש שכר בטלה המוכח, שמניח את עסקיו ועוסק בכך הדבר מותר. ומדברי הרא"ש משמע שההיתר הראשון הוא רק במי שאין לו ממון.

הלכה למעשה

למעשה השלחן ערוך (יו"ד סי' רמו סעיף ה) פסק שבימינו נהוג ללמד בשכר משום שאם אין לו פרנסה אחרת הדבר מותר, וכן אם הדבר מוכח שמניח את כל עסקיו ומלמד תורה הדבר מותר. והרמ"א הוסיף שכל מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו. אמנם הפני יהושע (כתובות קה. תוד"ה גוזרי) כתב שהתוס' (שם) נחלקו וסוברים שאף בגזירות דרבנן אסור ליטול שכר, אלא אם יש היתר אחר.

בערוך השלחן (שם סעיף יח) הוסיף שאף שהרמב"ם עזרו ה' להתפרנס מדברים אחרים כתבו הקדמונים שאלמלא היינו נוהגים כן כבר בטלה תורה מישראל. ובפרט כשאין לרב פרנסה אחרת שמעיקר הדין הדבר מותר. בנו התורה תמימה (דברים פ"ד הערה ה) כתב לבאר שאף שפיסוק וטעמים נמסר למשה רבינו לימודם אינם חלק מהתורה אלא הכנה והכשר כדי ללמוד את התורה נכון, וזהו ידיעה בעלמא שאפשר ליטול עליה שכר.

על מי האיסור

אמנם יש לדון על מי נאמר האיסור, האם האיסור הוא על הרב להתפרנס ממסירת התורה, או שיש חיוב להעביר את התורה בצורה של לימוד של חינם וכלשון המאירי מה אני בחנינה אף אתה בחנינה.

והנה נחלקו הראשונים כיצד הדבר נלמד מהפסוק, שיטת הרא"ש שהדבר נלמד כפי שמשה רבינו למד בחינם מה', כך גם עם ישראל למדו בחינם ממשה רבינו, וכך ראוי לנהוג לדורות. אך שיטת הר"ן שכפי שה' לימד את משה רבינו בחינם, כך הוא לימד את בני ישראל בחינם, וכך הם מצווים ללמד את הדורות הבאים בחינם. והובא בתפארת ישראל (בכורות פ"ד יכין אות כח) ועוד כשתי דעות, ולכאורה הספק הנ"ל תלויה במחלוקת זו. ובתורה תמימה (דברים פ"ד הערה ה): עמד על כך שלשון הגמרא (בכורות כט.) יותר נוטה שכל הגמרא מדובר על התלמיד, עליו מוטל ללמוד לימוד של חינם, ורק כשאנו מוצא מוטל עליו ללמוד בשכר, ומכל מקום כשהוא מעביר את הלימוד הלאה הוא חייב לעשות זאת בחינם. וכתב שכן משמעות הרמב"ם (ת"ת פ"א ה"ז).

קרדום לחפור בה

מעתה יש לדון מצד האיסור הנוסף, שנינו באבות (פ"ד מ"ה): 'רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם'.

וידועים דברי הרמב"ם החריפים הן בפירושו (אבות פ"ד מ"ה; נדרים פ"ד מ"ג) והן בחיבורו (ת"ת פ"ג ה"י-יא). ונביא את לשונו בחיבורו: 'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב'.

והנה הרבה קולמוסים נשתברו על שיטת הרמב"ם, אך בקצרה מרן המחבר אף שבכל מקום נקט את שיטת הרמב"ם כיסוד לדבריו, בספרו כסף משנה (ת"ת פ"ג ה"י) האריך לחלוק בחריפות על הרמב"ם שלא כדרכו, וכתב שדברי המשנה נאמרו רק על מי שלומד לשם כבוד או ממון, או אך אם למד לשם שמים ואי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר, מותר. ופירט שהיתר זה הוא בין אם המלמד נוטל שכר מהאבות ללמדם, בין אם מלמד את הרבים ונוטל שכר לקרב את הבאים לתורה ומצות, ובין אם נוטל שכר כדי לדון דין אמת לאמיתה. והראיה שאף הרמב"ם פסק את דברי הגמרא שדייני גזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה נטלו שכרם מתרומת הלשכה. וסיים מרן המחבר: 'ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום'. אך למעשה כתב מרן שבמכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, וכן נהגו כל חכמי הדורות, ואף אם נאמר שיש בכך איסור, יש בכך עת לעשות להשם הפרו תורתך, 'שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר'.

וכן הכריע להלכה המשנה ברורה (בה"ל סי' רלא סעיף א) שחובה על האדם שאין לו מקור פרנסה אחר, ליטול ממון מהציבור ולעסוק בתורה, והנוהג אחרת קורא לו המשנה ברורה האוחז בסכלות וחסרון החכמה, וגורם לעצמו כמה נזיקין ומכשולות, ומונע טוב מבעליו שיהנו מאת אחיו.

ובאגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קטז) כתב שהמחמיר על עצמו שלא ליטול ממון, הרי זה עצת היצר, וגורם לשכחת התורה, ורק בדורות הראשונים שהיו כמלאכים ויכלו לעסוק ביגיע כפיהם וגם להיות גדולים בתורה הותר הדבר, והאומר שהוא יכול להיות כמותם הוא מידת הגאוה, וגם לא מצוי נשים צדקניות שיסגפו את עצמם לכך. והנמנע מליטול הוא כנגד רצון ה' יתברך שימלא הארץ דעה.

העולה למעשה

העולה למעשה שמצינו כמה וכמה היתרים שכולם קיימים במקרה זה: א. נוטל שכר בטלה, וכיון שאין לו עיסוק אחר מוכח מילתא שזהו שכר בטלה. ויש הסוברים שאין לו עיסוק אחר הוא היתר בפני עצמו, אמנם לכל הדעות הדבר מותר כמבואר מסוגיית דייני גזירות, ומותר ליטול שכר בהרווחה ואין צריך לצמצם עצמו. ב. הרבנות כוללת עוד דברים, ואף להשגיח על הנערים שלא יעזבו את דרך השם ולהחזירם למוטב מותר ליטול שכר, וכל שכן ברבנות בימינו, ובפרט שהרבנות כוללת עוד הרבה ענינים אישים. ג. הרבנות כוללת לימוד מקרא ותרגום ועוד שעל זה מותר ליטול שכר. ד. הרבנות כוללת לימוד דברי סופרים שמותר ליטול שכר לרוב הדעות. [אף שהפני יהושע נחלק בהיתר זה]. ה. כיון שלשומעי השיעור הדברים הם בחינם, לדעת חלק מהראשונים אין איסור ליטול מהקופה. ו. ישנו עת לעשות להשם הפרו תורתך, ולכן בימינו זה עצת היצר להמנע מנטילת שכר.

ומעתה אם יש נידון מאיזה קופה לקחת יש לקחת את התשלום? כאן יש עדיפות אם התשלום יכול להגיע מכספי עמותה ולא ישירות מדמי החבר של הציבור. ואף כאי אפשר יש מעלה שלא יהיה חיוב עבור שכר הרב, שאף שזה מותר לכתחילה, כשאפשר שזה יהיה עקיף עדיף. אולם בכל מקרה שיהיה קושי בהשגת המימון ניתן גם לחייב כל חבר קהילה בתשלום ישיר לשכרו של הרב.

אבות (פ"ד מ"ה); נדרים (לז.); בכורות (כט.);  כתובות (קה.); ירושלמי (נדרים פ"ד ה"ג; הובא ברי"ף וברשב"א נדרים לז. וברא"ש בכורות פ"ד סי' ה); רמב"ם (שקלים פ"ד ה"ד וה"ז; ת"ת פ"א ה"ז; פ"ג ה"י-י"א; פירוש המשנה אבות פ"ד מ"ה; נדרים פ"ד מ"ג); שלחן ערוך (יו"ד סי' רמו סעיף ה); דרכי משה (יו"ד סי' רמו אות ד); ערוך השולחן (יו"ד סי' רמו סעיף יח); פני יהושע (כתובות קה. תוד"ה גוזרי); כסף משנה (ת"ת פ"ג ה"י); משנה ברורה (בה"ל סי' רלא סעיף א); אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קטז).