תובנות בחינוך מפרשת נח - משאבים וכוחות - עד כמה?

- עד כמה אני אמור להשקיע זמן, כוחות ומשאבים בילד? האם יש כללים ברורים בזה?

- כיצד אוכל כהורה (אבא, אמא או מחנך) להשתחרר מנקיפות מצפון ורגשות אשמה שמא לא עשיתי מספיק או אולי לא נהגתי נכון בגידולו של הילד, ולכן התוצאות אינן לפי הציפיות?

- ולעיתים המחשבות הן בכיוון ההפוך, עשיתי מעל ומעבר למה שצריך, הרעפתי עליו ופינקתי יותר מדי, לא תחמתי גבולות ולא הצבתי קווים ברורים במקומות היותר מדויקים. מהי הדרך הנכונה ומה הדרכת התורה בנושא זה?

נתבונן בפרשתנו ונראה שהדברים רחבים יותר ונוגעים לשטחים רבים מאוד בחיים.

נח מקטני אמנה היה - הייתכן?

"ויבוא נח ובניו וגו' מפני מי המבול" (בראשית ז, ז).

"אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים" (רש"י).

המפרשים מתקשים להבין, הרי המדרש (בראשית רבה ל, ח) קובע שנח היה צדיק "מתחילתו ועד סופו", והרמב"ן (שם ו, ט) כותב שהיה "זכאי ושלם בצדקו" ו"נביא היה". ואם כן אפוא כיצד קראוהו חז"ל 'קטן אמונה'? ויתירה מזאת, הלא 120 שנה עסק נח בבניית התיבה, ודווקא עכשיו הוא מפקפק ולא מאמין בלב שלם שיבוא המבול?!

הגרי"צ סלנט זצ"ל, בספרו "באר יוסף", מבאר, שאפשר לומר שהיסוסיו של נח באו מכיון שידע שהקב"ה רחום וחנון ורחמיו על כל מעשיו ולא יעשה עמהם כלה. ובאמת אמרו בגמרא (סנהדרין קח, ב) על הפסוק "כי לימים עוד שבעה", וכן "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ", מה טיבם של שבעת הימים? שקבע להם הקב"ה זמן גדול ואח"כ זמן קטן. ופירש רש"י, שהקב"ה הוסיף על הזמן של 120 שנה שקצב להם עוד שבעה ימים, אולי יתעוררו לחזור בתשובה, ולא יצטרך להביא את המבול. וממילא, מתוך שהאמין נח ברחמיו וחסדיו של הקב"ה על ברואיו המחכה לתשובתם, לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.

זאת היתה צדקתו של נח, שלעניין המבול היה מקטני אמנה, והיינו משום שהאמין בכח התשובה עד הרגע האחרון, כשכבר דחקוהו המים.

ולפי זה יש לתמוה ביתר שאת, מה ראו רבותינו לכנותו בעקבות כך "קטן אמנה"?

אולם הביאור הוא שכיון שנצטווה במפורש מפי הקב"ה: "בֹּא אתה וכל ביתך אל התיבה", היה עליו לקיים תיכף ומיד את הציווי, ללא שהיות וללא ספקות. וזהו שכתב רש"י – "מאמין ואינו מאמין", היינו, מה שהיה מצפה לרחמי ה' יתברך, ולא נכנס תיכף לתיבה כמו שנצטווה במפורש, זה מה שגרם לו להיקרא "מקטני אמנה".

ולפי זה נראה שבא הכתוב ללמדנו יסוד גדול.

כל מאורע שקורה לאדם בעולם הזה, מכוון הוא אליו, כלפיו או סביבו, ועליו לראות בכך כעין ציווי ה' מן השמים, וממילא יש לו לקבלו כמות שהוא, ללא שיקולים או חשבונות כאלו ואחרים, שהרי אין איתנו יודע באמת מה כוונת המסובב בזה.

לימדה אותנו התורה יסוד גדול וחשוב והוא - ההפרדה וההחצנה בין מה שתלוי בי לבין מה שעלי לקבלו כמות שהוא כרצון ה' וכציוויו יתברך שכך יהיה.

בעצם כל החיים שלנו בנויים סביב הציר המרכזי שבין "השתדלות" – הצד המעשי שלי כאדם בבריאה לבין "אמונה ובטחון" – הצד שאותו גלגל, יצר וקבע בורא העולם עבורי.

וכפי שהגדיר את הדברים הגאון רבי יצחק הוטנר (ספר הזיכרון, עמוד שצד, אות כו. תחת הכותרת 'השתדלות ובטחון'): "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל-א, טז, ז) ונמצא דאין האדם רואה ללבב. ואם תאמר, אם כן הרי חסרה לו לאדם ידיעת הלב. אלא שלאמיתו של דבר אין זה נוגע לו כלל, ועל זה כתיב "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו", ואין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות. אמנם, יש מקום מיוחד יוצא מן הכלל, שבמקום הזה מצפוני הלב וחקירתם נוגעים לו ממש הלכה למעשה, והמקום הזה הוא ההכרעה בין השתדלות ובטחון, דהרי זה תלוי במדרגתו הפרטית של כל אדם באשר הוא אדם, דלפי מדרגת אמונתו צריכה היא להיות התאמצותו בהשתדלות, ומדרגת אמונתו הלא היא ממעמקי מצפוני הלב, ועל כן ההכרעה הזו בנויה היא הרבה יותר על יסוד התפילה לזכות לכוון האמת, מאשר על יסוד משפטי השכל, כדרך שאר ההכרעות שבתורה, וה' יזכנו לכוון את קו המידה בין השניים הללו של השתדלות ובטחון".

ובענין זה שמעתי מהרב אהרן דוד מנדלוביץ' שליט"א מבורו-פארק (בעת שהגעתי לבקרו בביתו) שהנה כאשר בתיה בת פרעה לקחה את התיבה מהיאור "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה וכו' ותאמר מילדי העברים זה". ומהיכן ידעה?

והביא בשם אחד האדמו"רים שביאר, כי עבודת האדם בין ההשתדלות לבטחון היא גדולה מאוד, ומבואר בחובות הלבבות שככל שהאדם משתדל פחות כך בטחונו גדול יותר בבוראו, ובתיה בת פרעה תמהה - כיצד הניחו ילד כה קטן בתיבה ללא ידיעה מה יעלה בגורלו? ולכן אמרה בליבה שמן הסתם אמו עשתה את ההשתדלות שלה בהצלתו, ועשתה מה שביכולתה לעשות, והשאירה את כל השאר בידי הקב"ה, ואכן, לעשות השתדלות כל כך מועטת ולסמוך באופן מוחלט על הקב"ה רק יהודי מסוגל לנהוג כך, ומזה הבינה שילד זה הוא מזרע היהודים.

ולעולם בעניינים אלו הכל תלוי במדרגת האדם ובטוהר ליבו בעבודת ה', וכפי שנתבאר מתוך דברי הגר"י הוטנר הנ"ל.

לענייננו, מן הסתם אין מי שיכול לומר שיש ספר חוקים ברור עם כללים מסודרים כיצד צריך לנהוג בכל סיטואציה בה אנו נתקלים בשאלה חינוכית, מכל סוג, מול ילדינו.

כמו כן, גם במינון עצמו, עד כמה אנו אמורים להשקיע, והיכן צריך לעצור ולהרפות, אינו דבר שניתן להדריך ולהורות באופן מוחלט.

צריך להאמין שהקב"ה נותן כלים וכח לכל הורה או מלמד לתת ולהעניק את הטוב ביותר לפי מה שהוא מסוגל ויכול לבניו או תלמידיו, וכמובן שהכל בגדר השתדלות בלבד, שהרי תחילת וסוף דבר הכל מאיתו יתברך ובידו בלבד.

וממילא גזרת גדר האחריות שלי כהורה היא במה שאני מסוגל ויכול, ומעבר לזה מה שנשאר לי זה בעצם להתפלל, שהרי מאותו מקום שאין בידי לעשות הרי שזה אך ורק בידו . (כמובן שכל מה שאנו עושים הוא מאיתו יתברך, אלא שהמכוון הוא רק כלפי חובת ההשתדלות שלי כיהודי בעל בחירה).

למדנו:

א. עלינו, כהורים ומחנכים, "להשתדל" במלאכת החינוך ולא "להצליח", שהרי ההצלחות - על אף שהם בדרך כלל פועל יוצא של השתדלות, אך כלפי האמת הצרופה הם רק מאיתו יתברך.

ב. למידה על מנת להתייעץ ולהתייעל חשובה מאוד, אך צריך תמיד לחיות את המציאות לפי יכולתי, כוחותיי וידיעותיי, ולא לחיות את מה שאין בי או אין לי.

ג. צריך לדעת שהניסיון מאיתו יתברך, וממילא התסכולים והמרמור הם עצת היצר, ועל כן כאשר עולה בלבנו ייסורי מצפון, ננסה לאבחן האם הם שייכים לחלק "הניסיון" שבדבר, או לחלק התסכול והמרמור, ומן הסתם אז יקל עלינו מעט.

ד. בעת שמגיע מצב של אזלת יד או מציאות של חוסר אונים, עלי להבין שאני נמצא כעת במפגש עוצמתי, פנימי ועמוק עם הבורא, והדבר הראשון שאשתדל לעשות הוא למצוא דרך זה עוד אופן של חיבור וקשר איתו דרך התפילה ועוד. ומכאן ואילך אמשיך עם הבירור...

והכל בסייעתא דשמיא כמובן.

הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך