באמונתך מאמר מעצים לכל יהודי (בשלח תשפ"ד) - דאגת יום המחר

דאגת יום המחר
.א
- להתייצב ולראות את ישועת ה'
- סיבה "תכליתית" וסיבה "משרתת" (הרב דסלר)
- "מהיכן אתפרנס?" שאל הבחור. - "מה שאני קיבלתי, איש מכם לא קיבל." אמר העגלון לחסידי האדמו"ר מטשרנוביל
- ידיו של הבחור ניצלו בנס
- אם לא היית עושה ביטוח - לא היה נשרף הבית... (הגר"י אדלשטיין זצ"ל)

ט"ו בשבט
.ב
"עץ השדה" ו"האדם" - עד היכן הקשר העמוק?                                                                                                                                                                                                                                                  א. השקעה וטיפוח על בסיס קבוע

ב. תפקידנו "להשתדל" לדאוג לגידולים, אך לא לייצר "הצלחות"

ג. הבריאה "מושלמת." יסוד האמונה - תקופות השנה והפירות המתאימים.
ד. מרן הגרא"מ שך בדיאלוג עם רופא בכיר - מבט על הזולת - למדנו מעץ השדה - לדרוך על תפוז - פירות הארץ עגולים, מדוע? ה. עץ השדה מסתפק במים, אדמה וזבל
ו. דאגת יום המחר - ועץ השדה!
- האם קיים קשר בין איבה או שנאה ח"ו ליסודות האמונה?
- ציור חי ומדבר, הייתכן?
- ראיה עמוקה של אדם גדול. להיכנס פנימה אל תוך רגשי הזולת.
- מדוע מיאן הרב באכילת הדייסה? "מתכבד בקלון חברו."
- "לא נוכל לגרום צער ליהודי," אמר המשגיח.

צידה לדרך
כשההצלחה לא מאירה לך פנים:
א. אל תתפעל ממה שהעולם משדר (כח השפעת הסביבה, המֹו דה, פרסומות, "קוקה קולה, "חוקות הגויים.)
ב. לפעמים צריך לדעת לצפצף על הסביבה.
ג. כשההצלחה נמצאת ממך והלאה - אל תיבהל כלל!
- נקודות עמוקות ויסודיות לאין ערוך לעבודה קוגניטיבית (חשיבתית) נכונה על החיים!!!

דאגת יום המחר - וט"ו בשבט
פעמים לא מעטות אנו נתקלים בדיאלוגים בין בני אדם שונים, ואף בין צעירי הצאן, תוך כדי שיחה שגרתית או בשאלה והדרכות אותם הם מבקשים לקבל ממביני דבר, תלמידי חכמים וגדולים... אשר ביסודם קשורים הם למה שנקרא – "דאגת יום המחר!!!"

ללא ספק, זו נקודה מרכזית מאוד הצצה ועולה מדי פעם בתקופות מסוימות במהלך חיינו, אך עלינו להפנים ולהשיב אל ליבנו שלב ליבו של העניין תלוי ומושרש ביסודי האמונה בבורא!!!

במשך החיים, אנו ניצבים לפני אין ספור צמתים ותפקידנו הוא רק לעצור, כן, לעמוד ולהתבונן. ונפתח את מאמרנו בלימוד העולה מתוך "השירה" – שבקעה מפיות בני ישראל לאחר קריעת ים סוף, ונקשר הדברים ליום ט"ו בשבט הקרב ובא:
כל זה ועוד בפרקים א' ו-ב' במאמר שלפנינו.

פרק א
להתייצב - ולראות את הישועה
נאמר בפרשתנו:
"ויאמר משה אל העם אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יג-יד.)

יש להתבונן בפסוקים אלו:
א. מה פשר ההוספה בציווי "התייצבו וראו את ישועת ה?"' מדוע יש צורך להתייצב ולראות את הישועה, וכי לא מספיק לראותה בלבד?
ב. כמין כפילות יש כאן לכאורה, אחר שכבר הובטחו ישראל כי "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון," מדוע אם כן שנה הכתוב ואמר "התייצבו וראו את ישועת ה,"' שמשמעותו אחת היא, לראות את ישועתו של הבורא יתברך בלא שום צורך במלחמה עצמית?

"ואתם תחרישון" - אפילו בתפילה
ורבנו האור החיים הקדוש האיר העניין:
"ואומרו ואתם תחרישון, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ילקוט שמעוני רמז קסג:) ארבעה צדיקים היו, מה ששאל זה לא שאל זה, וחלוקה המעולה שבכולם היא מה ששאל חזקיה, שאמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, וכן עשה ה,' דכתיב (מלכים ב יט, לה) "בלילה ההוא ויצא מלאך ה"' וגו,' והיא המדרגה שאמר משה "ואתם תחרישון," פירוש, אפילו בתפילה, אם אין בכם כח, כמאמר חזקיה, תחרישון, והוא ילחם לכם." .כ"ע

המדרש מספר על ארבעה מלכים צדיקים, דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח:) "ארדוף אויבי ואשיגם"... אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, שנאמר (שמואל א ל) "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם."…

עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. גם לו אמר הקב"ה: אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב יד) "וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה."' "לפני אסא" אין כתיב כאן אלא "לפני ה' ולפני מחנהו."

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, והשיב לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר (שם כ) "ובעת החלו ברנה ותהילה נתן ה…'וינגפו."…

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר (מלכים ב יט) "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה'
ויך במחנה אשור."…

חזקיהו ישן וה' נלחם
הנס הגדול ביותר בא לידי ביטוי בימי חזקיה, שם הישועה הגיעה ללא שום פעולה מצד העם, חזקיהו ישן וה' נלחם להם, אותה הבחינה ואותה המדרגה היתה גם אז, ערב קריעת ים סוף, בהבטחה שלא רק שהמלחמה תיעשה על ידו של ה' יתברך, ולא זאת בלבד שאין לעם ישראל שום צורך לעשות או לפעול דבר, אלא שאפילו להתפלל הם אינם חייבים בשביל לראות את הישועה, יכולים הם להחריש כי ה' ילחם להם!!!

ובאמת, יש לתמוה, מה מובנו של עניין זה? ומדוע אף להתפלל אינם צריכים בכדי שינצחו במלחמה?

ישראל – הורגלו לעבדות
לצורך יישוב התמיהה נתבונן בדברי האבן עזרא, מהם נדלה פנינה נפלאה ויקרה ביסוד הדברים: "התיצבו וראו את ישועת ה.' כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

התשובה, כי המצריים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפילת משה היה חולש את ישראל."

עם ישראל ביציאת מצרים, היו ַעם של עבדים, בנפשם הם עדיין היו משועבדים לפרעה, שפלים וכנועים, ולא היה בהם עוז ורוח להילחם ובודאי לא באלו שזה לא מכבר היו אדוניהם!

מדוע מתו במדבר כל העם היוצאים ממצרים? גילוי נפלא!
ומוסיף האבן עזרא, שמסיבה זו טוב הדבר, שהדור שבא לכבוש את הארץ לא היה הדור היוצא ממצרים, אלא הדור הבא, שלא חווה את העבדות.

ובלשונו:
"וה' לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה." (אבן-עזרא, שמות יד, יג)

דור הבנים, הם אלו שיילחמו בעמי כנען ויירשו את הארץ המובטחת.

מדבריו עולה בבירור שאף שישראל יצאו ממצרים, הרי שמצרים עדיין לא יצאה מהם, אלא שוכנת במעמקי תודעתם. אין די ביציאה גופנית מבית עבדים כדי להטמיע את רעיון החירות. לשם כך על העם לעבור תהליך מורכב שראשיתו בעשר המכות שקיבלו המצרים בעת שישב העם בגושן ללא פגע, המשכו ביציאה המופלאה ממצרים, בנס קריעת ים סוף ושאר הניסים המתוארים בפרשתנו, בקבלת התורה ובהליכה במדבר במשך ארבעים שנה עד כיבוש הארץ.

מאות שנים עבדו בני ישראל בעבודת פרך כעבדים מושפלים, הם הועסקו בעבודות הכי בזויות, במכוון לא נתן להם פרעה עבודות מכובדות, אם כדי שלא יבואו במשך הזמן למרוד בו ואם משום מגמתו לבזותם ולהכניעם ולעקור מהם כל רגש של חשיבות אנושית ותחושה של עצמאות ועצמיות.

קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים...
האבן עזרא בדבריו מעמידנו על נקודה חשובה ומהותית: הגורם המכריע הוא לא תמיד המצב הפיזי החיצוני אלא המצב הנפשי הפנימי. ישראל גדלו כעבדים- נפשם היא נפש של עבד, ולכן הם אפילו לא מעלים על דעתם אפשרות להילחם, המצרים
עדיין נראים בעיניהם אדון כל יכול.

להיות בן חורין, לשנות עמדה ולהכיל אותה בנפש פנימה זהו תהליך ארוך של שנים. כעין זה נמצא גם בדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג פל"ב) הכותב כך: "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום..."

פתגם שגור בפי הבריות על כך ש"קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים." זהו ביטוי המשקף את החשש מפני "מה יאמרו הגויים," את חוסר היכולת לזקוף קומה ולהרגיש "אדם!" הרגשות אלו, לוקח זמן ארוך לעקור אותם. גם כאן, העבדות חדרה כה עמוק בנפשם של בני אותו דור עד כדי כך שגם לאחר שהשתחררו - עדיין יראת אדוניהם בקרבם, כל כך הוטמעה הגלות בעם ישראל עד שלא יכלו להשתחרר מן הצביון הגלותי שלהם, וזאת למרות ההתרוממות הרגעית וההתעלות הנפשית שיצרו הנסים.

והדבר אומר דרשני - מדוע סיבבה ההשגחה העליונה שכל אופי התהליך בהתרחשות גאולתם יהיה דווקא במהלך הזה, כשאין להם שום אפשרות פיזית ונפשית להילחם או לרצות להילחם כלל בעקבות תחושת העבדות שפשתה בהם?

הדבר תמוה ביתר שאת לאור דברי האור החיים הנ"ל שלא היה לעם-ישראל שום מעורבות וקשר במלחמה שעשה להם הקב"ה. ואם כן מפני מה היה זה באופן שאין להם שום שייכות מבחינה מעשית כל שהיא לכך?

סיבה תכליתית וסיבה משרתת
המשגיח הגה"צ רבי אליהו דסלר זצוק"ל בספרו מכתב מאליהו (פרשת בא) מדריכנו בנתיב העבודה, ולאורו נצעד: בחור אחד נסע מעירו לעיר אחרת לישיבה ללמוד תורה. והיה כי נשאל אותו: "למה באת לכאן"? ישיב: "ללמוד תורה." אבל המשיב: "יען שהרכבת הביאה אותי," בלי ספק שהינֹו חסר דעת, כי הסיבה המבוקשת היא התכלית אשר לשמה השתמש ברכבת לנסיעתו, ואין נסיעת הרכבת אלא סיבה משרתת לתכלית. נסיעת הרכבת תהיה כמובן התשובה המתאימה לשאלה הפחות חשובה
"כיצד הגעת לכאן"? אבל על שאלת "למה"? אין לענות אלא בפירוט תכלית הנסיעה.

דבר זה נראה פשוט מאד, אך הלואי והיינו זוכרים אותו בחשבנו על המאורעות היום-יומיים שאנו נתקלים בהם. אם נתבונן נראה שכרגיל אין אנו מתעניינים בסיבה התכליתית, אלא מבחינים ומתעניינים בעיקר בסיבות המשרתות. למשל בשעת מחלה, אנו חוקרים תמיד כיצד התפתחה המחלה, או מה היה מהלך המאורעות שהביאו אליה, ואף בשעה שנשאל מדוע חלה פלוני, נשיב בפירוט הנסיבות שגרמו לה, כגון שהחולה יצא מביתו מזיע ביום קר וכו.' מעולם לא יעלה במחשבתנו לתהות על מהות תכלית המחלה.

האיש הגשמי, בן העולם הזה, אינו רואה בכל דבר אלא את המקרה בלבד, ולא את התכלית. אבל האדם הרוחני יודע את התכלית, ולכן אינו מתעניין ביותר בסיבות המשרתות. ברורה לו כשמש בצהרים תכלית כל המאורעות שאינה אלא להעירנו וללמדנו את הדרך הנכונה אשר נקדש בה את שמו יתברך, ואשר היא היא תכלית עצם מציאותנו בעולם. נתבונן נא כיצד השיבו חז"ל על השאלה: "מהיכן בא."? (מכתב מאליהו פ' בא, עמ' 239)

העולה מתוך דבריו שבכל עניין - קטן כגדול - מעניני העולם הזה, עבודת האדם היא ועניין להתבונן ולראות תמיד את הסיבה התכליתית שבו! ולא רק את הסיבה המשרתת, הסיבה התכליתית היא החשובה ביותר מכל הסיבות – לדעת שלכל דבר בטבע יש תכלית!!!

ואכן, האפשרות היחידה להגיע לכך היא על ידי שיפנים רגע רגע שכל הקורה אותו מכוון מלמעלה מאת הבורא יתברך בעצמו באופן המדוקדק והמושגח ביותר שיכול להיות, וככל שיקבע דבר זה בנפשו יראה ברורות שבכל מאורעותיו בעולם הזה תמיד תהיה מחשבתו ומגמתו סביב הסיבה התכליתית והשאלות - יהיו בעצם – התשובות, כיון שכל ענין יובן שבא לו בהשגחה עליונה, ממילא יראה שאין לו שום ספקות או שאלות או חלילה ח"ו טענות וכיוצא בזה.

מטרתה של מכת החושך
על פי יסוד זה המשיך הגר"א דסלר לבאר שם את עניינה של מכת חושך שפקדה את מצרים: "מהיכן היה אותו חושך (של מצרים?) ר' יהודה אומר מחושך של מעלה, ור' נחמיה אומר מחושך של גיהנם" (שמות רבה, וילקוט פ' בא.)

ופירש מהר"ל (בפרק לד מספר גבורות ה)' "חושך" פירושו העדר, ובאדם ישנם שני מיני העדר: בהיותו נברא ואינו קדמון נצחי, הריהו חסר בעצם, כי יש התחלה להיותו אשר קודם לכן היה נעדר. ומצד חסרון שלימות במעשיו.

האחד הוא אשר כינו חז"ל "חושך של מעלה," אשר מזה יש ללמוד שהעולם כשלעצמו הוא חושך, ודבק בו ההעדר מצד שהוא נברא ונפרד מהמשפיע ברוך הוא. והשני "חושך של גיהנם," הלימוד שמעשי האדם חושך הם מצד דבקותם לרע. ומחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה היא באופני הלימוד – מאיזו בחינה שלכך קל לנו יותר ללמוד כשמתבוננים בחסרון האדם במה שהוא אדם. (כך יש לפרש את דברי מהר"ל שם.) הרי שכאשר שאלו חז"ל "מהיכן בא?" כיוונו לסיבה התכליתית, דהיינו מה שהיה למצרים ללמוד מהחושך אשר זוהי תכליתו וזוהי סיבתו ומוצאו "משם בא החושך" (שם.)

ולפי זה נראה לבאר את ענין גאולת עם ישראל באופן אשר אין להם שום עניין של שייכות ושותפות בגאולה כמבואר לעיל.

תחושת הגאווה שבאדם – בשקר יסודה!
אחד הגורמים המפריעים לאדם לראות ולהבין שהכל מאיתו יתברך והוא לבדו פועל ויוצר הכל היא ההרגשה שהוא צד בעניין, שהוא גם כן עשה או יעשה, ואף אם אינו עושה בפועל עדיין הוא חש שיש בכח דיבורו או מעמדו לפעול, ואף אם אינו פועל, בכל אופן, עצם הידיעה של אחרים על כך שיכול הוא לפעול גורמת להם להגיע למחשבה שהוא אדם עם כוחות ויכולות. דבר זה מחדיר באדם הרגשה שהוא עשה, פעל ויצר, הגם שבפועל לא עשה דבר, משום שהסובבים אותו נותנים לו הרגשה לפי הבנתו שהוא אדם עם כוחות אשר יש לאל ידו לעשות כל שיחפוץ.

זאת באה התורה בתהליך גאולת עם ישראל ממצרים ללמד, שכשם שבשעה שיצאו ממצרים לא היה להם שום יכולת - לא גופנית ולא נפשית – להילחם, וכל ישועתם ופדייתם מבית עבדים באה להם אך ורק על ידי הקב"ה לבדו, כמו כן יידעו עם ישראל לדורות, כי כל פרט, קטן כגדול, הרי שזה מאיתו יתברך.

חובה על האדם להשריש בעצמו שאין עוד מלבדו והכל רק מאת ה.'

להתייצב – לעצור ולהתבונן!
כעת נוכל להבין את פשר ההוראה - התייצבו!!! ואז - ראו את ישועת ה.'

התייצבו – תחילת הכל, עמדו עמידה שיש בה ראיה והתבוננות! התבוננות שתכליתה להביא את האדם לראות בכל דבר את ישועת ה.' לפני סיום השלב האחרון של הגאולה הראשונה, כתנאי לסיום השלב האחרון, הודגש על ידי משה רבינו הצורך ליצירת אפשרות הראיה, ראיית ישועת ה,' בהיעדר תנאי זה לא תתכן הראיה, וממילא בלעדיו לא יתכן גם סיום מלא של הגאולה - תנאי ה"התיצבו."

ללא ההתייצבות ברגע מכריע זה, יש רק מדבר נועל וים סוגר ומצרים רודפים. יש רק פחד על הנפש, פחד על הרכוש אשר הושג. בלעדיה, יש גם במקרה הטוב ביותר של הצלה, רק שימת לב לכלי הכסף וכלי הזהב והשמלות, ישנם רק אינטרסים אישיים, רק דאגה פרטית. "התייצבות" – פירושה - עצירה עצמית, לחשוב ולהתבונן. בלי  ההתייצבות, כל אותה תקופה ארוכה של שעבוד מצרים, ועל אף הכל שמירה מכל משמר על תורת אלקים, אשר למענה הורגנו כל היום, במסירות נפש, תיראה כמחוסרת טעם ועניין!!!

מבלי ההתייצבות אין כל קשר, אין כל רצון, צורך או אפשרות, ליצור קשר עם העבר, מבלי "התיצבו" לא תיתכן יציאת מצרים כהקדמה לקבלת התורה, וממילא לא תיתכן גם יציאת מצרים מוחלטת מבחינת הנפש בכלל!

רק כאשר האדם מתבונן ומנתק את עצמו, מעשהו, ופעלו מכל דבר וענין, הוא מבין שכל הכוחות מגיעים מאותו כח עליון השופע עליו בכל עת, או אז יוכל להגיע להבנה אמיתית שהכל מאיתו יתברך, ויתחיל בעצמו לראות בכל דבר את הסיבה התכליתית.

התפללתי ונושעתי...
בהמשך מוסיפה התורה ללמדנו בחינה נוספת ועמוקה יותר – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון!!!"

גם כאשר אדם לא עושה מעשה בפועל, אלא רק מתפלל, מכל מקום בתפילתו עדיין הוא מרגיש שיש לו שייכות לתוצאות הטובות שהשיג, עולה בלבבו תחושת נוגע בדבר, התפללתי ונושעתי, מחשבה זו אף היא נכנסת בגדר הבחינה של "סיבה משרתת" במובן מסוים. עבודת האדם היא להרגיש ולהבין שהוא לא עושה ולא פועל ולא גורם להצלחות, אלא הכל מאיתו יתברך בלבד! ואין זולתו!!

ומשום כך גאולתם היתה באופן שאף לא היה מקום וצורך לתפילתם, כדי לסלק מהם את התחושה כאילו וכביכול נושעו בזכות עצמם.

רעיון זה התבאר בחז"ל על פי המובא במדרש בעניין גאולת עם ישראל ביציאתם ממצרים.

כבשה בין שבעים זאבים
מהו "ויסב?" שהקיפן הקדוש ברוך הוא, כשם שהוא אומר (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב," וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבים באים על הצאן, והיה סובב את הצאן שלא ינזקו. כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדים ונותנים את העצה היאך לבוא על ישראל, כשראה הקדוש ברוך הוא כך, סבב אותן שלא יבואו עליהן שנאמר "ויסב אלהים את העם" וכו' עיי"ש (מדרש רבה פ"כ יח)

ובמדרש תנחומא הובא מעין זה: "משל לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג בנו לפניו. באו ליסטים לשבותו מלפניו, החזירו לאחוריו. בא הזאב, נטלו מאחוריו ונתנו לפניו. ראה ליסטים מאחוריו וזאב מלפניו, נתנו על זרועותיו. אף כך הקדוש ברוך הוא לישראל, הים לפניהם ומצרים לאחוריהם, "קחם על זרועתיו" (הושע טו, ג.) התחיל מצטער, פרש עליו בגדו, שנאמר: "פרש ענן למסך" (תהלים קה, לט.) רעב, נתן לו לחם, שנאמר, "הנני ממטיר לכם לחם." צמא, נתן לו מים, שנאמר, "ויוצא נוזלים מסלע" (שם עח, טז.) (תנחומא בשלח.)

זהו הלקח העובר כחוט השני ונשזר במדרשי חז"ל אלו. עם ישראל נמשלו לצאן אשר אין לו שום משען וסיוע ללא הרועה, דומים הם לילד קטן אשר כל מבטחו והצלתו מפני הזאבים והליסטים היא אך ורק על ידי אביו, וכמוהם גם הם סמוכים ובטוחים רק על רחמיו של הבורא, ללא שום אפשרות עצמית, ואף לא הקלה ביותר, אשר דרכה
ומכוחה יוכלו להינצל.

"מהיכן אתפרנס,"? שאל הבחור
ישנו מעשה מפורסם המיטיב לחדד את המסר הנ"ל.

בחור מבוגר, בישיבת כפר חסידים, הגיע לפרקו. ניגש אל המשגיח, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, ואמר: "אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע." מקצוע קודש, כתיבת סת"ם: ספרי תורה, תפילין, מזוזות. נשאל: "מדוע."? וענה: "אני מקווה להתארס בקרוב, ולכשאתחתן בשעה טובה, אצטרך לפרנס משפחה, שבעזרת ה' תגדל במשך הזמן. מן הדין שיהיה לי מקצוע בידי."

"ומי אמר שבכלל תתחתן"? הקשה המשגיח, "שמא תישאר ברווקותך לאורך זמן."? נרעש הבחור: "מה פירוש!? הרי: "מה' אשה לאיש," הזיווג כבר נגזר מן השמים"!

"טוב, לּו יהי כדבריך," השיב המשגיח. "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת הכולל תספיק למחייתכם..."? נחרד הבחור, מדוע חוזה לו המשגיח שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת"!? והוסיף: "אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן." רק זה חסר לו, שתהיה זו "שגגה היוצאת מפי השליט..."

"אכן," מיהר המשגיח להסכים עמו. "אבל מי אומר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס – כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה..."? חשכו עיני הבחור, כשכולו חלחלה זעק: "למה לחשוב כך, ה' יעזור שתהיה פרנסה"!

חייך המשגיח, ואמר: "ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' במציאת שידוך, בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא? אז דווקא בסוג הפרנסה רוצה אתה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני!? מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד ה,' ויעזור לך בידו הרחבה...!

הבחור הבין היטב את המסר לעומק ושב לתלמודו.

לסמוך על ה' גם בפרטים הקטנים ופחותי הערך...
מעשה שהיה לפני כמאתיים שנה. קבוצת חסידים התאגדה לנסוע אל הצדיק רבי מרדכי
מטשרנוביל זצ"ל ולשבות בצילו. באו בדברים עם עגלון יהודי, שיסיעם. נרתע: והיכן ישהה בשבת,? הרגיעוהו: "נדאג לך לאכסניה"! חקר: "והיכן אוכל,"? אמרו לו: "איתנו, על שולחננו תסעד"!
הסכים. הגיעו לטשרנוביל, והכל היה חדש עבורו: התפילות הנלהבות, שולחן השבת של הרבי, אווירת הכיסופין של הסעודה השלישית. אבל מיד לאחר ההבדלה זירז את הנוסעים עימו: "מהרו
ובואו"!
אמרו לו: "התאזר בסבלנות! עתה נכנסים אנו לקבל ברכת פרידה ולהתברך מפי הרבי."
נאנח בהשלמה. הוסיפו ואמרו: "ראה! אנשים נוהרים ממרחקים כדי להתברך, והנך כבר כאן,
מדוע לא תיכנס גם אתה"? הדריכוהו כיצד לכתוב "קוויטל" (פיתקה,) ועמד עימם בתור. לבסוף התברכו כולם, התכנסו, עלו לעגלה ויצאו לדרך. העגלון נהג בסוסים, והחסידים העלו רשמים. זה התפעל מדברי התורה, חזר
עליהם בסילודין וחבריו הרחיבו את הדברים. זה נזכר בניגון החדש, וחבריו החרו והחזיקו אחריו.
זה גילה מה הדריכו הרבי בשעת הפרידה, בקצרה: כל אחד ורשמיו. לפתע נשמע קול העגלון מדוכנו: "חסידים! מה שאני קיבלתי כאן, איש מכם לא קיבל"!
תמהו לדברים. פתח וסיפר: כשהתייצבתי לפני הרבי, הצגתי עצמי: "איני חסיד. אני העגלון."
"ניחא," השיבני הרבי, וחקר: "מהו סדר יומך"?
"שאלתיו: ביום שיש בו נסיעה, או ביום שאין בו נסיעה."? ענה: "ביום בו אין נסיעה." השבתי: "ביום בו אין נסיעה עולה אני לבית הכנסת להתפלל במניין, ונשאר לאחר התפילה לומר
תהילים ו'מעמדות.' שהרי עיתותיי בידי. לומד אני גם פרק משניות, ושב לביתי לארוחת בוקר.
אחריה, הולך אני לשוק. לראות, האם תזדמן נסיעה קצרה וארוויח כמה פרוטות. הזדמנה, מוטב. ואם לאו, עולה אני לבית הכנסת למנחה וערבית ושיעור תורה, ושב הביתה לאכול ולישון. זה סדר
יומי ביום בו אין נסיעה." "וכשיש נסיעה"? חקר הרבי. ועניתיו: "אוהו, כשיש נסיעה הכל משתנה! קם אני מבעוד לילה למשוח את הגלגלים, להכין צידה לדרך ומספוא לסוסים. עם אור ראשון מתייצב אני אצל הנוסע ואנו יוצאים לדרך. כשאני עוצר להאכיל את הסוסים אני 'חוטף' תפילת שחרית, ותפילת מנחה
מתפלל אני על אם הדרך, בשובי לעת ערב מתפלל אני ערבית, אוכל ושוכב לישון..."
"זה סדר יומך, במלואו"? תמה הרבי. "כן," השבתי.
"תמיהני," אומר הרבי. "יהודי קם משנתו, ואינו אומר 'מודה אני..."!'

"ודאי," אישרתי. "מודה אני, ונטילת ידיים, וברכות השחר... אלו דברים שאין צורך להזכיר"! - "ויהודי הולך לישון, בלי ברכת 'המפיל..."!' "המפיל, וקריאת שמע שעל המיטה – הן יהודי אני"!
מחיתי. "כך... ובכן, שמע ואספר לך סיפור," אמר הרבי. "ושמחתי," ממשיך העגלון, "מי לא רוצה לשמוע
סיפור?"
והרבי פתח: מעשה בבעל מלאכה עני, מטופל במשפחה גדולה. בדוחק התפרנס מיגיעו, גלגל חובות פעוטים, חי
מהיד לפה –
"כמוני, רבי"! קראתי. הרבי התעלם, והמשיך: "הבת הגדולה בגרה, והיהודי בא בדברים עם אשתו: עוד מעט יתדפקו השדכנים על דלתנו, ישאלו כמה הכנו לנדוניה, ואין לנו פרוטה לפרוטה" –
"כך אמרתי לזוגתי"! התפרצתי. אבל הרבי ממשיך: אמרה האישה: "רבות חשבתי על כך, ולבי דווי. האם באת לזרות מלח על פצעי"? אמר לה: "חלילה וחס, אלא שחשבתי על עצה, להקדים תרופה למכה. תני לי רשות
ואסובב בעיירות לצורך 'הכנסת כלה,' זה יתן מטבע וזה שתיים, ופרוטה לפרוטה תצטרף..."
אמרה: "בשום פנים ואופן"! "מדוע"? תמה. ענתה: "לא די לי בצרותי, עוד אהיה עגונה? אתה תסתובב בעולם הגדול, ותשכח
שיש לך אישה ומשפחה. ובינתיים תגיע הבת לפרקה, והאב איננו, נעלם..."! הבין לחששה, והבטיח: "לא אצא אלא לסבב קצר. בתוך שנה, אהיה כאן חזרה"!
שמעה, ונחה דעתה. קיבל ברכתה ויצא לדרך. נשא חן בעיני הבריות, וקבץ פרוטה לפרוטה. המיר את הפרוטות במטבעות כסף ואותם בדינרי זהב, ולאט לאט קיבץ נדוניה הגונה. עברו עשרה חודשים, וזכר הבטחתו. עשה דרכו חזרה, וצרורות הכסף בידו: דינרי הזהב, מטבעות הכסף
ופרוטות הנחושת. בערב שבת קודש, יומיים לפני תום המועד, מצא עצמו בעיר הסמוכה ליישובו. מסעו עומד להגיע לקיצו. שאל היכן יוכל להתאכסן בשבת. אמרו לו כולם: "פלוני הגביר, מכניס אורחים מאין כמוהו. אגף מיוחד להם, ומקבלם בכבוד מלכים."! הלך אצלו, והתקבל בשמחה. העשיר הנחהו לחדרו, ואמר לו שירגיש כבביתו. השבת התקרבה, ועימה דאגה: מה יעשה בצרורות כספו? תמיד נושאם הוא עימו, ובשבתות החביאם במקומות סתר. אבל כאן, בבית זר הוא. משרתים
מסתובבים, ואורחים נוספים. אין לבטוח באיש!
פנה לחפש את בעל הבית, ושאל האם יוכל להפקיד אצלו את כספו. "בשמחה"! ענהו העשיר. "אשים את צרורותיך בכספת שלי"!
מסר לידיו את הצרורות, וחש כי אבן נגולה מעל ליבו. השבת נכנסה, והתלווה אל מארחו לבית הכנסת. פני המארח קרנו באור קדושת השבת. רק בתפילה הבין האורח, שתיתכן סיבה נוספת לשמחה: מה עשה, באיזו שטות נתקף! שנה שלמה מכתת הוא רגליו, אוסף פרוטה לפרוטה, עתיד בתו מוטל כאן על הכף, והוא מסר את כל הכסף לאדם זר, בלא ליטול קבלה! איזו קלות דעת, נמהרות חפוזה! מי לא היה שמח, אם היה נופל
לרשותו אוצר כזה בלא טירחה!
כבר לא היה יכול להתכוון בתפילה, פזור דעת היה בקידוש, והאוכל נתקע בגרונו בסעודה. כל השבת היה מוטרד, ואך יצאה השבת מיהר אל המארח: "האוכל לקבל את כספי חזרה"?

ואשר יגור, בא! המארח דחהו בקש: "מה החיפזון? נשוב הביתה, נבדיל על היין, ניטול ידיים
למלווה מלכה..." בקושי טעם כזית. כעל קוצים ישב. לאחר ברכת המזון שב ושאל: "האוכל לקבל את כספי חזרה"?
להפתעתו, ענה המארח: "ודאי! הגיע הזמן! המתן, ואלך להביאו"! האמנם יביא!? המארח חזר, ושלוש הצרורות בידו. עיני האורח אורו. אך, רגע אחד, האם לא החליף את
תכולתם? בידיים רועדות פתחן, צרור אחר צרור, ונחה דעתו: מן האחד ברקו מטבעות הזהב, מן השני הבהיקו מטבעות הכסף ובשלישי נצצו מטבעות הנחושת. הכל כשורה. ואז הבין. אילו היה המארח מכחיש את קבלת הצרורות, איזו מהומה היה מקים! לא, אינו יכול להסתכן בכך, להכתים את שמו הטוב, ואילו היה מחליף את מטבעות הזהב בנחושת, איזו מחאה היה משמיע! לפיכך, מה עשה? רק נטל דינר מפה, ומעה משם... חשב שמעשהו לא יתגלה אלא כעבור זמן... אבל האורח ידע
בדיוק כמה מטבעות היו בכל צרור! נטל את צרור דינרי הזהב, ושפכם על השולחן. לעיני המארח, שלא יוכל להכחיש. בלהיטות מנה – והמספר תואם. לפחות זה. שב והכניסם לשקית. עתה הגיר את מטבעות הכסף, מנה בקדחתנות, ונחה דעתו. גם כאן לא חסר דבר. הושיט ידו לשקית
השלישית – והנה חש חבטה בזרועו. המארח הניח ידו בתקיפות, ואמר: "במחילה, ר' יהודי – עד כאן"!
נשא עיניים תמהות, והמארח אמר: "ומה, כסבור היית שאין עיני בראשי? שלא ראיתי פיזור דעתך
בתפילה, לא ראיתי מועקתך בסעודות השבת, ולא חשבתי בבהילות שבקולך כשביקשת את כספך? הרי אין לכך אלא הסבר אחד: שחשדתני כגנב...! לא, אל תכחיש, אך לא דנתיך לכף חובה. אוצרך הוא, ואני איני מוכר לך. מדוע תתן בי אמונך? כשמסרתי לך את הכסף, פתחת את השקיות
בלהיטות, והבנתי לחששך. כשהגרת את הזהובים לשולחן ומנית בקדחתנות, לנגד עיני, לא נפגעתי. זכותך להרגיע חששך. אחר כך מנית את מטבעות הכסף, והכל כשורה. אבל בבואך למנות את
מטבעות הנחושת, זו כבר פגיעה...
וכי מה סבור אתה, שבמטבעות הזהב לא שלחתי יד, את מטבעות הכסף החזרתי במלואם –
ובפרוטת נחושך אעשקך..."!? - "ובכך, מה דעתך," פנה אלי הרבי לפתע – "צודק המארח, או לא"?
"ודאי שהוא צודק," עניתי. "הן כבר הוכיח שטוב ומטיב הוא, וצדיק וישר! עוול הוא לחשוב בו
עתה, ופגיעה בכבודו לעשות זאת לנגד עיניו"! "ובכן," אמר הרבי, "הבט נא וראה. בכל ערב, בקריאת שמע שעל המיטה, אומר אתה: 'בידך אפקיד רוחי.' מפקיד אתה ביד הבורא את היקר לך מכל, את חייך. קם בבוקר, ומודה: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בקרבי.' 'דינרי הזהב' הוחזרו בשלמותם. עתה סופר אתה את מטבעות הכסף: 'ברוך אתה ה,' פוקח עוורים.' הראייה כתיקנה. 'ברוך אתה ה,' מתיר אסורים. זוקף כפופים. המכין מצעדי גבר,' הכל על מכונו. גם מ'דינרי הכסף' לא נפקד דבר. אבל כשזה מגיע לפרנסה, ל'דינרי הנחושת,' אינך סומך עליו... לא תוכל להתפלל במניין כהוגן ולומר פרק תהלים לאחר התפילה, כי הפרנסה תברח... חייב אתה לצאת לדרך עם אור ראשון, ולהתפלל תפילה חטופה על אם הדרך... אמנם חז"ל אמרו, כי 'מי שנותן חיים קוצב מזונות.' אבל אתה אינך
רגוע: מזונות נתן, ופרנסה – מי יודע..." "והבטחתי לרבי – סיים העגלון – שמעתה אתפלל בכל יום במניין! אימרו לי, איפוא, האם לא
קיבלתי כאן יותר מכולכם..."!?

רק ידו התרסקה ובנס ניצלו חייו
מנהל רוחני באחת הישיבות סיפר לי שהיה לו תלמיד שהתעקש לצאת בגיל צעיר מאוד מהישיבה לשוק העבודה, נגד רצון הוריו ומחנכיו, כל ההסברים והשכנועים על היותו עדיין צעיר לימים ועל כך שלא כדאי לא לעזוב את מסגרת לימודיו, וודאי שלא לעשות נגד רצון הוריו ורצון ה,' לא הועילו כלל. הוא התעקש ואכן יצא מהישיבה והלך לעבוד במאפיה. אותו משגיח טען לו כי לא
יתכן שמהלך כזה שיניב פירות ויתן לו סיפוק ופרנסה... אלא שהבחור היה עיקש ואיתן בדעתו. והנה, אחר חודש ימים, מתקשר הבחור לאותו משגיח כשכולו נסער ומודיע לו שהוא מאושפז בבית חולים. לתמיהתו של המשגיח סיפר לו הבחור כי בעת ששהה ליד מערבל הבצק שבמאפיה הכניס ידו בפנים למערבל להוציא משם שאריות שנדבקו אך לפתע זו נתקעה וכמעט שכל גופו נשאב לתוך המערבל הגדול, באורח נס עבר שם עובד אחר וכשראה את המתרחש רץ להוריד את
המתג המרכזי של כל החשמל במאפיה ובכך הציל את חייו, אך ידו התרסקה.
הבחור סיים את סיפורו כשדמעות בעיניו וקונן על מצבו כמכה על חטא, "מדוע לא שמעתי לכם,?
חשבתי לפרנס את עצמי בשתי ידי והנה ידי התרסקה, ואיתה התרסקו כל חלומותיי..."

להרגיש את קירבת ה' ממש
הגאון רבי גרשון ליבמן זצ"ל מדגיש בשיחותיו על מידת הבטחון בה' את הנקודה הזו ומביא לכך חיזוק מדברי בעל "חובות הלבבות." בתחילה הוא מתרעם על כך שאנו מתפללים לה' ובכל הברכות פונים אליו בלשון נוכח, "ברוך אתה," אך עוד רחוקים מלהרגיש באמת את השגחת ה'
בכל צעד ושעל, ושהוא כ"כ קרוב אלינו ומצוי אתנו.
ומה הסיבה לכך ?
בעל "חובות הלבבות" מבאר זאת בשער הבטחון בפרק "מפסידי הבטחון:"
"והנה הילד בתחילת עניינו בוטח על שדי אמו, כמו שכתוב (תהלים כב, י) "מבטיחי, על שדי אמי." וכאשר תחזק הכרתו, משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו, כמו שכתוב (שם קלא) "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי," וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהגת אמו
אל אביו, משיב ביטחונו אליו, למעלת הגנתו עליו. ואמר אחד מן החסידים, שהיה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו. אמר לו יום אחד היאך עניינך? (כלומר, כיצד פרנסתך)? אמר לו: בטוב, בעוד ידי שלימה. ולערב היום ההוא נגדעה
ידו, ולא כתב בה שאר ימיו. הגאון רבי גרשון ליבמן ממשיך להמחיש כיצד נראה האדם שרואה וחש רק את הסיבה הקרובה
אליו: כשרואים שהדוור מביא חבילת דואר לבחור מהישיבה מהבית, וכי יעלה על הדעת לחשוב שזוהי מתנה טובה מצד הדואר? הרי הסובר כך לשוטה ייחשב. עלינו להבין שהכל בא ישירות מהשם
יתברך ולא נתלה בשום סיבות, לא קרובות ולא רחוקות,

"אם לא היית עושה ביטוח - לא היה נשרף הבית"! זעק החפץ חיים
שמעתי ממורי ורבי מרן הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, שסיפר על בתֹו של החפץ חיים
שבאה ואמרה לו שברצונה לעשות ביטוח לבית שלה מפני דליקות (שהיו מצויות אז,) ושאלה אם רוצה גם הוא לעשות ביטוח, אך החפץ חיים סירב. לאחר זמן פרצה דליקה וביתה נשרף על כל
תכולתו, הגיעה לאביה ואמרה לו: ראית איזה נס שעשיתי ביטוח.

השיב לה החפץ חיים: כך את חושבת? הרי אם לא היית עושה ביטוח לא היה הבית נשרף!!! ממעשה זה נפיק את הלקח עבורנו, על גודל הביטחון שצריך אדם להרגיש, ולראות בכל דבר את הסיבה התכליתית ולא את הסיבה המשרתת. ואדרבה, למדנו שאם אדם יודע איך לחיות
ולהסתכל אל נכון על החסד שהקב"ה עושה עימו ושומר עליו ממילא משמים ישמרו עליו בהתאם, ואם יתערער בטחונו וישים על ליבו את הסיבה המשרתת (ביטוח לבית) אזי יתכן ויינזק, וכמו שכיוון החפץ חיים בעומק דבריו במעשה הנ"ל במה שאמר אם לא היית עושה ביטוח, והיית
מתבוננת בסיבה התכליתית – לא היה הבית נשרף. למדים אנו את מדת האמונה. אדם צריך להאמין שהכל מאת ה.' המזון שעל שולחנו, הגאולה מן הסכנות והפגעים, וכל מה שסובב את החיים. הכל סובב סביב ציר האמונה בה' יתברך שהוא
סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות,
ולשון החובות הלבבות בשער הבטחון לא יסולא מפז: ומי שאינו מבין ענייני העולם יחשוב כי הסיבה המתחדשת מחייב שינוי העניינים והתהפכותם
מעניין אל עניין, והסיבה נקלה מהיות ממנה שינוי או חילוף בעצמה...
***

פרק ב
"עץ השדה" ו"האדם" - עד היכן הקשר עמוק?
בט"ו בשבט כל אחד מבטא - בדרכו שלו - את הקשרו של יום זה לאילנות. אכן, זהו "ראש השנה לאילנות," לדעת בית הלל. אולם עלינו לברר ולבחון האם יש קשר בין
האדם ובין האילן, שהרי 'נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו בשבט' (שו"ע או"ח סי' קלא סעי' ו)
והוסיף המגן אברהם (שם ס"ק טז:) 'ונוהגים להרבות במיני פירות של אילנות.' ויש לשאול, מדוע? הרי לכאורה, משמעות היום היא הלכתית גרידא ונוגעת לקביעת השנה למעשרות, מהי אם כן
חשיבותו לאדם?
ולשם הבנת הדברים, נפתח במשל עממי: היה זה בעוד יום נעים ורגיל לכאורה. אלכס, כפרי פשוט, החליט באותו יום לעשות שינוי. לאחר שנים רבות בהם הוא נמצא בעבודת הכפר, הרהר אלכס לעצמו: פעם אחת אני רוצה לראות ולהרגיש איך וכיצד נראים החיים העירוניים בעיר. אמר ועשה, לקח את סוסו ורכב עליו בואכה
העירה.
בפתח העיר ראה מסעדה מפוארת. החליט להיכנס מבלי להתחייב... לצפות מהצד מבלי להפריע. ישב אלכס בשולחן צדדי והביט בחצי עין על השולחן שבו ישב לו בניחותא אדם הנראה מהעשירון העליון. והנה, ניגש המלצר אל האורח ושואל אותו בחיוך מסחרי, 'מה אדוני רוצה היום לארוחת
צהרים?'

על שולחנו

יניח המלצר

כנראה עוד מעט

ענה הלה. ואלכס חשב לתומו,

"אני אוהב דגים"!

אקווריום ובו דגי זהב המבלים במים להנאתם. אותו אדם יביט בהם בחיוך אוהב, אולי גם ישיר
להם שירים ויאכיל אותם... אך לתדהמתו, לאחר כמה דקות הגיע המלצר כשחיוך נסוך על פניו ובידו מגש מפואר כשעליו מונחת צלחת ובה דג צלוי על מצע ירקות העונה, והניח את הצלחת קרוב וסמוך ליד אותו 'אוהב דגים' אלכס היה בטוח שהאורח יתעלף, אך לפליאתו הוא רואה את האדון הנכבד רוכן על

הצלחת כשבידו האחת מזלג ובאחרת סכין, והוא נועץ את הסכין למעמקי הדג, חותכו ואז מכניסו
לפיו ואוכל להנאתו... אבסורד כזה בכל ארבעים שנותיו אלכס עוד לא ראה! מיד זינק אל עבר הסועד המופתע וזעק עליו: אתה לא מתבייש? אתה אוהב דגים? שקרן! שונא דגים כמוך לא פגשתי מעולם! האם מי שאוהב דגים יוציא אותם ממקום חיותם? ייתן לדייג לחבוט בראשם כדי להמית אותם? במו ידיך הוספת חטא על פשע, עשית לדג שאתה "אוהב" וידוא הריגה עם סכינך, ניתחת את גופת הדג האומלל לנתחים ופשוט בלי בושה אכלת אותו!! ואתה עוד לא מתבייש לשקר ולומר: "אני אוהב דגים!!??" היית צריך לומר: "אני אוהב את עצמי, ולכן אני רוצה דגים..."אם באמת היית אוהב
את הדגים, היית מניח להם להמשיך לחיות בים להנאתם... המשל מוכר, אך יש הרבה מה ללמוד ממנו. לעולם יבחן האדם את מבטו כלפי הזולת והבריאה
בשתי בחינות: האחת, בחלק שלו ובהתייחסות אליו. והשנייה, החשובה לא פחות אם לא יותר,
בחלק של הדבר בעצמותו בלי קשר אליי.
כשעוסקים בעץ השדה ובאילנות, יש צורך בהבחנה של שני החלקים.
א. באילנות ובעצי השדה עצמם. ב. בכל מה שנוגע אליו בעניינם.
ונסביר את הדברים שלב אחר שלב, ונראה עד כמה אפשר ללמוד - והרבה - מעץ השדה.
וחמישה שלבים לפנינו:

א. השקעה וטיפוח על בסיס קבוע
הפסוק אומר: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט,) בפשטות, השוואת האדם לעץ השדה משמשת
משל בלבד, אך בעומק העץ מבטא את מהותו של האדם. אותה שייכות שיש לאדם להתחדשות אילנות השדה ביום ט"ו בשבט הדוקה יותר מכל התחדשות אחרת. ההקבלה הזו של האדם לעץ השדה באה לידי ביטוי בתחומים רבים, ועלינו לקחת לעצמנו
מוסר וללמוד ארחות חיים ביום זה מעולמם של האילנות.

הפירות המתוקים, זקוקים לטיפוח מתמיד, כמו גם

כל גידולי האדמה, ובפרט העצים נושאי
לסביבת גידול מתאימה ולאקלים נכון.

כך גם האדם - בלעדי ההשקעה והדאגה לסביבה מתאימה ולחברה טובה, לא יוכל להתקדם בחייו
הרוחניים. וביותר מכך, אחד הדימויים הבולטים שבין האדם לעץ, הוא הקשר אל מקור יניקתם. עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המזינים את האילן, והם גם אלו המעניקים לו את
חוסנו ויציבותו. בהעדר שורשים, האילן מתרועע, ובהגיע רוח עזה וחזקה הוא נעקר ממקומו. בנקודה זו מוצאים אנו דימיון בין האדם לבין עץ השדה. האדם, בדומה לעץ, חייב להיות קשור לשורשיו. אם כי בתחום זה מצוי שוני רב-משמעות בין עולם הצומח לאדם. הוויית העץ נתונה
בעולם החומר, שכן זהו המישור שהועיד לו הבורא.
לא כן האדם, המרכיב העיקרי שבאדם אינו גופו החומרי, אלא נשמתו שנחצבה מגנזי מרומים. לשניהם, לאדם ולאילן, שורשים המצמיחים ענפים ופירות. אולם בעוד שורשי האילן טמונים באדמה וככל שיעמיקו בה הם יעניקו לאילן יתר יציבות וכוחות יניקה, הרי שורשיו של האדם –
מוצאם בעולמות הרוחניים העליונים, ומשם נובעת יניקתו.

האמיתית של האדם. אמנם הגוף עדיין ממשיך

בהווייתו

ניתוק כלשהו ממקורו הרוחני פוגע

לתפקד, אולם לא זהו עיקר האדם. הנתק משורשיו השמיימיים כמוהו כעץ הנכרת משורשיו. גם

עץ הנעקר משורשיו, עדיין יש לו דמות ומראה עץ, גם תכונות מסוימות של העץ ניכרות בו, אך שוב
אין הוא עץ. כך גם האדם. שורשיו הם מקור חייו, ובלעדיהם ניתק מקור חייו האמיתי. מאידך, ניתן לחזק
שורשים אלו, להרחיבם, ולחיות חיים שורשיים יותר.

ב. תפקידנו "להשתדל" לדאוג לגידולים, אך לא לייצר "הצלחות"
אם נמשיך את ההקבלה לעץ, נראה שכל הפעולות שמבצע האדם כדי לדאוג לגידולים שיעלו יפה הן פעולות שמטרתן ליצור תנאי שטח טובים, אבל הגידולים עצמם צומחים מאליהם בברכת שמים מעל. הפירות עולים ופורחים מהכח הטבוע בבריאה, ובזה אין האדם נוקף אצבעו. הדבר
נמצא במוחש בידי שמים, ולא בידי אדם (עי' חולין ז, ב.) כך גם האדם בעבודת עצמו: אף שעליו לדאוג לסביבה ולאקלים, והוא מוכרח לעמול כדי שייווצרו התנאים להצלחה, את ההצלחות עצמן הוא אינו יוצר. כל ההישגים אליהם הוא מגיע, בין בתורה ובין בפרנסה וכדומה - הכל בברכת שמים מעל, הכל מתנת חינם מאת הקב"ה, ואין הוא עושה
מאומה. דומה הדבר לאדם המתרוצץ מיוזע בצומת, רץ מנתיב תנועה אחד למשנהו, מורה למכוניות מתי לנסוע ומתי לבלום, מכוון את התנועה ומנווטה כדי שלא ייווצרו עומסים ופקקים, וכלל נקוט בידו: כשהרמזור מורה על האור הירוק המאפשר נסיעה בנתיב, אזי עומד הוא באותו נתיב ומורה
במרץ למכוניות לנסוע ולהתקדם, ואילו כשהאור מתחלף לאדום עומד הוא ומנופף במרץ בידיו, מאותת למכוניות לבלום ולעצור, ומיד, בלי להשתהות. ומיד מדלג הוא לנתיב האחר, שם מורה כעת הרמזור את האור הירוק, ושם, שוב במרץ, מאפשר למכוניות לנסוע. בסיומו של יום גדוש פעילות מוחה מיודענו את הזיעה ממצחו, "איזו עבודה קשה," הוא פולט, "אולם מלאת סיפוק"... הוא מסכם. הלא לשוטה ייחשב האיש הזה, וכי למה נחשבים מעשיו ולמי הם תורמים, בשעה שהרמזור עושה את מלאכתו נאמנה, והוא רק מחרה מחזיק אחריו בסדרת פעולות מיותרות
בתכלית. כך גם האדם שמנכס את ההצלחות ואת ההישגים שאליהם הוא מגיע - לעצמו, שמרגיש שהכסף שהוא צובר - שלו הוא, שההצלחה והארת הדעת בלימוד התורה הקדושה - פירותיו שלו הם. הלא טעות בידו, כי ההצלחות כולן מתנת חינם הן מאת החונן לאדם דעת, הזן ומפרנס את בריות
העולם כולן.

ג. הבריאה מושלמת - יסוד האמונה. מרן הרב שך בדיאלוג עם רופא בכיר
נקודת מבט חשובה אחרת שניתן לשאוב מעץ השדה חשובה דווקא בדור שלנו, שבו התעשיה
מפותחת, והקידמה כובשת לה מקום מרכזי בכל תחום כמעט, כשהיא מציעה אפשרויות מגוונות. בזמן שתעשיית המזון ממציאה פיתוחים חדשים חדשות לבקרים, ההתבוננות שלנו בפירות האילן נוטפי העסיס שצומחים וגדלים על ענפי האילנות, תגלה לנו את שלמות הבריאה הניבטת לעינינו
מכל תפוח אדום או עגבניה בשרנית, שלמות שלעולם לא יוכל האדם לחקות ולנסות להגיע אליה.
מרן הגרא"מ שך זצוק"ל הגיע פעם לבקר ידיד שמאושפז היה בבית חולים לאחר ניתוח לב. השמועה על הרב שהגיע אל מחלקת קרדיולוגיה נפוצה עד מהרה, ומנהל המחלקה מיהר להגיע
ולפגוש את הגרא"מ.

הרופא הבכיר ניסה לקשור שיחה, והרב שך נפנה אליו: "מתי קנית לאחרונה רכב"? שאל אותו,
והלה, השתוממות אפפה אותו לרגע, הוא לא ציפה לשאלה כזו, אולם לאחר כמה רגעים התעשת,
ובגאווה בלתי מוסתרת השיב כי לפני כשלושה חודשים רכש רכב חדש. "ומדוע החלפת את הרכב הקודם? האם משום שהוא התקלקל"? שאל הרב, והרופא נהנה להשיב כי כלל וכלל לא. הרכב הקודם היה מצוין, אך הרכב החדש משוכלל ממנו לאין ערוך, וכאן החל למנות את השכלולים הרבים ותנאים הנוחות המיוחדים שיש ברכבו החדש והמפואר. הרב הביע התעניינות, ושוב שאל - "לדעתך הגיעו כבר לפסגת השכלולים, כבר אין מה לחדש ולפתח בתחום ייצור הרכבים"? תשובתו של הרופא היתה נחרצת, אין ספק כי יש עוד הרבה מה לפתח, ודאי תביא השנה הבאה בכנפיה שכלולים נוספים וטכנולוגיות מתקדמות בהרבה. ככל שיעבור הזמן, כך ילכו הרכבים ויעשו משוכללים בהרבה - זו היתה דעתו המלומדת. שמע זאת הגרא"מ והנהן בראשו, "אכן כן," הביע את הסכמתו, "אולם אמר לי, בבקשה, את חוות דעתך בנושא הנמצא בתחום התמחותך - נושא הלב," המשיך הרב ושאל, "האם לדעתך, כשתתפתח הטכנולוגיה יותר, יהיה שייך לייצר לב שיהיה משוכלל יותר מהלב האנושי המצוי בגופנו"? גם כאן השיב הרופא בהחלטיות, "אין ולא יהיה תחליף ללב האנושי, לא ייתכן שכלול ושיפור בלב הבריא שיש לנו. הרפואה אולי תתקדם ותמצא פתרונות לבעיות, אם אלו תיווצרנה, אולם תחליף ללב לא ייתכן." שמע זאת הגרא"מ והתחייך. "הבריאה שברא הקב"ה בעולם מושלמת היא, אין מעשה ידי אנוש שישתווה לה. בדברים מלאכותיים שייך שכלול ושיפור, אולם בבריאה שאותה ברא הקב"ה כצורתה - אין מה לחדש ולשכלל, כי היא השלמות בהתגלמותה." את אותה שלמות שבבריאה רואים אנו במו עינינו, בעת אשר מפרידים אנו פלחי תפוז עובר לאכילתם, איזו שלמות יש בפרי הצהבהב: המרקם, הטעם, תנאי השימור, העסיסיות, הרעננות, הערך התזונתי, הויטמינים - הכל בצורה מושלמת כל כך! אין בכל העולם כולו מפעל לייצור מזון או ממתקים, שיוכל לייצר תפוז או משהו שישווה לו או יתקרב אליו, לא במרקם, לא בטעם וגם לא בערך התזונתי. כך בנוגע לכל פרי או ירק. המבט על אילנות השדה ופירותיהם מעניק לנו הצצה אל השלמות שבבריאה. די בהתבוננות בהם כדי לראות את יד ה,' בורא העולם בשלמות מפעימה, ואורה הבהיר של האמונה יתנוצץ מכל פלח בדורנו, כשבקרב העולם המדעי והטכנולוגי שורר שיכרון חושים דווקא בפרי וכל עלה בירק.

המעלה על נס את התחכום האנושי, כביכול, נתבונן ביופי הבריאה כפי שהוא משתקף בפירות האילן, ונחזה בשלמות שבתוך הפירות, שלמות ששום בן אנוש אינו מסוגל להגיע אליה. כל זאת כדי ללמדנו מי ברא כל אלה.

תקופות השנה והפירות המתאימים
נדבך נוסף בהתבוננות על הדברים מונח בסדר מערך הזמנים המופלא בהם מצויים הפירות השונים בתקופות וזמני השנה. התפוזים ופירות ההדר השונים גדלים וצומחים בעונת החורף, לעומת האבטיחים והענבים שמצויים בעונת הקיץ.
ושאל השואל: מדוע ולמה כך בנוי מערך הצומח, דווקא לפי זמנים אלו?
מדוע לא להיפך?
אולם ברור מעל לכל צל של ספק, שעניין ומטרה היתה לבורא בכך, המיטיב עם ברואיו.

לתפקוד תקין של תאי מערכת

C הנדרש

המכילים ויטמין

הערכים שקיימים בפירות ההדר,

החיסון, ומחזק את המערכת החיסונית בגוף האדם, לה הוא זקוק ביתר שאת בעונת החורף. ובימי הקיץ, כאשר גופו של האדם מתחמם, אזי הענבים והאבטיחים ודומיהן, בכוחן לקרר את
גוף האדם, ואף להרוות את גופו בנוזלים להם הוא כל כך צריך... נמצינו למדים אפוא שסדר הדברים בבריאה כולה, כל יסודה נועד לטובת האדם ולתועלתו, בצורה
ובאופן של להיטיב לברואיו... והדברים מפעימים למתבונן...

ד. מבט על הזולת למדנו מעץ השדה
נקודת מבט נוספת ליום ט"ו בשבט מאיר הג"ר יעקב ניימן זצ"ל בספרו 'דרכי מוסר' (ח"ב, ענייני
ט"ו בשבט, מאמר "וברא בו אילנות טובים ליהנות בהם בני אדם:)" "הנה יש לנו, בני האדם, מקום להתבונן ביופי הבריאה ובאילנות הפרי הנושאים עסיס, ולשאול את עצמנו, מדוע הקב"ה ברא בעולמו את האילנות משובבי העין ואת הפירות המתוקים? אין זאת אלא שהקב"ה ברוב טובו וחסדו, ומגודל אהבתו שאוהב את ברואיו, חפץ להיטיב להם וליהנות בהם בני אדם (עי' ברכות מג.): ולאור זאת ניתן אל ליבנו, כי אם הקב"ה ברא את כל הבריאה הנהדרת הזאת כולה כדי ליהנות בה את הבריות ולעשות להם תחושה טובה, הרי אנו בני האדם, אם אנו נוהגים חלילה שלא בכבוד כלפי זולתנו, יורדים לחייו ומרעים לו, הרי אנו מתנגדים כביכול לכוונותיו של הקב"ה בבריאה, והרי זו כפירה בטובתו של הקב"ה שחפץ להיטיב לבני האדם, באם האדם במעשיו גורם את ההיפך."
המבט על האילנות עמוסי הפרי, שאותה ברא הקב"ה ליהנות את ברואיו, מלמדנו דעת ומוסר, להיות שותפים כביכול בבריאה ובמטרותיה, לנסות ככל יכולתנו להיטיב לזולת, לרומם את רוחו, ולגרום לו אך טוב, ככל שידינו מגעת. ויהי רצון שנדע להפנים אל תוככי פנימיות נפשנו את המוסר והלקח שאותה ניתן להפיק מאילנות הפרי הצומחים בעולמנו, בראש השנה לפירות האילן - ט"ו בשבט, וניסחף ברוח ההתחדשות
ובבשורת האביב המונחת בתאריך מיוחד זה, לעבודת הנפש ולהתחדשות ורעננות עבודת ה...'

לדרוך על תפוז
ובכן, כיצד נתייחס לאדם ההולך ברחוב ורואה תפוז שלם, יפה ועסיסי, מונח על המדרכה, והוא עובר לידו, דורך עליו ברגלו, דורסו ומועכו?

ואולי אף בצער, כיצד הינך מסוגל להזיק כך לפרי המוכן לאכילה,

בודאי שנתמלא בתמיהה,
מעשה ידי בורא העולם.

מן הסתם הדבר לא יעבור בשתיקה ויהיה מי שיעיר לו על כך.
אם כן, נשאל את עצמנו, מדוע אדם מוכן לדרוך על חברו, לרמוס את כבודו, להשפילו ולבזותו? הרי אין הוא גרוע מהתפוז... חביב אדם שנברא בצלם, והינו חלק אלוה ממעל, נזר הבריאה, יציר כפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו! אולי תתייחס לחבר שלך לפחות כמו שאתה מתייחס לתפוז... נקודה חשובה למחשבה.

פירות הארץ העגולים - מדוע?
לכשנתבונן בפירות ובירקות ובכל גידולי הארץ נראה שהינם עגולים או בצורה מתעגלת, בכל אופן ללא זוויות, ולא מצאנו שום פרי מרובע, ומדוע?

לעומת זאת נראה שבקיום המצוות בדרך כלל ישנן הקפדות רבות על כך שיהיה הדבר מסותת ומרובע בדיוק, ללא פגימה, כמו בתי התפילין וכנפות הטלית ועוד... מדוע? אכן, לימוד גדול ועצום מונח כאן. הפירות מסמלים את מידות האדם ואת התחום שבין אדם לחברו, כפי שכבר צייננו בהרחבה, וללמדנו בא הדבר שבכל ענייני בין אדם לחברו, אין לעמוד על דקדוקי הדין, אלא ראוי לאמץ את דרך הפשרה והגמישות, מתוך דרכי נועם וגם "לעגל פינות," כמו הפירות שהם עגולים, כך גם לך ראוי להתעגל ולהתפשר ולא לעמוד על קוצו של יו"ד בבחינת ייקוב הדין את ההר, אולם בכל מה שנוגע לקיום מצוות שבין אדם למקום, שם כבר אל תתפשר ואל תעגל פינות! אלא יש לך לעמוד על שורת הדין וההלכה, כדת וכדין בלי פשרות.

לימוד נפלא!!!

ה. עץ השדה מסתפק במים, אדמה וזבל
נקודה יסודית נוספת הנלמדת מעץ השדה.
העץ השדה לכשעצמו אינו צריך שום מצרך משובח, יקר, או מיוחד, לעצם גדילתו. אם יש לו מים, אדמה וזבל, הרי שהוא יגדל כיאות. הוא מסתפק במועט, אין לו צורך ביותר מכך. אך כל זה לעצמו. לאחרים הוא מעניק פירות עסיסיים ומיוחדים, ערבים ומתוקים, האוצרים בקרבם ערך תזונתי רב, וכוללים סיבים תזונתיים, ויטמינים ומינרלים העוזרים לשמור על הבריאות.

ומזה למדנו: כל אדם יראה כיצד הוא יכול לדאוג לסובבים אותו באופן שלא יחסר להם דבר, להעניק ולתת להם את כל צרכיהם, ואילו כלפי עצמו עליו להסתפק במועט. אך בחינה נוספת עלתה בידינו:

להתקדם ולהתעלות - לא על חשבון הזולת
אם רצונך להתקדם ולהתרומם ברוחניות, אשריך ואשרי חלקך, אך יחד עם זאת עליך לשים לב לא לדרוש מהזולת מה שאתה דורש מעצמך, כלומר, שלא לעשות זאת על חשבון הזולת, ההסתפקות במועט תהיה נר לרגליך, מכיון שאין ביכולתך לכפות את החברה בה אתה נמצא ללכת בדרכיך, בפרט אם הם לא אוחזים שם.... נכון, זו החלטה מבורכת מצידך, תתקדם ותתעלה וה' יצליח דרכך, אך אנא! היזהר שלא יהיה זה
על חשבון אחרים. והיבטים רבים לדבר.

ו. "דאגת יום המחר" - ועץ השדה
עומק נוסף מונח בכוונת התורה באומרה "כי האדם עץ השדה." עץ השדה אינו דואג כלל מה יהיה מחר, מי יטפח אותו, מי ישקה אותו, מהיכן יגדל וכו,' אלא כל זמן שבמציאות הוא חי וצומח – הרי שהוא מניב פירות, ועל ידי כך משפיע לאחרים כל מה
שאפשר בכדי להיטיב, להשביע, להרוות ולהחיות בני אדם. עליך לדעת שכמו שמזונם של עצי השדה מצוי ומוכן להם מאת הבורא, ואין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו " ג ַדל," כך גם הבורא דואג לכל בריותיו, יום יום, בכל רגע ורגע, וכשם שאינך דואג אם עוד רגע יהיה לך אוויר לנשימה, כך אין לך לחשוש מהיכן יהיה לך מחר? מה תאכל? ומהיכן תתפרנס? עליך לעשות את השתדלותך והבורא יגזור את אשר מגיע
לך מלמעלה.

נתינת חיטים לפני העופות בשבת שירה
המגן אברהם (או"ח סי' שכד סק"ז) הביא שיש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, וכתב שמנהג זה אינו נכון, שהרי אין מזונותיהן עליך.

אגב, בספר 'אור פני משה' להגאון ה'חתם סופר' (מובא בספר טעמי המנהגים עמ' תקלא אות צז) ביאר, שזורקים מזונות לציפורים כדי להורות שאם ישראל, הנמשלים לציפור, יפנּו עצמם

בלי עמל ויגיעה, כמו

מזונותיהם

ה' יתברך

מעסקיהם ויעסקו בתורה ובמצוות, ימציא להם
לציפורים שמוצאים את מזונותיהם בנקל.

לא ניכנס מעל במה זו לכל שיטות הפוסקים לגבי מנהג זה, אולם נתמקד כעת בדעת המגן אברהם
הנ"ל הסובר שאין המנהג נכון.
וטעמו, לפי שאין מזונותיהן עליך!!!!
כלומר, הקב"ה דואג לכל בריה ובריה לכל מחסורה...
ומה נאמר אנו, בני האדם, בודאי שהקב"ה דאג - דואג - וידאג לכל מחסורנו. וממילא, יהודי יקר,
הסר דאגה מליבך.
***


אל תבדיל בין אדם לאדם


לימוד נוסף ניתן ללמוד מהאילן.

העץ אינו יודע מי ייהנה ממנו ויקטוף מענפיו את הפירות העסיסיים, האם יהיה זה מי שטיפח אותו והשקהו או סתם אדם או ייתכן אפילו שיהיה זה מי שקצץ את ענפיו, השחיתו והזיקו, לעץ אין את כח הבחירה וההעדפה להבדיל בין אדם לאדם, עם כולם הוא מיטיב ומועיל במידה שווה.

ואף אנחנו ניקח את המסר, כולם ברואיו של ה' יתברך, ולפיכך אין להפריד בין אדם אחד למשנהו, אלא עם כולם צריך להיטיב, אל לנו לבחור ולברור עם מי להיטיב ועם מי לא, אלא עלינו להיטיב ולהועיל לכל אדם באשר הוא, אף אם גמל עמנו רעה, שהרי סוף סוף שלוחו של מקום הוא.

לאחר שלמדנו יסוד נפלא וחשוב זה מעץ השדה, אשר כל מהותו שייך לעיקר ועצם חיי חיותנו, האדם כלפי עצמו וכלפי זולתו, נפתח פתח נוסף בנושא בסיסי השייך לאהבת הזולת.

שנאת חינם - פקפוק ביסודות האמונה
ה"מסילת ישרים" (בפרק יא) מדבר על עניין הנקמה. התורה מצווה על האדם לא לנקום בחברו שהרע לו. ואף ש"הנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה," מכל מקום - אומר הרמח"ל - "אמנם גזרת מלך היא," גזרת הכתוב שאיננו מסוגלים להבינה עד הסוף. 

אמנם - גם כשמדובר בגזרת מלך, מותר לחשוב מעט, לחפש איזשהו טעם בדברים. ידוע מה שכותב ה"חינוך" (מצוה רמא) בטעם האיסור לנקום, וזה לשונו: "משורשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סובר שתבוא עליו מאת ה' ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, וה' יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסובב."
הגדרה כעין זו מצינו בדברי הגאון מוילנא זצ"ל בספרו "אבן שלמה" (פרק ג.) הגמרא (יומא ט, ב) אומרת: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? -

מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי
עריות ושפיכות דמים."
עד היום לא נגאלנו מפני שנאת החינם שיש בקרבנו.
לכאורה צריך להבין מה הכוונה שנאת חינם? הרי אדם אינו שונא את זולתו בחינם, ללא סיבה.
הוא גנב לו מיליון דולר, הוא בייש אותו ברבים, לכן הוא שונא אותו. השנאה אינה באה בחינם.
ובכל זאת אומר הגאון: לא! זוהי שנאת חינם!
למה?
כי זה הקב"ה, לא החבר! אם אתה רוצה לבכות - תבכה, אבל השנאה שיש לך על החבר, על שהוא עשה לך את הדבר הרע הזה - בטעות יסודה. עליך להאמין ולחיות את האמת לאמיתה, שהקב"ה עשה זאת ולא הוא. אם לא הוא - היה לך אותו צער, אותה עגמת נפש, רק ממקום אחר. לבכות? הינך רשאי, כי סוף סוף
הדבר כואב ומצער, אבל אין לך שום סיבה לשנוא את השני!
אבל - טוען האדם - נכון, הכל מלמעלה, אבל למה הוא כזה בן אדם רע!? התשובה היא: אם ההוא היה עושה זאת למישהו אחר, האם גם אז היית שונא אותו כל כך על
שהוא בן אדם רע?
קצת בושה לומר, אבל התשובה היא - לא! אם כן, למה אתה שונא אותו? כי הוא עשה לך את הרע הזה. אם כך, זהו סימן שבעומק ליבך אינך מאמין שהקב"ה הוא זה שעושה הכל.

זוהי אפיקורסות! ומעתה נבין ונשכיל כי סיבת חורבן הבית עד לימינו אנו, אינו משום שנאת חינם כפשוטה אלא בעקבות הבסיס לשנאה – דהיינו – אפיקורסות! כפירה! כי בן אדם ששונא את השני, פירושו של
דבר שהוא סבור שבאמת פלוני הזיק לו ופגע בו. במחשבה זו הוא מביע בעצם סוג של כפירה.

מעיד על עצמו שאין לו חלק באלהי ישראל
ביאור זה תואם להפליא לדברי המדרש (איכה רבה פרשה א סימן א:) "אמרו לבן עזאי: רבינו, דרֹוש לנו דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם: לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שניתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדיברות ובחמשה ספרי תורה." ולכאורה, הרי לימדונו חז"ל
שהחורבן היה תוצאה של שנאת חינם, ואם כן, הא כיצד? הגאון רבי דוד טעביל, גדול תלמידיו של רבנו חיים מוולוז'ין, הסביר שגם עוון שנאת חינם ששרר
בבית שני, גם הוא מהווה כפירה באחדות ה,' וכך כתב (דרשות בית דוד דרוש ו אות כ:) "כי כן כאשר העובד עבודה זרה הוא כופר באחדותו יתברך שמו ומשתף לו דבר אחר, ככה לעומת זה עוון המחלוקת ופירוד הלבבות ההווה בין אנשי האומה הישראלית הוא עצם הכפירה כמו כן באחדותו יתברך שמו. כי שורש אחדותו יתברך שמו מחייב שיהיה כלליות העם הקדוש הישראלי
מתאחדים יחד באהבה ואחוה ורעות אגודים יחד צמודים כאיש אחד מבלי שום פירוד
והתחלקות, כי כן כאשר הבורא יתברך שמו הוא האחד הפשוט ההחלטי... ככה לעומת זה העם הקדוש הישראלי בהיות נשמתם אצולה ממקור האחדות... לזאת גם המה מחויבים להתאחד יחד להיות צמודים וקשורים זה בזה, יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאיברים רבים, יען כי שורש נשמתם הוא האחדות אשר אין שם פירוד והתחלקות כלל. והתאחדותנו יחד זה בזה מעיד
על אחדותו יתברך שמו.

ולזאת הנה הוא מבואר קושי עוון המחלוקת כי הוא ממש כעבודה זרה, יען כי הפירוד ההווה מן המחלוקת הוא היפוך האחדות, וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלהי ישראל, אשר הוא מקור האחדות, ומצורף לזה כי בהיות המחלוקת והפירוד בין העם הישראלי שוב אין כאן מי שיעיד על אחדותו יתברך שמו. וזהו עיקר שורש פורה ראש ולענה מיצרא דעבודה זרה, אשר לא
נתבטל גם על ידי אנשי כנסת הגדולה, ועדיין השטן מרקד בינינו בעוונותינו הרבים."
והדברים נוקבים, ומחייבים. עוון הכפירה באחדותו יתברך שבא לידי ביטוי במעשינו ובשנאת חינם השרויה בינינו היא השורש אותו עלינו לתקן על מנת לזכות לבניין בית מקדשנו. כשיתעוררו להתחזק בזה - יבוא משיח ויבנה
את בית המקדש השלישי.

ציור חי ומדבר – הייתכן?
הגמרא (ברכות י, א) שואלת: "מאי 'אין צור כאלקינו?' - אין צייר כאלקינו. מידת בשר ודם - צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, והקדוש ברוך הוא אינו
כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים."
שבח חדש לבורא יתברך - צייר מוכשר... וכי זהו השבח שבו משבחים את הקב"ה!? היה בירושלים בית כנסת בשם "ניסן בק שּול" - בית הכנסת של ניסן בק. כשבנו את בית הכנסת
הזה, שכרו צייר מומחה והוא צייר על הקירות ציורים מופלאים. הכל היה נראה כל כך חי. אומרים שהוא צייר ציור של ציפור והיה נראה שהציפור ממש חיה. אחר כך אמרו לו לצייר ארון עם מדפים, ומספרים שהארון נראה כל כך חי, עד שהיו כאלה שהניחו את כוס הקפה שבידם על
המדף בארון... הקב"ה מצייר ציורים יותר יפים. מצייר ציור, שהציור עצמו חושב שהוא חי... בן אדם חושב: אני
בעל כישרון, סוחר ממולח, איש עסקים מצליח... אבל באמת הכל ציור...
שנאת חינם - הקב"ה צועק: זה אני! מה שהוא עשה לך - זה ציור, תכניס זאת היטב לראש!

ראיה עמוקה של אדם גדול - להיכנס לתוך רגשי הזולת
מטבע בריאתו מניח האדם את עצמו במרכז העולם, ומציב את שאר הברואים מסביבו. כל מאורע המתרחש לאחד מהם, נקלט אצלו ביחס לעצמו, והוא מחפש את המקום שבו הוא משתלב בתוך חייו. פלוני התארס למזל טוב - והוא חושב איך יצליח להגיע לחתונה ואיזו תכנית עליו לשנות לצורך כך. לאלמוני נולד בן - והוא מיד מחשב האם יצליח להגיע לברית. פלמוני יושב 'שבעה' ל"ע
- והוא שקוע בתכניות שלו לביקור התנחומים. נדרשת מידה בלתי מבוטלת של רגישות לזולת ויכולת התחברות לרגשותיו, כדי לראות את
הדברים מזווית הראיה שלו, ועל פי זה לקבוע ולהחליט כל דבר. מעשה מובא בספר "איש לרעהו," שיש בו לקח מאלף אודות ראיה רחבה של גדול בישראל וראיה
מצומצמת של בני אדם מן השורה. הגר"י זילברשטיין סיפר בשם הרב לייזרזון אודות זוג צעיר שבן נולד להם, וביקשו לקרוא לו בשם
'יהונתן,' לזכרו של אבי האשה שהלך לעולמו. יום אחד לפני הברית אירע אסון בבית שבו הם מתגוררים - לאחד השכנים נפטר ילד שנקרא
יהונתן.

אחר הזעזוע והכאב הראשוני, עלה בדעתם הקשרו של העניין אליהם - בעוד פחות מיממה הם מתכוונים לתת את אותו שם לתינוקם הקטן, שהם מייחלים עבורו לטוב ביותר. כוונתם בנתינת השם היתה כמובן רק על שם הסב שהלך לעולמו, אך בכל זאת נבהלה אמו של הרך הנולד וחששה לתת שם, שאולי יתפרש על אותו ילד וייתכן שעלול להזיק לבנה היקר. בעלה גם הוא חשש להכריע בעניין, ובסופו של דבר החליטו ההורים הצעירים לנסוע אל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, להביע את דאגתם ולהתייעץ עמו אם לקרוא לבן בשם שעליו החליטו, או שאין זה סימן טוב
ועליהם לחשוש. שמע הגאון רבי שלמה זלמן ופסק חד משמעית: "בשום אופן אין לקרוא לילד בשם יהונתן"!
שמחו שניהם על שחשבו על כך מראש, ויצאו מלפניו. הרב לייזרזון, שהיה נוכח בכל אותו דין ודברים, התפלא על הפסק, ואף שאל מה ראה הרב על
ככה, לאסור עליהם לקרוא לבנם בשם זה? הלא כוונתם היא על שם הסבא בלבד! נענה רבי שלמה זלמן והסביר: אינני חושש שיקרא בשם יהונתן משום "סימנא מילתא." אלא חושש אני לצערה של אמו של הילד הנפטר. תאר לך שיתנו לתינוק את השם יהונתן, וכשיגדל
ויסתובב בחצר בעוד שנתיים או שלוש, ואמו תקרא לו: "יהונתן, בוא הביתה"! תשמע השכנה הזו, אמו של יהונתן ע"ה, תיזכר ביהונתן שלה ולבה יתכווץ מצער על הילד שכבר אינה יכולה לקרוא לו
לשוב הביתה... כמה צער וכמה כאב יהיה לה, בכל פעם שתגיע לאזניה קריאה כזו. בטוחני, שאם רוצה האם לכבד את זכר אביה, הרי ש'כבוד האב' הטוב ביותר הוא לא לקרוא על
שמו ולא לגרום צער לזולת!

מדוע מיאן הרב באכילת הדייסה
בספר "ואהבת לרעך" מסופר על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שבאחרית ימיו, בעת שהתגורר
בעיר האבות חברון, התרופפה בריאותו, ובגלל חוקי המאכלים המיוחדים שקבעו לו הרופאים, והזהירות הרבה שהיתה דרושה לכך לטובת בריאותו, הכינו לו כמה תלמידים בעצמם יום יום את
ארוחותיו. היו תלמידים שמרוב הניסיון התמחו בכך, והאוכל אשר הם הגישו לו ערב לחיכו ביותר, והשפיע
לטובה על הרגשתו ובריאותו. פעם קרה שאחד התלמידים שטיפל בו במיוחד, עזב ליום אחד את חברון, והשאיר במקומו חבר אשר לא היה מנוסה בכך. כשחזר התלמיד הלז נודע לו שרבי נתן צבי סבל במשך זמן היעדרו. נכנס מיד למטבח והכין דיייסת קוואקר משובחת, עירב בה חמאה טרייה שהביא מירושלים, והגיש
לרבי נתן צבי. רבי נתן צבי טעם את הכף הראשונה, ובו ברגע החל לירוק ולצעוק שיש באוכל סם המוות, ומישהו
רצה להרעיל אותו, ובשום אופן לא אכל יותר. באין ברירה, הגישו לו אוכל אחר ממוצרים יבשים,
ויהי הדבר לפלא.
לעת ערב חזר רבי נתן צבי על אותו מקרה, וטען שרצו להרעיל אותו והכניסו סם המוות בתבשילו, ותוך כדי דיבור התלהב מאוד והתריע: "אוי, הרי מעורבת כאן תאווה! מתכבד בקלון חברו! רעל
רוחני כזה ערבבו בתוך תבשילי!"
עתה התגלה פתרון הדבר. הדייסה היתה טעימה מאוד לחיכו, לאחר שסבל במשך היום שעבר, ונהנה ממנה הנאה מיוחדת. אולם הוא הרגיש כי אותו תלמיד מתנשא בלבו שהצליח בזה יותר מחברו ממלא מקומו, אם כן אפוא הרי זה מתכבד בקלון חברו, שהיא עבירה כה חמורה, משום כך

הגיב על הדבר בהתמרמרות כזו ואסר על עצמו את התבשיל, כדי להעמיד את התלמיד החביב עליו על חומרת המידה הרעה הזאת שכמוה כסם המוות, וכן כדי לדכא את תאוותו שגם בה ראה רעל
נפשי ומידה מסוכנת. כמעט לאף אדם אין זמן, ותמיד. כולם אצים רצים ובעצם דוהרים... ודאי שיש ללמד על כולם
זכות ולהבין לנפשו של כל אחד ואחד. אך דווקא בגין כך החובה כפולה ומכופלת לשקול צעדינו,
להביט אל נכון על שיקולי ומחשבות הזולת ורגישותם, ולהשתדל תמיד לדון לכף זכות. מרוצת החיים כובשת את כולנו בסערה. אנשים ממהרים לכל מקום, מנסים להספיק לדחוס עוד ועוד אל סדר היום העמוס, וכועסים על כל עיכוב שנגרם להם. מכונית שמאטה את קצב הנסיעה זוכה לצפירות רמות מכל עבר, תור שמשתרך בגלל פקיד מעט יותר איטי גורר אחריו התנשפויות

אורך רוח

זעם ותלונות, והמתנה לרופא הפכה למשימה הדורשת הרבה מאוד משאבים של
וסבלנות.

ואם אנו כך, על אחת כמה וכמה יקרים הרגעים אצל הגדולים מאיתנו, היודעים טוב יותר את יקרת הרגעים, ואשר ההספקים שלהם בכל רגע משמעותיים ונצחיים, ואכן סיפורים רבים נכרכו
אודות ניצול הזמן המופלא שהוא מנת חלקם של גדולי ישראל.

"לא נוכל לגרום צער ליהודי," אמר המשגיח
בכל זאת יש דברים שעומדים מעל לכל אלו, כפי שמסופר על הגה"צ רבי אליהו דב לייזרוביץ זצ"ל, המשגיח בישיבת "אור החיים" בסלבודקא, שיצא מביתו בלוויית תלמידו, הגאון רבי דב מאיר רובן זצ"ל, שלימים כיהן כראש ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה. פניהם היו מכוונות אל הישיבה, מרחק של כעשרים רגעי הליכה. אלא, שלפתע האט המשגיח את צעדיו והחל פוסע אט אט, עקב בצד אגודל. תמה התלמיד, והמשגיח היסב את תשומת ליבו ליהודי קשיש המשתרך לפניהם כשהוא נשען על מקלו, ואמר: "אם נלך כדרכנו, עד מהרה נשיג אותו ונעקוף אותו, נמשיך עוד - עד שניעלם מעיניו. ייתכן, שברגעים הללו, בעודו נועץ מבטים בגבנו ההולך ומתרחק, הוא ייזכר בכאב בימי עלומיו, וליבו עלול לדאוג על חולשתו. לא נוכל לגרום צער ליהודי!"
כך הלכו במשך שעה ומחצה - עד שהגיעו לבנין הישיבה!

האם בגלל טעות בכביש נגזר דיני למיתה?
אכן, אם כך הם פני הדברים, ועד שם הם מגיעים, מה נענה אנו הקטנים העומדים בצל הענקים הנזכרים? פעם שח לפני יהודי אחד שעמד על שפת הכביש, לפני מעבר חציה, והמתין לרגע בו יתחלף הרמזור מירוק לאדום. כשזה התחלף, הוא החל לעבור, אולם אחד הנהגים, שהיה חסר סבלנות וקצר רוח, דהר לעברו בניסיון להספיק לעבור את הצומת ללא שהיות... אלא שהוא המשיך ללכת לפי קצב הליכתו הרגיל, שאיננו מהיר במיוחד.

את הרכב בחריקה מילימטרים ספורים ליד

ובלם

המשיך בנסיעתו במהירות מופרזת,

הנהג,

רגליו... "במקום לצעוק עליו על פזיזותו, הסתכלתי לעברו," סיפר, "והוא הביט בי והחל לצעוק. לא הבנתי מה הוא צועק... ואז הוא יצא מהרכב... ראיתי שהוא נמצא בסערת רגשות ואמרתי לו
'סליחה...' הוא נרגע מעט ואז פניתי אליו: "תגיד לי, וכי בגלל שעברתי להבנתך שלא בזמן הנכון,
נגזר דיני למוות?"

הוא שוב הביט בי נדהם ונבוך, ולאחר רגעים ספורים נכנס לרכבו בשתיקה ונסע לדרכו.
לעיתים חוסר הרגישות לזולת יכול להגיע עד כדי חוסר רגישות לחיי אדם כפשוטו.

צידה לדרך
- כשההצלחה לא מאירה לך פנים.
א. אל תתפעל ממה שהעולם משדר!

ב. לפעמים צריך לדעת ל"צפצף" על הסביבה!
ג. כשההצלחה נמצאת ממך והלאה - אל תיבהל כלל!
נקודות עמוקות ויסודיות לאין ערוך לעבודה קוגניטיבית (חשיבתית) נכונה על החיים.

כשההצלחה לא מאירה לך פנים
המשגיח הנודע, הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אמר בשם ה'סבא מקלם' זצ"ל:
"אדם שרוצה להיות עובד ה' חייב שיהיו לו שלושה 'צפצופים:' 'צפצוף' ראשון: לצפצף על העולם, לא להתפעל ממה שהעולם אומר, ולא ללכת לכיוון שהעולם
חותר ומחפש, אם תתפעל מהעולם, לא יצא ממך דבר. 'צפצוף' שני: לצפצף על סביבות האדם. וזה כולל חברים וידידים, ואפילו משפחה, שאינם הולכים
בדרך הישר, ואומרים לך 'מה יצא ממך?' ַצפצף עליהם! אם תתפעל מהם - לא תצליח.

ַצפצף על

'צפצוף' שלישי: האדם על עצמו. אדם עובד את הקב"ה ובכל זאת ההצלחה ממנו והלאה,
זה, אל תתפעל.

תחילה וראש נקדים שהדברים ללא ספק צריכים לימוד, מה עומק כוונת דבריו וצריך ללמוד בהם
פשט: ונפתח בצפצוף הראשון, ונשאל: מה הכוונה - לצפצף על העולם?

הרי תמיד חונכנו שאדם צריך

על העולם, הייתכן?

ללעוג

וכי כך הם פני הדברים, כפשוטם,

להתחשב בסביבתו, לכבד ככל יכולתו כל יהודי באשר הוא, אם כן אפוא מה משמעות אמירה זו?




השקפותיו



חייו, דעותיו,

כח השפעת הסביבה
דבר ברור ומוכח הוא שסביבת האדם משפיעה עליו, על ארחות

והתנהגותו. לא תמיד האדם מודע לעומק הדברים, ולא תמיד הוא שם ליבו על כך וחבל.
וכלפי מה הדברים אמורים? לכשנתבונן נמצא שלא רק סביבתו הקרובה של האדם משפיעה עליו, אלא העולם כולו משפיע על
כולם, ונביא לכך מעט דוגמאות:
א. "המֹו דה:"

על כל

הופעה וסגנון,

בלבוש,

המתבטאת

היבטיה,

על שלל

(האופנה)

נתבונן נא כיצד המודה

המשתמע מכך, כמעט ומשתלטים על חיינו. יושבים להם בעלי הון בכל העולם, אשר חושבים מחשבות אין סוף כיצד ואיך להגיע אל הכיס שלנו כלקוחות. הם מייצרים חדשים לבקרים פריטי לבוש שונים ומשונים בסגנון כזה או אחר, תוויות ומותגים... שוכרים יחצ"נים המומחים בשיווק
התוצרת, ובכך יוצרים השפעות שמצליחות לחלחל אט אט אל תודעתנו ולאחר מכן אל כיסנו... כמובן שישנם רבדים שונים בעניין... אך ללא ספק שההשפעה הגויית המשפיעה על אחינו התועים בעוה"ר מחלחלת אט אט גם אל תוך מחננו, לעיתים בזעיר אנפין ולעיתים יותר מכך, והדברים
ידועים למביני דבר.
ב. פרסומות:
שיטה ידועה ומפורסמת היא לייצר אצל האדם קשר בתת מודע שלו עם המוצר המיועד לשיווק, דרך הפרסומת ובאמצעותה, חברות הפרסום משתמשות בשיטות שנראות לא הגיוניות, אך מאוד אפקטיביות, לצורך מכירת המוצר. החל מהצגת רעיונות שלא קשורים למוצר ועד חדירה ישירה לתת מודע. מדי שנה בשנה מיליארדי שקלים מושקעים בשירותי פרסום. פרסומות ומסרים תת הכרתיים מקיפים ומתקיפים אותנו מכל הכיוונים ומטרתם היחידה היא לחדור אל התת מודע שלנו ולהניע אותנו לפעולה, ויש למוח האנושי נטייה לספוג אותן גם בצורה לא מודעת – בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לאו. לאחר שאותם מסרים תת הכרתיים בפרסומות נספגים בתת
המודע שלנו, מטרתם ל"תכנת" את הרגלי הקנייה שלנו.

חשוב שנהיה מודעים לכך.
ג. "קוקה קולה:"
חברת המשקאות "קוקה קולה" היא מודל עבורנו להתבוננות כיצד יוצרים תודעה ציבורית בהיקף
עולמי על רכישת משקה אשר בעצם כמעט ואין בו שום דבר טוב.. ואולי אפילו מזיק... לאחרונה נחשפנו לפרסומת אשר כותרתה - "וקראת לשבת עונג," בה מופיע שולחן שבת ערוך ביוקרה, ברוב פאר והדר, עם נרות שבת דולקים וחלות עסיסיות ברקע של בית מפואר ורהיטים
מלכותיים.
והנה, באמצע השולחן ניצב בקבוק של חברת קוקה קולה...
המבינים יודעים מה שהם עושים.
ובאמת, מה הם עשו כאן? הם יצרו תודעה תת הכרתית עמוקה אצל בני האדם שכאשר ייזכרו בשולחן שבת שלהם הערוך להפליא, מיד יכנס למוחם ובעצם יצוץ להם בקוגניציה מתוך תת הכרתם אותו בקבוק קוקה
קולה המהווה חלק מעונג השבת, ובלעדיו הרי שהתמונה חסרה... בדיוק כמו שמשדרת הפרסומת. נו, אחרי שהפרסומת נכנסה לתודעה, אין ספק שבעת עריכת הקניות לשבת, בהגיענו אל מדפי
המשקאות, לא נסתפק הרבה אם להושיט את ידינו ולהכניס בקבוק קוקה קולה לתוך העגלה...

חוקות הגויים - הרוח המערבית ומודרניזציה
בכל העולם משתוללת רוח מערבית איומה המקרינה ומשפיעה על כל העולם ברבדים שונים.
לא ניכנס לפרטים אך ברור שאנו חייבים להיות מודעים לכך. וכאשר אנו מדברים על - "לצפצף על העולם," עלינו להיות מודעים לאיזה עולם מתכוונים וממילא נדע כיצד לשמור על עצמנו שלא להיות מושפעים. למרות שרבים, ורבים מאוד, נמצאים שם, שהרי הם נפלו ברשת, ואנו ב"ה הדבקים בתורה ובחכמיה איננו שם, אנו מצפצפים על כל העולם
המערבי, בזים לחוקות הגויים ולמודרניזציה המכלה כל חלקה טובה.

חוזקות - אך ורק מידידי אמת
ועתה אל הצפצוף השני כלפי התמהים - "מה יצא ממך." ישנם שליחים לא מעטים העשויים להיפגש בעולמך ולשדר לך שבעצם לא יצא ממך כלום, חוץ מזה שדבריהם הם הבל וריק, עליך לדעת לצפצף עליהם כפשוטו, לא להתפעל מדבריהם ולא

נמצא אך ורק בידי הבורא,

עתידך

ועיקר, שהרי

בך שום רושם כלל

לאפשר להם לעשות

ובהשתדלותך כבשר ודם. לפעמים עשויים שליחים אלו "הדואגים" לך להופיע בדמות בני משפחה במעגלים השונים, אשר
אינם הולכים בדרך התורה והמצוות, ולפעמים יכול להיות זאת מאן דהו מרחובה של עיר. ככל שנפנים את החוזקות אותם קיבלנו מאת הבורא, ונתחבר לידידינו האוהבים אותנו באמת ההולכים בדרך הישר, כך נקבל חוזקות שבאמצעותן נסלק התפעלות ותהיות מאותם שלא זכו
לכך.

לצפצף על אי ההצלחה!
ובצפצוף השלישי עמד הסבא מקלם כלפי אדם שלא רואה את ההצלחה ממשמשת ובאה, ואפשר
שרואה שההצלחה ממנו והלאה.
"צפצף על זה" "ואל תתפעל!"

והשאלה קמה וגם ניצבה, האם אדם יכול לצפצף על עצמו? דעותיו? והרגשותיו? היצר הרע בא אליך בטענה: 'אתה הרי לא מצליח! אולי תעזוב הכל'? אל תתפעל ממנו! תמשיך הלאה. דע לך, שאת ה' יתברך צריך לעבוד אף על פי שאתה לא מצליח, אפילו שנפלת וכשלת, קום
ותמשיך.
אדם שעובד את הקב"ה ולא אכפת לו אם הוא מצליח אם לאו, זהו אדם שאכפת לו כבוד שמים.
אדם כזה אהוב על הקב"ה, עם כל הקשיים והניסיונות הוא לא מרפה ובכל זאת ממשיך לעבוד,
במצב כזה הוא מתקדם הרבה יותר מאשר בזמנים של הצלחה.

עובד את

הרי זה

מצליח אז הוא פורש,

אינו

ואם

ויותר מכך, אדם ש'חי' רק מההצלחות,
ה'הצלחה,' לא את ה' יתברך.

ה'שומר אמונים' כותב על הפסוק: "ושמחת חנף עדי רגע" (איוב כ, ה) שמחת חנף, הכוונה שלא עובד את ה' באמת אלא רק כשהולך לו ויש לו הצלחה, אבל כשהיצר הרע מתגבר עליו וצריך
להתחזק כנגדו, אז תיכף פורש מעבודתו. בדורנו, שהירידה היא גדולה גם בהרגשים בעבודת ה' לעומת דורות קודמים, עיקר כבוד שמים מתבטא כאשר אדם ממשיך לעבוד את ה' יתברך גם כשאין לו את ההרגשים, כשהכל 'סתום אטום וחתום,' אין חשק ואין רצון ולא רואים את ההצלחה, כאן בדיוק נמדדת מדרגת האדם, ודווקא
כאן הוא זוכה. ופעמים רבות אנו עדים לעבודה בסגנון זה, אשר היא לבסוף פותחת את ליבו ונשמתו של האדם
לחוש ולהרגיש חיבור ואהבה לעבודתו, הלא היא אהבת ה.'
סיפר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א: אחד תינה בפני הגאון ר' דוד פוברסקי זצ"ל את צערו על שאין לו חשק בלימוד התורה, והוא ענה לו: "אני כבר שלושים שנה לומד בלי חשק..." דהיינו שלא הפסיק מהתמדתו העצומה בין כשיש לו
חשק בלימוד ובין אם לאו. היצר הרע רוצה לייאש את האדם, בטענה 'לא הצלחת,' 'כמה פעמים הבטחת וכל פעם נכשלת,' אל
תפן ליצר, אל תתפעל ממנו אפילו אם נפלת 'אלף' פעמים, תתחיל בכל פעם מחדש. בא יהודי לאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בטענה שהוא לא מצליח, אמר לו האדמו"ר: "אני כבר
חמישים שנה עובד על עצמי ועדיין לא הצלחתי, ואני ממשיך הלאה" צריך לדעת שדרכו של היצר לייאש את האדם, מדוע? כי ברגע שהאדם מיואש, היצר יכול לעשות
איתו מה שהוא רוצה. לכל אחד יש זמנים 'שלא הולך לו' או שחושב 'שלא הולך לו,' אז מה רוצים מהאדם בשמיים
באותם זמנים, שיפרוש ויתייאש ח"ו!? להיפך, רוצים שיעבוד דווקא עם המצב הזה. המצבים הללו שהם בבחינת זמני ביניים שהאדם רוצה 'לברוח' מהם, דווקא הם הזמנים של
ההצלחה, ובהם באה לידי ביטוי מדרגת האדם.
'כשלא הולך' זה 'ההולך' הכי גדול.

וזכני לגדול ולגדל
(בשלחתש"פ)

חינוך מפרשת השבוע –

פניני

חינוך בראי האמונה
במאמרנו זה ננסה בסייעתא דשמיא לפתוח צוהר ביסודות מלאכת החינוך של בנינו ותלמידינו. ברור שתפקידנו כהורים אינו רק לספק שירות של צרכים כאלו ואחרים לילדינו, לא רק כלפי התנאים הפיזיים והגשמיים, אלא אף בכל הנוגע לערכים וגבולות אין אנו מספקי שירות. זאת
אומרת, לא נכון יהיה לומר שאני מספק לבן שלי שרותי ערכים, דפוסי התנהגות וכיוצא בזה.
ההורות שלנו היא דבר מאוד מובנה ויסודי, כמנחילי דרך הבונים ויוצרים ממש בעולמו של הילד, מאז קטנותו, עולם שלם, רחב ומשמעותי, מלא בסעיפים וסניפים, הבונים בנפשו אין ספור דפוסי
חשיבה והתנהגות.

אינה רק לספק שירותי למידה, מידות טובות,

גם כן

מלאכתנו

כמובן שכמחנכים ומלמדים,

והשקפות, אלא הרבה מעבר לכך. אך בעצם, כשנתבונן בעומקם של דברים, נראה שראשיתם נמצא בנקודה תפיסתית הרבה יותר
יסודית ואפילו פשוטה.
ונסביר: במחקרים רבים שנעשו ע"י מומחים רבים בתחום ההתמודדויות השונות אצל בני אדם (ואפילו באומות העולם) התברר שאדם שיש לו "אמונה" או אפילו רק "תפיסה אמונית" מסוימת, אזי
הדרך שלו לצלוח את תקופת ההתמודדות היא קלה יותר פי כמה מאשר אצל אחרים. אם נתרגל את עצמנו שילדינו ותלמידינו לא סתם ולא בדרך מקרה "התגלגלו" להיות בני חסותנו

שהגיע אלינו

עבורנו

ומרכזי

שזהו חלק מתפקיד חשוב

אלא בהשגחה פרטית ממש, אזי נבין

בהשגחה מופלאה ומדוקדקת, בכדי שנוכל לבצע את שליחותנו וייעודנו על הצד הטוב ביותר,
וברובד נוסף: בכדי שנהיה טובים יותר בהשלמת תפקידנו כאן בעולם הזה. כשנביט כך על הדברים, ללא ספק שעבודתנו מול בנינו ותלמידינו תהיה איכותית יותר, פנימית ואמיתית יותר, על אף שישנם התמודדויות לא פשוטות הטורדות את מנוחת ההורים, ולעיתים אף מעיקות וכביכול מקשות עלינו להיות חדורי אמונה שלא היתה אולי טעות במען הפיקדון אותו
הפקיד הבורא עבורנו ברשותנו. במאמרנו זה נפתח פתח לחיזוק הצד האמוני, ההכרתי והפנימי שלנו, בעובדות הקורות אותנו ועל ידי כך ללא ספק עבודתנו בחינוך דור העתיד תהיה קלה יותר, ואף אם יהיו פעמים בהם נחוש
קושי, לכל הפחות נוכל להמיר ולהחליף את התסכול בתפקיד מושגח.

מרן הגר"ע יוסף - למחנכי החינוך המיוחד
פעם הגיעו למרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל קבוצה של מלמדים במסגרת ה"חינוך המיוחד," ומרן הפציר בהם במתק לשונו: אנחנו יודעים שמלמדי תינוקות יש להם מעלה מיוחדת שנאמר
עליהם 'ומצדיקי הרבים ככוכבים,' אבל המעלה שלכם שאתם מקנים דעת לילדים 'מיוחדים,' גבוהה בהרבה. כי אנחנו לא יודעים לאיזו מטרה הנשמות הגבוהות הללו ירדו לעולם ומה הן באו

לתקן. לכן זו זכות עצומה וגם אחריות גדולה. צריך להשקיע וללמד אותם מבלי לחסוך מהם דבר,
ממש כמו ילדים 'רגילים.'

עשו רושם גדול על המחנכים, ונסכו בהם כוחות מחודשים להמשיך

זצ"ל

הדברים של מרן

- בצורה

תורה ודרך ארץ

מידות,

הנהגות,

ומיוחדת זו, להנחיל ערכים,

ייחודית

במלאכת ה'

מותאמת לכלי הקיבול המתאפשר כלפי כל תלמיד וחניך - מהחינוך המיוחד.
***
נפתח פתח רחב יותר ביסודי האמונה הצרופה בשטחים נוספים בחיינו, כך שכל בעל תפקיד חינוכי
יוכל להשתמש ביסודות הללו בכל תחום בחייו, ובודאי לתחום עיסוקו המרכזי - החינוך.
אין אבא שאינו בגדר מחנך! ואין הורים שאינם מחנכים! בפרשתנו, פרשת 'בשלח,' מעידה התורה על הדרגה הגבוהה לה זכו בני ישראל עוד קודם היותם
והתהוותם לעם – וזאת על ידי – האמונה. נאמר בפסוק (טו, לא:) "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'
ויאמינו בה' ובמשה עבדו."
עם ישראל - מאמין אמונה מוחלטת ואבסולוטית בה' ובמשה עבדו. לצוות עם שלם, על נשיהם, זקניהם וטפם, לצעוד אל הלא נודע, לפנות אל המדבר רק על בסיס
הבטחה שלא יאונה להם כל רע ולא יחסר להם שם דבר, זו דרגה באמונה. וכתב הרשב"ם:
"ויאמינו בה"' - שאף במדבר לא ימותו ברעב. ואין זו רק אמונה מיראת העונש, אלא יראת הרוממות היתה כאן, כמו שביאר האור החיים
הקדוש, וזהו יסוד "שלימות האמונה" אליה הגיעו עם ישראל. 'אמונה' זו לא סיסמא גרידא אלא עבודה יומיומית, אך ודאי שכל עובדה ומעשה המביאים לידי
חיזוק מפעילים ומתרגלים את השכל והנפש יותר ויותר להאמין.
ויעיד על כך המעשה הבא:

ראיה עמוקה יותר על צער, סבל וייסורים
נבוכדנצר מלך בבל, הקים פסל וציוה שכולם ישתחוו לו, חנניה מישאל ועזריה סירבו, ונבוכדנצר
זרק אותם לכבשן האש... הקב"ה הצילם, ושם שמים התקדש ברבים. ואומרת הגמרא הקדושה: 'אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא' - אם היו מלקים
ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה, אזי היו עובדים לפסל.
ומצאנו בספר רבינו האור לציון (ח"ג עמוד )298 שביאר כך: סיפר הגאון רבי יוסף נתניאן: הכרתי אדם, בעל בעמיו, עשיר ונכבד, נשוי באושר, שחרב עליו עולמו: נולדו לו תאומים נכים, רחמנא ליצלן. מפגרים ומשותקים, גושי בשר חיים. גדלו כשהם
כפותים לכסא הגלגלים, ויש להאכילם ולהשקותם, להלבישם ולהנעילם, לנקותם ולהחליף להם.
לשאתם מהכסא אל המיטה, ולהופכם מצד לצד. כשלעצמם, כאבן שאין לה הופכין, איזו רחמנות.
עליהם, ועל הוריהם. לא עמד האב בסבל, ונתן בכוס עינו. שתה והשתכר, התפכח ושב לשתות.
חבריו עירבוני בעניין. אמרו: למען ה,' יש להצילו!
ניגשתי אל רבינו בן ציון אבא שאול וסיפרתי לו את המעשה. אמר: תביא אותו!
הלכתי לאותו אדם, סיפרתי לו על גדולת הרב בן ציון, ולא קיבל. אמר: מה יושיעני זה? אמרתי:
מפתח ישועות בידו, ודבריו נשמעים בשמים... ולאחר שכנועים רבים - הסכים.

קמנו ועלינו אל הרב, שכאילו המתין לבואנו. הושיבו לשמאלו, ואותי הושיב מולו. פנה אליו
באהבה רבה, ואמר: תספר, מה הבעיה. שנים של סבל התפרצו בבכי מר. אמר: אני בריא, אני עשיר, יש לי הכל. ואין לי חיים! סיפר על שני הילדים, הלב נקרע. אינו מסוגל לחיות, וחשב להתאבד. זעק: או שהרב יפעל, שלפחות אחד מהם
יבריא - או שיתפלל עלי שאמות! אלו בכיות בכה, איך ייבב והתייפח! חשבתי שהרב בן ציון ינחמו וידבר על לבו דברי ריצוי ופיוס, אך להפתעתי, ברוב חכמתו, החל לדבר עמו קשות: איך תדבר, בוש והיכלם! דע לך, שלכל החטאים יש עונש וקצבה, מכפרים בדינה של גיהנם ועולים לנחול חיי עולם. מלבד המאבד עצמו לדעת, שאין לו חלק לעולם הבא! היודע אתה מדוע? כי העולם הזה הוא עולם הניסיונות, כמו בשדה קרב - חייל נשלח למערכה, אם ימסור
נפשו ויילחם בחירוף נפש וינצח, יזכה לאות והוקרה ועלייה בדרגה. אם יתרשל ויגלה מורך לב,
יוקע ואף ייענש. אבל על מעשה אחד אין מחילה - על "עריקה מהצבא." והתייאשות מהחיים,
כמוה כעריקה!
מעולם איש לא דיבר אליו כך. בכיו פסק, והאזין בקשב רב. רבינו סיפר לו על מקרה שאירע
באיזמיר לפני כשלש מאות שנה, וכך סיפר: הגה"ק רבי אליהו הכהן - בעל 'שבט מוסר,' הוזמן לסעודת מצוה, וכאשר הגיע אל המקום צרחה עליו בעלת הבית שיסתלק משם. תמה ושאל: מה עוול מצאת בי? וענתה: מאומה, אבל אסור
לרשע להסתכל בפני צדיק, איני יכולה לסבול קדושתך!
תמה הרב ושאל: מדוע החלטת שאת מרשעת?
והשיבה: לא אני, אלא הרוח המגולגלת בי.
בשמוע הרב את הדברים החל מדבר עם הרוח, ושאל אותו מדוע נענש בעונש זה? והוא סיפר: נולדתי בגרמניה למשפחה שומרת תורה ומצוות, בגיל הנעורים התחברתי עם חברים שאינם מהוגנים והם פיתו אותי וגרמו לי ליפול לעבירות חמורות. לאחר תקופה התחלתי לחוש
נקיפות מצפון ורציתי לחזור אל הקהילה... בקהילה לא הסכימו לקבלני והוקיעו ונידו אותי. ומהעבר השני גם החברים שעזבתי לעגו לי... וכך
הסתובבתי כבכף קלע ונפשי המיוסרת מוכה מזה ומזה, ולא עמדתי בלחצים וביום בהיר -
התאבדתי..
נפשי עלתה למרום ושם לא הסכימו אפילו להסתכל עליה, כי למתאבד אין תקנה. והשליכוני
לעולם הזה להיות נע ונד לנצח, נרדף על ידי מלאכי חבלה באף ובחימה.
רבי אליהו הכהן הבטיחו שיתפלל וילמד עבורו, ובזכות כך יזכה להיכנס לגיהנם! ובשומעו כך,
הסכים להניח לאשה...
"אבל מסכן הבחור, מה רוצים ממנו? הרי הוא לא עמד בלחצים," מלמל השומע...
הרב בן ציון היה נחרץ: כלל מסור בידינו. אין מציבים בפני האדם ניסיון שאינו מסוגל לעמוד בו, כשם שאין שולחים חייל למערכה אבודה מראש. ראיה לדבר, מדברי הגמרא (כתובות לג): שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם לכבשן האש ולא השתחוו לצלמו של נבוכדנצר, וקידשו שם שמים
ברבים.

והיו

בייסורים

מענים אותם ומייסרים אותם לא היו עומדים

ומגלה לנו הגמרא, שאם היו

משתחווים לצלם (כי לא היתה זו עבודה זרה, אלא אנדרטה לכבוד המלך, כדברי התוספות שם.)
ויש להבין, מנין לחכמים ידיעה זו? מאין להם שלא היו עומדים בעינויים?

ברם, זאת ביקשו להודיענו, שאין מנסים אדם אלא במה שיכול לעמוד. ניסו אותם בניסיון כבשן
האש, ועמדו בו, ואילו היו יכולים לעמוד בניסיון קשה יותר, היו מתנסים בו...! ואני אומר לך, שמע היטב: אותו בחור התנסה בלחצים איומים, ונתבע לעמוד בהם! אתה מנוסה מן השמים בניסיון עצום ורב, אבל נתבע לעמוד בו! אל תערוק מן המערכה! גם שתיה לשוכרה, סוג
של עריקה היא! נתכרכמו פניו, והקשה: אבל למה, מדוע? למה נשלחו נשמות אלו לעולם, אם כבולות הן כגלמים
בגופן! למה בחרו בנו כהוריהם? פני הרב אדמו בהתרגשות: אתה רוצה לדעת מדוע, רוצה להבין? טוב! מי הן נשמות אלו לא אגלה
לך. אבל למה בחרו בך, אספר לך...
הנשימה נעתקה, המחזה היה נורא הוד. הנה מתגולל מסתורין של מלך.
בגלגול הקודם אתה עשית כך וכך... הרב בן ציון החל לדבר, והלה החוויר. הרב נתניאן חש שהעניין אישי, מעולם הנשמות, פנה לרב
ואמר: כבוד הרב, אולי אני אצא...
דבריו הסיחו את הדעת, האב הפנה מבטו לעברו, והרב בן ציון הפטיר: טוב, זהו. מספיק!
"לא, הרב ימשיך!" הפציר האב. רואה אתה, מן השמים קטעו, אותתו שלא לומר. אך דע, שהכל במשפט. במשקל, במידה ובמשורה. הכל לטובה. אבל זאת יכול אני לומר: זו סאת ייסוריכם, ותו לא, לא תסבלו בעיות
בריאות ולא בעיות פרנסה, ושאר ילדיכם יהיו בריאים ויסבו לכם רוב נחת ושמחה!
האב יצא מלפני הרב בן ציון, ופניו לא היו לו עוד. מחוזק ומחושל, ומקבל דין שמים באהבה. ואכן, נולדו להם ילדים בריאים ושלמים, והם משפחה שמחה ומאושרת עד עצם היום הזה, ולאורך
שנים טובות.

"ה' מבין אותי"
"שמע, אני יודע, אבל... הקדוש ברוך הוא הרי מבין אותי, הוא יודע כמה קשה לי, מה לעשות."
זהו אחד המשפטים היותר שגורים אצל אנשים ביחס לתביעות רוחניות שונות. אם נהיה כנים, הרי שזה משפט שגם מתהלך לו הרבה פעמים במעמקי הלב שלנו. אנחנו אוהבים את הבורא, והוא הרי יודע טוב מאוד כמה מר לנו, רואה את הקשיים, את הרגעים שאנחנו מנסים באמת. הוא
מבין. כשהיה שומע ה'סבא' מקלם, רבי שמחה זיסל זיו, אמירה כזו, היה ממשיל את הדבר ליהודי שנזקק לסכום כסף כלשהו. הלך לאחד מאמידי בית הכנסת, וביקש טובה. "תלווה לי אלף רובל
לכמה ימים, ואחתום לך על שטר." נו, לעשות חסד עם יהודי, למה לא? חלף שבוע, חלפו שבועיים, חודש, חודשיים. האיש מתנהג כרגיל. ניגש אליו המלווה ובעדינות תוך כדי שיחה, זורק לו: "הסתדרת עם הכסף ההוא"? הלווה, כאילו רק ציפה לשאלה הזו, מילא פיו בחיוך רחב. "יישר כח עצום! ממש הצלת אותי"! אמר בחום, ותוך כדי דיבור הוסיף, "יכול להיות
שבקרוב אצטרך עוד הלוואה." מביט עליו המלווה וקצת מתבלבל. "דיה לצרה בשעתה, כשתצטרך תבוא. אבל מה קורה עם החוב
הקיים"? פותח הלווה זו עיניים נדהמות. "מה זאת אומרת"? הוא שואל, "אתה יודע, קשה לי, והבנתי שמן
הסתם אתה רואה את המצב ומוחל על החוב."

שקט מביך. "שאלת אותי? דיברת? באיזו רשות אתה מוחל לעצמך בשמי על חוב שאתה חייב לי!? למה
החלטת"?
על כך היה אומר הסבא: "אנשים מחליטים בשם הקדוש ברוך הוא שהוא מוחל על העוונות
שלהם, ובטח הוא הרי מבין ומגלה התחשבות ובוודאי מוחל." ובכל זאת, הרי לימדו אותנו חז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. מה עם זה
שבאמת קשה לנו לפעמים, ובאמת הוא "מוכרח" להבין אותנו?
השיב המגיד רבי יענקל'ה גלינסקי באחת משיחות האלול שלו: "מה יקרה אם אחרי כמה ימים משיחת המלווה והלווה הלזו, יגלה המלווה שמיודעו החליף רהיטים, יצא לנופש ובילה, הכל עשה, חוץ מלחשוב לשלם את החוב? כיצד הוא יגיב אז"???
אנחנו מסבירים בשם הבורא יתברך עד כמה הוא מבין ומתחשב, אבל במבחן המציאות, את אותם כוחות שאנו טוענים שאין לנו, אנו מנצלים לדברים אחרים, ועל אותם קשיי חיים שאנו מצביעים ככאלו שמפריעים לנו באמת לעלייה רוחנית, אנחנו מדלגים כשאנחנו צריכים דברים פשוטים
בהרבה מ"חוב" רוחני... אנו רגילים שחיזוקים עושים בחודש אלול. אך כלפי האמת, כל השנה צריך למצוא זמנים להתבונן
בעצמנו ולקבל קבלות טובות.
ונבחן את הדברים מפן נוסף: שלושה יסודות הונחו בקלם לעבודת האלול על ידי רבי שמחה זיסל. והם, כולם, לא עוסקים באי
אלו קבלות נעלות, בדברים מייסרי נפש, בהלקאה. לא ולא. הם נוגעים בשורש העניין, בחוטי
המנוע הרוחני שלנו. קודם כל, תפתח מכסה ותבדוק קצת אמונה. "כמו שיש בטבע העולם זמנים המסוגלים לרפואה, כרחיצת מרפא וכדומה, כן יש בשנה זמנים המסוגלים לרוחניות, כמו החודש הזה," כתב. "על כן, טוב עתה להשתדל לעסוק ברפואות יותר
מבכל השנה, ולהכין עצמו להבריא." גישה זו שבה על עצמה במספר מקומות, כמו ההתבטאות: "הרעדה היא כי ימי הדין ממשמשים ובאים, אך הרגשת השמחה בימים אלו היא כי באו ימי ההבראה לחולשת הנפש, וכמו בחולי הגוף שמח האדם במוצאו מקום טוב להבראתו לזמן מה, כן
צריך להיות בענייני הנפש."
שלושת הדברים שלדידו חשובים לריפוי רוחני, הם -
האחד, להתחזק בהשגחה. לזכור, שכל תוצאות חיי האדם, בענייני בריאות, פרנסה, או סתם
רצונות בני האדם, הם כולם בידי שמים והקדוש ברוך הוא עושה את מה שטוב. המחשבה הזו
שהכל מהבורא ושום דבר אינו 'דרך הטבע,' היא היסוד הראשון לתפיסת חשיבה רוחנית נכונה.
וזו, 'קבלה גדולה באלול,' כלשונו. כי משם, הכל פשוט יותר. אחרי שאנו יודעים שמשמים עושים לנו רק את הטוב, היסוד השני הוא, לדעת שמטוב לא יכול לצאת רע. כלומר, זה שאנו רואים משהו כ"צרה," הוא רק משום שכך זה מסתבר בעיני הדמיון
שלנו, אבל לאמיתו של דבר, גם אם אנחנו לא מבינים, ובדרך כלל זה כך - הרי לא מדובר בצרה. היסוד השלישי עוסק בסבל. על האדם, לפי גישה זו, להיות מוכן לסבול. הדגש הוא על 'להיות מוכן' ולא על הסבל בפועל, שכן בזכות אותה הכנה, הוא בסופו של דבר לא יסבול. הדוגמא לכך
היא חציית ים סוף. בני ישראל היו אמורים להראות שמצידם הם נכנסים למים, שיבואו עד נפש, ואז - ייבקע הים. כך גם חנניה מישאל ועזריה, שאמר להם יחזקאל שלא יינצלו, ורק כשהסכימו
בדעתם לסבול, ניצלו.

"עיקר הסבל הוא בהתלמדות לפעול כנגד כח הרצון, ובפרט במידות." אתה רוצה להגיב משהו, אבל מתאפק, כי הכל מאת הבורא ולך לא תצא תועלת מ'לעקוץ.' אתה מחליט לוותר כדי לקלוע יותר לרצון ה' בעניין הזה. הוויתור ההוא כרוך בסבל פנימי. "הסבל הלזה, הוא סבל מצורף
ומאוחד בעונג יחד."

***
מבין אותי," להרדים לנו את ההזדמנות המתוקה היום יומית של


במקום לתת לאשליית "ה'

קרבת אלוקים, צריך פשוט לשבת, במנוחה, ברוגע, להוריד לשנייה את לחץ החיים, ולחשוב. פשוט לחשוב. על מציאות הבורא, על השגחתו. על מה שהוא עושה לנו, להבין שהכל בשליטה. ולראות
בכך את היסודות ולא בהפרזה התחזקותית תחילה, וכיוצא. והנה כבר יותר קל עכשיו 'להתקדם' בדברים מסוימים, פתאום התחזקות, נראית דבר נפלא ואפילו בר השגה. זה כבר לא סתם תרי"ג מטלות מעמיסות, כי בסוף, וגם בהתחלה, זה הרי
הבורא שממתין לנו עם ים של אהבה.
מעשה שסיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה זה בימי מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ז, כאשר פגז שירו חיילי הלגיון הירדני פגע בבלון
של גז, מה שגרם להתפוצצותו, ולפריצתה של שריפה. אולם רגע לאחר מכן - פגע פגז נוסף, הפעם - בדוד של מים, כאשר המים שפרצו מהדוד - כיבו את השריפה שפרצה בעקבות התפוצצות בלון
הגז.
לכאורה, נשאלת השאלה: אם היה ברצונו של הקדוש ברוך הוא שבלון הגז לא יגרום לשריפה, מדוע סובב את הדברים כך שהפגז יפגע בו? ואם רצונו היה שתפרוץ שריפה - מדוע הוא סובב את
הדברים כך שפגז נוסף יפגע בדוד המים ויוביל לכיבוי השריפה? אלא - הקב"ה, כמובן, היה יכול למנוע את השריפה מלכתחילה... אולם אז, לא הייתה באה לידי ביטוי החביבות הרבה שהוא רוחש ליושבי ירושלים! לפיכך, סובב הוא יתברך את הדברים כך ששריפה תפרוץ - ולאחר מכן תכבה, ובכך יוכלו בניו חביביו לראות בחוש את חיבתם הרבה לפני
אביהם שבשמים!

על מה הושלך רבי אהרן לכלא?
הצדיק רבי אהרן וינוגרד זצ"ל, ידוע היה ומפורסם כגאון עצום, תלמיד חכם מופלג אשר כל רז לא
אניס ליה, וכמתמיד שאין דוגמתו - עד שכל רגעיו היו מחושבים בקפידה, ונוצלו ללימוד התורה. את פרנסתו הדלה, מצא רבי אהרן מבית מרזח קטן שניהל, אשר שמו של היי"ש שהוגש בו - נישא
בהערצה בפיהם של הגויים המקומיים, תושבי סטוצ'ין והסביבה. אמנם, גם בשעה שבה שירת את הערלים - היתה דעתו נתונה להוויות דאביי ורבא, אולם קולות הרקע, מצהלות הערלים השיכורים - היו לו לזרא. ובכל זאת, באין בידו מקור פרנסה אחר - לא
נותרה לרבי אהרן ברירה, והוא המשיך להגיש את היי"ש שלו מדי ערב לכפריים מהסביבה. לילה אחד נכנס אל בית המרזח גוי לא מוכר. הלה הריק אל גרונו כוסית אחת, ועוד אחת, ואחריה שלישית, ורביעית, אולם כאשר הגיעה השעה לשלם את החשבון - התברר כי אין בידו פרוטה לפורטה... רבי אהרן, שלא מסוגל היה לפגוע באיש, הסכים עם הזר כי ישאיר את מעילו הבלוי והמרופט בידו כמשכון, עד שישיג את הכסף ויפרע את חובו. הימים נקפו, והזר לא הגיע לתבוע את
מעילו, ואף לא שילם את החוב.

בינתיים, נפוצו שמועות כי שודד מפורסם, שהיה מבוקש ע"י השלטונות זה מכבר - הגיע אל העיירה, ולאחר חקירה נמרצת, התברר כי אחת מתחנותיו הראשונות הייתה בבית המרזח של רבי אהרן... כפי שניתן להבין, המדובר היה באותו הזר, שלא היה אלא השודד בכבודו ובעצמו! כאשר הגיעו החוקרים וביקשו לדלות פרטים נוספים מפיו של רבי אהרן, הוא מיהר להציג בפניהם את מעילו של הזר ולספר להם דברים כהווייתם. הוא לא העלה בדעתו, כי המעיל הזה ישמש בסופו
של דבר לראיה נגדו, וכי הוא עצמו יושלך לבית הסוהר למספר חודשים בעוון סיוע לדבר עבירה, למען ישמעו וייראו... לא הועילו שתדלנויות וקשרים, ואפילו לא שוחד ושלמונים... השלטונות היו נחושים בדעתם, ולא היו מוכנים לשמוע מאומה! ובינתיים, הצדיק יושב לו בבית האסורים, וכל המהומה שסביבו כאילו אינה נוגעת לו כלל ועיקר... עסוק היה יומם ולילה בלימוד התורה הקדושה, ופניו מאירות באור שלא מעלמא הדין... בעת שהגיעו לבקרו, אותם אלו אשר קיבלו את הרשות לכך לאחר מאמצים מרובים - תמיד מצאוהו כששפתיו מרחשות ופניו זורחות כשמש
וכירח. אך הנה, ביום מן הימים, כאשר הגיע אחד מעסקני סטוצ'ין לבקר את רבי אהרן - הוא מצאו יושב בסבר פנים רציני מול רשימה ארוכה... "מה יום מיומיים? מה פשרה של אותה רצינות שנפלה על רבינו לפתע"? תהה האורח, ואילו רבי אהרן הסביר ואמר: "ראה נא... הלא ברור כי הקב"ה אינו
עושה דין שלא במשפט... אם הושלכתי אל בית האסורים - הרי שהיתה סיבה שגרמה לכך!
פשפשתי במעשי, ובעקבות עצתם של חז"ל הקדושים, משלא מצאתי מאומה - תליתי בביטול
תורה... ואכן, נזכרתי, כי זה מכבר קיבלתי על עצמי להשכים באשמורת הבוקר ולשקוד על
תלמודי, אולם במשך תקופה מסוימת לא עמדתי בכך, מסיבות שונות... מעתה, לא נותר לי כי אם לערוך את החשבון, לבדוק כמה ימים חיסרתי מלימודי, ובכך אוכל לשער את משך מאסרי
הצפוי... את זאת עשיתי אפוא, ובחשבוני עלה כי עלי לשהות במאסר חודשיים ושבועיים בדיוק... כעת, ברור לי: כאשר יחלפו חודשים ושבועיים בדיוק מעת מאסרי - אשתחרר"!
אותו עסקן עמד משתומם לנוכח גדלותו של רבי אהרן ודקדוקו העצום בכל פרט מפרטי מעשיו. אולם בליבו הוא עדיין השתומם: כמי שניסה רבות לפעול לשחרורו של הגאון - ברור היה לו כי
אין כל הגיון להניח שמועד השחרור כה קרוב! הדבר פשוט לא מתקבל על הדעת! אך ראה זה פלא: בחלוף חודשיים ושבועיים בדיוק מאז מעצרו של רבי אהרן - התרחשו תמורות פוליטיות ברחבי הממלכה, ועל כס השלטון עלה אלכסנדר השלישי, אשר עם הכתרתו - העניק
חנינה לכל האסירים כולם, והצדיק רבי אהרן בכללם... הרי לנו, כי לפעמים נגזר על אדם צער כעונש על חטא מסוים שחטא, אולם הדין מחושב ומדוקדק בתכלית: ברגע בו הושלמה הכפרה ותמה סאת הייסורים - הצער חולף כרגע, ולא נותר אפילו
לדקה אחת מיותרת!


"שהחיינו" במחנה ההשמדה
שנים אחורנית, אל חודש אדר תש"ה, בעיצומם של ימי הזוועה הסיפור הבא נוטל אותנו 72 באירופה המיטלטלת בנהרות של דם וקיטור הכבשנים העשנים. במחנה 'ברגן בלזן,' שהו באותה עת רבבות יהודים, ששוכנו במחנה הריכוז עד להודעה חדשה, כשמאות מהם נספים מדי יום ביומו מהמגיפות ומהתנאים הקשים במחנה.

בין האסירים ששהו באותה עת במחנה, בלטה דמותו התמירה של האדמו"ר מבלוז'וב זי"ע, שאמונה איתנה פיעמה בו והוא שימש כמשענת אישית - רוחנית לכל שוהי המחנה בימים קשים

אלו. באותה תקופה, כבר החלו כוחות הברית להפציץ את סביבות המחנה, מה שגרם להחמרה
בתנאי החיים במחנה, עד לשחרור כחודשיים אחר כך, בחודש אייר תש"ה. בתת התנאים הללו, באמונה יוצאת דופן שקשה לתארה, ביקש האדמו"ר מבלוז'וב לאפות מצות למען שוהי המחנה, משנואש להשיג את חומרי הגלם למצות באמצעים רגילים, הרהיב עוז לפנות
לראש הצוררים - מפקד המחנה יוזף קרמר ימ"ש, וביקש את רשותו לאפיית המצות. להפתעתו,
המפקד לא שלל את העניין, והודיע כי עליו להתייעץ עם הממונים עליו. לא היה יום שמחה במחנה, כאותו יום - לילה לפני חג הפסח, בו הודיע המפקד כי הוא מאשר
לאפות את המצות. הרבי הסתובב בפנים קורנות, והמתין בדריכות לשעות הבוקר של ערב פסח, אז נקרא לחדרו של המפקד וקיבל שק קמח, קנקן מים וגזירי עץ. בעיניים נוצצות קיבל הרבי את הציוד היקר, וכשיצא - נזהר שדמעות התרגשותו לא ירטיבו את הקמח היקר, ויחמיצו אותו חלילה. הרבי פסע במחנה בצעדי ריקוד, נזהר שלא לעורר מהומה, אך פניו הסגירו את שמחתו
הרבה... בשעות הבאת, בנו הרבי וכמה יהודים נוספים תנור מאולתר, הבעירו בו אש, והשיגו אפילו קערה קטנה ושני ענפי עץ - שישמשו כמערוכים. עד שסיימו את ההתארגנות כבר עמדה החמה באמצע הרקיע, ובשעת חצות - ניתר ליבם מההתרגשות כשמזגו את המים וקמח לקערה, כששפתותיהם
לוחשות בהתרגשות נדירה: 'לשם מצות מצוה. לשם מצות מצוה"! הם פעלו במהירות הבזק, חיש מהר גיבלו את העיסה בזריזות, ערכו לחצאי עיגולים, והכניסו לתנור בידיים חשופות - אך הם לא חשו את חום האש כלל, כי כל אבריהם וגופם בערו בהתלהבות
של מצוה! אין לתאר את האושר, את ההתרגשות, את הציפיה. הרבי עטף את המצות בזהירות, נזהר שלא
לאבד אף פירור. אלא שלפתע פתאום, נשמעו מרחוק הלמות המסמרים של מגפיהם של הצוררים,
וצעדיהם המתקרבים - פינו אל ההתרגשות והאושר לאימה ולופתת... 'יהודים בזויים'! שאג עליהם מפקד המחנה כשעיניו בוערות בזעם. 'אין לכם בושה? באותו יום בו אנו מאפשרים לכם לאפות לחמים לפי מצות דתכם ולעשות ככל העולה על רוחכם - אתם שולחים מכתב להשמיץ אותנו בעולם? אין לכם בושה'!? - זעק המפקד בחרון אף, ושלף מכיסו מכתב
המתעד את אכזריות הנאצים וזוועות המחנה, שיהודים אחרים שלחו בדיוק באותו יום לשווייץ... היהודים נתקפו חלחלה, גם הרבי רעד באימה. המפקד הוסיף לצרוח ולקלל, ותוך כדי שפך את הקמח והמים, דרך על העיסה, ובעט בתנור ברשעות. בחמת זעם תפס את ערימת המצות היקרות
מידיו של הרבי, זרקה ארצה ודרך עליה עד שהפך אותה לפירורים קטנים... כל היהודים הביטו בחרדה במתרחש, ונמלטו איש איש לצריפו. רק הרבי הוסיף לעמוד שם, מתכנן באותו רגע את הצעד הבא. המפקד התעצבן עוד יותר על 'חוצפתו' של הרבי שהמשיך לעמוד, והחל
מכה אותו בעוצמה עד שהפילו ארצה... הרבי שכב על האדמה, סופג מכות נמרצות ובעיטות גסות, אך נחוש מתמיד: בעיניו הוא תר אחרי שברי המצה, מחפש אולי נותר איזה שבר שלא שלט בו מגף הצורר הרשע... לפתע הבחין בחתיכת מצה קטנה שנותרה שלימה בלי פגע, וחיש מהר תוך כדי שהוא סופג מכות איומות, שלח ידו אל
חתיכת המצה והניחה בחיקו. דקות ארוכות ספג הרבי מכות והשפלות, אך פניו זרחו באושר. למרות המכות ולמרות האכזבה הקשה, הצליח להציל חתיכת מצה! נכון שאין בה שיעור, ונכון גם שהיא שבורה ורצוצה, אבל בכל
זאת – מצה! היש מאושר ממנו?

כשהגיע לצריפו והתאושש, מיהר להודיע בקרב היהודים כי הצליח להציל חתיכת מצה קטנה, וסביבה - יתכנסו כולם הלילה, לערוך ליל הסדר כמעט כמשפטו וחוקתו. התרגשות עצומה אפפה את היהודים, לקראת ליל הסדר המרומם אותו יחוו בצוותא ובהתרוממות הרוח, למרות התנאים
הקשים...
כמה שעות חלפו, וליל הסדר ירד על פני תבל, עוטף את העולם כולו. שלושה כוכבים נצנצו ברקיע,

מאושר, בברכת

למעמד 'ליל הסדר.' פניהם קרנו

ועשרות יהודים התכנסו בצריפו של הרבי,

'שהחיינו' דמעו עיניהם בהתרגשות: הרי רק מתי מעט שורדים כאן, והם זוכים לערוך את ליל
הסדר, לשבת יחדיו ולספר את סיפור יציאת מצרים בהודאה עמוקה לה' הטוב! אל השולחן הובאה כוס מים דלוחים, זכר לארבע הכוסות. הרבי החל לקרוא את ההגדה בקול ערב, קורא קטע אחרי קטע בנעימה. מדי פעם נשמעה התייפחות בקהל, פרץ של בכי געגוע שובר לב לימים שחלפו ואינם, לעריכת הסדר כבני חורין אמיתיים על יד שולחנות מלכותיים, הרבי
הוסיף לקרוא בעיניים עצומות בדבקות, סוחף את הקהל כולו לסיפור הנצחי של עם ישראל,
שאיש לא יכול עליו... ואז הגיע הרגע הגדול, שכולם ציפו וייחלו לו. הרבי הוציא מחיקו את חתיכת המצה שהציל במסירות נפש, מצה קטנה בגודל מטבע, והציגה לראווה. היה ברור שאין בה די לכולם, וכולם היו
בטוחים כי הנה מיד יברך הרבי על המצה ויאכלנה, הן הוא זה שמסר את נפשו למענה. לפתע,
נשמע קול מכיוון הנשים שהשתתפו במעמד המרטיט! 'רבי'! קראה אשה אחת לעברו, "הן הלילה הזה הוא ליל הסדר, לילה של 'והגדת לבנך,' לילה
המוקדש להעברת המסורת וחיזוק להבת האמונה בלבבות הדור הבא. נמצא עמי צבי - בני הקטן, הוא הילד היהודי היחיד במחנה, הוא כל הדור הבא שיש כאן'! - אמרה האשה ופרצה בבכי של
התרגשות לפני שהוסיפה: 'אולי, אם מותר לי לבקש, את פיסת המצה הקטנה יתן הרבי לצבי שלי, לילד היחיד כאן. במקום כה נורא בו לא נוכל לקיים 'והגדת לבנך' כראוי, במקום כזה בו נראה כי
סוף העולם הגיע ואין עתיד חלילה - נעניק את המצה לילד הקטן, ניתן לו לזכות במצוה הזו,
שתיספג האמונה בנפשו לדורות הבאים'! האשה סיימה את דבריה הנרגשים ופרצה בבכי, אך בקושי הצליחה לראות את תנועות הרבי אחרי
דבריה שוברי הלב. עיני כל הנוכחים זלגו דמעות, ליבם נקרע בהתלבטות מייסרת: מחד גיסא - הרבי שמסר נפשו על פיסת המצה היחידה במחנה, ומאידך גיסא - האפשרות להעניק את המצה
לילד ולהעביר את גחלת האמונה לדור הבא - התלבטות קורעת לב! גם הרבי התלבט, ובחרדת קודש, הכריע: 'אכן כן, ראוי לנו לייחד את הלילה הזה לדור הבא, נאה
וגם יאה שהילד היחיד מבינינו יזכה במצה הזו, ניתן לו את הזכות הכבירה---' דומיה מתוחה עמדה בחלל, והילד התקרב אל הרבי בצעדים מדודים. הכל הביטו לסירוגין בדמותו הנערצת של הרבי, ובחתיכת המצה היקרה מפז שהחזיק מידיו, הרבי קרא לילד לגשת עד
אליו, ובקול נחנק מדמעות ציוה עליו לברך על אכילת מצה---

שרר למלוא האופק חושך, רק בצריפו של הרבי, כמו פנסים מאירים, עשרות זוגות עיניים מרצדות. כוכבי שמים נצנצו בחשיכה וטל של התרגשות ירד ואפף את הנוכחים, קול ילדותי עמוק עלה לפתע: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' - וגעו כל העם בבכייה נסערת... 'על אכילת מצה'!
'אמן.' שקט מחריד נשמע בחלל, והילד אכל את המצה היקרה, הנדירה, זו שאין בלתה עוד. הרבי טפח על שכמו בחום, ובירכו כי אכן יזכה לחיות חיי אמונה, גם בתוך התופת, ויזכה לצאת מאפילה לאורה... הסדר הוסיף ונמשך עד סופו, אך מחזה הילד המברך על המצה ומטמיע בנפשו את האמונה לדורות הבאים - לא נשכח לעד מלב כל משתתפיו... את הסיפור סיפר המרצה הנודע הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, והוסיף, כי לפני שנים ספורות סיפר את הסיפור לקבוצת מבקרים במחנה, ואז קמה לפתע אחת המשתתפות שהזדהתה כאחיינית של אותה אשה גיבורת רוח, ובעיניים דומעות ביקשה את רשות הדיבור להשלמת הסיפור,
וכך סיפרה:

עם שחרור המחנה, הגיעה אותה אשה ובנה, כמו גם הרבי מבלוז'וב בעצמו, לארצות הברית, כשביקשה להקים בית, הוצע לה באקראי להינשא לרבי מבלוז'וב, והיא שמחה על ההצעה ונישאה
לו. לימים, סיפר הרבי על מעלתה הגדולה, בעקבותיה בחר להקים עמה את ביתו: 'אשה שבעומק התופת, בסבך התלאות, בעיצומה של המלחמה, היו בה גבורת נפש ועוצמה יהודית לדאוג לאמונת בנה - אשה כזאת היא אשת מופת, ראויה להערצה, הן במלחמה היינו שקועים כולנו במלחמה על החיים, למי היה זמן להקדיש לכך שהילד יספוג ערכי אמונה, לנצל את ליל
הסדר כדי להחדיר אמונה בזרעו אחריו!? אבל היא כן! האשה הזו, גיבורת הרוח ואצילת ההתנהגות, בתוך בליל הרגשות הסוערים והדמעות הרותחות - זכרה את בנה, את חובת הטמעת האמונה בו וההזדמנות לעשות זאת בליל הסדר. כמה
מתאים להקים עמה בית בישראל, בית שאור האמונה יזרח בו לעד'! לימים, כשנפטר הרבי בזקנה מופלגת לפני כחצי יובל, כיהן אותו ילד אחריו כרבי מבלוז'וב בבורו פארק, הוא האדמו"ר רבי צבי יהודה שפירא מבלאז'וב זי"ע שנפטר לפני כשנתיים, וכל ימיו שימש
כנס ומופת לאמונה בוערת, גם בתוככי התופת. וסיפור מרטיט ומרגש זה, בא להאיר: ברגעים הקשים ביותר, במקומות הכאובים ביותר, ראתה האשה את הטמעת האמונה בנפש הילד במקום הראשון, במעלה הגבוהה ביותר. ברגע סופה וסערה בתוך אימת הבלהות, הטרידה אותה שאלת חינוכו של בנה הקט, כיצד תוכל להטעין את
נפשו באור האמונה. ובלילה הזה, הסכים הרבי למסור את אותה חתיכת מצה עליה מסר נפשו, מתוך הבנה והפנמה כי בלילה הזה - הדבר הכי חשוב הוא להעביר את גחלת האמונה הלאה לדור הבא, להעניק את כל מה שאפשר כדי לתת לילד את האמונה עם כל העוצמה. היה כדאי לו למסור לילד את חתיכת המצה
עליה כה התאמץ - כדי להעביר את גחלת האמונה לילד, לדור העתיד!

שליטה עצמית מוחלטת - מרן הגר"ע יוסף
לפני תקופה סיפר לי אבי מורי שליט"א: לפני כ50- שנה הייתי נוכח בשמחת חתונה בה ערך את החופה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. עמדתי מאחריו ועקבתי אחר כל פרט ופרט כדי ללמוד ממנו סידור קידושין כיצד.  

מתחת החופה עמד אחד ממקורבי הזוג, ולפתע מבלי משים, בעקבות הצפיפות והדוחק ששררו שם, דרך יהודי אחד בחוזקה על רגלו של מרן. כאן הייתי עד לגדלות המידות ואצילות נפשו של האיש הדומה למלאך. מבלי להזיז את ראשו ולראות מיהו הדורך, המשיך מרן בעריכת החופה כשהוא נושך את שפתיו
מחמת גודל הכאב אך לא מוציא קול הגה מפיו. ראיתי בחוש מה פירושה של שליטה עצמית של אדם גדול על עצמו, ומהי הרגישות הגדולה לזולת
שלא הביט בו כלל בשביל שלא ייפגע יהודי חלילה בסיבתו.

כששמעתי זאת, מיד נזכרתי בעובדה ששמעתי לפני שנים בבחרותי.
היה זה כאשר סידרו את ספסלי בית המדרש לקראת ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל. אחד המתפללים הרים ספסל גבוה בכדי להוציאו ותוך כדי כך בדרך הוצאתו
פגע בראשו של הגרא"מ שך מאחור, ונשמע קול חבטה עזה. אך מרן הגרא"מ שך אפילו לא הזיז את ראשו לאחור לבדוק את מקור המכה ולראות מהיכן זה
הגיע לו... אלא המשיך להתנהל כרגיל.
אכן, שליטה מוחלטת זו מבטאת את יסוד האמונה – ששום דבר לא קרה לי כך סתם!

רחמי הנודע ביהודה על ילד גוי

ידוע המעשה שאירע עם הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה," שפגש באחד הלילות הקרים והגשומים ילד גוי יושב על הקרקע ובוכה. שאלו הרב: מדוע אתה בוכה? ענה הנער לנודע ביהודה: אמי מתה ואבי התחתן עם אשה אחרת, ואשת אבי קשה ורעה ואכזרית עמי, ובכל יום שולחת אותי למכור לחמים שהיא אופה ואני חייב למכור בכל יום את המכסה שהיא דורשת ממני, ואם אינני עומד במבוקשה, מכה אותי מכות נמרצות ומונעת ממני אכילה ושינה. היום אירע
דבר נורא, לאחר שסיימתי למכור את כל הלחם, נגנב ממני כל הכסף, ופוחד אני לחזור לבית אבי.
הנודע ביהודה ריחם על הילד הגוי, שאל אותו לסכום הגנוב ושילם לו את מלוא הסכום. לאחר 30 שנה, באחד מימי חול המועד של פסח, מגיע לביתו של הנודע ביהודה גוי אשר מבקש בדחיפות לדבר עם הרב. הוא מוסר לבני הבית שיש בפיו הודעה שאינה סובלת דיחוי, קיבלו הנודע ביהודה, ושמע ממנו דבר מזעזע.
הלה סיפר כי אחד הכמרים הגדולים בעיר, שונא יהודים, קרא לכל אופי הלחם שבעיר ואמר להם:
בעוד יומיים יוצא החג אצל היהודים, ומוצאי הפסח הוא הפעם היחידה בשנה בהם יהודים
רוכשים לחם אצל הנוצרים. הוא נתן עצה לכל האופים להרעיל את כל הלחמים, וכך במוצאי החג, ימותו כל יהודי פראג בבת אחת. הגוי מספר לנודע ביהודה "כששמעתי את הדבר החמור הזה נזכרתי איך לפני 30 שנה ישבתי על הקרקע בוכה בלילה קר וגשום ובפחד לחזור לבית אבי מאימי
החורגת, ואיך עמדת ונתת לי את כל הכסף שאיבדתי. כששמעתי את הדברים הקשים האלו, הרגשתי מחויבות לבוא ולספר לך ולהחזיר לך על החסד אשר עשית עמי. אך אסור לך לספר לאף אחד שאתה יודע על ההרעלה, אחרת, בקלות יוכלו להבין שיש לי יד בדבר." הנודע ביהודה עמד והודה לו.

למחרת כינס הנודע ביהודה את כל היהודים לבית הכנסת הגדול והודיע: "טעינו השנה בחישוב והקדמנו את חג הפסח ביום. על כן, מחר הוא יום חג. החובה על כולנו להיזהר מאכילת חמץ.'' בני הקהילה, שידעו היטב את גדולת רבם הנערץ, לא ערערו על פסק ההלכה המוזר. הם קיימו ללא התנגדות את דבריו. במוצאי החג לא הבינו האופים הגויים מדוע לא באים היהודים לקנות מלחמם כפי שנהגו כל שנה. במקום זאת פשטו עליהם השוטרים,
והשליכו אל הכלא את האופים חורשי המזימה האפילה.
וכך ניצלו כל יהודי פראג ממוות.

אומר שלמה המלך בקהלת (יא, א:) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו." וביאר רש"י, "עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו, אל תראנו עוד כאדם שמשליך את מזונותיו
על פני המים. למה? כי עוד ימים באים ותקבל תשלומך מאת המלך. שכך יתרו אמר לבנותיו:

קראן לו ויאכל לחם. וסבור שהוא מצרי ולא יראנו, ומה היה סופו? נעשה חתנו ומלך על ישראל
והכניסו תחת כנפי השכינה וזכו בניו ליישב בלשכת הגזית."
***
אכן ככל שכהורים ומחנכים נחדד ונשנן לעצמנו שתלמיד או ילד זה, לא הגיע אלינו באקראי, אלא בהשגחה מופלאה ממש, ממילא ההשקעה בו תהיה במיטבה, ודרכו ובגינו נהיה עובדי ה' טובים יותר, נמלא תפקידנו באמונה, ונהיה שמחים על אף העמל הרב. כי עמל אינו סיבה לתסכול אלא להיפך, סיבה לשמחה בנפש האדם אשר לעמל יולד, כל נקודה המפרידה בין תסכול לשמחה היא
נקודת המבט ותפיסת המציאות שלנו כלפי אותו עמל.
נקודה עמוקה למחשבה!

.