תובנות בחינוך מפרשת אחרי מות - הכח האדיר שבהמחשת דברים לטוב ולמוטב

למעשה הבא התוודעתי לפני תקופה, ומכיון שהתחזקתי ממנו, אמרתי לא אחשוך טובה
מהקוראים ואפרסמו כמות שהוא ללא הקדמה וללא מילות סיום או סיכום, שהרי הדברים
מצד עצמם הם הם המחכי מים ביותר ללא שום תוספת.
היה זה לפני כ 20- שנה. בבוקר בהיר נכנס מרן ראש ישיבת חברון, הגאון רבי שמחה
זיסל ברוידא זצוק"ל, להיכל הישיבה, כשהוא נסער כולו.
"חלום נורא הוד חלמתי הלילה", אמר ראש הישיבה, "ואני מרגיש שזה היה חלום אמת!"
התלמידים הבינו מיד שאין מדובר בחלום שגרתי, שכן אין דרכו של ראש הישיבה לעסוק
בחלומות ומעשיות, ולכן היטו אוזן לסיפורו המפעים.
"בחלומי ראיתי את אחד המשגיחים שקניתי ממנו חכמה ומוסר בשנות בחרות. המשגיח
שאל במה אני עוסק, והשבתי שאני כיום ראש ישיבה.
'אתה צריך לדבר דברי כיבושין ולעורר את הבחורים" , אמר לי המשגיח, 'אין לך מושג מה
אתה יכול להועיל ולפעול עם הדברים שלך'.
וכאן החל המשגיח שלי לתאר מה חווה בהגיעו לבית דין של מעלה לאחר פטירתו:
כשהגעתי למעלה, אני רואה סביבי רחוב חשוך, ומשני צידיו שורות – שורות ארוכות של
בתים שבוקע מהם אור יקרות מופלא. היה זה רחוב אינסופי, וככל שניסיתי לשער את כמות
הבתים הניצבים בו, לא הצלחתי.
"מה הם הבתים הללו?" שאלתי את הפמליה שליוותה אותי.
"אלו הבתים שבנית!" השיבו לי. "הגיע העת שתקבל שכר בעבורם..."
"אני? אני הקמתי בתים???" התפלאתי. "מתי הקמתי בתים? נכון, מסרתי שיעורי מוסר
בישיבה, אך מתי הקמתי בתים?"
"האם זוכר הינך שהיית מכתת את רגליך ממקום למקום כדי למסור דרשות מוסר?" שאלו
אותי.
"אכן", השבתי. "אך כיצד זה קשור? הציבור בקושי הגיע לשמוע אותי. היו אלה קשישים
או מובטלים ברובם, שמחציתם נמנמו במשך רוב הדרשה, והשאר – ספק אם הבינו את תוכן
הדברים...".

2

"האם זוכר הינך את הדרשה שמסרת בבית הכנסת בווילנא?" שאלוני בשמיים.
"אכן, זוכר אני היטב. היו אז בבית המדרש אולי ששה או שבעה אנשים. אני אפילו זוכר
על מה דיברתי שם..."
"על מה דיברת?"
"דיברתי בחריפות רבה על התופעה של תנועות הנוער שהתפשטו, כמו ההשכלה למשל,
שהביאו איתן רוחות זרות של כפירה וסחפו אחריהם המונים מיהודי אירופה, ובעיקר את
הנוער.
בדבריי עוררתי על הצורך לקרב את בני הנוער, ובעיקר את הבנות, שבאותם ימים לא
היתה להן שום מסגרת לימודית, להעניק להם חום ואהבה, להרביץ בהם תורה ומוסר, למען
לא ילכו לרעות בשדות זרים.
"אכן, זה היה המצב", נאמר לי בשמיים. "אך מה שאתה לא ראית – שהיו לך מאזינים
נוספים, או נכון יותר – מאזינות. הן היו בעזרת הנשים, ואחת מהן היתה תופרת.
דבריך המעוררים נכנסו לליבה, והיא החליטה לבצע את הדברים הלכה למעשה. היא
הלכה וקיבצה מספר בנות שהתגוררו בסביבתה, והחלה למסור להן שיעורים בהלכות,
במוסר וביראת שמים.
היוזמה הלכה והתרחבה, עוד ועוד בנות הצטרפו למעגל המשתתפות, וההמשך ידוע לכל
– כך קמה רשת "בית יעקב".
היתה זו מרת שרה שנירר ע"ה.
אלו אפוא הבתים שאתה רואה כאן. אלו הבתים שהקימו כל אותן רבבות רבבות בנות
שלמדו ב"בית יעקב" לאורך הדורות, כולם נזקפים לזכותך.
בזכות אותה דרשה שנשאת לפני שבעה אנשים מנומנמים בבית הכנסת שבווילנא!
"ולכן, שמחה זיסל יקירי – סיים המשגיח את דבריו בחלום – אל תזלזל באף שיעור.
תשתדל ככל היותר להעיר ולהבעיר את לב תלמידיך בדברי כיבושין והתעוררות. כי אינך יודע
מה יכול לצאת מדרשה פשוטה ורגילה..." סיים ר' שמחה זיסל זצ"ל את סיפורו המפעים
באזני תלמידיו.

***

ללא ספק, מעשה זה מלמדנו על גודל השליחות שיש לכל אדם כאן בעוה"ז, ועל הכח שיש
למשפט אחד.

3
בנוסף, עמדנו על הכח והעוצמה האדירה שיש בהמחשה כאשר הראו לו בחלומו שורות
של בתים שהם בעצם פרי עמלו.
ועל כך למדנו בפרשתנו.
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וכו'".
רש"י מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה שהמשיל משל לחולה שנכנס אצל רופא, בדק
אותו ואמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'. לאחר מכן בא רופא שני והזהירו: 'אל תאכל
צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני'. זה זירזו יותר מן הראשון, לכך נאמר
" אחרי מות שני בני אהרן". כלומר, אזהרתו של הרופא השני יעילה יותר, מכיון שהיא
ממחישה את הסכנה שתיגרם ע"י הפרת ההוראות.
מדוע דווקא בציווי זה נזקק אהרון להמחשת הסכנה? דבר זה עולה מתוך המשל עצמו.
חולה שיש לו חום גבוה, רוצה להוריד את חומו על ידי שתיית מים צוננים ושכיבה במקום
קריר. אזהרה רגילה עלולה להיות כאן בלתי יעילה דיה, מכיון שאין בכוחה לגבור על תשוקתו
של החולה להורדת חומו. דווקא אזהרה שיש עמה המחשה של הסכנה - היא שתגבר על
תשוקתו של החולה ותמנע ממנו לסכן את בריאותו.

כך גם אהרון הכהן. הייתה בו תשוקה עצומה לדבקות בקב"ה, שמשכה אותו להיכנס
לקודש הקדשים. היה חשש, שעל אף הציווי "אל יבוא בכל עת אל הקודש", לא יהיה בכוחו
להתאפק מלהיכנס פנימה. לכן דווקא כאן מזכירה התורה את מותם של בניו, "בקרבתם לפני
ה'", כדי להמחיש לפניו את הסכנה הגדולה שבדבר.
ומכאן למדנו דרך בחינוך, הנקראת "המחשה" .
כאשר ממחישים לכל יהודי את הטוב הגדול שבוקע ועולה מכל מעשה טוב שלו, ובכל דרך
אפשרית, אזי הדברים נחקקים ונקבעים בנפשו, ובנוסף אף גורמים לו לדבוק בטוב. מאידך
כמובן שגם ראוי להמחיש ממה צריך להיזהר ולהישמר, ואת התוצאות העלולות לנבוע מכך.
לטוב ולמוטב.
ובחינוך, בעזרת הדגמה והמחשה ניתן לשפר את אפקטיביות הלמידה, לחזק זכירה
לטווח ארוך, ולבצע הפנמה טובה יותר של ידע. זהו אחד האתגרים הגדולים שלנו, כמחנכים,
לעורר עניין ולקדם הבנה כדי שהלמידה תהיה משמעותית.
אמנם, חובה מוטלת על מחנך הממחיש מסרים לתלמידיו, לבל יעשה זאת בצורה לא
מידתית או לא מוסרית, כי אז הדבר פועל להיפך ח"ו. כפי שנלמד מהעובדה הבאה.

4

חלוקת ממתקים לתלמידים שהרסה נפש
סיפר לי בחור בישיבה קטנה:
"יש אירוע אחד שאינני יכול לשכוח, שהכניס לי בלב שנאה למלמדים. היה זה אותו יום בו
שכחתי להביא אוכל לת"ת וביקשתי רשות לצאת בהפסקה לקנות משהו להשביע את רעבוני.
הרב לא הסכים, וכיון שהרעב גבר עליי יצאתי ללא אישור וקניתי כמה חטיפים.
בכניסה לת"ת הרב ראה אותי ולקח לי את השקית. אך כאן זה עדיין לא נגמר. כאשר
נכנסתי לכיתה, הרב הודיע לכל התלמידים, "חבר שלכם החליט היום 'לפנק' אתכם
בחטיפים"... ובעודי בוהה בו כלא מאמין הוא חילק את החטיפים לכל החברים כשאני נשאר
רעב... וכועס...
" אינני יכול לתאר את הכעס שחשתי אז על אותו מלמד " .
המעניין הוא שאותו בחור לא שם לב שבמשך כמה שנים )שהייתי איתו בקשר( הוא סיפר
לי את זה לפחות שלוש פעמים!
מזה למדתי עד כמה זה " יושב" אצלו בפנים, ולא נותן לו מנוח.
התלמיד אכן למד את הלקח, אך ההמחשה גרמה לו לרגשות שליליים ותיעוב כלפי
המחנך.
כמה חבל!

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך