האם וכיצד מותר ללחוץ על לווה לשלם את חובו ע"פ ההלכה?

האם וכיצד מותר ללחוץ על לווה לשלם את חובו ע"פ ההלכה?

האם מותר ללחוץ על לווה לשלם את חובו כאשר הוא מתקשה לעשות זאת? מה מקור האיסור בכך? מה ההגדרה שהלווה אינו מסוגל לפרוע את החוב? מה הדין כאשר למלוה יש ספק האם ללווה יש אמצעיים לפרוע את החוב? האם ניתן להתנות מראש בשעת הלוואה שיהיה מותר לנגוש על הלוואה זו? מה הדין בחובות מחמת שכירות וכדומה? האם גבאי גמ"ח או מנהל עמותה שהלוותה כסף, יכול לנגוש את הלווה? האם ניתן לכוף את הלווה לעבוד או לפשוט יד כדי לפרוע את חובו? והאם הלווה חייב לעשות זאת מעצמו? האם ניתן לעכל את המשכורת כשהיא נצרכת לקניית מזון לאשה ולילדים?

מקור האיסור

נאמר בתורה (שמות כב, כד): 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה'. הגמרא (ב"מ עה:) למדה מכך: 'כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו - תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנשה'. כלומר אדם שיודע שהלווה אינו מסוגל לשלם את חובו, לא זו בלבד שהתורה מלמדת אותנו שאסור להפעיל עליו לחץ, אלא אף אסור לעבור לפניו כדי שהלווה לא יתבייש כאשר יפגוש את המלוה ואין בידו לשלם.

וכן פסק השלחן ערוך (חו"מ סי' צז סעיף ב): 'אסור לנגוש את הלווה לפרוע כשיודע שאין לו, ואפילו לה̤ראות לו - אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלווה ואין ידו משגת לפרוע'.

ויש לדון בהלכה זו בכמה נידונים, עליהם נרחיב במאמר הבא.

המסתפק אם ללווה יש לפרוע

ונשאלת השאלה מה הדין כאשר המלוה מסתפק האם הלווה יכול לפרוע את החוב, אולם כאשר הוא מסתפק האם הלווה יכול לשלם את החוב?

בפשטות כיון שהוא ספק איסור מהתורה ויש כלל ספיקא דאורייתא לחומרא, ולכן יש להחמיר ומחמת הספק לא לחוץ על הלווה.

אמנם מלשון השולחן ערוך שכתב  'אסור לנגוש את הלווה לפרוע, כשיודע שאין לו', משמע דוקא כשיודע שאין לו, וכן לשון הגמרא. וכן כתב כסף הקדשים (חו"מ סי' צז סעיף ב) שהאיסור הוא רק בודאי אינו יכול לשלם, אבל כאשר יש למלוה ספק מותר לנגוש בלווה שישלם. וכן כתב המנחת חינוך (פרשת אם כסף מצוה סז) שיתכן והתורה לא אסרה כלל כשאינו יודע מה מצב הלווה, כי אין אדם יודע מטמונותיו של חברו, ואם כן ברוב ההלוואות לא יהיה ניתן לתבוע את הלווה, ולכן אסרה התורה רק כשברור לו שמצבו של הלווה אינו מאפשר לו לשלם.

הלכה למעשה ראוי להחמיר בספק אלא אם יש עוד סיבה להתיר, למשל חובות שאינם ע"י הלואה וכפי שנפרט להלן, ובפרט בימינו יש סיבה חזקה להתיר ברוב המקרים וכפי שנפרט.

הגדרת מי שאין לו לפרוע

אולם עלינו להגדיר מה נחשב לווה שאין לו כדי לשלם. הכסף הקדשים הגדיר את הדברים שכל דבר שמסדרים לבעל חוב [דהיינו דברים שבית דין משאירים ללוה ואין רשות למלווה לגבות מהם] - נקרא 'אין לו'. וכל מה שיש לו מעבר לזה - נחשב 'יש לו', ומותר לנגוש בו.

ודין 'מסדרים' נפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' צז סע' כג): 'כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, מסדרים לבעל חוב. כיצד? אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת וכו', ונותנים לו מהכל מזון שלשים יום וכו' ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חודש וכו', ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויים לו לישן עליהם וכו''.

הש"ך (חו"מ סימן צז ס"ק יד) כתב בשם תשובת מהר"א ששון (סי' רטז) שאף מוציאים את הלווה מדירתו, ונותנים אותו למלוה, ויסוד הדין שלא משאירים ללווה את דירתו אמורה כבר בשו"ת הרשב"א (חלק א סי' אלף קמג), וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' קג סעיף ח), וכתב השער המשפט (סי' ס' ס"ק ד; סי' צז' ס"ק ג) שכן נוהגים בכל בתי דין שבישראל שמוציאים אדם מביתו. ולאור הדברים הללו כל לוה שיש לו דירה מותר לנגוש אותו, וללחוץ עליו שישלם אף שאין לו כסף ואפשרות לשלם מלבד אם ימכור את הדירה.

ואף לווה שדר בשכירות ואין לו דירה משלו, אך אם יש לו חפצים שהם יותר מהדברים ש'מסדרים' לו, נחשב שיש לו לשלם ואין איסור לנגוש בו. וכן אם נשאר לו כדי כסף יותר מהנצרך למזונותיו אף שהוא זקוק לכסף לצורך מזונות אשתו ובניו, אפשר לתבוע אותו שישלם. ובצורה רגילה יש ללווה יותר חפצים או אף כסף מהשיעור האמור, וניתן לתבוע אותו. ומה שיש לו מינוס בבנק זה חוב נוסף שהוא חייב, ומותר לתבוע אותו שישלם קודם חוב זה.

אמנם יש אפשרות להתנות בשעת הלוואה שלא יהיה בהלוואה זו דין 'מסדרין' כמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סי' צז סעיף כח): 'התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו קיים'. ובאופן זה יהיה מותר למלווה לנגוש ולומר ללווה שיפרע לו ממון כנגד שיעור הנכסים והחפצים שברשותו, אף אם מדובר בלווה שאין לו דירה משלו, ויש לו רק ריהוט בסיסי ביותר בדירה השכורה.

האם הלווה מחויב ללוות כדי לפרוע את חובותיו

שאלה נוספת שיש לדון בה היא, האם מותר למלווה לתבוע את הלווה שיקח הלוואה כדי לשלם את חובותיו, או שכל עוד והלווה אינו יכול להשיג את הכסף בעצמו, יש בכך איסור 'לא תהיה לו כנושה'.

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו לברר שאלה מוקדמת יותר, האם יש סמכות לבית הדין לחייב את הלווה ללוות מאחרים כדי לפרוע את חובותיו, וכן האם הלווה בעצמו מחויב מצד עצמו ללוות מאחרים כדי לפרוע חוב זה, או שמא כל שאין לו אפשרות להשיג את הכסף, אינו חייב ליטול כסף בהלוואה כדי לשלם את החוב?

השלחן ערוך (חו"מ סי' צט סעיף ד) פסק שאדם לא מחויב ללוות בריבית מאינו יהודי כדי לפרוע את חובותיו. ודייק מכך הפרישה (חו"מ סי' צט סעיף ד) שרק ללוות בריבית מאינו יהודי אינו חייב, אך אם הוא יכול להשיג הלוואה ללא ריבית הוא חייב ללוות כדי לפרוע את חובותיו.

מאידך במרדכי (כתובות רמז רה) מבואר שבית דין אינם כופים את הלווה ללוות כדי לפרוע חוב, ובדומה מבואר בשו"ת תשב"ץ (חלק ד טור ג סי' יז; וראה עוד הגהות מיימוני אישות פרק יב) שאין הלווה חייב ללוות כדי לפרוע חובו.

הלכה למעשה נראה שאדם שלווה מראש על דעת לגלגל את החוב – חייב לעשות זאת, ומותר למלווה לנגוש בו לגלגל את ההלוואה וללוות מאחרים בשביל לפרוע את חובותיו. וכן לווה שידוע שהוא רגיל 'לגלגל' את חובותיו, חייב לעשות כן, כיון שעל דעת כן הלווהו. אולם אדם שלווה חד פעמי על דעת שיהיה לו כסף להשיב את החוב, והתוכניות השתבשו אי אפשר לכפות עליו ללוות ולקחת חוב אחר, כדי לפרוע חוב זה.

האם יש אפשרות להתנות מראש שלא יהיה בהלוואה זו איסור נגישה?

נקודה נוספת שיש לדון עליה היא, האם מועיל שיתנה המלווה בשעת ההלוואה שיוכל לנגוש בלווה ולדרוש את חובו?

במקרה זה נראה שתנאי זה הוא בכלל התנאה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על מה שכתוב בתורה לא חל התנאי. [וראה שו"ת הריב"ש (סימן תפד)].

אמנם יש אפשרות להתנות שלא יהיה ללווה דין 'מסדרים לבעל חוב', ולכן בפועל הוא יוכל לנגוש בו, וכפי שביארנו שהיתר הנגישה תלוי במסדרים לבעל חוב.

חובות של שכירות דירה, שכר מלאכה וכדו'

נקודה נוספת האם האיסור נאמר רק בחובות של הלוואה, או שמא גם בחובות שנוצרו שלא מחמת הלוואה, למשל חוב של שכר דירה,  נאמר איסור זה?

כסף הקדשים (חו"מ סי' צז סעיף ב) כתב שהאיסור הוא רק בחובות של הלוואה, אולם חובות שלא נוצרו ע"י הלוואה לא נאמר איסור זה. אך סיים במילים: 'ואולי מכל מקום נכון ליזהר'.

הלכה למעשה יש להזהר גם בשאר החובות שלא לנגוש כאשר ידוע שאין לבעל החוב אפשרות לשלם, אולם כאשר יש רק ספק שאין אין לבעל החוב אפשרות לשלם ניתן להקל ולנגוש בו לשלם.

לתבוע ערב רגיל – דינו כחוב שלא מחמת הלואה, ובמקום שלא ידוע האם יש לערב אפשרות לשלם ניתן לתבוע אותו. אך ערב קבלן דינו כלווה רגיל שאסור לנגוש בו (עי' חו"מ סי' צז סעיפים יד; כט).

גבאי גמ"ח

יש להסתפק האם גבאי של גמ"ח [גוף חסד המעניק הלוואות ללא ריבית] התובע חוב מלווה שאין לו יכולת לשלם, עובר על איסור 'לא תהיה לו כנשה', או שמא כיון שאין הכסף שלו והוא אינו תובע את הכסף לעצמו אין בכך איסור.

האם הלווה חייב להשכיר את עצמו ולעבוד בשביל לפרוע את חובותיו?

שאלה נוספת שיש לעסוק בה הוא האם הלווה חייב להשכיר את עצמו ולעבוד בשביל לפרוע את חובותיו?

הנה זה ברור שאם יתבע המלווה את חובו בבית דין, אין לבית דין סמכות לכוף את הלווה להשכיר את עצמו לעבודה כדי לפרוע את חובותיו, כפי שנפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' צז סעיף טו). ומקור דין זה הוא בשו"ת הרא"ש (כלל עח סי' ב) מתשובת רבינו תם שביאר שלהכריח אדם להשכיר עצמו לעבודה, נידון כמכירתו לעבד, ודורשים מהפסוק ונמכר בגניבתו ולא בפרעון חובו, כלומר רק על גנב בתנאים מסוימים נתנה התורה סמכות לבית דין למוכרו לעבד למשך שש שנים, וגם כפיה לעבודה לזמן מסוים הוא בכלל מכירה לעבדות שאין לבית דן סמכות לעשות בכל מקרה אחר.

הרא"ש הוסיף שאף לדעת רבינו אליהו (מובא בתוס' כתובות סג) שחייב אדם להשכיר עצמו למלאכה כדי לדאוג למזונות אשתו, בכל אופן לווה אינו חייב להשכיר עצמו בשביל לפרוע חובו.

אולם עדיין יש לדון האם רק לבית דין אין סמכות לכופו למצוא עבודה כדי לשלם את חובו, אבל הוא מצד עצמו מחויב להשכיר עצמו לעבודה כדי לפרוע את חובותיו מדין 'לווה רשע ולא ישלם', כלומר אדם שאינו פורע את חובו הוא רשע, ועליו מוטל לעשות הכל להמנע מהגדרה זו. או שאף הוא אינו מחויב בזה, ורק מממון שברשותו שאינו נצרך לכדי חייו [ע"פ הלכות 'מסדרים לבעל חוב'] - חייב לפרוע.

בשלחן ערוך הרב (הל' הלוואה סעיף ה) כתב שאין חובה על הלווה להשכיר עצמו למלאכה. (ועי' חזון איש ב"ק סי' כג).

מאידך לדעת שער המשפט (סי' צז ס"ק ג) ומובא בפתחי תשובה (סי' צז ס"ק ה) הדבר תלוי במחלוקת הראשונים.

הלכה למעשה נראה שא"א לחייבו להשכיר עצמו, אבל ודאי שהלווה בעצמו חייב לעשות את כל ההשתדלות כדי לשלם את חובותיו.

גביה מכספים שהלווה נזקק להם לפרנסת ביתו

שאלה נוספת שיש לברר היא, האם לוה שחייב ממון לאחרים וברשותו סכום כסף שהרויח בעבודה שעבד, והמלווים רוצים לקחת את משכורתו, מאידך הוא טוען שצריך את הרווחים לפרנסת בני ביתו, והוא התאמץ לעבוד למען מזון משפחתו.

והנה כאמור אין אדם חייב להתחיל לעבוד בשביל לפרוע את חובותיו, אבל אם הוא ממילא עובד ומרויח כסף - בעלי החובות רשאים לגבות את המשכורת בחובם. ויש רק להשאיר את מה שהוא נזקק למזון למשך חודש וביגוד למשך שנה, אך בעלי החובות קודמים מצרכי מזונות אשתו ובניו, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' צז סעיף כג) שאין דין מסדרין למזונות אשתו ובניו.

אמנם יש לדון האם אדם לטעון כי הוא עובד רק כדי להשתמש עם הכסף לפרנסת אשתו ובניו, ולא לשלם לבעלי החובות. וצדדי הספק הם: האם נאמר שמכיון שהוא לא חייב לעבוד בשביל לשלם חובות, אז גם אם הוא עובד לשם כך – הנושים לא יוכלו לגבות את החוב לפני שישולם הכסף הנצרך לפרנסת אשתו ובניו, או שנאמר שכיון שאין דין מסדרים לאשתו ובניו - בעלי החובות קודמים.

באולם המשפט (חו"מ שם סעיף טו) חידש שהכסף שמרויח הלוה בעבודתו מגיע קודם לפרנסת אשתו ובניו, כיון שאינו חייב לעבוד בשביל לפרוע החובות, ורק כסף הנשאר מעבר לזה יוכלו בעלי חובות לגבות. והביא ראיה מהשלחן ערוך (יו"ד סי' רנג סעיף יב המובא להלן), ודבריו מחודשים, וראייתו צ"ע.

האם לווה חייב לפשוט יד כדי לפרוע חובותיו?

שאלה נוספת שנשאלת היא האם לווה שרואה שאינו יכול לשלם את חובותיו, האם הוא מחוייב לאסוף נדבות כדי לשלם את חובו, או שאינו חייב לעשות כן?

במנחת פתים ואולם המשפט (חו"מ סי' צז סעיף טו) כתבו שאין אדם חייב לאסוף כסף לפריעת חוב, וראייתם מדברי השלחן ערוך (יו"ד סי' רנג סעיף יב) שפסק כי עני שחייב כסף לאנשים וקיבץ תרומות, בעלי החוב אינם יכולים לגבות מכספים אלו, והוסיף הרמ"א שזה בתנאי שבשעה שהוא אסף את הכספים לא ציין שהוא חייב חובות לאנשים, משום שאם ציין גם שהוא חייב חובות, הכסף ניתן לו גם כדי שישלם את חובותיו. ומבואר שם שאם נתנו צדקה לאדם שחייב כסף לאחרים, אין בעלי החובות יכולים לגבות מכסף הצדקה שקבל. ומזה הוכיחו שאין אדם חייב לאסוף כסף כדי לפרוע חובותיו.

אמנם יש מקום לחלוק על ראיה זו, משום ששם רק מבואר שכסף שניתן לצדקה לצורך מטרה שיהיה למזונותיו של העני, בעלי החוב אינם יכולים לגבות אותו, אולם יתכן והוא חייב לאסוף כסף ולציין שהוא לחובותיו, וכפי שכתב הרמ"א שאם הוא ציין שהכסף מיועד לתשלום חובות, ניתן לגבות מכסף זה. ובנוסף לכך דעת הגר"א (יו"ד סי' רנג ס"ק יח) שחלק על השלחן ערוך וסובר שבכל מקרה בעלי חוב יכולים לגבות מכספי הצדקה שאסף הלוה.

ואכן בשו"ת מהר"מ שיק (או"ח סי' שלא) כתב שכיון שיש מצוה על בעל החוב לפרוע את החוב, הוא חייב לחזר על הפתחים לקיים מצוה זו שהיא מחויבת לאחרים.

וגם לדעת המנחת פתים והאולם המשפט הנ"ל יכול המלווה להתנות בשעת ההלוואה שאם הלווה לא ישלם, יצטרך לחזור על הפתחים [וצריך לכתוב זאת בשטר החוב בנוסח מחייב ומועיל].

סיכום

אסור לנגוש בלווה לשלם אם אין לו כיצד לשלם, במקרה ויש לו דירה אין בכך איסור, וכן במקרה שיש לו חפצים שניתן למכור אותם מעבר למה שנפסק בהלכה שמשאירים לבעל חוב, ובית דין אינו גובה ממנו. ולכן בימינו לא מצוי בעל חוב שאסור לנגוש אותו.

כאשר לא ידוע האם יש לבעל חוב כסף, יש ספק האם מותר לנגוש אותו, וכאשר יש עוד סברא להתיר ניתן להקל.

בחובות שלא מחמת הלוואה יש ספק האם יש איסור, וכאשר יש צד נוסף להתיר, אפשר להקל.

יש מקום לדון האם מנהל גמ"ח או גוף אחר שהלווה את הכסף מותר לו לנגוש, כיון שהחוב אינו אישית למנהל.

אי אפשר להתנות לפני הלואה שיהיה מותר לנגוש את החוב, אולם ניתן להתנות שבחוב זה לא תהיה אפשרות של מסדרים, ואז כמעט תמיד יהיה מצב שיש לבעל חוב מהיכן לשלם.

אי אפשר להכריח את הלווה לעבוד, או לקבץ נדבות, כדי לפרוע את חובו, אך ראוי לעשות כן.

שלחן ערוך (חו"מ סי' צז סעיף ב); אזמרה לשמך (גליון 96).