תובנות בחינוך מפרשת וירא - "הוא עדיין חי"!

- האם נכון לומר שיש כאלו שאין לי יכולת להועיל להם או לקדם אותם?

- "משהו אצלו מת"! אמר המלמד. לכאורה הוא צודק, האמנם?

כשנראה שכלו כל הקיצים וכולם הרימו ידיים, האם עדיין יש מקום לפעולה - ולוּ הקטנה ביותר - שמביעה עליו מחשבה או יחס כלשהו?

נקודה עמוקה למחשבה:

נתבונן במבט של תורה על מציאות של חיים עם ניסיון.

להחיות נפש הילד

הוא חי, הוא כאן הוא לפנינו, אך בעצם הוא מת!

אולי זה דרמטי מדי להשתמש בביטוי כזה על אדם חי. אך כשנבין, נראה ונבחין שמשהו בעולמו הפנימי, הרגשי והנפשי, ואולי גם התוֹדעתי, כבוי ומיובש, ללא חיות כלל – הרי שלכאורה אין ברירה אלא לשוות אותו כ-מת!!!

האם אכן אין לי מה לעשות? אולי אין זה תפקידי, כהורה או מחנך, שהרי אין לי עסק עם המתים אלא עם החיים.

נתבונן נא ונראה, איך וכיצד מתייחסת פרשתנו לעניין.

אחד הנסיונות המשמעותיים והקשים ביותר, אם לא הקשה שבכולם, בהם נתנסה אברהם אבינו, הלא הוא ניסיון העקידה, בעקבותיו הודיע לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני".

והקשו רבותינו, מדוע נחקק לדורות שם הניסיון וזכויותיו על שמו של אברהם אבינו, כפי שנאמר "והאלוקים ניסה את אברהם", הרי היה זה ניסיון לא פחות קשה גם ליצחק אבינו שהיה אז בן ל"ז שנה ובכל זאת פשט צווארו על גבי המזבח, ואם כן היה לכאורה ראוי לומר "והאלוקים ניסה את אברהם ואת יצחק".

כמה ביאורים נאמרו ליישב את התמיהה, אך מעניין מאוד הוא ביאורו של מרן ה"בית הלוי, שהגדיר זאת כך - הניסיון למות על קידוש ה' קל יותר מהניסיון לחיות על קידוש ה'.

יצחק הלך כדי למות על קידוש ה', מה שאין כן אברהם שהלך לחיות על קידוש ה', שהרי לאחר העקידה הוא ימשיך לחיות ללא בנו יחידו ואהובו, וזהו ודאי ניסיון גדול יותר, לחיות כל רגע ורגע עם הידיעה וההבנה שאין לו בן שימשיך אותו, כי הוא נעקד, ועל ידי מי? על ידי אביו! ובציווי ה'! ועל אף הכל - לא להרהר על כך אף לא הרהור קל.

נמצינו למדים אפוא שמצב ומציאות של "חיים" הכרוכים בקשיים זהו ניסיון גדול ומשמעותי ביותר.

ההשגחה מגלגלת לפתחו של אב או מחנך, ילדנערמתבגר, ש"משהו מת אצלו", ואין זה משנה באיזה מישור מדובר, ערכי, רוחני, מידתי או יהודי. אם אצליח להפיח בו מעט חיות, אזי בעצם הבאתי עוד "חיים" לעולם, חיים של יהודי הם רגעים אדירים של קידוש ה', והרי למדנו שיותר קשה לחיות על קידוש ה' מאשר למות על קידוש ה'.

אשרי הזוכה להפיח רוח של חיים בעצמות יבשות ובכך לקדש ביתר שאת את שמו של הבורא בעולם.

דש הצווארון - אות חיים!

"הייתי מיואש מהחיים לחלוטין", סיפר הנער שישב מולי מורכן ראש, "הבנתי שאין לי סיכוי כלל כי אף אחד לא מאמין בי, כולם בטוחים שאני חסר תועלת (וממילא גם חסר תוחלת...) וגם המציאות מוכיחה שלאף אחד לא אכפת ממני באמת, ואף אחד לא דואג לי, בכלום".

התוצאות היו שהנער עזב את הבית, התנתק מהמשפחה, ובעצם גם המשפחה נתנה לו להבין שאין לו בה מקום.

"אותו היום חשבתי לשים קץ לחיי", המשיך לספר בגילוי לב, "אלא שבעודי יושב בתחנת האוטובוס הגיע מאחוריי אחד מהמלמדים בת"ת, שזיהה אותי על אף ששיניתי חזות, טפח לי על השכם ושאל לשלומי, לפתע הרגשתי את מגעו כשהוא מסדר לי את הצווארון של החולצה שהיה הפוך (לא שמתי לב לכך), ולפני שנפרד ממני גם זרק משפט שעד היום חרוט בליבי: 'יש לי זכרונות טובים ממך'.

בערב שיניתי את דעתי. הרגשתי שעדיין נשאר מישהו שאכפת לו ממני!

באותה פעולה של סידור דש הצווארון הוא בעצם העניק לי חיים!

כן, כפשוטו, הוא נתן לי את חיי במתנה.

למדנו:

א. אין ייאוש מאף אחד.

ב. אפילו ש"משהו נראה מת אצלו", זהו בעצם האתגר שלי כיצד לעורר ולהדליק את הצדדים הכבויים וחסרי החיות.

ג. התפקיד כמחנך והורה לא נגמר בשום סיטואציה, אולי הוא מאתגר אותנו לחשוב מחוץ לקופסא.

מאת הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך