גדרה ההלכתי של מנייה בחברה בע"מ לגבי מכירת חמץ

מצוי הדבר שיש לו לאדם מנייה בחברה בע"מ [חברה בערבון מוגבל] המחזיקה חמץ שאינו נמכר לגוי, וכרוך הדבר באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא ומצות תשביתו, ונלווה לזה גם איסור דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח. וכן יש לפעמים שהחברה עצמה לא מחזיקה חמץ, אבל יש לה מנייה בחברה אחרת, וחברה זו מחזיקה בעוד חברה עד שבסוף זה מגיע לחברה שמחזיקה חמץ. ויש לדון מה דינו והגדרת בעלותו של מחזיק המניה, האם נחשב כשותף ממש וחברי הדירקטוריון והמנכ"ל הם שלוחיו לנהל את החברה, וממילא חלים עליו כל האיסורים הקיימים בחברה ככל שקיימים, או שמא כיון שהחברה הופכת לאישיות משפטית נפרדת, אין למחזיק המנייה חלק בשותפות החברה, וממילא לא חלים עליו האיסורים.

בירור המושג "חברה" ו"מניה"

לפני יותר מ-200 שנה הוחלט להקים בעולם בהסכמה גורפת [למעט מקומות בודדים שלא הסכימו לרעיון זה] מושג חדש שנקרא חברה בע"מ והצורך בזה הי' להקים בית עסק המורכב מהרבה שותפים ומשקיעים, שלא יהי' צורך בכל החלטה לאסוף את כל השותפים ולדרוש את הסכמתם על כל החלטה שהיא.

בשביל זה הוקם חברה בע"מ , שזה "אישיות משפטית נפרדת" מחבריה [-בעלי החברה] ובלתי תלויה בקיומם הפיזי של בעלי החברה, החברה יכולה ללוות ולהלוות, למכור ולקנות, ולבצע לעצמה משא ומתן, ולהיות תובעת ונתבעת, להשכיר ולשכור, להעסיק עובדים ולספק שירותים, נכסי החברה שייכים לחברה עצמה [ולא לבעלי המניות] אם החברה לוותה כספים, הרי רק נכסי החברה משועבדים להלוואה, והכל כאילו היא כתובת אנושית עצמאית.

ויש עוד הרבה הבדלים בהגדרת החברה בעולם, אך נתייחס לפי החוק הישראלי, בהרבה מקרים היזמים שהם מקימים את החברה מקנים לכל משקיע זכות וחלק בחברה, הנקראת מניה , כמובן שבדרך כלל מקימי החברה משאירים לעצמם יותר מ51 % [רוב] ממניות החברה כדי שיוכלו לקבוע את כל עניני החברה, והם מגדילים את ההון הכלכלי הדרוש להשקעה, ע"י מכירת מניות מעבר לאחוזים שלהם להשאיר רוב, וזאת תוך כדי שמירה על כוחם בניהולה ובשליטה. [ישנם עוד סוגי מניות, ואג"ח ובנקים בארץ ובעולם, וקופות גמל וכדומה, שלא נכנס לזה במאמר זה להסביר החילוקים בינהם].

הגדרת הבעלים בחברה בע"מ

יש לדון מבחינה הלכתית מי נחשב הבעלים, שהרי בעלות אדם על ממון, מתבטאת בשלשה דברים א. הרווח מהממון. ב. זכות להחליט על אופן השימוש בממון. ג. הזכות להעביר או למכור לאדם אחר.

בחברה בע"מ זכויות אלו מתחלקת בין שלשה גורמים. שהם בעלי המניות, חברי הדירקטוריון, ומועצת המנהלים. בעלי המניות הם בעלי הזכויות הממוניות בחברה, והם מקבלים דיבידנדים מרווחי החברה במהלך הפעילות, וכן בבעלות על הון החברה שתתפרק. הניהול השוטף של החברה נמצא בסמכותו הבלעדית של מועצת המנהלים. הדירקטורים בסמכותם למנות את מועצת המנהלים, שהם קובעים את המדיניות הכללית של החברה ודרכי פעולתה, ובכלל זה גם מכירת נכסים. אולם ההחלטה על פירוק החברה נתונה רק בידי בעלי המניות.

באופן עקרוני האישיות המשפטית של החברה נבדלת ונפרדת גם אם בעל המניות בחברה הוא אדם אחד בלבד, ולדוגמא כגון אדם בשם "אברהם לוי" יוכל לפתוח חברה בע"מ בשם "אברהם לוי בע"מ" ואז החברה הינה אישיות משפטית נפרדת ומובדלת ממנו בעצמו, וחובת החברה אינם מחייבים אותו באופן אישי במאומה.

עוד נקודה חשובה יש לציין שחברה בע"מ שונה מבעלות רגילה, שאין לבעלי המניות ולחברי הדירקטוריון כל אחריות אישית לחובות החברה. [זולת שיש מקרים מסוימים שבתי משפט עושים הרמת מסך, ומתייחסים גם לבעלים אישית, שזה נושא מאוד מורכב בפני עצמו].

הבעיות ההלכתיות שיכול להיות לבעלי המניות

במרוצת השנים מאז שהמציאו מושג זה דנו הפוסקים על הדינים והאיסורים שבעקבות זה. עיקרי השאלות הנידונים הם לגבי חמץ בפסח, עניני שבת, סחורה בדברים אסורים, הלוואה בריבית [זה נושא שבעז"ה נכתוב עלל כך מאמר נפרד], ועוד איסורים. במאמר זה נתמקד לגבי איסור חמץ בפסח. האם בעלי המניות בחברות או שהחברות מחזיקים מניות בחברות אחרות שמחזיקים בבעלותם חמץ, האם הם נחשבים כבעלים על החמץ, ועוברים באיסור בל יראה ובל ימצא בפסח.

שיטת האחרונים שבעלותם של בעלי המניות מוגבלת ואינם נחשבים כבעלים לגבי איסורים

המהר"ם שיק (יור"ד סי' קנח), מהרי"א הלוי (אינטיגא, ח"ב קכד) דנו להתיר החזקת מניות בחברה שעוברת בעסקיה על איסורי תורה. כיון שסוברים שבעלותם של בעלי המניות מוגבלת, שהרי אין להם שום דרך לפעול רק דרך המנכ"ל או הממונים לכך, וכן יש מקרים שאין להם רשות ליכנס לשטח של החברה, נמצא שהם לא נחשבים כבעלים ושותפים בחברה, רק בעלות מוגבלת וקלושה, שעל זה לא חלים האיסורי תורה.

וכן סובר הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו האלף לך שלמה (או"ח ס' רלח) שכתב שנשאל מהגביר נתן קאליר שיש לו זכויות במפעל שמוכרים חמץ, והאם מחוייב לכתוב שטר מכירה על זה. והשיב שיש אנשים שיש להם רק חלק לריוח או להפסד, ואין להם שום זכות להגיד ולחוות דעתם, ממילא אין להם חיוב למכור החמץ. וכן הביא החשב האפוד (ח"ג סי' סב) בשם הגאון מטשעבין שהעלה להתיר מכח תשובת המהרי"א הלוי, והביא את הטעם השני של המהרי"א הלוי שאין בעלי המניות שותפים בכלל בעסק, אלא בעלי זכות ברווחים, וכתב ששמע כן מהרבה בעלי חוק ומשפט בערכאות, ואם כנים הדברים ודאי שאין שום נידנוד איסור בדבר. עיי"ש עוד במה שהאריך בענין זה.

שיטות החולקים וסוברים שבעלי המניות נחשבים כבעלים לגבי האיסורים

המהרש"ג (יור"ד סי' ג) תלמידו של המהר"ם שיק הביא דבריו, וחלק וסבר שלא ניתן לחדש מושג של בעלות מוגבלת, ואין בדיני התורה מושג של בעלות קלושה שלא מתחייבים על איסוריה. אפילו שלפי דיני התורה יכול כל שותף להתנות ולקבל על עצמו תנאים שונים, כמו ויתור על החלטות, או חלוקת ממון שונה, או כל החלטה אחרת. אבל אין זה מוריד מגדר הבעלות שלו והוא חייב שכל עיסקי השותפות יבוצעו לפי הדרך המותרת בהלכה. ובפרט שבעלי המניות בתנאים מסוימים יכולים להחליט לשנות את הנוהל ולפטר את המנהלים וכל הממנים, ולהחזיר לעצמם את הזכות להחליט, זה מוכיח שבעלותם נשארה. והלכך סובר שאין להתיר לבעלי המניות כל דבר שיש בו חשש לאיסור. [ישנם עוד פוסקים שסוברים כן, ומחמת קוצר היריעה נקצר].

שיטת הפוסקים שמחלקים בין סוגי בעלי מניות שיש להם זכות הצבעה וללא זכות הצבעה

האגרות משה (אהע"ז ח"א ס' ז) סובר שרק בעלי מניות שמחזיקים ברוב מניות השליטה הם נחשבים כבעלים, אבל בעלי המיעוט אינם כבעלים, כיון שבפועל אין להם דעה והשפעה בעניני החברה. ויש הרבה לדון בסברא זו.

וכן המנחת יצחק (ח"ג סי' א, ח"ז סי' כו) מביא מהשואל שמביא את גדר החוק ודן באריכות בכל ענין זה, ומחלק שם (אות כג) בין מניות שיש לבעליהם זכות הצבעה שהם נחשבים לבעלים גמורים לאיסורי תורה, אבל בעלי מניות שאין להם זכות הצבעה אין להם דין בעלים כלל, שהרי כל זכותם הוא לגבי קבלת הרווחים, ואין להם שום השפעה על ההתנהלות החברה. ויש בזה אריכות גדולה בספרי הפוסקים.

ביאור איך מועיל מכירת מניות במכירת חמץ אפילו שזה לא נרשם ברשויות כחוק.

הונהג ע"י גדולי הפוסקים שככל שיש מניות ואג"ח וכדומה יש למוכרם במכירת חמץ, ויש סוגי שטרות שרשום כבר מוכן בענין המניות וכדומה, ובחלקם המוכר צריך להוסיף מכירת מניות וכדומה. ויש לדון בזה שהרי לפי חוקי המדינה כל מכירה צריכה רישום של העברת בעלות, ובמכירה זו לא עושים זאת. והאמת שעוררו על כך גדולי הדור בזמנו, ובראשם הברוך טעם על מכירת חמץ שהרי השר הממונה לא חתם כמתחייב על כל מכירה.

החתם סופר (או"ח סי' קיג) מבאר שכיון שבדיני ישראל השטר כשר, ממילא המכירה מועילה לגבי איסור חמץ, ובפרט שגם המלכות מסכימה לאשר את מכירת החמץ בלי חותמת מהשר, כיון שהם חושבים שהמכירה רק להינצל מאיסורים. ובדברי חיים (להגה"ק מצאנז, שו"ת ח"ב חו"מ לז) הוסיף שאפילו אם יצוייר שבדיניהם לא יכירו במכירה כלל, ומצדם אין זה מכירה, לא נלך אחר דיניהם שכיון שבדיני ישראל זה מכירה, אז זה מועיל.

המנחת יצחק (שם) כתב שאמנם שטר מכירה זה לנכרי אינו תקף על פי דין המדינה וחוקי הבורסה, אך לענין איסור חמץ אזלינן אחר דיני תורה בין להחמיר ובין להקל, וע"פ דין תורה מכירה זו חלה גם ללא העברת בעלות הרשומה, א"כ אמרינן שסמכה דעתו של הקונה על דין תורה, ועל זה סומך במכירה. ומסיים והרבה נוהגים לכתוב בתוך שטר מכירה, דאף אם הקנין אינו מועיל ע"פ דינא דמלכותא, יזכה ע"פ קנין המועיל בדינינו.

ויש מהאחרונים שסברו דלא כמנחת יצחק וסוברים שכיון שבקניית מניות הסיכום הוא שאין זכות למכור בלי רישום. רק מבארים שכמו שנוהגין להתיר במכירת חמץ להשכיר לנכרי הדר עם חמץ אף שאין לשוכר זכות להשכיר לאחרים, אנן סהדי דלמכירת חמץ שעיקרה הערמה בדרבנן לא אכפת ליה למשכיר, הכי נמי גם אנשי הבורסה לא אכפת ליה ברישום מכירה, ולכן גם לפי חוקיהם תחול המכירה, משום שיודעים שזה לזמן קצר בלבד, כדי להפקיע איסור חמץ ולמכירה כזו הם מסכימים. ויש עוד מה להאריך בזה, שלפי זה שלא מתכוונים למכור חמץ איך זה מועיל. {והארכתי במאמר "תוקפה של מכירת חמץ שהמוכר אינו מבין משמעותה"} ואין כאן מקומו.

סיכום הדברים

הוסבר מושג של חברה בע"מ, וכן המושג של מנייה, והשאלות לגבי איסורי תורה שיש מזה. ודיון בפוסקים שיש שהתירו להחזיק מנייה כיון שזכותם מוגבלת, שהרי אין להם שום משמעות לגבי ניהול החברה. ויש פוסקים הסוברים שאין מושג בדיני התורה בעלות מוגבלת שלא מתחייבים על איסורים, ובפרט שבעלי המניות יש מצב שיש להם זכות לשנות את הנהלים ולהחזיר לעצמם את הזכות להחליט, לכן סובר שגם שהם מתחייבים בכל האיסורים מחמת הבעלות, והמנחת יצחק והאגרות משה סוברים שרק בעלי מניות שמחזיקים בשליטה הם נחשבים כבעלים לגבי האיסורים, וכן לגבי מכירת חמץ שהונהג שמוכרים מניות אג"ח וכדומה, אפילו שיש לדון בזה שלפי החוק לא מועיל מכירה לא כפי הרישום, אבל גדולי הדור בזמנו עוררו על זה וסוברים שהמכירה חלה מדיני התורה.

מתוך תורת המשפט

לתגובות: F7119617@gmail.com