תובנות בחינוך מפרשת לך לך - "תמיד אני אשם" – האמנם?

עד היכן טווח האחריות שלי כהורה כלפי הבן או הבת?

האם תמיד מה שקורה עם הנער שייך לכשלונות שלנו כהורים?

נפתח בסיפור ששח בפניי יהודי אחד:

"בני", הוא אמר בעצב, "זה סיפור כאוב מאוד. כבר בגיל צעיר עזב את הדרך ועד היום עברו 15 שנה מאז שניתק קשר. הוא בחו"ל נשוי עם ילדים.

לפני חודשיים הלכנו אני ורעייתי להתייעץ עם ת"ח המבין בתחום החינוך שהבהיר לנו שוב ושוב שאנחנו לא כישלון, וזה שהילד סטה מהדרך זו בחירה שלו, בחירה אמנם כואבת המהווה ניסיון אדיר עבורנו.

דבריו הנחרצים שינו לנו את תפיסת המציאות כלפי כל הסיפור. הוא הצליח לגעת בנקודת אמת בעולמנו הפנימי, כי באמת השתדלנו ועשינו הכל עבורו ולמענו.

וראה זה פלא! אחרי חודש הוא יצר קשר והביע את רצונו להיפגש איתנו! עד כאן המעשה.

ננסה אולי להבין בקצרה, מה קרה כאן?

הנטייה הזו לראות את עצמנו אשמים, נמצאת אצל רובנו. ישנה תחושה (שלפעמים נמצאת בתת-מודע) שכל הנהגתו הקלוקלת של הנער מבחינה חינוכית או רוחנית היא תוצאה ישירה של הכישלונות שלנו כהורים. הדבר חזק במיוחד בתופעה הכאובה והמדוברת של נשירת הנוער מדרך התורה. ילד מחליט, לא עלינו, לסטות מן הדרך, לעזוב את הישיבה, או במקרה הגרוע בכלל לוותר על המראה המקובל במחוזותינו. מראה קשה לכל הדעות. ואז – מה אומרים מאחורי הגב? ההורים אשמים בכל - "אם היו מגדלים אותו כמו שצריך – הוא לא היה עוזב". "נהגתם בו בצורה קשה מדי", או "הייתם איתו רכים מדי".

לדבר יש השלכות רבות, כמו חוסר ביטחון אצל ההורים לפעול ולעשות את הדבר הנכון לדעתם, וקושי לכוון את הבית לפי דרכם (כמובן שתחושה זו של ספק מכרסם מוקרנת ומשודרת בטווח הקשר בין ההורים לילדים, שכן חוסר ביטחון תמיד מורגש כתדר...). כמו כן, לעיתים עולות רגשות אשם ונקיפות מצפון על כל מיני אמירות או פעולות, תחושת חוסר אונים, ויכוחים בתוך הבית ועוד...

צריך לדעת שהילדים שלנו הם לא רכוש שלנו, יש להם אישיות, רוח ונשמה עצמית, אותה קיבלו מהקב"ה. הילדים הללו - לפני שהם שלנו - הם של הקב"ה!!! עלינו לדעת שהקב"ה מנהל את העולם, וכאשר אנו רואים שהילד המסוים הזה קיבל כלים ותנאים מסוימים שגרמו לו להתדרדר, גם אם אכן ההורים טעו בחינוכו, סוף סוף זהו הניסיון המיוחד שהקב"ה הועיד לילד, וכך נכתב עבורו בשמים מלכתחילה.

כשילד משתף איתנו פעולה והולך בתלם – אנו מרוצים ומלאי סיפוק, אבל חושבים בליבנו שזו פשוט מתנה, סייעתא דשמיא... אבל כשילד מתנהג לא כפי שלמד אצלנו בבית, משום מה נוצרת בנו ההבנה שאנחנו ה"כישלון"... ומתביישים.

שמעתם פעם שמישהו האשים את אברהם אבינו עליו השלום בכך שישמעאל החליט להיות "פרא אדם"? וכן להיפוך, האם מישהו משבח את תרח, אבי אברהם, על החינוך המשובח שהעניק לבנו, ותולה את צדקותו של אברהם אבינו במה שראה בבית? ומה לגבי עשיו הרשע שיצא מיצחק הצדיק? האם הם לא חינכו נכון? לא! אז למה אצלנו ההורים תמיד אחראים לתוצאות?

שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. ה' הפקיד בידינו פיקדון יקר ביותר, נשמות טהורות, ילדי ישראל, ונתן בידינו את כל היכולות והכישורים לגדלם בדרך הטובה ביותר. אנו עושים כמיטב יכולתנו, ואף במקרים רבים – מעל ומעבר. משקיעים מחשבה אינסופית בגידולם, במקרים רבים מתייעצים בדעת תורה, ושוקלים שוב ושוב את צעדינו לרווחת הילדים.

כמו בכל עניין, גם בחינוך הילדים כולם רוצים לראות פירות מבורכים, אבל אנחנו לא מנהלים את העולם. יש לנו שותף מלא וחשוב בגידול ילד. השותף השלישי – ה' יתברך. הוא שהעניק לנו את התפקיד לגדלם ולחנכם ולהתוות להם דרך, לתת להם מקום ראוי, חם ואוהב, כדי שיוכלו להוציא מן הכח אל הפועל את מה שבעצם קיבלו מהבורא יתברך.

ולכל אחד יש את השביל, המסלול, התפקיד הייחודי והייעודי לו, ורק לו.

כפי שלמדנו בפרשתנו:

הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את אחת ההבטחות המופלאות: "ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית טו, ה).

וכתב רבנו בחיי בפירושו על התורה: "ויכלול עוד 'כה יהיה זרעך' במדרגות החכמה, כי כשם שיש בכוכבים מי שאורו מזהיר ומבהיק יותר מחברו, ומדרגותיהם חלוקות זו למעלה מזו באורה ובהשגה, כך עתידים חכמים שבישראל שיהיו מדרגות חלוקות, אור תורתו של זה למעלה מאור תורתו של זה, והשגתו של זה למעלה מהשגתו של זה".

למדנו שאין בני אדם שווים אפילו בעולם של חכמים ונבונים ובעלי השגות שאולי יש מי שעלול לחשוב שעולמם שווה וזהה, וכאן לימדה אותנו התורה שלכל אחד יש מקום, דרך, השגות, ייעוד ותפקיד משלו.

אכן, אני כהורה מוכרח לקחת אחריות על גידול הילדים, וליתן את הדעת שלא לנהוג עם ילדינו או תלמידנו באופן שעלול להפריע ואפילו להזיק לחינוכם, דבר שללא ספק גם כן ובצער גדול קיים, אך לקבוע מסמרות שתמיד ההורים הם האשמים אינו דבר נכון כאמור. אך יחד עם זאת לא לשכוח שהם גם בעלי בחירה, ולהם תפקיד בפני עצמו משלהם, אותו ייעד להם הבורא (ולא אנחנו) כאן בעולם המעשה.

[ואין המכוון למשפטים כמו "תן לו לבחור" אשר יש בהם הרבה מן אמת, אך לעיתים נאמרים שלא במקומם כלפי ילדים או נוער טועה שאין להם עדיין יכולת השיפוט ולקבל החלטות בדברים גורליים הנוגעים לבסיס חינוכם או עתידם, אלא לעצם המושג של "בחירה יהודית", והדברים ארוכים, ויש להאריך בהם ....]

אנחנו עושים השתדלות, אבל התוצאות אינן בידינו!

במקרים רבים, כשאנו משנים משהו בחשיבה או בהסתכלות על הילד ומורידים מאיתנו את רגשות האשמה - משהו בדינמיקה בינינו לבין הילד משתנה, וגם הוא בעזרת ה', על פי רוב, בוחר לשנות את התנהגותו לחיוב. וכמו שהוכיח המעשה לעיל. כאשר ההורים הבינו שעשו את המוטל עליהם יחד עם לקיחת אחריות והבינו שיש מי שמנהל את העולם, או אז אירעה התפנית.

למדנו:

- כהורים עלינו לדעת ולהבין שהילד הוא בעל בחירה, ולא הכל תלוי בנו.

- כמובן שאין באמור לעיל בכדי להסיר ואפילו לא במעט מהאחריות שלנו כהורים בכל הנוגע לגידולו הנכון, הערכי והרוחני.

- לא תמיד מה שקורה לו מגיע מכישלונות חינוכיים.

- לכל אחד יש תפקיד נפרד ועצמי מאת הבורא אשר הוא ורק הוא יכול וצריך לממש. כהורים, חשוב תמיד לשנן זאת.

- כשעינינו נשואות מעלה, אל ה' יתברך, ללא הלקאות עצמיות ורגשי אשם מיותרים, נוכל גם לשנות כיוון אצל הילד, הנער, והמתבגר.

מאת הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך