תובנות בחינוך מפרשת ויקרא - להתאמץ לתת גם כשאין לי! גם כשאיני יכול! גם עבור אחד!

כל מחנך נבחן במלאכתו פעמים לא מעטות דווקא בעת קושי, כשנוצר מצב מורכב או כשיש לו סיבה – או אפילו סיבות רבות - להסביר מדוע כעת הוא לא חייב להשקיע, או שהדבר לא עומד במקום שבו מצפים ממנו לעשות או להועיל.

"למדתי הרבה מהמושבניק"!!! אמר הרב בהתפעלות...

סיפר פעם יהודי בעל משק באחד המושבים, שביום מן הימים הגיע אחד הרבנים מהאזור על מנת למסור שיעור תורה בבית הכנסת במושב, אך דא עקא שבית הכנסת היה ריק מיושביו ורק יהודי אחד הגיע לשמוע את השיעור. הוא שם לב כי הרב מאוכזב ועוד מעט יסוב על עקביו לשוב לביתו... ואז פנה אליו בשאלה: ברפת שברשותי היו 70 פרות, אך בלילה אירעה פריצה לרפת ונגנבו 69 פרות, כנראה הגנב "התחשב" בי והשאיר לי אחת לפליטה... שאלתי היא, האם יש לי עדיין חיוב להאכיל אותה? לא משתלם לי לתחזק רפת שלמה בשביל פרה אחת...

הרב הבין את הרמז, חיוך פשט על פניו והוא ניגש למסור את השיעור.

והנמשל מובן.

חובת כל אחד, בפרט בעת הזאת, עקבתא דמשיחא, כאשר רעב רוחני שורר בארצנו, למסור נפשו עבור כל יהודי באשר הוא, ואף אם הצליח להציל נפש אחת הרי שהציל –

עולם ומלואו!!!

יסוד זה של מסירות נפש לתת גם במציאות של קושי, למדנו מפרשתנו. בפסוק נאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". (ויקרא ב, א)

"לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו ". (רש"י ע"פ מדרש חז"ל מנחות קד, ב)

וביאר הגאון ה'חתם סופר', כי מי שמקריב מנחה מוכיח בזה שאין לו אפילו את מספר הפרוטות הדרוש לקניית בן יונה, והריהו נוטל איפוא מעט סולת ומעט שמן ממה שאסף בלקט, שכחה ופאה, ומביא זאת לקרבן, יוצא אם כן שהוא חוסך מפיו את פת לחמו כדי להביא קרבן לה' ולפיכך הרי הוא "כאילו הקריב נפשו".

הקב"ה, הבוחן כליות ולב, רואה את רצונו האמיתי של העני להידבק בו, ואינו מזלזל חלילה בקרבנו הדל, להיפך, הוא יודע כמה הוא מתאמץ וחוסך מפת לחמו כדי להביא את המנחה הזו. הוא שמח בה ואומר: בזו אני חפץ ומעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני!

וממידה זו של הקב"ה נלמד גם אנחנו בחינוך ילדינו.

אנו שואפים שהנער יעסוק ברוב שעות היום בלימוד התורה וקיום המצוות ובתפילות בזמנם כראוי. אך יש רבים שעדיין אינם במצב הזה. הם אינם יכולים במצבם הנוכחי לעסוק בתורה יומם ולילה, קשה להם לקום לתפילות בזמנן ואף מתקשים ביותר מכך. ובכל זאת, הם לא זונחים אותם חלילה אלא מתאמצים במידת האפשר (למרות ההבנה והידיעה שזהו אינו המצב האידיאלי), ולעיתים הורים ומחנכים נוטים לזלזל בכך. הם מתוסכלים מכך שהבן אינו הולכים בדרך שהתוו לו. [והדברים משמעותיים ביותר בימי בין הזמנים...]

נראה שהעניין של מסירות נפש שייך גם לכאן. אותו מאמץ והשתדלות, אפילו מועט, שיש לנער, הוא בבחינת "נפש כי תקריב". כיון שכעת בשבילו יש דברים שמהווים אצלו הקרבה, ואם נזלזל בזה ונמעיט בערך הדבר, אנו עלולים חלילה לגרום לו לניתוק מוחלט שתוצאותיו מי ישורם.

תפקידנו הוא לחזק ולעודד, ללמוד מהקב"ה שמקבל את המעט הזה, ומתוך העידוד שלנו ידע הנער לייקר את המעשים שלו ואת הטוב שקיים בו, ומתוך כך ימשיך ויעלה בעז"ה במעלות התורה והיראה.

והלימוד עבורנו, גדול ועצום.

ככל שאדם משתדל ומתאמץ יותר לתת, ככל שיתאמץ ויעשה כמיטב יכולתו, אזי על אף שאין לו, הרי שבעצם פעולותיו הוא מבטא את מסירות נפשו לצורך קיום מצוה, וממילא בכך ניכר טוהר נפשו יותר ויותר, ועומק עבודתו באה לידי ביטוי מובהק, ואז זוכה יותר ל"קירבת אלוקים".

אינו דומה קיום מצוה סתם לקיום מצוה מתוך מסירות נפש!!!

הבחור ה"מטריד"

סיפר הגה"צ רבי מנחם פישר שליט"א, אב"ד 'קהל עדת יראים' במונסי:

מעשה בבחור מבני חו"ל שלדאבון לב לא מצא טעם בתורה ותפילה כהוא זה, והרי כבר אמרו חז"ל "בטלה מביאה לידי שעמום", וממילא הבחור ירד מדחי אל דחי...

אמנם, טבע הטביע הקב"ה בעולמו שהנפש לא תימלא ללא 'סיפוק' והנאה מאיזה דבר הנותן לו חיות, ואשר על כן מצא לו הבחור 'עיסוק' פסול, שהיה מתקשר באישון לילה לבית הרבנים [מתוך ידיעה כי מדרכו של רב בישראל להיות מוכן ומזומן לשואליו – בפרט אם הטלפון מצלצל בשעה 2-3 באמצע הלילה, שהרי זה מוכיח בעליל כי מדובר בשאלה דחופה ונחוצה שאיננה סובלת דיחוי אפילו לכמה שעות בודדות] וכשענו לו היה מטרידם ב'קלאץ קושיות' – הלכות פשוטות שכל בר בי רב יודע לענות עליהם, כגון: שכחתי לומר ותן טל ומטר..., נמצא טיפת דם בביצה שפתחתי... ועוד שאלות שונות שכל מטרתן רק להטריד את העונה באמצע הלילה.

עזותו של הבחור גברה, עד שבלילה אחד התקשר לפוסק הדור, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כשהשעון הורה על שעה 3.00, רבי משה נבהל לשמע צלצול הטלפון והבין כי מסתמא פיקוח נפש לפניו (מה שלבסוף התברר כי אכן כן הוא), וענה מיד, בטרם שמע השאלה, התנצל כי עדיין לא בירך 'ברכת התורה', ולאחר ברכת התורה פנה לשמוע את דבר השאלה...

בחכמת החיים הבין את אשר לפניו... כי מצד שני של הטלפון עומדת לה נפש שבורה ומסכנה המחפשת סיפוק בחיים, מכיון שכן, ענה בתחילה בשלוות הנפש על השאלה, לאחר מכן אמר לבחור: עתה אשאלך 'שאלה', מהי המסכת הנלמדת כעת בישיבה שאתה לומד בה?

בניסי ניסים ידע הבחור את שמה של המסכת, וענה 'מסכת פלונית'. המשיך רבי משה ושאל: באיזה דף אוחזים עתה? הבחור שלא ידע מה ממתין לו... אולי עומד רבי משה לבוחנו על הנלמד... ענה מבלי לחשוב ומבלי דעת, דף ל עמוד א'...

אמר לו רבי משה: אנא ממך, אבקשך שתיטיב עמי 'טובה' אחת, היות וממילא הנני ער בשעה זו וגם אתה, אולי נלמד בחברותא את הדף הנלמד בישיבה – דרך הטלפון... בלית ברירה נטל הבחור גמרא, מעשה חידוש שכבר זמן רב לא עשה, ולמדו יחד בהתמדה נפלאה ובבהירות עצומה, בגומרם 'עמוד' שלם, סיימו את תלמודם, כשרבי משה מקשה לו קושיא עצומה במהלך הסוגיא, עד שהיה ברור לו שהבחור מבין וזוכר היטב את הקושיא נפרד ממנו ובירכו לשלום, כשהוא מבקש ממנו: מחר גש נא לראש הישיבה שלך ותציע לפניו את הקושיא העצומה הזאת.

ויהי ממחרת, ניגש הבחור בהתרגשות עצומה לפני ראש הישיבה ואמר לפניו: "רבי ומורי, קושיא עצומה באמתחתי". ראש הישיבה חשב בליבו: נו, איזו קושיא כבר יכול בחור כגון דא להקשות... אך משהציע הבחור את דבריו, יצא ראש הישיבה מגדרו, והתפעלותו גדלה עד לשמים, הוא ניסה למצוא יישוב ומענה בסוגית הגמרא, במפרשים, בראשונים ואחרונים, ולא מצא את התשובה לשאלת הבחור... הקושיא חזקה ממנו... מכיון שכך, החל לומר לעצמו, אם כן, נמצא שטעינו בבחור זה, לא ידענו עד כמה גדלה מעלתו, בהירותו ועמקותו בתורה.

הוא הציע את הקושיא בפני הר"מים אך גם הם לא מצאו יישוב, הללו הציעו הקושיא לפני התלמידים, "ותהום כל העיר", כל הישיבה רעשה וגעשה סביב הבחור והקושיא.

כמובן שהבחור קיבל מקום של כבוד, חיזוק ועידוד, ומשם לקח עצמו לידיים ועלה על דרך המלך.

עתה הבה ונתבונן, כי כל עלייתו וחיזוקו היה ע"י אותו גאון וצדיק, שבעומק הבנתו הבין את אשר לפניו – לא בחור רע מעללים, מטריד ומפריע, אלא נפש מיוסרת וכמהה לסיפוק, ויש לספק לו 'מזונו' הראוי לו ומיד יעלה ויפרח כגן רטוב... אילו היה רבי משה מנתק את הטלפון על אתר, כנדרש לעשות למחוצף כזה, מה היה יוצא מכל זה...

ואנו נצא עם המסר, נדע שכל מה שפלוני אומר לנו... עושה לנו... מעולל לנו... אין זה מחמת היותו רע מעללים, אין ילד רע – יש ילד שרע לו! נראה את ה'שורש' להנהגתו, מה חסר לו ומה מעיד עליו, כי ה'גערה' היא 'טיפול' חיצוני – וגם זה לא, איננה מועלת במאומה, אמנם אם נהיה 'משכיל אל דל', נבין שהוא עושה כל זה מחמת שלא טוב לו... נטפל בשורש, נחזקו ונאמצו, והכל יבוא על מקומו בשלום.

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך