דרך החינוך של אברהם אבינו

חינוך מהו?

כבוד האחר - והכלול בתוכו

כבוד, חשיבות, ונכבדות, בעולמו של עלם צעיר ומתבגר, אינם עוד דבר בחייו. לכל ילד, כבר מגילקטן, יש צורך בסיסי בכך. ובשורות הבאות ננסה לפתח מעט את הדברים.לפני מספר שנים נתקלתי בבחור שסיים את שנת לימודיו בישיבה, כשהוא עומד בתחנת האוטובוסעם מזוודות בדרך לביתו. הכרתי אותו היטב, על פניו היה נראה שאיננו שמח, מכונס בפנים חתומות.לאחר שנכנסתי עמו לשיחה קצרה שאלתיו מדוע פניו נפולות. ואז התברר שהוא מאוד פגוע.וכך סיפר:סיימנו את הלימודים בשעה 7.00 בערב, וכיון שאני גר בדרום הרחוק, מרחק של כ3.5- שעות נסיעה,פניתי לחדרו של המשגיח ונקשתי על הדלת, המשגיח פתח לי, וביקשתי להשתחרר מוקדם יותר.המשגיח היה עסוק, והפטיר לעברי "אין לי זמן לדבר איתך עכשיו", וכששוב חזרתי על בקשתי, אמרבכעס: "מה אתה לא מבין? אתה מפריע לי כאן עכשיו!".המילים הללו והיחס המשפיל מאוד פגעו בי. מה כבר ביקשתי??"עם הסירוב לשחרור המוקדם כבר השלמתי, אך למה לומר לי זאת בצורה שכזו"?? סיים הבחוראת דבריו ושב להתכנס בעצבונו ועלבונו.אפשר לשמוע לא, ניתן לקבל סירוב, אך כאשר זה נעשה בצורה לא מכבדת, הנושא עצמו הופך להיותשולי ביחס לפגיעה.

"כבוד" - צורך בסיסי של כל אדם

ה"כבוד" - הוא צורך בסיסי ולגיטימי של כל אדם באשר הוא. כל אחד רוצה שיקשיבו לו, שיאמינוביכולותיו ושיאמרו לו מילה טובה, ויותר מכך – שלא יזלזלו בו, שלא יתעלמו ממנו ושלא יתנשאוכלפיו! וכאשר פוגעים, הכאב הוא גדול, והנזק עלול להיות לפעמים בלתי הפיך. תחושות של הערכהעצמית וסיפוק מהוות בסיס לחיים בעלי משמעות. הצורך של האדם בכבוד ובהערכה משמעותוהכרה בתכונות, בהישגים ובכישרונות שלו.

דרך החינוך של אברהם אבינו

בפרשתנו אנו עדים ליסוד גדול ב"הכרת חשיבות האדם" אותו מלמדנו אברהם אבינו ע"ה.המצוה הדומיננטית בפרשתנו היא "חסד" כפי שמתארת התורה "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בןבקר... ויתן אל הנער" (יח, יז).יש להתבונן, מדוע הוזקק אברהם אבינו להיעזר בנער? הרי את רוב מעשי החסד עשה בעצמו.

ונראה שרש"י הקדוש התקשה בזה ועל כן פירש: "ויתן אל הנער" - זה ישמעאל, לחנכו במצוות.אברהם אבינו רצה להשריש מצוה חשובה זו – חסד, בנפש בנו, ועל כן זירזו לכך.שני יסודות גדולים למדנו.האחד - כל מה שביקש מהנער לעשות הוא רק אחר שהוא נהג לעשות בעצמו את המצוה ובחשק רב,ואז היווה עבורו דוגמא אישית.והשני - על אף שמדובר בישמעאל, אשר לא היה מהמדקדקים הגדולים במצוות - בלשון המעטה,לא חדל אברהם ולא התייאש ממנו, אלא אדרבה, השתדל וניסה לקבוע בנפשו ולהשריש בה את ערךקיום המצוות בשמחה.

הקב"ה חפץ במצוות שבין אדם לחברו יותר ממצוות שבין אדם למקום

אולם נראה שמונחת כאן בחינה עמוקה יותר.שהרי יש מקום לעורר, מה ראה אברהם אבינו לבכר ולהעדיף מצוה זו - הכנסת אורחים - על פנימצוות אחרות, ודווקא בה להשתמש בכדי להשרישה בנפשו של ישמעאל?נתבונן נא מהי המעלה הגדולה והחשיבות הייחודית הקיימת דווקא במצוה זו?הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו בימי חוליו, כמאמר הכתוב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (יח,א), ובתוך הזמן המרומם והנשגב הזה - אברהם אבינו יוצא ועוזב את אוהלו ואת השכינה השורהשם, ורץ לקבל את פני האורחים - לקראת שלושת הערבים. לכאורה יש לתמוה, כיצד ייתכן שהעדיףאת שלושת הערבים מקבלת פני שכינה, היאך עזב את אהלו בשביל כך?ועל כך משיבים לנו חז"ל: "מכאן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"!ועדיין הדבר תמוה, ובמושכל הראשון אינו מתיישב על הלב, הייתכן? מדוע???נתבונן במהות מצות הכנסת אורחים ונבין את התשובות לתמיהותינו: מהי מצות הכנסת אורחים?מצות הכנסת אורחים בשלימות מעידה על הכרה בחשיבות צלם אלוקים. כל אדם עלי חלד - צלםאלוקים הוא! כל אדם - מאיש ועד אשה, מגדול ועד קטן, מעשיר ועד עני, מפיקח ועד מחוסר דעה -כל אחד הוא יציר כפיו של בורא עולם.כל רגש הערכה וכבוד המיוחד כלפיו, מתייחס גם כן אל יוצרו. וכמו חפץ חיובי שמביא תועלת מרובהלאנושות, החשיבות והערכה לחפץ בעצם מתייחסת כמעלה ליוצר החפץ.בדומה לכך הוא היחס שלנו כלפי זולתנו, כאשר אנו מכבדים את השני - הרי בכך אנו מכבדים אתיוצרנו, כי כבוד הבריות - זהו כבוד הבורא, האנושות כולה - יציר כפיו של הקב"ה!וע"כ אמרו חז"ל: "אמר הקב"ה: בני, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם אלא שתהיו אוהביםומכבדים זה את זה".יתירה מזאת מבאר הרא"ש בתחילת מסכת פאה:"כי הקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מאשר במצוות שבין אדם לקונו".דהיינו, הקב"ה חפץ במצוות שקשורות לתחום של בין אדם לחברו יותר מאשר מצוות שבין אדםלמקום! וזאת מדוע? כיון שמצוות שבין אדם לחברו כוללות מעבר לכך, גם את עניין בין אדםלמקום!"

לא לעצמו נברא - רק להועיל לאחרים

ניטיב להבין זאת כאשר נתבונן בהקדמת בן המחבר (רבנו חיים מוואלז'ין) לספר נפש החיים (ד"הבכל דרכיו) שכתב וזה לשונו:

היה רגיל (הגר"ח מוולאז'ין) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחריני, וכה היו דבריואלי תמיד, שזה כל האדם - לא לעצמו נברא - רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות.עד כאן לשונו.והדברים מבהילים על הרעיון.וכיוצא בדברים אלו כתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סימן יג):ויש במצוות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכו', וכןגמילות חסדים שהיא מצות עשה וכו', כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשועל תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר(מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד". עד כאןלשונו.ונמצא שיש חיוב לטרוח לדרוש בטובת עם ישראל, ולעמול על תקנת מרעיו, והם מן החמורותוהעיקרים הנדרשים מן האדם.

מהו עיקר העמל של האדם ?

ועוד ראה בדברי הגר"ח מוואלז'ין בספרו כל הכתוב לחיים (מדור הליכות חיים פרק תיקון המידותסעיף ו) בשם הגר"א וזה לשונו:"אמר, שעיקר העמל של האדם צריך להיות על דברים שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים".וראה באבן שלמה (א, א) לרבנו הגר"א שכתב כי כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהן כמולבוש למצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. ועוד כתב (שם א, ב) שעיקר חיובהאדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לא, למה לו חיים? ובביאורו לאסתר (פ"י פסוקג) כתב, שהמידות הם כלל של המצוות.נורא למתבונן!!!וכל כך מדוע?כיון שכל התייחסות חיובית, עין טובה, מעשה המביע רגשי הערכה, כבוד, או וויתור וכיוצא בזהכלפי הזולת - דמות דיוקנו ויציר כפיו של הקב"ה, הרי הוא מיוחס גם כן לבורא עצמו.ומאידך, זלזול או פגיעה בזולת או בכבודו, כמוה כביכול ח"ו כזלזול או פגיעה בכבודו יתברך.על כן בחר אברהם אבינו דווקא במצוה זו להשרישה אל תוך נבכי ליבו נפשו ונשמתו של בנו, שהרימלבד היותה מצוה יסודית וחיונית לקיום היקום, ולהתנהלות של חיי חברה תקינים, הרי שהיאכוללת את כבוד האדם - מהחשובות שבמצוות בין אדם לחברו, ומעבר לכך אף את המצוות שביןאדם למקום - כבוד הבורא יתברך.וזוהי המעלה וחשיבות שיש במצוה זו.ועל כן, אף גדולה היא מקבלת פני השכינה, שהרי היא מורכבת משתי הבחינות יחד - בקשר בליינתק, כבוד הזולת - וכבודו יתברך וכאמור.למדנו:אהבת הבריות, ובודאי כשמדובר בתלמידנו – בננו, הינה אהבת הבורא והוא כאשר יסוד אהבתהבריות וכבודם נובע מאהבת הבורא וכבודו.וכשמכבדים אדם בעצם אומרים לו שאוהבים אותו, ולאהוב אדם אי אפשר בלא לכבד אותו."אם יהודה אומר אני מאמין לו"נתבונן נא במעשה המופלא הבא ששמעתי ממו"ר מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל מה שסיפרלו הגאון רבי יהודה עדס שליט"א ראש ישיבת 'קול יעקב':

הייתי בן תשע, ואכלתי ארוחת ערב. אחי המבוגר ממני בשנתיים, שאל אותי: יהודה, בירכת ברכתהמזון? אמרתי לו: כן. באיזה סידור? שאל אותי. אמרתי לו: "בזה", והצבעתי על סידור שהיה מונחעל השולחן. אלא שלצערי זה לא היה ככל סידור רגיל שמודפסת בו ברכת המזון, זה היה "מחזורשל יום הכיפורים". הוא הבחין בכך ושאל אותי: ת ראה לי היכן יש במחזור הזה ברכת המזון? ואניאמרתי שמצאתי, והוא שאל אותי פעם שניה ושלישית: היכן יש פה ברכת המזון? ואני משיבשמצאתי.הוא ניגש לאבי (הגאון הגדול רבי יעקב עדס זצוק"ל) ואמר לו: אבא, יהודה אומר שהוא בירך ברכתהמזון ממחזור של יום כיפור.אמר לו אבי: תדע לך, אם יהודה אומר לך שהוא בירך אז תאמין לו!!כך אבי אמר לו...ומעיד הגר"י עדס:איך שבאותו רגע אהבתי את אבי, וגם כבר אהבתי את ברכת המזון. מאותו יום כבר לא יכולתי שלאלברך ברכת המזון. איזו נעימות היתה לי שהוציאו אותי נקי מהמצוקה שלי. איזה אבא גדול. איזוענווה. מה הוא היה צריך לגעור בי, רק היה מסתכל בי הייתי מתמלא בבושה! זו ההערצה שהערצתיאת אבי על הגישה הזו.זו עדות של מעשה מופלא ביותר שנראה שחבוי בה יסוד גדול וחשוב עד למאוד ביסודי החינוך והוא- שמירה על כבודו של הבן, התלמיד, החניך, ובעצם כל אדם, בכל סיטואציה שתהיה, ונדאג להעבירמסר של שמירת כבוד האחר ובזה ייחקק הדבר בליבו ונפשו לכל ימי חייו.

הנהגה של "נכבדות" חוצה גבולות ושיקולים

בעניין זה שמעתי פעם מהגאון הרב זאב קאהן שליט"א שאמר:היה לפני שנים רבות נידון על מחנך אחד שהיה מועמד ללמד בכיתה ח' בת"ת. ובאו לפניי עםהתלבטות לגבי התאמתו לתפקיד כיון שקולו נמוך מאוד, ולא יודעים אם הוא יכול להיות מלמד.ואמרתי להם: הוא לא צריך להרים את הקול, כיון שעצם הנכבדות שלו תבוא ותיצור את המשמעתבכיתה. ואכן עשרות שנים הוא מחנך מופלא ביותר המוציא מתחת ידיו פירות משובחים.ועוד הוסיף:אדם שנמנה על אותם הנקראים 'מחנכים בישראל', צריך ליתן דעתו לכבודו ונכבדותו, וליזהר שלאלהוציא דבר מגונה מפיו, לא להיות שוחק כמותם (תלמידיו הקטנים) אלא לדבר בלשונו ובשפתושלו - כמחנך וכן בהופעתו ובמלבושיו, שהרי בכך נתפס הוא כחשוב בעיניהם וממילא מכבדיםומתכבדים בו, וע"י כך בעצם נבנה ומתרבה כבודם שהוא דבר מאוד הכרחי עבורם כילדים ונערים,להיות מכובדים.למדנו - עד כמה חשוב למחנך, מלמד, ובעצם כל אבא - להיות מכובד, ובעיקר לכבד את סביבתוושומעי לקחו.

מאת הרב מיכאל זכריהו

מנהל רוחני בישיבה הגדולה תורת דוד ויו"ר ארגון לגיונו של מלך