קבלת שבת מוקדמת

נושאי המאמר

האם ניתן לקבל שבת לפני הזמן שבה היא נכנסת ע"פ הדין? מדוע בלוחות זמן קבלת שבת מוקדמת יותר משקיעת החמה? והאם יש חובה להקדים את השבת לפני שקיעת החמה? כמה זמן חייבים להקדים קודם? ממתי ניתן לקבל שבת? האם חיוב קבלת השבת היא מהתורה? כיצד מקבלים שבת מוקדם? מה עושים כדי שיחול השבת? מה השבת המוקדמת מחייבת אותנו? האם זה משנה את היום, או שמא זה רק משנה את הדינים שמוטל עלינו להתנהג בהם? האם ניתן לקבל שבת או לתקוע בשופר לאחר קבלת השבת? האם ניתן להתחרט על כך? וכיצד?

מקור דין תוספת שבת

בגמרא (ראש השנה ט. יומא פא.) נאמר: 'תניא: 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' וכו', מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, תלמוד לומר תשבתו. ימים טובים מנין, תלמוד לומר שבתכם. הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש'.

מדברי הגמרא הללו למדים אנו שיש חיוב של תוספת שבת הן בכניסת שבת והן ביציאת שבת, ויש להקדים מעט את שבת לפני תחילת שבת, וכן לא להוציא שבת מיד בזמן אלא להוסיף עוד מעט.

בפשוטו הגמרא דורשת חיוב זה מהפסוקים ולכן הוא דין מהתורה, אולם יש שיטות הסוברות שהוא דין מדרבנן והפסוקים הם רק אסמכתא. (ביאור הלכה סי' רסא ד"ה 'יש אומרים').

כיצד מקבלים שבת?

והשאלה הנשאלת היא, כיצד מקבלים שבת? האם יש איזה פעולה שמוטלת עלינו לעשות כדי לקבל את השבת? למעשה לא התבאר בפירוש בגמרא האם צריך לקבל התוספת שבת באמירה בפיו דווקא, או שע"י פרישה ממלאכה לבד מקבל עליו את התוספת.

בפשטות נראה בגמרא שדי בזה שפורש ממלאכה ומוסיף מחול על הקודש, ואינו צריך לומר בפירוש בפה. ונפרט על כך בהמשך.

שיעור הזמן המחויב בתוספת שבת

נקודה נוספת שלא התבארה בפירוש בגמרא היא, כמה זמן חייבים לפרוש ממלאכה לפני תחילת השבת - כלומר לפני שקיעת החמה?

ונחלקו בזה הראשונים:

דעת התוספות (מו"ק ד. ד"ה 'די'; ר"ה ט. ד"ה 'ור"ע') שמספיק תוספת כל שהיא. וכן שיטת רבינו יונה (ברכות כז. ד"ה 'רב צלי', הובאו דבריו להלן).

אולם שיטת התוספות בביצה (ל. ד"ה 'דהא') והרא"ש (יומא פרק ח סי' ח) שיש שיעור לתוספת, אך לא התברר לנו מהו השיעור של תוספת שבת. ולשיטתם הוא לפחות שתי דקות לפני השקיעה.

במשנה ברורה (סי' רסא ס"ק כג) כתב שאין להמתין לרגע האחרון, ומי שמחמיר על עצמו ופורש ממלאכה חצי שעה או עכ"פ 20 דק' קודם השקיעה אשרי לו, שיוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. [ובחשבון כל השיטות בהרחבה עיין ביאור הלכה (סי' רסא ד"ה 'איזה זמן') ובמשנה ברורה (סי' רסא ס"ק כב)].

תוספת שבת מפלג המנחה שהיא רשות האם מקבלה בפה או שמספיק לפרוש ממלאכה?

הראשונים (ברכות כז.) עמדו על כך שישנם שני זמנים שונים לקבלת שבת, יש את הזמן המינימום שבו יש חיוב לפרוש ממלאכה זמן מועט לפני השקיעה, בין אם יש שיעור זמן ובין אם אין, ובמקביל אם אדם רוצה לקבל על עצמו שבת מוקדם יותר, הוא יכול לפרוש ממלאכה החל מפלג המנחה [שעה ורבע זמנית לפני שקיעה – הזמן המדויק מופיע בלוחות] ומאז מקיים מצות תוספת שבת.

ונראה שתוספת שבת המחויבת אינה צריכה קבלה, וכן משמע בגמרא (שבת קמח: ביצה ל.); וכן כתב בחיי אדם (שבת כלל ה), לדוגמא אם יש חיוב לפרוש משהו אותו משהו אינו צריך קבלה, וכן אם השיעור המינימלי הוא 2 דקות או 20 דקות, זמן זה אינו מצריך קבלה בפה.

אולם נשאלת השאלה האם כשמחליט לפרוש ממלאכה מפלג המנחה מקיים בזה מצות תוספת שבת? או שמא רק כשמקבל שבת בפה? או שמא אף אם מקבל שבת בפה אינו מועיל ואינו נחשב לקבלת שבת עד שיתפלל תפילת שבת? ונבאר את הספק בנידון זה.

בגמרא (ברכות כז.) נאמר: 'אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. רב צלי של שבת בערב שבת. אומר קדושה על הכוס, או אינו אומר קדושה על הכוס? תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. והלכתא כוותיה'. [פירוש: רב התפלל תפילת ליל שבת בערב שבת. רבי יאשיה התפלל תפילת ערבית של מוצאי שבגת בשבת עצמה. והסתפקה הגמרא כרב התפלל תפילת ליל שבת בשבת עצמה, האם הוא עשה גם קידוש על הכוס. והביאה הגמרא שרב נחמן בשם שמואל אמר שאדם יכול להתפלל את תפילת ערבית של ליל שבת בערב שבת, ויכול לעשות קידוש על הכוס, וכך נפסק להלכה].

בגמרא לא נאמר בפירוש ממתי בערב שבת ניתן כבר להתפלל ערבית, אך הראשונים (שם) פירשו את הגמרא שכוונתה היא שמפלג המנחה מיד אפשר להתפלל ערבית, ואחר שהתפלל מקיים מצות תוספת שבת. ובשעה זו יכול כבר לקדש על הכוס.

שיטת הריטב"א (שבת לה. ד"ה וכתב; ר"ה ח: ד"ה איזהו; תענית יב: ד"ה ואחר) שתוספת שבת היא רק על ידי תפילת שבת או קידוש.

וכן משמע משיטת רבינו יונה (פירושו לרי"ף ברכות כז.) שהבין מדברי הגמרא שניתן לקבל שבת רק ע"י תפילה, ומסיבה זו רב הוצרך להתפלל שמונה עשרה של תפילת ערבית מפלג המנחה. ואף שעדיין אי אפשר לקרוא קריאת שמע, ואינו יכול לסמוך גאולה לתפילה [לומר את קריאת שמע וברכותיה, בסמוך לתפילת העמידה], מכל מקום כיון שקיים בכך מצוה של תוספת שבת, הותר לו לעשות כך, וזה עדיף ממעלת להסמיך גאולה לתפילה [להתפלל ערבית כפי הסדר הראוי קודם קריאת שמע וברכותיה ואחר כך תפילת העמידה]. ומשמע שלולי שרב היה מתפלל תפילת העמידה של שבת לאחר פלג המנחה לא היתה לו אפשרות לקבל שבת קודם.

אולם ראשונים רבים סוברים שגם קבלת שבת באמירה, ויש הסוברים שאף בקבלה בלב מועילה.

להלכה פסק המשנה ברורה (סי' רסא ס"ק כא) שאם אדם קבל שבת בפה ואמר 'הריני מקבל עלי תוספת שבת', שוב אסור לו לעשות מלאכה. ונראה שאף מקיים מצות תוספת שבת.

אולם לגבי קבלה בלב בלי אמירה בפה, המשנה ברורה (שם; וסי' תרח ס"ק טו; וסי' תקנג סק"ב) הביא שאף שהרמ"א סובר שקבלה בלב אינה מועילה, דעת הב"ח והגר"א שהיא מועילה.

אמנם הלכה למעשה נראה שהמחלוקת הוא רק האם קבלה בלב מועילה כדי שלא יוכל לחזור בו, ואם קיבל עליו שבת בלב חייב לפרוש ממלאכה אף שמתחרט על קבלתו. אולם נראה שמצות תוספת שבת מקיים אף אם יכול לחזור בו, כל זמן שנמנע מעשיית מלאכה מחמת שרוצה להוסיף מהחול על הקודש. (ועי' פסחים נ:). [מלבד שיטת רבינו יונה והריטב"א הסוברים שאם לא קיבל שבת בתפילה לא קיים בכך שום מצוה].

האם תוספת שבת היא מהתורה

רבינו יונה (בפירושו על הרי"ף ברכות כז.) הסתפק האם מי שקיבל שבת מוקדם יותר מפלג המנחה, מעבר למינימום המחויב מצד העיקר הדין, האם תוספת זו היא מהתורה או רק מדברי חכמים. ולהלכה למעשה נחלקו בכך הפוסקים:

המגן אברהם (סי' רנג ס"ק כו) כתב שהתוספת נחשבת כשבת רק מדרבנן. ואילו רבי עקיבא איגר (הג' שו"ע סי' רנג סעיף ב מג"א ס"ק כו) תמה עליו שלכאורה הוא שבת מהתורה, אלא שהאיסור לחלל את התוספת היא איסור קל יותר של עשה ואינה בה עונש כרת כחילול שבת לאחר החשיכה. אולם רבי עקיבא איגר כתב שיתכן לומר שהתוספת מעבר למינימום היא דרבנן, וכפי שכתב הלבוש (סי' רסג) שהיא מדין נדר, אך כתב שהמרדכי (מגילה רמז תשצח) כתב שכל התוספת מהתורה.

המשנה ברורה (בה"ל סי' רסא סעיף ב ד"ה מפלג) הביא בשם הפרי מגדים שאם מקבל עליו שבת משקיעת החמה עד צאת הכוכבים של רבינו תם, אף לצד שאינו שבת, מכל מקום הוא יכול לקבל עליו שבת מהתורה בזמן זה, ומקיים את מצוות העשה של קבלת שבת. אולם מפלג המנחה ועד שקיעת החמה קבלת השבת הוא רק מדרבנן.

המתפלל מנחה סמוך לכניסת שבת כיצד יקיים מצות תוספת שבת?

נידון נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שבחלק מהמקרים ברגע שמקבלים שבת לא ניתן יותר להתפלל מנחה של יום שישי, ולכן צריך להתפלל מנחה לפני שמקבלים שבת בצורה כזו.

ונפרט את האופנים שמי שקבל שבת שוב לא יוכל להתפלל מנחה, והם:

א. קבלת שבת עם הציבור. כפי שכתב השו"ע (סי' רסג סעיף טו) שמי שקיבל שבת עם הציבור אינו יכול שוב להתפלל מנחה. אולם אם הציבור במקום שבו הוא נמצא קבל שבת והוא לא קבל שבת עמהם, [ואין מנינים נוספים שלא קיבלו שבת עדיין], אסור לו לעשות מלאכה משעה שהציבור קיבל עליו שבת, אך הוא יכול להתפלל עדיין מנחה.

ב. אשה שהדליקה נרות שבת. המשנה ברורה (סי' רסג ס"ק מג) פסק שאשה שהדליקה נרות אינה יכולה להתפלל מנחה ותתפלל ערבית שתים, ואף שאשה פטורה מתפילת ערבית  (משנה ברורה סי' קו סק"ד), במקרה זה היא חייבת להתפלל ערבית פעמיים כדי להשלים את תפילת מנחה שהיא הפסידה.

ג. קבלת שבת בפה. כתב המשנה ברורה (סי' קח ס"ק כה) שאם קבל שבת באמירת 'מזמור שיר ליום השבת' יתפלל מעריב פעמיים. ונראה מדבריו שבכל צורה שקיבל בפיו שבת, בין אם אמר הריני מקבל שבת, ובין אם אמר בואי כלה בסוף לכה דודי, ובין אם אמר את המזמור של מזמור שיר ליום השבת, ובין אם ענה ברכו יחד עם מנין של תפילת ערבית של ליל שבת, שכל אלו הם צורות של קבלת שבת, אינו יכול יותר להתפלל מנחה.

אמנם בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' כז) סובר שיחיד שקבל שבת יכול להתפלל מנחה לאחר מכן. ורק באופן שקיבל שבת יחד עם הציבור שוב אינו יכול להתפלל מנחה. [ביאור דברי הזרע אמת הוא ע"פ דברי הדגול מרבבה (סי' רסא) שישנם שני אופנים של תוספת שבת – אופן א' שמקבל רק תוספת שבת ולא את גוף השבת, ואופן ב' שמקבל גוף השבת. ובקבלת שבת של הציבור חל גוף השבת ולא רק דין של תוספת שבת. אולם יחיד יכול רק לקבל עליו דין של תוספת שבת ואיסור מלאכה, אך היום אינו נהפך לשבת, ולכן עדיין ניתן להתפלל מנחה. והדגול מרבבה ביאר בכך שלכן השלחן ערוך (או"ח סי' רסא סעיף ד) כותב שאסור לעשות עירוב לאחר שהציבור אמר ברכו, אף שהוא עדיין מוקדם, ואילו השלחן ערוך (או"ח סי' שצג סעיף ב) התיר לערב לאחר שקיבל את השבת, משום שבמקרה הראשון יש קבלת שבת עם הציבור, והיום השתנה ליום השבת, ואילו במקרה השני חל רק איסור מלאכה ומצות תוספת שבת שהרי מדובר בקבלת שבת של יחיד, ולכן עדיין ניתן לערב. (וכן כתב בשו"ע הרב סי רסא בקונטרס אחרון; ובה"ל סי' רסא סעיף ד' ד"ה 'אין מערבין').

למעשה נראה שאם עדיין לא התפלל מנחה, ורוצה כבר לקבל שבת, לא יקבל שבת בפה אלא רק יפרוש ממלאכה, ובזה יקיים מצוות תוספת שבת ויוכל להתפלל מנחה אף לדעת המשנה ברורה.

האם ניתן להתחרט על קבלת שבת מוקדמת?

דעת הלבוש (או"ח סי' רסג סעיף יז) שקבלת שבת מוקדמת מחייבת מדין נדר, ולכן אם אדם מתחרט הוא יכול להשאל עליו, ככל נדר שניתן להתירו אצל חכם (והובאו דבריו בפרי מגדים סי' רסג משב"ז סק"ג, ורעק"א סי' רסא).

הט"ז (או"ח סי' תר סק"ב) דן לגבי קהילה שלא היתה להם שופר בראש השנה שחל ביום חמישי ושישי, והציבור קיבל שבת, ואחר כך הגיע שופר לעיר, ופסק שם שיכולים לתקוע אף שכבר קיבלו שבת, משני טעמים: א. על דעת שיגיע שופר לא קיבלו עליהם הציבור את השבת. ב. במקרה זה הקבלה מבטלת את מצות השופר, ולכן אינה חלה. ונראה מהט"ז שהוא נחלק על הלבוש, ולכן לא הציע שיתירו את הנדר, וישאלו על קבלת השבת. וצ"ע.

לדברי הט"ז יש מקום לומר שאם אדם קיבל שבת ונזכר שטרם התפלל מנחה, שלא חלה הקבלה, והוא קבלה בטעות. אמנם יש מקום לחלק בין המקרים וצ"ע למעשה.

שו"ע (או"ח סי' רסא); אזמרה לשמך (גליון 99).