תובנה בחינוך מפרשת תולדות - לאותם שמכירים כאלו שהתרחקו......

אהבת הבנים והתלמידים אינה רק חשובה ומועילה, אלא צורך קיומי ממש.

לפני שנים אמר לי מו"ר מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל בזה"ל: "הרגשתי שאבא שלי אוהב אותי, אתן לך דוגמא, לפני פורים הוא עזב את העיסוקים שלו ובנה לי במשך כמה שעות רעשן גדול, ומאוד שמחתי בו. חשתי את אהבתו של אבא אליי והדבר חיזק אותי".

בפרשתנו נאמר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (כה, כח).

לכאורה יש לשאול, מדוע הוזכרה אהבת יצחק דווקא לעשו? הרי בודאי שגם את יעקב אהב, ואם כן מדוע לא זכה הדבר לְאִזְכּוּר בפסוק?

ובכלל, אהבת רבקה את יעקב מובנת ואינה דורשת הסברים רבים. אך אהבת יצחק את עשו מובנת פחות. כיצד ניתן לאהוב אדם רשע ורע מעללים?

אולם כאן לימדה אותנו התורה עד כמה "אהבה" אינה עוד דבר או תוספת מעלה בפריבילגיה באהבת הבנים, אלא היא צורך קיומי של ממש עבורם.

יצחק אבינו הבין שאלמלא גילויי האהבה כלפיו, הרי שעשו לא יוכל להתקיים כראוי, וממילא עליו להתייחס אליו כ"בן" על אף הרשעתו ורשעתו, יחס שתועלתו הוכחה בהמשך, שהרי בגין אהבה זו זכה למצות כיבוד הורים מאין כמוה כמובא במדרש (בראשית רבה פרשה סה, סימן טז. וראה עוד בגמ' קידושין ל"א ע"ב): אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות.

את יעקב ודאי שיצחק אהב, וזהו דבר פשוט שאין צריך להזכירו, אך את עשו לאהוב? זה החידוש!

וכמו שביאר הספורנו: "ויאהב יצחק את עשו": גם את עשו, אף על פי שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב. עכ"ל. הדגישה התורה את אהבת יצחק לעשו כדי לחדש שגם את מי שאינו שלם ואינו הולך בתלם צריך לאהוב.

איך אוהבים?

נותנים. ונתינה מולידה אהבה.

ומה נתן יצחק לעשו?

הרגשת חשיבות. נתן לו לחוש רצוי, בעל תפקיד, ובכך שקיבל ממנו את המאכלים שהיו אהובים עליו, בעצם נתן לו, והרבה.

כהורים ומחנכים עלינו לדעת ולהפנים שכל נתינה מצדנו - המורגשת בנפש הילד או התלמיד - מייצרת אהבה.

ותעיד על כך העובדה הבאה:

שעות יצירה

סיפר לי לאחרונה אב לבן בגיל 11 שמתקשה בלימודיו ובעוד תחומים: ההתמודדות אתו היא מערכתית. יום אחד ראיתי אותו מתעניין באביזרים שאיתם מרכיבים מכשירים אלקטרוניים. קניתי לו עֶרְכּוֹת שבאמצעותם אפשר להרכיב כלים קטנים עם בטריות ומנועים וכיוצ"ב (המיועד לילדים ונוער). פעמיים בשבוע הייתי יושב לשחק אתו בזה, ואני מרגיש שהדבר בנה את הקשר בנינו, וחיזק אותו במספר פרמטרים.

אכן, עצם הקשר והחוויה המשותפת, פעמים לא מעטות תורם המון לחיזוק האמון העצמי של הילד, שנוסך בו כוחות אדירים ומעצים אותו.

אולם, יותר מזה מונח כאן.

אותו נער התבטא בפני אביו לאחר מכן: "אבא, אני מרגיש שאתה אוהב אותי".

אכן, קשר ישיר יש בין הדברים.

***

לעיתים לא צריך אפילו להתאמץ כדי לתת ולהעניק אהבה, אפשר לעשות זאת ע"י שיחה טובה עם התלמיד או הבן. אלו מעשים שבכל יום כשאני פוגש ילדים ונוער המביעים את רגשי ליבם כלפי דמות מסויימת בעולמם באומרם: 'פלוני מבין אותי', 'פלוני אוהב אותי', כאשר נראה שבעצם אותה דמות לא נתנה להם דברים מיוחדים מלבד יחס טוב ואוזן קשבת.

בתוך מרוצת החיים - אנחנו עלולים להחמיץ את הקשר בינינו (מחנכיםהורים) לבין התלמידהבן, והדיבור הופך לכלי טכני שבעזרתו אנו רק מעבירים ידע, אומרים מה מותר ומה אסור, אבל לא באמת מדברים זה עם זה. השיחה האישית, המלווה במילים חמות, במחמאות ועידוד, היא כלי שעוזר לנו לאמץ ולמסד את הקשר הכל-כך חשוב. עלינו להקדיש זמן קבוע לשיחה או לפעילות עם כל ילד בנפרד.

ונעורר נקודה חשובה בעניין זה:

לא מדברים בדרך

כשמדברים על חיבור וקשר, צריך לדעת שלא תמיד הכוונה לעשות פעולות גדולות או חריגות, פעמים לא מעטות אפשר לייצר אותם תוך כדי מהלך החיים, ובנקל.

מה שצריך זה בסך הכל - מודעות .

לדוגמא, אפשר לראות לא מעט הורים הלוקחים את ילדיהם בבוקר לגן או לת"ת, ייתכן שלהורה אין זמן במשך היום לתת או להעניק לילד באופן אישי, ולכן אותם רגעים של בוקר הם בדיוק זמן טוב לשיחה אישית, התעניינות, שיתופים וכיוצ"ב, אז מדוע אנו רואים כל כך הרבה שנותנים יד לילד, ולאורך כל הדרך שותקים... פשוט לא מדברים אתו כלום... רק כשמגיעים למוסד הלימוד נפרדים ממנו באמירת "שלום" סתמית או במקרה היותר גרוע פוטרים אותו בנפנוף יד תוך כדי שיחת טלפון...

נראה שיש כאן החמצה גדולה. וחבל.

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך