תובנות בחינוך מפרשת שמות - אמפתיה וסימפתיה - כלי יסוד
מאמר
א
ישנו סקר של ארגון "ערכים", שאמור לעַנְיֵין כל הורה, ובודאי כל מחנך:
מהסקר מתברר שהנוער המתמודד מתחבר יותר עם אלו שמגלים אליהם אמפטיה, הקשבה, הבנה וחיוך בפגישות עמהם, הרבה יותר מאשר עם אנשי המקצוע שלמדו רבות בכדי לדעת מבחינה מקצועית כיצד לטפל.
והדבר מעורר למחשבה אמיתית, עד כמה מוטלת חובה על המחנכים להיות קשובים, אמפטיים ולבביים, כלפי התלמידים, ובעצם כלפי כל יהודי. אולם השאלה המתבקשת היא איפוא, כיצד עושים זאת? באיזה כלי ניתן להשתמש בכדי להגיע למקום הכל כך אמפטי הזה, המייצר רגישות, הקשבה והבנה אמיתית, לזה הניצב מולנו?
נראה שאחד מסודות העניין נמצאים בפרשתנו.
בפסוק נאמר: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (ד, א-ב).
מתנהל כאן דו-שיח מעניין בין משה רבנו לקב"ה, משה רבנו שואל מה יעשה במקרה והעם לא יאמין לו ולא ישמע בקולו... והקב"ה משיב לו בשאלה, מה זה בידך?
ובאמת ישנם כמה אופנים בדברי רבותינו לפרש העניין, אולם נראה ביאור מעניין ויסודי שבצידו מוסר השכל.
וכדלהלן:
סגולה למנהיג - להיות 'מַטֶּה'!
מספרים על הגה"ק בעל קדושת יו"ט, שבהיותו אברך התקבל לרב ביישוב הקטן טעטש. לפני נסיעתו למילוי כהונתו, שאל את אביו הקדוש בעל ייטב לב, שהיה כבר זקן ורגיל בשימוש הרבנות בסיגעט: ילמדני אבי מורי ורבי איזו הנהגה טובה ואיזו דרך ישרה שיבור לו האדם, שבגללה ישררו שלום ושלוה עם בני קהילתו ויצליח על משמרתו ויינצל משנאת הבריות?
השיב לו אביו: כששלח הקב"ה את משה רבנו ע"ה להיות מנהיג על ישראל ולגאלם ממצרים, שאל משה רבנו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"? שאלתו היתה אותה השאלה שאתה שואל אותי.
השיב לו הקב"ה: "מה זה בידך", איזו מידה טובה נמצאת בך?
השיב משה שאין בו שום מידה טובה, רק "מַטֶּה", כלומר, רק מידה זו יש לו שיכול להטות את עצמו לכל איש ישראל ליתן אוזן קשבת לבקשתו ולענייניו.
השיב לו הקב"ה: זוהי המידה שמסוגלת להאריך ימי מנהיג על ממלכתו בקרב ישראל, וכן תעשה.
אכן כל אדם הוא בעצם - "מנהיג"!
האמנם???
כל אדם בעל משפחה, אחראי על קבוצה, נושא תפקיד יהיה אשר יהיה, ובודאי כאשר מדובר במחנך, מלמד, מגיד שיעור, משגיח, או ראש ישיבה, הוא בעצם אחראי על אותם נפשות שמן השמים גלגלו לו להיות ממונה על טיפוחם, חינוכם וגידולם.
אם ידע וישכיל להטות את עצמו, להכניע את נטיות ליבו, להסיר את נגיעותיו, לבלום ולרסן את כעסיו ולהעביר על מידותיו, לסלקם ולהסיטם כאשר עומד לפניו בנו או תלמידו, ולראות בעצם את טובתו ותועלתו - לפני אופיו ותכונתו שלו, או אז יצליח לגעת בנפשו פנימה, ולעורר על ידי כך את רצונו האמיתי להיות טוב יותר.
המשגיח אף פעם לא מחייך - הוא כל הזמן כועס
סיפר לי אברך אחד שפעם שוחח עם בחור בישיבה קטנה, ובתוך הדברים אמר לו הבחור: "אני לא מבין למה המשגיח כל הזמן כועס , אני לא רואה אותו מחייך ושמח, אז איך הוא רוצה שהבחורים יהיו שמחים"?
האברך סיפר שהוא שתק ולא ידע מה לענות וכיצד להגיב... וכי מה יענה לו? הרי הצדק עמו! הלא מי שאמור לשמש דוגמא אישית, עליו להראות בעצמו את היחס הנכון!
מיד התעוררתי לנקודה היסודית שבה פתחנו, עד כמה חשוב להיות מסולק מנגיעות אישיים, ולשדר אמפתיה וסימפטיה, הבנה ורגישות לסביבה, רגישות חיובית, ובפרט כאשר מדובר בבנינו - ותלמידינו.
לאחרונה נתקלתי במחזה שבו אדם צועק וגוער בבנו מדוע הוא הולך ברחוב ללא כובע וחליפה, ותוך כדי כך אמר לו: "אני נשבע לך שלא תקבל ממני מחשב ולא אתן לך כלום אם תלך ברחוב ללא כובע וחליפה"...
שלמה המלך, החכם מכל האדם, מלמד אותנו (משלי כב, ו): "חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". לכל דור מתאים דרך חינוך אחרת, בכל משפחה יש הנהגה אחרת, וכל ילד באותה משפחה הוא שונה מאחיו. יכולים להיות לאדם כמה ילדים, וכל אחד מהם זקוק לדרך אחרת בהדרכה, השונה לחלוטין מאחיו.
אין דרך שווה, אין דרך זהה לכולם. נכון שצריכים להעמיד גבולות, נכון שצריכים לומר מה צריך לעשות ומה נכון לעשות, ונכון שבתור אבא עליך להנחיל להם הנהגה נכונה וראויה, אבל אף פעם לא באלימות ולא בצעקות, ואף פעם לא מתוך עיניים עצומות המתעלמות מתחושותיו של הילד.
החלש – הוא זה שצועק ומכה, החזק – אינו צריך לצעוק ולהכות.
רמז לכך נמצא בתורת הסוד האומרת כי מידת החסד היא כנגד יד ימין ואילו הגבורה כנגד יד שמאל, ולכאורה מדוע? הלא ההיפך נכון יותר, יד ימין חזקה יותר, ולכן היא היתה צריכה להיקרא 'גבורה'. ולעומת זאת יד שמאל חזקה פחות, והיא היתה אמורה להיקרא 'חסד'.
אולם התשובה היא - דווקא החזק אף פעם לא משתמש בגבורה, לעומת החלש שדווקא הוא תמיד משתמש בה. החזק מחבק ואוהב. מחנך סמכותי לא צריך להגביה את הקול שלו על התלמידים. מספיק להם לשמוע את ההוראה מפיו ואכן היא מתבצעת.
נכון, ברור שיש חשיבות עליונה לבן ישיבה לילך ברחובה של עיר כבן מלך עם מַדֵי המלוכה, בלבוש נאות הכולל מגבעת וחליפה, אך השאלה המתבקשת היא - האם הצעקה היא הדרך להעביר לו את המסר? האם בכך הוא מטה עצמו וליבו לפי נטיית ליבו והלך רוחו של עלם צעיר? האם זו הדרך בה מנחילים ערכים?!
כמובן שאי אפשר לדון לפי ראיית עין וממבט שטחי, אך הדברים עשויים ללא ספק לעורר אותנו. וכי זו הדרך? וכי רחובה של עיר זה המקום? וכי זו הצורה?!
ובפרט כאשר מדובר בחינוכו של עלם צעיר בגיל התבגרות, אשר הדברים יסודיים וחשובים שבעתיים.
ב
כיום יש מחנכים שמחפשים אלטרנטיבה לענישה ולמרות שכבר אינה מקובלת כיום, אולם יש בכך טעות, מכיון שסמכות אינה פירושה הכאה. אדרבה, אם מחנך נדרש להכות, הרי סימן שסמכותו נכשלה. סמכות אמיתית היא מלשון סמיכה, שהתלמיד סומך ומאמין במחנך, וממילא נעשה קשוב וממושמע.
משמעת אינה באה לידי ביטוי רק בזה שהתלמידים יהיו בשקט מפני שהמחנך נמצא בכיתה, אלא שהם יסגלו לעצמם משמעת עצמית, כיסוד בסיסי וחשוב לקראת החיים, והדרך להחדיר משמעת בתלמידים, היא שהמחנך עצמו מהווה דוגמה אישית לדיוק בזמנים, לשמירה על דרך ארץ, רק כך ניתן להחדיר את חשיבות הסדר והמשמעת.
הנה ידוע ש הטבת הנרות בבית המקדש חייבת להיעשות רק על ידי כהן ואילו הדלקת הנרות כשרה בזר, ובא הדבר ללמדנו שההטבה כל כך יסודית וחשובה עד כדי שאי אפשר כלל להכשירה בזר.
התורה קובעת דווקא את הטבת הנרות כעיקר העבודה שנעשית על ידי כהן בלבד, לעומת ההדלקה שאינה חלק מהותי מן העבודה אלא "השלהבת עולה מאליה" (שבת כא, א). כיון שההכנה היא העיקר, ולאחר מכן יראת השמים של האדם באה ועולה מאליה, לכן את ההדלקה יכול לעשות אפילו זר, שכן זוהי רק תוצאה שמסיימת בדרך של ממילא את "מעשה ההדלקה".
התקופה של ישיבה קטנה מסמלת בחינה של הטבת הנרות - עיצוב אישיותו של הבחור להופכו לכלי קיבול ראוי.
אולם התקופה של ישיבה גדולה מכוון כנגד מעשה הדלקת הנר והוא הופך להיות בחינה מסוימת של חי הנושא את עצמו.
ועל כן, בגיל הנעורים - גיל ההתבגרות, זמן המקביל על דרך הכלל לישיבה קטנה, הדברים חשובים ויסודיים מאוד לדעת כיצד לפנות, באיזו צורה, ומהי הדרך הנכונה להנחיל ערכים ומידות טובות, בעיקר ע"י דוגמא אישית.
התפיסה הרווחת אומרת שאי אפשר לחנך רק עם "ימין מקרבת". לפעמים צריך גם "שמאל דוחה", דרך תוכחות בצורות שונות, ישירות ועקיפות. ננסה להרחיב בגדרי התוכחה, כדי שנוכל להשתמש בכלי הזה בצורה מדויקת ומועילה.
לכאורה מצאנו כמה סתירות בחז"ל ביחס למצות תוכחה. מצד אחד כתוב שזו מצות עשה, ומי שמתרשל בה - העוון תלוי בו. מצד שני כתוב שאסור לומר דבר שאינו נשמע וכו'. יש בפוסקים הרבה חילוקים והרבה תנאים לגבי מי ראוי להוכיח ומי פטור מלהוכיח, מי ראוי לקבל תוכחה (דווקא "עמיתך") ואת מי פטורים מלהוכיח, כיצד מוכיחים, וכיצד אסור להוכיח. כדאי ומומלץ להכיר את התנאים האלו היטב.
אבל כל התנאים האלה לא היו רלוונטיים כאשר יעקב אבינו רצה להוכיח את ראובן על חטאו, שבלבל יצועי אביו. יעקב ודאי ראוי להוכיח, יודע כיצד, וגם ראובן ודאי יודע לקבל תוכחה. ובכל זאת, הוא בחר לחכות עם תוכחתו במשך 48 שנים, עד יום פטירתו, והסיבה לכך - פן ילך ראובן וידבק בעשיו (רש"י דברים א, ג).
במה מדובר כאן? בתוכחה מושלמת של יעקב אבינו, בחיר האבות, שמוכיח את בנו, ראובן, בכור שבטי יה, שוודאי ראוי לקבל תוכחה. ובכל זאת, החשש הרחוק, שקבלת התוכחה תגרום לו לנטייה קלה אחרי דודו עשיו, גרם ליעקב אבינו להכריע שזו סיבה טובה מספיק לחכות כל כך הרבה שנים עם התוכחה הזו.
על כל כף תוכחה - עשרה דליים של אהבה
הגרש"ד פינקוס זצ"ל (אוהל מרים, שיחות בענייני חינוך) למד מכאן, כמה זה מחייב אותנו, ההורים, להיות זהירים בנשק המסוכן הזה שנקרא תוכחה. כי "זכה" דורנו שלא רק דוֹד עשיו אחד מפוקפק מסתובב בחוץ, אלא כל כך הרבה פיתויים וסכנות אורבים מכל עבר. וכלשונו של הרב: "צריך להתאפק ולא לתת את ה'בעיטה'. פעם היא אולי פעלה, אך כיום ישנם הרבה אנשים וגופים בעולם החיצוני שרק מחכים שהילד ייפלט החוצה! והם כבר יעניקו לו 'חום' ו'אהבה', כתחליף לבית הוריו, חלילה", עכ"ל.
פיתויי הדור הרבים מחייבים אותנו, ההורים והמורים, להיות מחושבנים ולהתאים את נקודת הבחירה לרצון הנערים, כי אם בשורה התחתונה הנער ירגיש דחוי ולא-יוצלח, הרחוב יפתה ויקרוץ לו.
חכמי דורנו אומרים, שעל כל כף תוכחה, הנער צריך לקבל עשרה דליים של אהבה ושל חיזוק הקשר המתבטאת בדאגה אמיתית ואכפתית לצרכי הנער. זהו המינון. וגם אז, את התוכחה יש לשמור לעת רצון, שבה הלבבות קרובים והדברים יתקבלו באהבה, ואז יש סיכוי שהתוכחה תצליח להשפיע ולקדם.
לעניין רפואת הנפש השתנו הדורות
ויפה סיכם את העניין ה"פלא יועץ" (ערך "כפיה"), שמדבר על מצות תוכחה ואומר "שכמו שלעניין רפואת הגוף נשתנו הדורות והטבעים והרפואות, שהרפואות שהיו מועילים לימים קדמונים אין בהם מועיל עכשיו, כן לעניין רפואת הנפש נשתנו הדורות, ובדורות הללו דחוצפא יסגא אין מקבלים מרות, והקשות יותר ויותר מעקשות. הנה כי כן הרוצה להיישיר את העם, ובפרט למחוסרי מדע, לא יכפה אותם אלא בדברים טובים, רכים ומתוקים. כולי האי ואולי השומע ישמע ויקבל דבריו, כי "לשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו), ובזה פורק ממנו איבה, וניצול שלא יצא חברו לתרבות רעה על ידו, ויהא מוסיף על חטאתו פשע, ונמצא הוא עובר על: "ולפני עור לא תתן מכשול".
יהי רצון שנצליח כולנו לשמור על המינון הנכון, ונרווה רוב נחת תמיד.
בכדי לשבר את האוזן עד היכן הדברים מצריכים אחריות, נביא מבט של גדול בדורנו בעניין זה.
דרך החינוך כיום - גם שמאל מקרבת
"כיום צריך גם שמאל מקרבת וגם ימין מקרבת", אמר מרן הגרי"ג אדלשטיין בשיחה מיוחדת בעת ביקורו של זקן המשגיחים, הגאון הצדיק רבי דב יפה בביתו (לפני מספר שנים).
בביקור שהתקיים בביתו, שוחחו מרן הגרי"ג אדלשטיין והגאון הצדיק רבי דב יפה על הדרך שבה יש לחנך את בני הישיבות לתורה ולעבודת המידות.
בראשית הביקור דיבר הגר"ד יפה על חשיבות המידות הטובות: "העיקר הוא השלמות, ישנם בחורים בישיבות שאינם שואפים לשלמות. הם מתחנכים לעלות בלימוד, שטייגען, אבל לא שואפים לשלמות". אמר.
הגרי"ג אדלשטיין: "נכון, צריך לדעת מה זה שלמות, לא יודעים מהי שלמות".
הגר"ד יפה: "שהמידות יהיו טובות, שההנהגה תהיה כל רגע כרצון ה'".
הגרי"ג אדלשטיין: "מידות טובות זה ירידת הדורות. יש ירידת הדורות, רואים את זה בחינוך ועם ילדים קטנים. החזון איש הרי אמר, ככה שמעתי, שפעם היה שמאל דוחה וימין מקרבת, היום צריך גם שמאל וגם ימין מקרבת, אי אפשר, זה המציאות".
אכן, אלו דברים נוקבים, המטילים עלינו אחריות גדולה שרובצת עלינו כהורים וכמחנכים שלא לדחות ח"ו שום תלמיד, ובודאי שלא לפגוע בו, שהרי אי אפשר לדעת עד היכן יכול להגיע הנזק העכשווי והעתידי שהדבר עלול לגרום לו.
עבודה לא קלה היא לדעת כיצד לילך לפי כוחו ולפי רוחו של כל תלמיד ותלמיד וכל בן, שהרי לכל אדם בבריאה יש תכונות שונה ואופי אחר, וכמובן בחירה כיצד לפעול וכיצד להתנהג, ואנו כמי שאמונים על חינוכו של דור העתיד - בנינו ותלמידינו, יכולים, ולפעמים יותר מיכולים, למצוא את עצמנו בעבודה לא פשוטה כלל ועיקר מול עצמנו, כיון שלעבוד ולהתנהל מול רוחו של כל אחד ואחד אין זה פשוט כלל.
בכינוס 'מעמד החינוך' (אייר תשע"ד) נשא דברים הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת "חברון" וחבר מועצת גדולי התורה, והרחיב על הקושי והספק הניצב בפני המחנכים בדורנו:
"מצד אחד הדור של היום אינו הדור של פעם כאשר היה מלפנים דור דעה. דור זה הוא דור המורגל בנוחות ורכות עד שקשה בו להוכיח או להעניש בחומרה, אולם מאידך כבר אמר קהלת החכם 'חוסך שבטו שונא בנו', וללא משמעת וסמכות תקיפה, אי אפשר לחנך תלמידים.
אולם התשובה לכך היא כדברי הרמב"ם, שכשם שהתלמיד חייב בכבוד רבו, כך הרב חייב לכבד את תלמידיו, היינו שאכיפת הסמכות והמשמעת בחינוך ואמירת מוסר ותוכחה בעת הצורך, צריכה להיות מתוך כבוד ואהבה, ולא, חלילה, מתוך כעס וזלזול בתלמידים, שכן אף אם תלמיד מתנהג שלא כראוי, ואף אם מפריע לשיעור, אסור חלילה להטיח בו האשמות ולפגוע בו, שכן אז התלמיד מתייאש מעצמו ומעתידו, חלילה.
הדרך הנכונה היא להתייחס רק אל המעשים, להסביר לתלמיד שמעשיו אינו ראויים, אך להתייחס בכבוד ובאהבה אל התלמיד עצמו, ולעולם אסור להתייאש משום תלמיד, שהרי הניסיון מוכיח בבירור שישנם תלמידים שהיו ממש חלשים וגרועים בשנות הנעורים, ואעפ"כ צמחו וגדלו לשם ולתפארת. זו היא חובתנו וגודל האחריות המונח לפתחנו, וזהו גודל השכר הניתן למחנכים עליהם נאמר 'מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.
כל תלמיד הוא עולם מלא בפני עצמו, וכך צריך המחנך להתייחס אליו כמי שהיה בנו אהובו, כשם שמצינו שנמנו כל ישראל 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', ללא שום הבדל בין מעמדות, מכיון שנפש יהודי היא חלק אלוה ממעל ובבחינת בנים למקום, כמו שהאב אוהב את כל בניו בשווה ללא הבדל".
העובדה הבאה ללא ספק תוכיח לנו זאת:
אנחנו ההורים של מוטי. כידוע, תור לרופא התפתחותי אי אפשר לקבוע מהיום להיום. למרות ההשתדלות, נאלצנו לחכות חודש עד לתור אצל ד"ר סלומון (שם בדוי). החודש הזה, לא היה קל בלשון המעטה עבורנו, עבור הגננות ועבור מוטי.
מדי פעם היה יום טוב יחסית, יום שבו דווח לנו בתקוה בסופו: "הוא הרביץ רק קצת ושיחק יפה בחצר". אבל זה היה דיווח בלתי שגרתי. בדרך כלל, כשהגענו אני או בעלי לאסוף את מוטי, המתינה לנו רשימה ארוכה של פשעיו: הרביץ, נשך, זרק, התיז, פירק, הציק... ואלו אפילו לא היו הימים הגרועים ביותר.
הימים הגרועים ביותר היו אלה שבהם צלצל הטלפון בבוקר, כשבצד השני גננת שצועקת "הצילו!"
שבוע לפני התור לנוירולוגית מצאנו את עצמנו ישובים במשרדו של מנהל החיידר, שזימן אותנו לפגישה, הרב ברמן (בדוי), איש מבוגר ונעים סבר שקולו שקט אך סמכותי, פתח את השיחה בכך שסיפר לנו כי הוא מכיר מקרוב בעיות תחושה.
"יש לי כמה נכדים שמאובחנים עם זה. הוא הולך לריפוי בעיסוק?"
השבנו בחיוב.
"דיאטה תחושתית בבית?"
השבנו שוב בחיוב.
"כמובן, היו לנו ילדים עם אבחנה כזו בחיידר בעבר... אבל לא ברמה שלו, אני חושב. לא ברמה שלו". הוא תופף באצבעותיו על השולחן. "ממה שאני שומע מהגננות, זה באמת מקרה לא סטנדרטי. חשבתם לבדוק כיוונים נוספים?"
"יש לנו תור לנוירולוגית ילדים בהתפתחות הילד בשבוע הבא", אמרנו.
"מה עם טיפולים נוספים חוץ מריפוי בעיסוק?" הציע המנהל, "יש היום הרבה אפשרויות. רכיבה על סוסים, למשל. יש בחיידר הרבה ילדים שהמשמעת שלהם השתפרה אחרי טיפול כזה".
נענעתי בראשי לשלילה. "כבר בדקנו את זה. תרפיה ברכיבה על סוסים זה רק מגיל ארבע. החוות לא מסכימות בשום אופן להכניס ילדים קטנים יותר - הביטוח לא מכסה אותם".
"תרפיה באמנות? במוזיקה?"
"מכוני ההסדר בעיר גם אמרו לנו לחזור אליהם בגיל ארבע. אנחנו מקווים שהנוירולוגית תוכל לכוון אותנו למשהו שכן ניתן לעשות בגיל שלו".
המנהל תופף שוב על השולחן. "איך אתם מסתדרים איתו בבית?"
החלפנו מבטים. "הוא ילד מאתגר, לא ילד קל, אבל לא נראה לי שבבית הוא מתנהג כמו בגן. כן, הוא מתפרץ לפעמים, אבל בשכיחות נמוכה יותר. הוא בעיקר פעיל מאוד ועקשן ורוצה דברים חזק מאוד - אבל בדרך כלל אנחנו מסוגלים לגרום לו לציית לכללים.
"כמובן, אנחנו צריכים להביא בחשבון את הקשיים שלו, אנחנו לא לוקחים אותו למקומות הומי אדם, למשל, אם יש לנו ברירה שלא לקחת. כל עוד שומרים על השגרה שלו ונזהרים מהצפה חושית - אז הוא ילד לא קל, אבל לא ילד שמביא אותנו לקריסה כמו את הגננת שלו".
"לגננת יש עוד 37 ילדים". ציין המנהל, "אי אפשר למנוע ממנו הצפה חושית כל הזמן. אם הוא צריך שקט עכשיו, אני לא יכול לשלוח 37 ילדים החוצה עד שהוא יירגע". הוא שתק לרגע.
"תראו, זה טוב שאתם הולכים לנוירולוגית, ואני מאוד מבקש שתבדקו כל סוג טיפול אפשרי שיכול לעזור לו, אבל בינתיים צריך לחשוב על איזשהו פתרון מיידי, משהו שיאפשר להרגיע אותו כשהוא מתפרץ. הצוות ממש מתקשה להשתלט עליו כשהוא בהתפרצות".
"פתרון מיידי?" חזרתי אחריו בחשש.
"כן, משהו שעובד מהר... אתם לא הראשונים שלילד שלהם יש בעיית התנהגות קשה. לא משנה מה הסיבה שלה, יש לנו כמה ילדים בחיידר - אפילו בכיתות הגן - שלוקחים ריספרדל. תרופה מצוינת, ממש משפרת התנהגות ומונעת התפרצות זעם".
החלפנו שוב מבטים. מעולם לא שמענו על תרופה בשם ריספרדל.
"נבדוק", אמרנו, "נתייעץ עם הנוירולוגית, אולי".
באותו יום היה למוטי תור לריפוי בעיסוק. באמצע המפגש. כשהוא מתגלגל להנאתו בתוך גליל גומי מרופד. סיפרתי למרפאה בקצרה על המפגש עם המנהל והזכרתי את הריספרדל. גבותיה הורמו. "ריספרדל היא תרופה אנטי פסיכוטית שבמקורה יועדה לטיפול בסכיזופרניה". היא אמרה לי בשקט. "נותנים אותה גם לילדים במקרים מסוימים - ילדים עם אוטיזם שמפגינים אלימות חסרת שליטה, למשל".
"לפעמים באמת אין ברירה, אבל יש לה תופעות לוואי קשות מאוד. לוּ מוטי היה הילד שלי - הייתי מוציאה אותו לחינוך ביתי לפני שהייתי מסכימה לתת לו תרופה לא מתאימה שכזו!"
נראה שהעובדה הנזכרת יכולה לקחת כל אדם הקורא אותה למקום אחר, משום שבעובדות כגון אלו תלוי הדבר הרבה ברמת ידיעותיו, תפיסותיו של השומע / הקורא בגישה בכל העניין התרופתי, הטיפולי, הנוירולוגי, ועוד.
אך זאת ודאי, שאם ננסה לצאת לרגע מהמקום השיפוטי ומהמקום של הבעת דעה אישית כלפי הסיפור, נמצא את עצמנו מתעוררים בדבר מאוד בסיסי: והוא - לראות את האחר באמת, להבין לנפשו, להיות "מטה" - תחילה את עצמי לפי הצורך שלו - כתלמיד או בן, להשיא לו את העצה ההוגנת ביותר עבורו במאת האחוזים בלא לערב שיקולים של תועלת לי כמחנך או מלמד המבקש או שמח לקבל סוג של שקט מהתופעה.
כמובן שהדברים תלויים ברמות ודרגות ואין בהם כאן אלא כדי לעורר לב המחנך או ההורים. ולגופם של דברים נאמר בקצרה: כמובן שחכם יותר היה לאותו מחנך להציע להורים, לעשות בדיקת עומק נוספת, ולברר כיצד ראוי לטפל בילד, מאשר לחרוץ את דינו ברספרדל.
ואם רצה להיות מקצועי יותר, היה לוקח רשימת שמות של אנשי מקצוע או רופאים טובים ומנוסים המתמחים בעניין ומכוון אותם לשם.
בודאי שלא היה "מזיק" כלל אם היה מוסיף משפטים המבטאים את חיבתו לילד, והיה נוגע ומדגיש את הנקודות החיוביות שיש בו ומעביר תדר של סימפטיה ואמפטיה.
ד
אחד התחומים שללא ספק מצריך עבודה רבה מול בנינו - תלמידינו, ובעצם כלפי כל אדם, היא חובת הזהירות בכבודו של האחר, שהרי כבוד הבריות כולל גם כבודו של ילד קטן , וקל וחומר כאשר מדובר ח"ו בבזיונו של האחר, דבר הדורש שימת לב רבתי. ויעיד על כך המעשה הבא:
הלבנת פנים היא אבק רציחה, לכן לא אמרה תמר ליהודה "ממך אני מעוברת", אלא "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". אמרה: אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני, ואל אלבין את פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (רש"י).
בספר "נפשי תידום" מובא מעשה נפלא הממחיש עד כמה צריכים אנו זהירות יתירה בכבוד הבריות:
אולם חתונות מפואר, השעה רבע לתשע בערב, הכלה ישובה באולם, מסביבה בנות משפחתה וידידותיה, גם עזרת הגברים מלאה, אבל החתן עדיין לא הגיע לאולם. בשעה תשע כבר נצצו דמעות בעיני הכלה ובעיני הוריה המודאגים והדרוכים. גיסו של החתן נסע במהירות לבית החתן. החתן, שלא התייעץ בדעת תורה טרם קיבל את החלטתו הפזיזה, ולא הבין את חומרת מעשיו, הכריז בפניו: "אינני רוצה את כלתי! אי אפשר לסבול את המשקפיים האלו!" הגיס גער בו נמרצות וניסה להניאו מהחלטתו הנוראה, אך ללא הועיל. הגיס חזר לאולם, ומתוך מבוכה ובושה בישר את הבשורה המרה לאבי הכלה - "לא תהיה חתונה - החתן חזר בו..."
לא ניתן לתאר את הצער, הבושה והביזיון של הכלה ובני משפחתה. אולם מלא אורחים, ידידים ושכנים. הון תועפות הושקע בשמחת החתונה. ההשקעה, יחד עם שעות עבודה, המון תקווה וציפיות לטוב, ירדו לטמיון. הכלה פרצה בבכי מר: איזו בושה וחרפה! הרב שאמור היה לסדר את הקידושין, ניסה לעודד ולשכך את הכאב במקצת: "היא עוד תמצא חתן טוב ממנו, גם זו לטובה!"
והם צדקו. כעבור שמונה חודשים קיבלה הכלה הצעת שידוך שעלתה על החתן הקודם מכל הבחינות, גם רוחניות וגם גשמיות. בעת כתיבת שורות אלו, הכלה המדוברת הינה סבתא מאושרת שמאחוריה למעלה מארבעים שנות נישואין עם בעלה. איש מכובד ומצליח. עד כאן סיפורה של הכלה. סוף טוב הכל טוב.
החתן, שמעולם לא פייס את הכלה הראשונה ואת משפחתה, מצא אף הוא כלה אחרת, כביכול נאה מהראשונה וללא משקפיים... והנה, מספר חודשים לאחר החתונה חלה הרעה במצב הראייה של אשתו, והיא נזקקה למשקפיים. כעבור שנה נולד להם במזל טוב בנם הבכור. הילד נולד עם פזילה חמורה בשתי עיניו, ונזקק לטיפולים יקרים ולניתוחים במשך שנים, ואף הרכיב משקפיים עבות. עשרים וחמש שנה לאחר שהשאיר אותו חתן כלה בזויה ואומללה וחזר בו מהאירוסין, נפגע הוא קשות בתאונת דרכים, ושכב מחוסר הכרה במחלקת טיפול נמרץ. הרופאים הודיעו לבני משפחתו, שאף אם יישאר בחיים - קרוב לודאי כי יהיה "צמח". בחסדי שמיים הוא יצא מכלל סכנה, אך נגרם נזק בלתי הפיך למרכז המוח, בחלק השולט על הראייה. כשהתעורר, ראייתו היתה מטושטשת ביותר. במשך עשר שנים הבאות ראה דמויות כפולות. עיניו היו חשוכות מרפא ושום משקפיים לא יכולות היו לעזור לו... הוא סבל מראייה לקויה ומציקה עד יומו האחרון. כך נידון המבזה בחרב חדה של מידת הדין, והמתבזה יצאה לחיים טובים ומאושרים.
ראש כולל בעיר חולון, הצליח לחלק משכורות לאברכים ולהחזיק את הכולל בצורה טובה ללא שום קשיים כלכליים, ומעולם לא נסע לחו"ל כדי לאסוף כספים.
פעם נשאל, כיצד אתה מצליח לנהל את הכולל ללא שום בעיות של פרנסה? והשיב, אספר לכם סיפור מדהים: אני גר בבת ים, ואמי גרה בצפת. אמי ביקשה שנבוא להתארח אצלה בשבת עם בני משפחתי. אמרתי לאמי: כדי להגיע אלייך אני צריך לנסוע לבני ברק ומשם לצפת, זה ממש מבצע מסובך, יש לי ילדים קטנים, והנסיעה ארוכה, יום שישי לחוץ - זה קשה. אמרה אמי: אני מתגעגעת לנכדים, והציעה לי לשכור רכב מחבר, והיא תשלם את עלות ההשכרה, העיקר שאבוא לשבת. קיבלתי את הצעתה.
חברי נתן לי את רכבו בשעה 13:30 ונסעתי עם כל משפחתי לצפת. השבת היתה מרוממת, ובמוצ"ש נפרדנו מאמי ונסענו לכיוון המרכז. באמצע הדרך נדלקת נורה אדומה, קיויתי שאספיק להגיע לתחנת הדלק הקרובה, אך הרכב קירטע בכביש המהיר. הספקתי לעצור, והמנוע נדם...
אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, איך לא חשבתי ביום שישי למלא דלק? עכשיו אנו תקועים כאן, צריך לחפש מיכל. לאחר כמה דקות, מצאתי מיכל באוטו והתחלתי לצעוד רגלי לתחנת דלק. לפתע עצר לידי נהג עם רכב מפואר ושאל אותי: מה קרה? סיפרתי לו שנתקעתי בלי דלק, הוא ביקש ממני להיכנס לרכבו, ואחרי רבע שעה הגענו לתחנת הדלק. הנהג נתן לי מיכל דלק נוסף שהיה עמו ברכב, לקחתי והלכתי לכיוון תחנת הדלק - ואז נעצרתי.
"למה אתה לא הולך למלא דלק"? שאל האיש.
"בתחנת דלק זו איני יכול למלא". עניתי.
"מדוע? הרי אשתך והילדים מחכים לך". הקשה.
"אני לא יכול לומר לך למה". השבתי.
"ובתחנה אחרת אתה יכול למלא דלק"? התעניין.
"כן".
"אז אני עושה איתך עסק", אמר הנהג, "אתה תספר לי מדוע אתה לא יכול למלא דלק בתחנה זו, ואני אקח אותך לתחנת דלק אחרת".
קיבלתי את הצעתו ובדרך סיפרתי לו: "היתה פעם כלה, שחמותה הגיעה אליה ונתנה לה טבעת יהלום יקרה ויפה שתענוד אותה לאחר החופה.
החופה הסתיימה, הזוג הטרי יצאו לחדר ייחוד, והחמות מחכה שהכלה תצא מהחדר. היא ציפתה לשמוע ממנה מילה טובה על הטבעת היקרה. לאחר כמה דקות הכלה יוצאת, והחמות שואלת אותה: איך הטבעת?
הטבעת? אומרת הכלה, ממש לא יפה! ואז הסירה את הטבעת מאצבעה, זרקה אותה על הרצפה ודרכה עליה.
עצרתי ושאלתי את הנהג: כיצד תגיב חמות נורמלית על מעשה כזה?
"לבטל את החתונה מיד", היתה התשובה.
אמרתי לנהג: הקב"ה אומר: "מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה", באוצר של המלך שומרים את המתנה היקרה ביותר. שמירת שבת קודש היא המתנה היקרה ביותר שהייתה לי באוצרותיי והענקתיה לכם. כשבא בן אדם ולוקח את המתנה הנפלאה שהקב"ה נתן לו מבית גנזיו ומחלל אותה במזיד ודורך עליה - אני לא יכול לקנות אצלו! מבחינת ההלכה מותר, אך אני לא מסוגל לעשות זאת! כשנכנסתי לתחנת דלק זו, הבחנתי בשלט גדול המכריז: "התחנה פתוחה 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע".
הנהג התרשם מהמסר. הגענו לתחנה האחרת השומרת שבת, מילאנו דלק, והנהג החזיר אותי למשפחתי. כשנפרדנו, החלפנו מספרי טלפון.
מאותו מפגש, מספר ראש הכולל, ארבע שנים לא היה קשר בינינו. הסיפור נשכח כלא היה, אבל גם אם שכחנו ממנו, הקב"ה לא שכח.
ממשיך ראש הכולל לספר: לאחר ארבע שנים קיבלתי טלפון, ומשעניתי, שואל אותי אדם מעבר לקו: אתה זוכר אותי? שמי יוסי, אני אותו אחד שלפני כמה שנים עצרתי לך כשנתקעת בלי דלק, הייתי רוצה להיפגש איתך בארבע עיניים, תוכל לבוא אלי למשרד?
ראש הכולל הגיע אליו, ולעיניו ראה משרד מפואר, והוא מבחין ביוסי. הם לוחצים ידיים בחמימות, מתחבקים, ואז יוסי מספר לו שאביו נפטר. אביו היה עשיר גדול מאוד, הוא היה סוחר נדל"ן וברשותו היו קרקעות בשווי של מיליונים. שטחי מסחר של קניונים ומגדלי משרדים. יוסי סיפר שאבא שלו היה בחור ישיבה בצעירותו והיה ירא שמים, וכשהגיע לארץ, היה צריך להתפרנס, ולשם כך היה עליו להוציא 'פנקס אדום' ולא היתה לו ברירה, הציונים אמרו להם שהם חייבים לעבוד בשבת, ואז הוא העדיף למכור את הרוחניות שלו, וכך הוא הידרדר עד שלא שמר תורה ומצוות.
לפני שהוא נפטר, הוא נזכר וחשב לעצמו: ריבונו של עולם, אני יכולתי להיות בחור ישיבה, ותראה מה עשיתי! כל החיים תכננתי לחזור ולהיות בחור ישיבה, ועכשיו אגיע לקבר בצורה הזו - לא שומר תורה ומצוות!... הוא פנה אלי ואמר לי: אני מבקש ממך, אני מוריש לך מיליונים, אבל יש לי תנאי - שנעשה צוואה עם עורך דין, אני רוצה שתעשר מכל הכספים שתקבל ממני ותתן אותם לירא שמים אמיתי, והלימוד שלו יהיה לזכותי, אני לא למדתי, אבל לפחות בכסף שלי יהיה אדם ירא שמים אמיתי שילמד לעילוי נשמתי, וכך תהיינה לי זכויות!
הלכתי לבית הכנסת, ראיתי שם אברך שיוצא מהתפילה לפני "עלינו לשבח". אמרתי לעצמי: זה לא ירא שמים אמיתי. לאחר מכן ראיתי עוד אחד שמתעסק בפלאפון שלו בתפילה - אמרתי: זה לא ירא שמים אמיתי. עד שנזכרתי בך ובמעשה שעשית, ולכן אני נותן לך מעשר מכל הכספים של אבא שלי!
ה
נקודה יסודית זו נלמדת מפרשתנו מכיוון נוסף:
בפרשה נאמר "ואלה שמות בני ישראל". כתב רש"י אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן במספר ובשמותן שנאמר "המוציא במספר צבאם לכולם שמות יקרא".
אכן לימדנו הקב"ה דרך יסודית בעבודתו, עבודת ה' בחינוך בנינו - ותלמידינו - להודיע חיבתן, להביע מעלתן, חשיבותן ורוממותן.
קשר חיובי טוב בין ההורה - המלמד לילד הינו תנאי הכרחי להשפיע עליו. ובפרט שהרי אם לא ימצא הילד את החום והאהבה אשר כל כך נצרכים לו, אזי עלול הוא ח"ו לנסות ולמצוא אותם בשדות זרים. והדברים ידועים לא רק למביני דבר.
ולסיום נביא את הדברים הבאים שיש בהם בכדי לחזק ולהשריש בליבנו את המבט על ההתמודדויות השונות בחיינו, יהיו אשר יהיו, ובודאי שיהיו הדברים לתועלת.
מצב סוציו-אקונומי ירוד עם אושר בלתי רגיל - הייתכן?!
מחקר חדש, שנערך בידי פסיכולוגים ישראלים, בראשותו של פרופסור אורן קפלן, קובע כי אנשים בעלי זיקה דתית - הם אנשים מאושרים יותר.
במהלך המחקר, ביקשו החוקרים לבדוק את רמת הכרת הטוב של הנבדקים. שלא כצפוי, עם תום חלוקת השאלונים - פרצה לפתע מלחמת 'עופרת יצוקה', והחוקרים החליטו לנצל את המאורע וחילקו שאלונים נוספים לנבדקים, שהיו השלב השני במחקר, וביקשו לבדוק תסמינים פוסט טראומתיים.
התוצאות היו חד משמעיות והורו על כך שאנשים בעלי הכרת תודה - סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומתיים, לאחר התקפת הטילים במהלך המלחמה.
"הכרת תודה היא משתנה שחוקרים מתחילים להשתמש בו בשנים האחרונים בצורה אינטנסיבית בתחומים שונים, מכיון שזאת תחושה רגשית עמוקה שמשנה התייחסות בכל תחום אפשרי", הסביר פרופסור קפלן.
על כך הוסיף, כי "הכרת התודה מחזקת גם את החסינות בפני טראומות, אם אני מכיר תודה על משהו, כנראה שיש לי משהו להודות עליו. וכשיש לי 'משהו', האובדנות (אין לי בשביל מה לחיות יותר) או הדיכאון (אין דבר משמעותי לחיות בשבילו) - נדחים.
הכרת התודה היא בעצם מנגנון ששומר מפני התערערות נפשית בערבות התלאות שמגיעות בין אם נרצה או לא, במילים פשוטות, ניתן לומר שככל שאתה מכיר יותר תודה - אתה מרוצה יותר מהחיים".
במהלך הראיון, נשאל הפרופסור, האם המחקר מגלה קשר בין רמת אושר לאמונה דתית, ותשובתו המפתיעה הייתה חיובית לחלוטין, כלומר - אנשים דתיים מאושרים יותר.
"בהחלט. אנשים דתיים באופן כללי חסינים יותר מחילונים. תושבי בני ברק הם אחת האוכלוסיות המאושרות ביותר בעולם, למרות המצב הסוציו - אקונומי הירוד", אמר. "מחקרים רבים מהעולם מוכיחים שככל שהקהילה שמרנית יותר... כך היא מאושרת יותר, כי לחבריה יש משמעות לחיים ועל מה להכיר תודה".
הכופר בטובתו של חברו ככופר בטובתו של מקום – מדוע?
הכרת הטוב היא מפתח יסודי בחשיבה היהודית, כי כאשר יהודי מרגיש ומעריך את חסדי הבורא אליו - הוא שואף לעשות את רצונו ולקיים את מצוותיו. הבסיס הוא התחושה שמה שיש לאדם אינו מכוחו ועוצמתו, ולא מגיע כמובן מאליו. החשיבה הזו מלווה את היהודי גם ברגשותיו כלפי חבריו ומכריו וכל אדם שהיטיב עמו, כי כשאדם מרגיש שדברים לא קורים מעצמם אלא יש מי שמסייע לו - הוא חש את הכרת הטוב גואה בו.
חכמינו הפליגו ואמרו 'הכופר בטובתו של חברו ככופר בטובתו של מקום!' - זו השוואה חסרת תקדים שעשויה לעורר תמיהה: מדוע הכופר בטובת חברו ככופר בטובת המקום? וכי ייתכן להשוות בין הדברים?
התשובה היא, שאכן, הכרת הטוב היא מבחן משותף, לרגשות יהודי כלפי בורא עולם ולהבדיל כלפי מכריו. יהודי שמרגיש שכל מה שיש לו נובע מעוצמתו האישית, מכוחו הגדול, מיכולותיו האדירות - הוא כופר בטובת חבריו וכופר בטובות ה', רח"ל, באותה מידה. הוא מרגיש שהכל שלו, מיכולותיו, מעוצמתו. הוא חייב משהו למישהו? הוא צריך לומר תודה על משהו?!
לעומתו, יהודי שחי מתוך מחשבה שכל מה שיש לו אינו משלו, כל מה שזכה לו - הוא רק מחסד הבורא, כשחבריו הם לפעמים השליחים להעניק לו את החסד הזה, ליבו מלא כל העת בהוקרה, הוא חש ומרגיש בעוצמה רבה את חובתו להכיר ולהוקיר טובה, וזה מביא אותו לרצות להתחבר לבוראו, לשאוף להדק את הקשר עם אלוקיו.
בתקופת ימי מלחמת העולם השניה זכה בנו של הגרא״א דסלר זצ״ל, רבי נחום זאב זצ״ל, להינצל ברחמי שמיים מגיא צלמוות ולהגיע אחר תלאות וטלטולים לאמריקה. חלפו שנים אחדות, הדיה של מלחמת העולם שככו, והרב דסלר הגיע לאמריקה להיפגש עם בנו אהובו אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.
במהלך שיחתם גולל רבי נחום זאב בפני אביו את הקורות אותו בתקופת המלחמה תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים. ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של הגאון רבי אליעזר סילבר רבה של סינסינטי (עיר בדרום-מערב מדינת אוהיו שבארצות הברית).
מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר אמר שברצונו להודות לו. רבי נחום זאב הבין כי בדעתו של אביו להודות באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו את הפנקס כדי לאתר את מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר אמר כי אין די בהודיה טלפונית אלא ביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.
רבי נחום חשש שמא הנסיעה הארוכה לשם אינה לפי כוחותיו של אביו, לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון, אך הרב דסלר עמד על שלו.
לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם החישו צעדיהם אל ביתו של הרב סילבר, משם יצאו שלושתם לבית הכנסת. בתום התפילה הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה של דברי תורה כדרכם של תלמידי חכמים.
במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה - ״ובכן, מה הביאכם לכאן?״.
ברי היה לו לרב סילבר כי סיבת טירחתו של הרב דסלר עד לביתו לא הייתה בכדי. רגיל היה ברבים וטובים שהיו פוקדים את מעונו כשבפיהם בקשות שנות, ולפיכך סבר כי גם הרב דסלר בא לשם כך.
״באתי למטרה אחת!״ הפתיע הרב דסלר בתשובתו, ״להביע את הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני״.
המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב כי מעשיו זכאים למידה מופלגת כזו של הערכה, ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל בשנית: ״נו, מה באמת מביאכם לכאן?״. ושוב חזר הרב דסלר ואמר לגודל פליאתו של מארחו: ״אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא, להביע הכרת הטוב באופן אישי״.
רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית להבהיר כי לא בא לבקש מאומה אלא רק להביע את רגשי תודתו, נכנע הרב סילבר לדברים תוך שהוא מחייך ואומר ־ ״כעת מבין אני עד כמה חשובה היא הכרת הטוב"...
כך היתה דרכו של הגרא"א דסלר זצ״ל, שהיה מרבה להודות גם עבור החסד הפעוט ביותר שגמלו עמו. פעם אחת, כאשר מאן דהו קיבל ממנו שפע תודות, התבייש הלה וניסה להפסיקו מלהודות.
אמר לו הרב דסלר בתרעומת גלויה:
״וכי את מעט התודה שיכול אני להודות, אתה מבקש למנוע ממני? הרי תעשה אותי בעל חוב ועתיד אני ליתן על כך את הדין...״
הבה נעמיק את המבט שלנו בהכרת הטוב כנה לכל מי שגומל עמנו טובה. הבה נחדד את החשיבה ונביע מפורשות את הוקרת ליבנו למי שעשו עמנו טובה. גם לבן משפחה, גם לחברותא, גם למוכר בחנות המכולת, גם לנהג האוטובוס. גם לכל האנשים הללו אנו חייבים הכרת הטוב, הבה נכיר להם טובה ונוקיר בפניהם תודה מעומק הלב, וכך נזכה להרגיל את עצמנו להודות לבורא עולם ולשבח על חסדו הטוב!
מקור
מאת הרב מיכאל זכריהו מנהל רוחני בישיבה גדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך