חילול שבת על הפרעות נפשיות שונות

חילולשבת על הפרעות נפשיות שונות

כידוע פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה ואף דוחהאת השבת, כמו שיתבאר לקמן. בהלכה מדובר בעיקר על מצבים מסוכנים מבחינה פיסית בהםהחיים הפיסיים נתונים בסכנה. אולם מצינו במקורות שונים התייחסות למצבים נפשייםשונים שנכנסים אף הם להגדרה זו של פיקוח נפש. מה הם אותם מצבים נפשיים? מה היאמהות הסכנה במצבים אלו? ומה הם הכללים הנוגעים לחילול שבת במצבים אלו? על כך ועודבמאמר שלפנינו.

פיקוח נפש דוחה שבת

הלכה רווחת בכל מקום שפיקוח נפש דוחה שבת. כךשנינו במשנה (יומא פג, א) 'אמר ר' מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיובשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת'. כמו כן מצינו בשבת (קכח,ב) 'ומילדין את האשה בשבת וכו' ומחללין עליה את השבת'. וכן שם (קט, א) 'אמר רב גבהיד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת'. ועיין גם שבת ל, א (וראהשם ציונים בהרחבה בפירוש ר' ניסים גאון) ועוד.

וכן כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שבתה"א) 'דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות' [1] . עייןשם פרטי הדינים בכל הפרק. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן שכט ס"ב) 'מישיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת'. עיין שם גם כן פרטי ההלכות בכלהסימן ואף בסימנים שכט-שלא.

מקור הדין שפיקוח נפש דוחה שבת

על אף שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה (עייןיומא פב, א, רמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א, מנחת חינוך מצוה לבלאחר מוסף השבת), מצינו שחיפשו חז"ל מקור לדין זה דווקא ביחס לחילול שבת, וכךשנינו (יומא פה, א) 'וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה מהלכיןבדרך, ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן – נשאלה שאלהזו בפניהם: מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת'.

ושם בגמרא (פה, א – פה, ב) מובאים שבעה לימודיםשונים לדין זה של פיקוח נפש דוחה את השבת. לדעת ר' ישמעאל לומדים זאת ק"ו מבאבמחתרת, לדעת ר' עקיבא לומדים זאת ק"ו מעבודה, לדעת ר' אלעזר בן עזריה לומדיםזאת ק"ו ממילה, לדעת ר' יוסי בר' יהודה לומדים זאת מהפסוק 'אך את שבתותיתשמורו – אך חלק', לדעת ר' יונתן בן יוסף לומדים זאת מהפסוק 'כי קדש היא לכם – היאמסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה', לדעת ר' שמעון בן מנסיא לומדים זאת מהפסוק'ושמרו בני ישראל את השבת – אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' [2] ,ולדעת שמואל לומדים זאת מהפסוק 'וחי בהם – ולא שימות בהם'. ומסיימת הגמרא שלכלהלימודים מצינו פירכות, ודם למדנו רק ודאי סכנה ולא ספק סכנה, מלבד לימודו שלשמואל שאין לו פירכה ולמדנו אף ספק סכנה (עיין פירש"י שם), ועל כך אומרתהגמרא 'טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי'.

לימוד מענין נוסף מצינו בשבת (ל, ב) על דרך אגדהכמענה לשאלה שנשאל ר' תנחום דמן נוי מהו לכבות את הנר לפני החולה בשבת 'נר קרויהנר, ונשמתו של אדם קרויה נר – מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה'.אמנם ברש"י שם מבואר שאין זה עיקר הלימוד, אלא עיקר הלימוד הוא מ'וחי בהם'(כדברי שמואל המובאים לעיל), ולימוד זה אינו 'אלא להטעימן בדבר אגדה המושכת אתהלב'. נראה מדברי רש"י שלימוד זה אינו לימוד גמור אלא מהווה מעין נתינת טעםלדין פיקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה.

גם הרמב"ם (פ"ב מהל' שבת ה"ב,פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א) מביא להלכה את הלימוד של שמואל 'וחי בהם'ומוסיף על כך (פ"ב מהל' שבת ה"ב) 'הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולםאלא רחמים וחסד ושלום בעולם'.

החילוקים בין הלימודים השונים

מלבד דברי הגמרא שהלימוד של שמואל 'וחי בהם'כולל אף חילול שבת במקום של ספק סכנה, מצינו בדברי רבותינו חילוקים נוספים ביןהלימוד של שמואל 'וחי בהם' ובין הלימוד של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתותהרבה'.

בתוס' (יומא פה, א ד"ה ולפקח) מבואר שהדיןש'אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב' נובע מהלימוד של 'וחי בהם – ולא שימות בהם'דהיינו 'שלא יכול לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל' [3] .ומבואר מדברי התוס' שדין זה ש'אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב' תלוי בלימודיםהנזכרים לעיל, שלשאר הלימודים מלבד 'וחי בהם' יתכן שהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב,כמו בכל התורה כולה, ואילו ללימוד של 'וחי בהם' אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב.ויש להוסיף שבפשטות היא היא כוונת התוס' להעמיד את דברי שמואל לשיטתו, שכן דין זהש'אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב' מובא שם בסוגיא (פד, ב) בשם שמואל, והרי שמואלעצמו הוא שלומד דין פיקוח נפש מ'וחי בהם', כנזכר לעיל, ונמצא שדבריו מכוונים.

כמו כן במנחת חינוך (מצוה לב לאחר מוסך השבת)מביא את דברי האור החיים על התורה (פרשת כי תשא) על הפסוק 'ושמרו בני ישראל אתהשבת לעשות את השבת', שלומד פסוק זה על דרך דרש שיש ל'שמור' את איש ישראל אף במקוםשדוחה את שמירת השבת אולם רק במקום שיכול 'לעשות את השבת', אבל במקום שאינו מצילואלא לחיי שעה אינו דוחה את השבת. וכבר התמיה על זה המנחת חינוך שם מגמרא ערוכהביומא (פה, א) גבי מצאוהו חי מפקחין עליו את הגל לא צריכא אלא דאפילו לחיי שעה,וכן נפסק בשו"ע (סימן שכט ס"ד), והביא בשם חכם אחד ליישב דלא עסקינן שםאלא באיסור דרבנן ע"ש. אולם המנחת חינוך כתב ליישב דלמאן דאמר שלומדים דיןפיקוח נפש דוחה שבת מהפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת – חלל עליו שבת אחת כדישישמור שבתות הרבה', כפי שהובא לעיל, אכן דין זה לא נאמר רק במקום שיכול לשמורשבתות הרבה, ולא בהצלה לחיי שעה בלבד, אלא שלמסקנא קיימא לן כשמואל שהלימוד הואמ'וחי בהם', וכמובא לעיל בשם הרמב"ם, ולפי לימוד זה אין לחלק בדבר, ומציליןאפילו לחיי שעה, וכמו שאכן נפסק בסימן שכט ס"ד, וכמו כן מסייים שם בסוף דבריולענין תינוק שמושלך ברוב גויים שדינו כגוי גמור לענין שמירת מצוות, ומכל מקוםמחללין עליו שבת משום ו'חי בהם'. ומבואר אפוא מדברי המנחת חינוך שדין מצילין אפילולחיי שעה ודין חילול שבת על מי שאינו שייך בשמירת מצוות, תלויים בלימודים השוניםשל פיקוח נפש דוחה שבת.

וכמו כן דן גם הבה"ל (סימן שכט ס"דד"ה אלא) לענין הצלה לחיי שעה, דאף שגם לטעם של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמורשבתות הרבה' יש לחלל עליו משום דברי המאירי שאין הכוונה דווקא לשמירת שבת אלא הואהדין לשאר המצוות, ואם כן באותה שעה ישוב ויתוודה, מכל מקום 'לדינא אין זה תלויכלל במצוות, דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשיל הרבה מצוות, אלא דחינן כל המצוותבשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ'ומחי בהם'' (ועיין שם דכמו כן הוא לשארהלימודים מלבד הלימוד של 'חלל עליו שבת אחת' וכו'). וכן דן הבה"ל לענין תינוקהמושלך רוב גויים שמחללין עליו, וכנ"ל בשם המנחת חינוך, וכן לענין קטן מרוצץשלא ישמור שבתות וגם לא יתוודה שלא יבוא לכלל גדול ואעפ"כ מחללין עליו, וכןלענין חרש ושוטה דאע"ג דאינן בני מצוות מחללין עליהן (אמנם במנחת חינוך שםמביא בשם הלכות קטנות שמסתפק בדין חרש ושוטה, ומדשתק ליה משמע דהמנחת חינוך לאתולה דין זה בנידון הנ"ל אם ההיתר כדי 'שישמור שבתות הרבה' או משום 'וחיבהם', ויש לעיין החילוק מקטן, וכבר התמיה על דברי ההלכות קטנות הנ"לבבה"ל שם וסיים 'ודבריו תמוהים מאד'), שכל אלו אף שאין שייך בהם הטעם של 'חללעליו שבתות הרבה' וכו' מכל מקום שייך בהם הטעם של 'וחי בהם' (ורק מומר להכעיס יצאמכלל זה, עיין שם), ועיין שם בסוף דבריו לענין המחוייב מיתת בית דין. 

והנה מכל האמור עולה שהלימוד של 'וחי בהם – ולאשימות' הוא לימוד מרחיב יותר מהלימוד של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתותהרבה', וכולל אף מצבים בהם יש חשש שהאדם לא ישמור שבת או יקיים את המצוות (מלבדמומר להכעיס כאמור, ועיין מ"ב סימן שכט ס"ק ט). אולם יש לציין שישנהלעומת זאת הרחבה בלימוד של 'חלל עליו שבתות הרבה' וכו' בנוגע למצבים בהם אין סיכוןפיסי אך יש סיכון נפשי או רוחני מצד קיום מצוות עתידי, וכפי שיתבאר בהמשך בשם השבטהלוי, ועיין שם שלהלכה שני הטעמים קיימים (ועיין באריכות מנחת אשר ח"ב סימןס).

פיקוח נפש ביחס למצבים נפשיים

כאמור הלכה רווחת בכל מקום שפיקוח נפש דוחה שבת.והנה בהלכה מדובר בדרך כלל במצבים מסוכנים מבחינה פיסית, כלומר מצבים בהם קיומוהפיסי של האדם נתון בסכנה, כגון חולי, מפולת, לידה וכו'. לעומת זאת יש פחותהתייחסות בהלכה למצבים נפשיים שונים הן מבחינת הסכנה הפיסית שכרוכה בהן (כגון חששפגיעה בעצמו או באחרים או תשישות קיצונית ועוד) והן מבחינת הסכנה הנפשית שבהן,כלומר נזק בלתי הפיך למערכות הנפש ו'איבוד השפיות'.

אולם בכל זאת מצינו התייחסות גם לסכנה שעיקרהנפשית במקורות שונים כפי שיתבאר להלן:

א. במשנה (שבת כט, ב) שנינו 'המכבה את הנר מפנישהוא מתיירא מפני נכרים מפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישןפטור'. הגמרא שם (ל, א) דנה באיזה חולה מדובר, אם מדובר בחולה שיש בו סכנה היהלמשנה לומר 'מותר' ולא 'פטור' ('פטור' פירושו בדרך כלל 'פטור' מחיוב חטאת אבל'אסור' מדרבנן), ואילו אם מדובר בחולה שיש בו סכנה היה למשנה לומר 'חייב', שכןהמשנה הולכת לפי דעתו של ר' יהודה שמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה (כיבוי לצורךחולה נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ואכמ"ל בנושא זה), וכפי שמוכח מהסיפא שלהמשנה. ועונה על כך הגמרא שמדובר אכן בחולה שיש בו סכנה, והלשון 'פטור' משמעה כאן'פטור ומותר'. מדברי רש"י שם מבואר שדברי הגמרא מתייחסים אף לשאר הפטוריםהאמורים במשנה, כלומר 'מתיירא מפני נכרים' וכו' מפני רוח רעה', ונמצא אם כן שאף'רוח רעה' נחשבת למסקנת הגמרא כחולה שיש בו סכנה שמתיר חילול שבת (ברמב"ן שםמבואר יותר מזאת שמלכתחילה היה ברור לגמרא ששאר הפטורים האמורים במשנה נחשביםלסכנה, או על כל פנים לספק סכנה, והלשון 'פטור' נאמרה אגב דינו של החולה בלבד, ועלכן דנה הגמרא האם מדובר בחולה שיש בו סכנה או חולה שאין בו סכנה, ועיין רשב"אשמוכיח מדברי הירושלמי כפירושו של רש"י, אמנם בשו"ת המיוחסותלרמב"ן סימן רפב נראה שנוקט הרשב"א דווקא כדברי הרמב"ן על פי דבריהירושלמי, וצ"ע בזה, ועיין על כך עוד בהמשך).

ובפירוש המשניות לרמב"ם מפרש 'רוח רעה –קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוניא [4] , כייש מין מן החולי הנזכר שיברח החולי [אולי צ"ל החולה?] ויבדל מן הטבע האנושיהממוצע, כאשר יראה אור או כשיתחבר עם בני אדם, וישתעשע ותנוח נפשו בחושךובהתבודדות בעת השתוממות, והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות'. וכן מפרש בעל התפארתישראל 'רוח רעה – בעל מרה שחורה' (וכעין דברי הרמב"ם נמצא גם בנוסחאות אחרותשל רש"י, כמובא בהגהות וציונים על הדף, 'רוח רעה – מרה שחורה', ועייןפירש"י דלפנינו 'מפני רוח רעה – הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו', ויש לעייןאם כוונתו גם כן כפירוש הרמב"ם, או שכוונתו שבא עליו כמין שד ולאו דווקאלחולי של מרה שחורה, ועיין פרישה סימן רעח ס"ק ב שמשמע שהם שני פירושיםשונים, ועיין שם גם פירוש שלישי).

והנה על אף שקשה לקבוע האם המושג המכונה 'מרהשחורה' בפי הקדמונים מכוון דווקא לחולי המכונה בימינו 'דיכאון', או שמדובר במונחכללי שקשור למצבים נפשיים קשים (שבדרך כלל יש בהם מרכיבים דכאוניים ואנטי חברתייםשונים), מכל מקום ברור שהכוונה לחולי נפשי כל שהוא, והרי לנו ממשנה זו שמותר לחללשבת אף על חולי נפשי.

אולם יש להעיר על כך שהרי כל דברי הגמרא ש'פטור'במשנה פירושו 'פטור ומותר' אמורים לדעת ר' יהודה המחייב על מלאכה שאינה צריכהלגופה, וכפי שהתבאר לעיל, ומשום כך מוכרחים אנו לפרש את דברי המשנה בחולה שיש בוסכנה, שאם לא כן הייתה צריכה המשנה לומר 'חייב', אבל לפי מה דקיימא לן כדעת ר'שמעון שפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה [5] , הרישיש להעמיד את המשנה בחולה שאין בו סכנה, והטעם שפטור משום שמדובר במלאכה שאינהצריכה לגופה, ואם כן יש להעמיד אף את שאר פטורי המשנה – ובכלל 'מפני רוח רעה' –באופן שאין בהם סכנה, ואין כל ראייה לענייננו. ואכן כן נראה שנוקט הטור (או"חסימן רעח) להלכה, וכפי שמבאר שם הבית יוסף את דבריו, וכן נוקט להדיא הפרישה שם(ס"ק ג) בדעת הטור (ועיין שם שדעת הרע"ב בפירושו למשנה אינה כן). אלאשלפי המובא לעיל בשם הרמב"ן (שבת ל, א) שלענין שאר הפטורים השנויים במשנהמלכתחילה סברנו שמדובר במצבים שיש בהם סכנה, והלשון 'פטור' מתייחסת לדין החולהבלבד, אם כן אף לדברי ר' שמעון שמדובר בחולה שאין בו סכנה, והלשון 'פטור' משמעה'פטור ואסור', יש לומר שבשאר הפטורים מדובר במצבים שיש בהם סכנה, ודינם שמותר,והלשון 'פטור' שנויה אגב הלשון בחולה שאין בו סכנה, וכן נראה כוונת הרשב"אבשו"ת (מיוחסות לרמב"ן סימן רפב), כפי שידובר להלן. אלא שבלאו הכי נראהשאף לפירושו של רש"י אין חילוק בכך להלכה, כיון שהלא אף לפירושו מצינו בדעתר' יהודה ש'רוח רעה' נחשבת כחולי שיש בו סכנה, וכמבואר לעיל, ועל אף שלדעת ר'שמעון נחשבת כחולי שאין בו סכנה, לא מסתבר הרי שנחלקו במציאות, אלא יש לומר בפשטותשיש 'רוח רעה' שיש בה סכנה, ויש 'רוח רעה' שאין בה סכנה, ונחלקו בהעמדת דבריהמשנה, האם ב'רוח רעה' שיש בה סכנה או 'רוח רעה' שאין בה סכנה, ולעולם מודה ר'שמעון לדברי ר' יהודה ש'רוח רעה' שיש בה סכנה מותר לחלל עליה שבת, וכן נראה שצריךלפרש בהכרח את דברי השער הציון סימן רעח (ס"ק א) עיין שם.

ב. שנינו בתענית (כב, ב) 'תנו רבנן עיר שהקיפוהנכרים או נהר ואחר ספינה המיטרפת בים ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני ליסטין ומפנירוח רעה , על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית'. וברש"י שם 'מפני רוחרעה – שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות'. ובר"ןמוסיף 'או שהוא חולי ממיני החליים'. וכן נפסק בשו"ע (סימן רפח ס"ט-י)ובמ"ב (שם ס"ק כז) הביא את שני הפירושים. ואף ששם מדובר לענין איסוריםדרבנן כגון לזעוק בתפילות או לתקוע בשופרות לקבץ את העם לעזרה, מכל מקום מכךשמדמים 'רוח רעה' לשאר הסכנות האמורות לעיל מוכח שמדובר בחולי שיש בו סכנה. וכןהוא להדיא בר"ן (הו"ד בבית יוסף שם) וזה לשונו 'ולפי זה יש ללמוד לכלחולה שיש בו סכנה היום שמתריעין עליו בשבת, שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהואחולי של סכנה ביומו'. ונפסקו הדברים בשו"ע (סימן רפח ס"י, סימן תקעוסי"ג). וגם מכאן מבואר שחולי נפשי הוא בכלל חולי שיש בו סכנה.

ג. עוד מצינו (יומא פד, ב) לענין תינוק 'ראהשננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו והזריז הרי זה משובח'. ובפירש"י שם'ננעלה דלת – והתינוק נבעת '. וכן נפסק במ"ב (סימן שכח ס"ק לח).והרי שמצב של בעתה מהווה סכנה, ועל כל פנים בתינוק. כעין זה מצינו גם בשבת (קמא,ב) לענין טלטול מוקצה שהתירו 'בתינוק שיש לו געגועין על אביו' מחשש שמא יחלה, אמנםשם מדובר בחולי שאין בו סכנה, עיין בפירש"י שם.

אולם יש להעיר שמקרה זה אינו עוסק בחולי נפשי ממש,אלא בבהלה שיכולה להביא לידי מצב מסוכן (ועל כל פנים בתינוק), ואפשר להתייחס לזהכסכנה פיסית לכל דבר, ובדומה לעניינים של 'ייתובא דעתא' ביולדת ובחולה, וכפישיורחב על נושא זה בהמשך.

ד. דברים מפורשים יותר מצינו בשו"תהרשב"א (מיוחסות לרמב"ן סימן רפא) על שאלה שנשאלה אודות 'אחד שנשבע עלדעת רבים שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות, ונשתטה ואחר כך נשתפה מקצת, ולפעמיםחוזר לשטותו, ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח, וירוח לו, אם מתירים לו מחמת כך אולא'.

ומשיב על כך הרשב"א מדברי המשנה בשבת (כט,ב) לענין 'המכבה את הנר וכו' מפני רוח רעה', וכמובא כל הענין לעיל, שמשמע מדבריהמשנה ש'רוח רעה' הרי היא בכלל חולי שיש בו סכנה, ועיין שם בדברי הרשב"אשנצרך לדברי הרמב"ן ששאר הפטורים השנויים במשנה בודאי נחשבים לכלל סכנה, וכלהנידון בדברי הגמרא (שם ל, א) לגבי חולה בלבד, וכן מוכיח מירושלמי שם (ועיין דבריובשבת ל, א שנראים כסותרים לזה וכפי שהערנו לעיל), ונראה שנצרך לזה למאי דקיימא לןכר' שמעון שפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכפי שהתבאר לעיל.

הרשב"א מוסיף שאפילו מדובר רק על ספק נפשותיש להתיר זאת משום שספק נפשות להקל (יומא פג, א ועוד), ומוסיף שאפילו אין בכך אלאמשום יישוב דעתו של החולה מותר הדבר, וכמבואר בשבת (קכח, ב) גבי יולדת שצריכה לנרחברתה מדלקת לה ואפילו סומא משום ייתובי דעתא, ועוד יורחב בנושא זה בהמשך.הרשב"א מסיים שאף שיש להסתפק בנידון המדובר האם תתיישב דעתו של החולה בשחוקזה או 'שמא עיל המצא לשחוק ולא תתיישב דעתו בדבר זה', מכל מקום יש להתיר הדבר משוםספק נפשות, ועיין שם תחילה טעם נוסף.

והרי מבואר מדברי הרשב"א שאף חולי נפשי ישבו משום סכנה, ואף אם יש רק ספק סכנה דינו כספק נפשות, ואף פעולות שאינן קשורותלרפואתו באופן ישיר אלא עשויים ליישב את דעתו מתירים לעשות לו.

ה. מקורות נוספים מצינו אף בדברי האחרונים:

עיין מגן אברהם (סימן תקנד ס"ק ח) בשםמהרי"ל לענין 'מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימיהשבוע, ולא יתענה בתשעה באב', והובאו דבריו במ"ב (שם ס"ק י).ובפמ"ג (שם א"א ס"ק ח) מבואר שאף לענין יום הכיפורים הדין כן שאינומתענה, וכן מבואר בלבושי שרד (שם ס"ק ח) שיש בכך חשש סכנה.

ועיין שו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"אסימן סה) אודות אשה שנשתטית אחרי שני ילדים שהולידה, והרופאים אסרו לה להתעבר, אםיש להתירה לשמש במוך, ודן שם להתיר משום 'ששטות הוא ענין סכנה לא רק לעצמה אלא גםלהילדים הקטנים שאף מי ששטותו אינו לעשות רע, אפשר שתתהפך לעשות רעה לעצמה ולילדיםח"ו, ואי אפשר להעמיד שומרים על זה', וכן דן שם בסוף דבריו לענין אכילתה ביוםהכיפורים 'פשוט שמותרת משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה, אבל כיוןשמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים הוא ג"כ פיקוח נפש'.

ועיין שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן לד) שנשאלאודות 'אדם שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצוות, וניתן להצילו אםיחללו עליו שבת, האם חייבים להצילו'. ודן שם להתיר מב' טעמים: א. משום החשש שמאיפגע בעצמו, וכדברי רש"י בתענית המובאים לעיל, וגם הזכיר דברי הרשב"אבשו"ת המובאים לעיל, ועיין שם דפשיטא ליה שחשש זה שייך בכל שוטה. ועיין שםדמה דאיתא ברמ"א או"ח סימן שכח סל"ה לענין מי שנשף בו רוח רעה דליתביה סכנה, הכוונה כעין נגיעת רוח רעה, ואין הכוונה לשטות ורוח רעה שיש בהם סכנה,כדי שלא יסתרו הדברים זה את זה. ב. משום הטעם האמור ביומא (פד, ב) 'חלל עליו שבתאחת כדי שישמור שבתות הרבה', דאף דקיימא לן כשמואל שהלימוד משום 'וחי בהם',וכמבואר למעלה, 'מכל מקום להלכה ב' הטעמים אמת הן', וכדמוכח מדברי המגן אברהם (סוףסימן שו) לגבי מה דאתיא בשו"ע שם 'מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכללישראל', שמותר לחלל עליה שבת אף בדאורייתא משום 'חלל עליו שבת אחת' וכו', ועייןבהרחבה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן לז). 

ו. התייחסות מעניינת לשאלת פיקוח נפש במצבים נפשייםמצאנו בספר 'פיקוח נפש' להגרא"מ פייבלזון (עמ' 199 ערך שגעון) שם דן המחברשמא חולי השיגעון נחשב כ'מכה של חלל' (כלומר מכה בחלל הגוף ובאיברים הפנימייםשנחשב לחולי שיש בו סכנה, כמבואר בסימן שכח ס"ג), ועיין שם ד'לא מיבעיא לדבריהשבות יעקב דכאב באברים הפנימיים כמכה של חלל דמי, גם להרר"י דבעינן מכה אובועה מי יודע אם אין החולי בא ממכה פנימית כשיגעון ממכה במוח או בעצבים וכדומה '(לעצם הנידון האם כאב באיברים הפנימיים נחשב כמכה עיין גם בה"ל סימן שכחס"ג ד"ה ודוקא). נדמה כי בכך הקדים המחבר את זמנו שכן כיום מקובלת התפיסהשמחלות נפש קשורות באופן כל שהוא להפרעות מוחיות, ומתקיימת מערכת של יחסי גומליןבין מרכיבים ביולוגיים ונפשיים בבסיסן של מחלות נפש.

הנה מכל האמור לעיל עולה שחולי נפשי עלול להיחשבכחולי שיש בו סכנה לענין חילול שבת. יש להוסיף על כך, שבאם מהות הסכנה בחולי נפשיהיא משום החשש של פגיעה בעצמו או באחרים (או כל חשש פיסי אחר שנגזר ממצבו שלהחולה), הרי שאין הדבר צריך לראייה כלל, שכן דבר פשוט הוא שבהתקיים מצב של סכנהמכל סוג שהוא נחשב הדבר לפיקוח נפש, ומה לי סכנה זו או אחרת, ומה לי אם נרדף עלידי גויים או ליסטים או על ידי עצמו.

סיכון פיסי או נפשי

כאמור לעיל, מצינו מקורות שונים שאף חולי נפשיעשוי להיחשב כחולי שיש בו סכנה. ומעתה יש לדון בגדר הסכנה בחולי נפשי. האם הכוונהלסיכון פיסי שנגזר מהמצב הנפשי, כגון החשש של פגיעה בעצמו או באחרים (וכפי שמשמעמדברי רש"י בתענית כמובא לעיל, וכדברי האגרות משה והשבט הלוי שהובאו לעיל),ובכלל זאת כל חשש פיסי אחר שנגזר מהמצב הנפשי (כגון תשישות מסוכנת או מצביםקטטוניים), או שהכוונה לעצם הסיכון במצבו הנפשי של החולה שעלול להגיע לכדי נזקבלתי הפיך של איבוד השפיות וצלילות הדעת.

הנפקא מינה בכל כמובן במצבים שאינם מסוכניםמבחינה פיסית (כגון באופן שהחולה נתון בשמירה, או שברור לפי טבעו שאינו מסוגללהזיק לעצמו או לאחרים), אך מסוכנים מבחינה נפשית – כלומר עלולים להידרדר למצביםבלתי הפיכים שמשמעותם איבוד השפיות (אמנם מצבים אלו כוללים תמיד גם סיכון של פגיעהבעצמו או באחרים, ועל כל פנים חשש לסיכון, ועל כן הנפקא מינה למעשה מועטה).

והנה ברוב המקורות המובאים לעיל אין הוכחהלנידון זה, ואדרבה בחלק מהמקורות מבואר להדיא שהחשש נובע מפגיעה של החולה בעצמו אובאחרים, וכדברי רש"י בתענית וכמובא לעיל בשם האגרות משה והשבט הלוי. אמנםבדברי השבט הלוי המובאים לעיל בטעמו השני מבואר שעצם החשש מהשתטות ואיבוד הדעתמתיר לחלל שבת משום 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', ו'יש להצילו מביטולמצוותיו כל ימיו'.

אולם מה שיש לדון בדברי השבט הלוי, שלכאורהלדבריו באופן שיש חשש לאיבוד הדעת באדם שאינו בתורת שמירת תורה ומצוות, אין להתירממה נפשך, מצד ההיתר של 'וחי בהם' הלא אין מדובר בסכנה פיסית, ומצד ההיתר שישמורשבתות הרבה, הלא אינו מתעתד לשמור מצוות רח"ל. אמנם לפי המבואר בבה"ל(סימן שכח ס"ד ד"ה אלא) בשם המאירי הובאו דבריו לעיל שטעם זה 'כדישישמור שבתות הרבה' שייך אפילו בהצלה לחיי שעה שמא ישוב באותה שעה ויתוודה, הכינמי וכל שכן הוא שמא בימי חייו ישוב ויתוודה ויחזור לקיים מצוות.

ובעיקר דבריו של השבט הלוי שלהלכה שני הטעמיםאמת הן, כן מבואר להדיא במגן אברהם (סוף סימן שו) לענין חילול שבת על מי שהוציאובתו להמיר דתה, וכמו שציין הוא עצמו שם, ועיין גם בהמשך.

על הפרעות נפשיות שונות ומצבי סיכון

כפי שהתבאר לעיל מצבים נפשיים הכוללים סיכוןמבחינה גופנית או נפשית מתירים בתנאים מסויימים חילול שבת. מאחר שתחום הפרעות הנפשהוא תחום רחב מאד הכולל בתוכו מגוון גדול של הפרעות קלות וחמורות, כאלה שפוגעות בחשיבהובשיפוט המציאות באופן חמור לצד אלה שעיקרן בתחום הרגש ופוגעות באופן קל יותרבתפקוד, יש להקדים מעט על החלוקה והסיווג בתחום זה לענין.

החלוקה הכללית מתייחסת לשלוש קטגוריות שונות(ישנן קטגוריות נוספות אך נראה שאין להן קשר ישיר למצבי סיכון ממשיים): א. הפרעותפסיכוטיות – הפרעות בהן יש פגיעה בחשיבה ובשיפוט המציאות (בעיקר הפרעותסכיזופרניות שונות). הפרעות אלו נחשבות להפרעות הקשות, ובאופנים החמורים שלהן הןהקרובות ביותר למושגים שנקראים בפינו 'שוטה', 'איבוד הדעת', 'אי שפיות' (לצד זאת ישלהדגיש שישנן הפרעות פסיכוטיות חולפות וקצרות מועד שאינן מותירות נזק קבוע, וכן ישנןהפרעות פסיכוטיות מתוחמות שאינן פוגעות ב'שפיות' הכללית וביכולות התפקוד). ב.הפרעות אפקטיביות – הפרעות הקשורות למצב רוח (בעיקר מצבים דכאוניים או מאנייםשונים). הפרעות אלו נחשבות לקלות יותר, ומעבר להתקפים הפסיכוטיים, השפיות הכלליתנשמרת, ויכולות התפקוד טובות. ג. נוירוזות – הפרעות בהן התובנה הבסיסית נשמרת, אך קשייםוסיבוכים נפשיים גורמים לסבל ולקות בתפקוד (חרדות, פוביות, הפרעות המרה, פוסטטראומה, הפרעות אכילה ועוד). הפרעות אלו נחשבות לקלות ביותר, שכן התובנה והדעתנשמרים לחלוטין, והסבל הוא בעיקר בחוויה הפנימית.

מטבע הדברים ההפרעות הפסיכוטיות כוללות בתוכןסיכונים גופניים ונפשיים כאחד, הן הסיכון של פגיעה בעצמו או באחרים (בעיקר במהלך התקףפסיכוטי או לאחריו), והן הסיכון של הידרדות נפשית חמורה, אולם גם ההפרעות האפקטיביותיכולות להיות מסוכנות, הן בפן הדכאוני שלהן – המהווה אחד מגורמי הסיכון הראשוניםלהתאבדות, והן בפן המאני אשר בצורה הסוערת שלו עלולה לגרום לתשישות פיסית מסוכנת(זאת מלבד מצבים פסיכוטיים אפשריים בהפרעות אלו המסוכנים מצד עצמם, כמובן).ההפרעות הנוירוטיות השכיחות (חרדה, פוביות ועוד) אינן מסוכנות בדרך כלל (להוציא הנדירותיותר, כגון הפרעת זהות דיסוציאטיבית [פיצול אישיות], פוסט טראומה קשה, הפרעותאכילה מסויימות, ולא נרחיב בהן כעת), למרות הסבל שכרוך בהן, אך גם אלו עלולותלהחמיר מצבי רקע חמורים יותר (כגון מצב גופני או נפשי רעוע), ואזי להגיע לכדיסכנה, וכפי שיורחב בהמשך.

אין מכוונת מאמר זה לעסוק בהוראה מעשית אודותחילול שבת במצבים נפשיים שונים. נושא זה רחב מכדי מאמר אחד, ואף קשה ליתן בו כלליםמוחלטים, כאשר באופן כללי הדבר מסור לידי מורי הוראה הבקיאים בתחום, וכל מקרהלגופו .

אולם ניתן לומר באופן כללי ומסכם שהחשש העיקריהנוגע לחילול שבת הוא מצבים בהם ישנו סיכון ולו הקל שבקלים לפגיעה בעצמו או באחרים(לרוב במצבים פסיכוטיים או בתר פסיכוטיים או מצבים דכאוניים שונים), וכן מצביםפסיכוטיים מעצם מהותם (הן מצד החשש של פגיעה הקיים במצבים אלו, והן מצד החשש מעצםההידרדרות הנפשית, כמובא לעיל בשם השבט הלוי, ועיין הערה [6] ) ומצביםמאניים סוערים (העלולים להביא לכדי תשישות פיסית מסוכנת). ההפרעות הנוירוטיותהשכיחות אינן מגיעות לרוב לכדי מסוכנות (מלבד אלו הנדירות יותר המפורטות מעלה), אךיש להדגיש שאף הפרעות אלו עלולות לסכן כאשר הן נלוות למצבי רקע חמורים יותר (כפישיורחב בהמשך), וכן יש לדון על התקפי חרדה חריפים וטראומטיים (כגון לאחר פיגועיםוכד') שעלולים ברמה מסויימת להביא לידי סכנה.

הפרעות נפשיות קלות במצבי רקע חמורים יותר

התבאר לעיל שיש להבדיל באופן כללי בין הפרעותנפשיות קשות יותר, כגון הפרעות סכיזופרניות ואפקטיביות, שעלולות להגיע לכדי סכנהופיקוח נפש, ובין הפרעות קלות יותר, כגון הפרעות נוירוטיות, דוגמת חרדה, פוביותועוד, שלרוב אינן מגיעות לכדי מצבי סכנה.

אולם יש להדגיש שאף הפרעות קלות יותר, כגוןהתקפי חרדה למשל (התקף חרדה הוא תחושת חרדה גדולה ופחד בלתי מוגדר מלווים בתסמיניםדמויי התקף לב ותחושה מאד לא נעימה שהולכים למות או להשתגע), עלולות להוות סכנה כאשרמדובר במצב כללי חמור יותר. וכגון חולה סכיזופרני שמצבו נעשה חרדתי יותר, או אףחולה גופני שמצבו רעוע והגיע לידי התקף חרדה וכיו"ב, במקרים אלו יש לדון אתהמצב ביחס למצבו הכללי של החולה ולא ביחס להפרעה הנקודתית הקלה יותר.

דין זה נכון מכמה סיבות:

א. סכנה ישירה – תחום הפרעות הנפש אינו מוגדרוברור כמו הפרעות הגוף. הפרעות נפש מערבות בתוכן מצבים שונים ומרכיבים שוניםהשייכים להפרעות שונות ומשפיעים זה על זה. כך שמצב חרדתי בחולה סכיזופרני למשלמשפיע במישרין על מצבו הנפשי הכללי ויכול להביא להחמרה שיש בה כדי סכנה.

ב. ייתובי דעתא – מצינו שהתירו לחלל שבת עבוריישוב דעתו של החולה, אף שאין זה קשור באופן ישיר לרפואתו. כך שנינו (משנה שבתקכח, ב) לענין יולדת שאם צריכה להדלקת הנר מדלקת לה חברתה, ומבואר בגמרא שמדובראפילו ביולדת סומא, ומשום שמתיישבת דעתה בכך, שסוברת שאילו תצטרך משהו תראה חברתהותביא לה. וכן נפסק בשו"ע (סימן של ס"א), וכמבואר במ"ב (שםס"ק ד). וכן הדין אף לשאר חולה כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' שבתה"ב) וברמב"ן (תורת האדם שער הסכנה) ועוד. ועיין גם בה"ל (סימן שכחס"י ד"ה ורופא) במקום שהחולה מבקש תרופה מסויימת, והרופא אומר שתרופה זואינה מועילה, שאין סברא לשמוע לחולה ולחלל שבת במקרה זה, אם לא שיש חשש שתיטרףדעתו אם יראה שאין עושים כדבריו. ואף שמצינו מנגד זה מקומות שלא התירו משום'ייתובי דעתא' רק מלאכות דרבנן, ולא מלאכות דאורייתא, וכגון המובא בשו"ע(סימן שו ס"ט) שהתירו לומר לעכו"ם לילך חוץ לתחום להביא קרוביו של חולהבמוצ"ש אך לא בשבת עצמה (עיין מ"ב שם), וזה על פי המבואר בב"ב(קנו, א) לענין קנין שכיב מרע ובגיטין (עז, ב) לענין גט שכיב מרע, וברא"ש(ב"ב שם פ"ג סימן נט) שלא התירו אלא קנין וגירושין דהם איסורים דרבנן,יש לחלק שלא התירו מפני 'ייתובי דעתא' מלאכות דאורייתא רק באופן שמיישבות את דעתהחולה ביחס לטיפול הנוגע לרפואתו, כגון להדליק נר ליולדת סומא, מה שאין כן פעולותשמיישבות את דעתו באופן כללי שאינו נוגע לטיפול בו לא התירו רק מלאכות דרבנן,וכגון להביא קרוביו, ועיין בכל זה אזמרה לשמך (גיליון 102), ועיין אגרות משה(או"ח ח"ה סימן יח), שו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן זה), חוט שני(ח"ד סימן צא ס"ק א אות ד). ועל כל פנים בענייננו פשוט שטיפול בקושינפשי כלשהו במצבי רקע חמורים הינו בכלל 'ייתובי דעתא' הנוגע לעצם הטיפול בחולה,ואף יותר מכך, כיון שהחולה מודע לכך שכל שינוי בהרגשתו משפיע על מצבו הכללי,ומתיישבת דעתו מעצם הטיפול בו.

ג. חיזוק אבריו – יעויין בה"ל (סימן שכחס"ד ד"ה כל שרגילים) בסה"ד שכתב על פי דברי המאירי ביומא שדבריםשיש בהם לחזק אבריו של חולה מסוכן מותרים אפילו שאין בעצם מניעתם סכנה, וזאת אףלדעת החולקים על דברי המגיד משנה שיובאו להלן (אות ד). והנה ברור שטיפול במצבוהנפשי של חולה מסוכן הרי זה לכל הפחות בכלל חיזוק אבריו, כיון שכל שיפור במצבהנפשי משפיע על המצב הכללי ואף הגופני, כדכתיב 'ורוח איש יכלכל מחלהו', ואף יותרמכך כמבואר לעיל.

ד. צרכי חולה – יעויין בה"ל (שם) שדןבארוכה בדברי המגיד משנה (פ"ב מהל' שבת הי"ד) על פי דברי הרמב"ןשבא להתיר לעשות כל צרכי חולה מסוכן אף שאין בהם סכנה, ובדעת החולקים עליו, ומסיק(שם בסה"ד ובמ"ב ס"ק יד) שיש להחמיר בשל תורה. ובענייננו דבלאו הכייש להתיר כאמור לעיל מצטרפת גם דעת המגיד משנה לכך. ויש להוסיף שלענין איסוריםדרבנן כגון על ידי שינוי וכד' יש להתיר בכל גווני כדברי המ"ב שם (ולדעתהשועה"ר אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר בשינוי), ועיין בכל זה באזמרהלשמך (שם).

[1] מלשון הרמב"ם משמע ששבת דחויה אצל פיקוח נפש ולא הותרה, כמו שכתב הכסף משנהשם, וכן דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תרפט) והר"ן (ביצה ט, בבדפה"ר), אולם דעת הר"מ מרוטנבורג (מובאים דבריו ברא"ש פ"חדיומא סימן יד) ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, ויש בכך נפק"מ רבות. ולהלכה העיקרששבת דחויה אצל פיקוח נפש, עיין ט"ז (סימן שכח ס"ק ו) מ"א (שםס"ק ט) ופמ"ג (שם א"א ס"ק ט) ומ"ב (שם ס"ק לט),אמנם בבאור הגר"א (שם סי"ד) משמע דהותרה. וראה ארחות שבת ח"ב עמ'רלג ואילך.

[2] לימוד זה מופיע גם בברייתא (שבת קנא, ב): 'רשב"ג אומר תינוק בן יומו חימחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חימחללין עליו את השבת – אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'.

[3] יש לציין שדין זה ש'אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב' אינו מוחלט, והנה לענין 'כלדפריש מרובא פריש' מצינו שאף בפיקוח נפש הולכין אחר הרוב, אלא רק כאשר נשארהקביעות הראשון במקומו אין הולכין אחר הרוב, כמבואר בסימן שכט ס"ב (ועיין שםבמ"ב ס"ק ה), ועיין גם סימן תריח ס"ג לענין רופא אחר אומר צריךושנים אומרים אינו  צריך שהולכים אחר הרוב(אמנם בשנים אומרים צריך אין הולכים אחר הרוב, וכמבואר שם במ"ב ס"ק יאדלא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות, ועיין חוט שני שבת חלק ד עמ' רלד בביאורהדברים). אולם מאידך גיסא מצינו לענין יולדת שמחללין עליה שבת אפילו שאחת מאלף לאמתה, כמובא במ"ב (סימן של ס"ק ה), ועיין קידושין (עא, ב) שרוב חוליםלחיים, והרי אפילו הכי מחללין עליהם את השבת, ועיין באופן ההפוך בתוס' (נדה מד, בד"ה איהו) שמיעוט גוססים לחיים ואעפ"כ מחללין עליהם את השבת דאין הולכיןבפיקוח נפש אחר הרוב (ויעויין בדברי התוס' בבה"ל סימן שכט ס"ד ד"האלא בסה"ד), וכן מצינו שאפילו בכמה ספיקות מחללין את השבת, כמבואר בסימן שכטס"ג. ועיין ארחות שבת (ח"ב עמ' רכד הע' ו) שחידש מדעתו שלענין רובאדליתא קמן אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב כלל. ועדיין יש לעיין לענין אחוזי סיכוןהאם מתחשבים בכך וכיצד, ועיין סימן של ס"ק ה יולדת דאפילו אחת מאלף לא מתה,ועיין תרומת הדשן (ח"ב סימן ס) לענין חומות וביצורים למנוע הדלקה דמשמע אחרת,ועיין גם רעק"א (שבת מה, א) דלאו כל סכנה רחוקה נחשבת כספק פיקוח נפש, ועייןדברי הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה תנינא סימן לז אות ב) דהכלל בזה כל שנתפסבעיני בני אדם כסכנה ממשית הוי בכלל פיקוח נפש, ועיין מה שנתווכח עמו הציץ אליעזר(חלק ט סימן יז פ"ב אות ט), ועיין מאמרו של הרב אשר וייס 'בגדרי ודיני פיקוחנפש'.

  [4] יש להעיר שמונח דומה בשם 'מלנכוליה' (מיוונית) מציין עד ימינו באנגלית ובשפותנוספות מצב רוח דכאוני, ויתכן שמיוונית התגלגל לערבית.

[5] עיין שו"ע סימן שטז ס"ח ובמ"ב שם ס"ק לד, שו"ע סימן שלדסכ"ז ובמ"ב שם ס"ק פה, ומנגד עיין שו"ע סימן שכח סל"אוסימן שמ ס"א, ועיין שם בבה"ל ד"ה וחייב, ועיין גם לשון השו"עסימן רסה ס"א ובמ"ב ס"ק ב ואכמ"ל.

[6] יש להעיר שעל אף שהחשש מפני הידרדרות נפשית אמור להיחשב לכאורה כ'חולישאפשר להמתין עליו' (כמבואר דינו בסימן שכח ס"ד שצריך להמתין למוצאי שבת),משום שמדובר בדרך כלל בתהליך ממושך שתלוי ברמת הטיפול בטווח הארוך, ולא בפעולהמיידית כזו או אחרת, מכל מקום עצם החשש מהחמרה כלשהי במצב הפסיכוטי יש בכוחה להביאלידי החמרה נוספת ולסיבוך הטיפול באופן שבסופו של דבר יכול לגרום לסכנה. ועייןהדומה לכך בדברי הגרש"ז אויערבאך (בתוך 'רפואה והלכה – הלכה למעשה' עמ'26-27) לענין ניתוח לתיקון ראש הירך, שאף שלפי דעת הרופאים אין בהילות לעשותו מידמכל מקום אין לדחותו למוצאי שבת כיון שהוא חלוי שבהול עליו.

עיין במקורות