תובנות בחינוך מפרשת אמור- אפיון דמותו של מחנך ומשפיע

את אחד היסודות העיקריים המאפיינים את דמותו של המחנך למדנו בפרשתנו.
בפסוק נאמר: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא
יטמא בעמיו" (כא, א).
והקשו חז"ל (יבמות קיד, א. וכן בת"כ פרשתא יא) מה פשר הכפילות בפסוק "אמור"
"ואמרת"? הלא די אילו היה נאמר בפסוק "אמור אל הכהנים" וכו', ומדוע הוסיף וכפל הפסוק
שוב "ואמרת אליהם". ומבארת הגמ' (מובא בפירש"י כאן) שהדבר נועד "להזהיר גדולים על
הקטנים", כלומר, ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור.
מכאן אנו לומדים על האחריות המוטלת על המבוגרים, לדאוג לקטנים, לילדים הרכים,
לדעת להפריש אותם ולהרחיקם מכל דבר אסור ולמנוע מהם הליכה בדרך לא טובה.
לכן אומר ה' אל משה בכפל לשון: "אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם". "אמור
אל הכהנים" הגדולים, שינהגו כך וכך ויימנעו מזה ומזה. "ואמרת אליהם", כי את אותן
האזהרות שהם מוזהרים עליהן יש להנחיל לדור הבא. בקיצור – חובת החינוך.
יסוד גדול מונח כאן בכל הנוגע לבסיס הקשר וצורתו בתיווך שבין גדולים לקטנים,
משפיעים ומושפעים כמו אב ובניו, הרב כלפי תלמידיו. אם ירצה האדם להנחיל דרך ולהשפיע
על סביבתו, מוכרח הוא תחילה להשפיע על עצמו. אם חפץ הוא שדבריו יתקבלו אצל
השומעים, מוכרח הוא בעצמו להיות קשור עם תוכן הדברים ומיישם אותם, על אף שבודאי
מדרגות רבות קיימות אצל כל אחד בסולם הערכים ובעבודת המידות.
כאשר בהנחלת לימוד התורה עסקינן, ודאי שראוי ומוכרח שהתלמידים יראו ברב אדם של
צורה, שקוע בלימוד ומתייגע בעמל התורה גם מעבר לנושאים ההכרחיים אותם הוא נצרך
ללמוד כדי ללמד את תלמידיו.
מים זורמים ומים עומדים ומה שביניהם!
הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין היה אומר: בלימוד התורה מוכרח שתהיה מציאות של
התקדמות, זרימה והוספה כל הזמן, ללא הפסקה, שהרי התורה נמשלה למים שנאמר "הוי
כל צמא לכו למים", ובמים הרי מוכרח שיהיו במצב של זרימה, כי אם יעמדו במקום אחד –
יסריחו, וככל שיעמדו זמן רב יותר כך יבאישו ויתעפשו יותר (ולא בכדי כל הזבובים והיתושים
מגיעים למקורות מים עומדים), וכך גם בלימוד התורה, מוכרחים להתנהל באופן של הוספה
תמידית בכמות ובאיכות.
וזהו יסוד עצום בעבודת ה'. לא רק לתלמידים אלא אף למחנכים, שעליהם לקבוע זמן ביום
ובשבוע שבו הם מוסיפים בתורה וממשיכים לגדל את ה'תלמיד חכם' שבהם בכדי שתהיה
זרימה טובה שגם משמרת.
כן הוא בגישה החינוכית, עלינו לנסות ולהשתדל להנחיל דרך לתלמידים שישאפו לדעת
תורה – לא מתוך הכרח - אלא מתוך צימאון עצמי ורצון פנימי להוסיף דעת ולימוד.
ורובד נוספת יש כאן. לא מעט פעמים התלמיד שקוע בבעיות ובספקות שמציבה לו
סביבתו, הוא מנסה להתמודד אך לא מחפש את הנקודות בהן צריך וזקוק הוא עצמו לשנות,
לשפר או לתקן.
לעיתים, דווקא כאשר הזרקור מופנה כלפי עצמי, ושם נעשית עבודה אמיתית, אזי אפילו
אם היא איטית אפשר לפתור הרבה מהבעיות או שהן כבר ממילא יסתדרו.
העוף שמפיץ ריח...
היה תלמיד שבכל מסגרת שלמד מצא דברים שליליים וביקש לעבור ממקום אחד למשנהו
ולהחליף מסגרת לימודית בתדירות גבוהה, פעם בא להתייעץ עם מרן הסטייפלר על מקום
מסוים, אך הרב עמד על טיבו וסיפר לו תוך כדי הדברים שיש עוף אחד שבכל מקום שהוא
נמצא הוא מפיץ ריח לא טוב... כאשר כוונתו היתה להעיר לאותו תלמיד שעליו לבדוק את
עצמו ולא לחפש פגמים באחרים. כמובן שמרן הסטייפלר בחכמתו הבין שזה מה שהוא צריך
לשמוע לפי מצבו ועניינו.
ומעתה אפשר אולי לומר פשט נוסף בדברי חז"ל "אמור ואמרת. להזהיר גדולים על
הקטנים", היינו שעל הגדולים להזהיר את הקטנים להיות מסתכלים על עצמם כגדולים, כמי
שלוקחים אחריות על עצמם ומשנים דברים לטובה בהם עצמם ואז ממילא ייווכחו לראות
שהעניינים משתנים לטובה אף בסביבתם.
אולם מאידך הכל מוכרח להיות בבקרת הגדולים , שהרי אצל הגדולים נמצאת העין
הבוחנת במה אפשר לתת סמכות לקטל להיות כגדול, או להרגיש כגדול, ובמה לא, לצערי לא
פעם נתרלתי בעלם צעיר ואפילו ילד שמחליט בבית היכן הוא רוצה ללמוד, ובאיזה מסגרת,
וההורים מנסים לשדלו ולרצותו, באומרם "אנחנו רוצים שיבחר בעצמו", ואינם מבינים שיש
סוג של דברים שאין לו בהם עדיין את יכולת הבחירה וכושר השיפוט.[הנושא שייך ביסודו
לשאלת הסמכות ההורית, ועל כך במאמר אחר].
ל הזהיר – מלשון זוהר
האדמו"ר ה"אמרי חיים" זצ"ל מויז'ניץ היה נוהג לומר שלשון "להזהיר" נובע מלשון זוהר
וברק, מזה שכתוב "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא "להזהיר גדולים את הקטנים",
משמע שהכוונה שהגדולים משפיעים " על " הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו רק מלשון
"אזהרה" אלא גם מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע", והביאור הוא, שהגדולים
צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם,
ויגדלו על אדני התורה והיראה.
פעם נקלע אדם אחד קרבן לשוד דרכים. השודדים קשרו אותו לעץ והמתינו לראש
החבורה שיפסוק את דינו. מה רב היה כאבו של הנשדד כאשר ראה שראש הליסטים העומד
לפניו הוא בנו יוצא חלציו ולא אחר!! הכאב והצער היו בכפל כפליים. לא התאפק האב והטיח
בפני בנו: בני, מה קרה לך? לאן התדרדרת? איך יכולת לעשות לי זאת? מה יצא ממך?
מלסטם את הבריות ושודד בדרכים!?
הבן לקח את אביו הצידה ואמר לו שישחרר אותו בתנאי אחד. הוא הצביע לכיוונו של עץ
עבות שניצב שם ואמר לו: אם תצליח להזיז את העץ ממקומו, אשחרר אותך לחופשי.
האב לא הבין אך ברוב ייאושו ניסה להזיז את העץ אך כמובן שלא הצליח לנענע אף ענף
אחד ממנו. "איני יכול", נאנק האב ועיניו זולגות דמעות.
ענה לו בנו: בוודאי שאינך יכול. רק כאשר העץ היה שתיל רך, יכולת לעשות ממנו מה
שרצית. אבל כיום, כאשר שורשיו כה עמוקים, מאוחר מדי להניעו או לעקור אותו ממקומו.
"כך גם איתי", המשיך הבן. "כאשר הייתי רך בשנים יכולת עוד להציל אותי, יכולת עוד
להטיף לי דברי מוסר, ואילו אתה רק צחקת כאשר "נטלתי" משהו ללא רשות, אז אמרת שזו
סתם שובבות של ילדים והעלמת עין מדברים כגון אלה. כיום, כאשר שורשיי עמוקים בעולם
הזה מאוחר מדי לעקור אותי"...
עלינו אפוא להזהיר גדולים על הקטנים, להיות דוגמא ליושר, לאמת ולכנות לבני הנעורים.
אם לא כן, הביקורת העיקרית אינה על החברה, לא על המסגרת הלימודית. הביקורת
מתחילה מהבית.
"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" – להזהיר גדולים על הקטנים, כי כאשר ההורים
משמשים דמויות זוהרות, כלומר לדוגמא ולמופת אישי, זוהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על
הקטנים.
ה"חתם סופר" אומר על הפסוק בקריאת שמע "ושננתם לבניך ודברת בם", שצריך היה
לומר "ודיברו בם". כלומר, כתוצאה מזה שאתה משנן אותם לבניך, הם ידברו בם. אלא אומר
ה"חתם סופר" שאם אתה רוצה שבניך יעסקו בלימוד תורה, אין זה די שאתה משנן להם.
העצה היא "ודברת בם"! שאתה תדבר בדברי תורה.

בדרך זו יצליח האב להחדיר את דברי התורה בלבות ילדיו יותר מכל הטפה ומכל

מוסר. אין כמו הדוגמא האישית.

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך