בגדרי איסור מלאכה בשבת

איסור מלאכה בשבת

י"ב פעמים בתורה נצטווינו על השבת, כמבואר בספר המצוות לרמב"ם (השורש התשיעי) ובספר החינוך (מצוה פה), זאת מלבד מקומות נוספים שנזכרת השבת בהקשרים אחרים, כגון של קרבנות ולחם הפנים, ואילו מהות השבת לעצמה נזכרת כבר במעשה בראשית בפרשת ויכולו.

אמנם עיקר הציווי הוא כמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"א) ובחינוך (מצוות לב, פה) מן הפסוק 'וביום השביעי תשבות' (שמות כג, יב), ומצות לא תעשה מהפסוק 'לא תעשה כל מלאכה' (שם כ, י).

מלבד המקומות בהם נצטווינו באופן כללי על שמירת השבת, מצינו מקומות בהם נתפרשו מלאכות שונות להדיא בכתוב, כגון מלאכת הבערה (שמות לה, ג) [1] , חרישה וקצירה (שם לד, כא) [2] , הוצאה מרשות לרשות (שם לו, ו) [3] , ונאמרו טעמים שונים בדבר עיין בהערות. בנוסף מצינו איסורים שונים לענין שבת שאינם בבחינת מלאכות גמורות אלא בבחינת איסור לאו, כגון איסור תחומין (שם טז, כט) [4] , שביתת עבד (שם כג, יב) [5] , שביתת בהמה (שם) [6] , שביתת קטן (שם כ, י) [7] , איסור מחמר (שם) [8] ועוד.

מלבד זאת יש איסורים שעיקרם מדברי חכמים, ואף אלו נחלקים לסוגים שונים, אולם לא נעסוק בהם במסגרת מאמר זה.

ל"ט מלאכות

כאמור, בתורה לא נתפרש להדיא סוגי המלאכות האסורות ומניינם, מלבד כמה מלאכות, כמבואר לעיל. סוגי המלאכות שנאסרו ומניינן לעומת זאת נלמדו על ידי חז"ל, ומצינו בכך דרשות שונות.

בגמרא (שבת מט, ב) מצינו בכך מחלוקת. לדעת ר' חנינא בר חמא הלימוד הוא ממלאכת המשכן, ול"ט מלאכות שבת הן כנגד ל"ט מלאכות שהיו במשכן, וכמבואר ברש"י שם שהלימוד מהסמיכות של פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן (בסדר ויקהל). וכן מובא שם בהמשך בברייתא 'אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן' וכו' [9] . ואילו לדעת ר' יונתן בר' אלעזר בשם ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא הלימוד הוא מכך שהציווי 'לא תעשה כל מלאכה' מכוון כנגד מנין המקומות בהם נאמר 'מלאכה' 'מלאכתו' 'מלאכת' בתורה, ואלו עולים למנין ל"ט (ועיין החשבון בדברי ר' חננאל שם).

לימוד נוסף מצינו בברייתא (שבת ע, א) בשם ר' נתן מכך שנאמר בסדר ויקהל (שמות לה, א) 'אלה הדברים' וכו' 'אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני', וכמבואר החשבון ברש"י שם שמנין 'אלה' בגימטריא ל"ו, ו'דברים' הרי שנים, ותוספת ה"א ' ה דברים' לרבות אחד, הרי ל"ט.

סוגי המלאכות וחלוקתן

כאמור, מצינו לימודים שונים למקור של סוגי המלאכות שנאסרו בשבת ומניינן.

והנה הלימודים השונים של ל"ט מלאכות כוללים בתוכם שני חלקים: א. סוגי המלאכות – לימוד סוגי המלאכות שנאסרו, כלומר אותן ל"ט מלאכות הנזכרות במשנה (שבת עג, א) 'הזורע והחורש והקוצר' וכו'. ב. חלוקת המלאכות – המנין ל"ט מלאכות קובע בהכרח חלוקה של אותן המלאכות הנזכרות במשנה לל"ט אבות נפרדים, ונפקא מינה בכך לחיובי חטאת נפרדים על כל אב מלאכה (עיין שבת סח, א; ב"ק ב, א), וכן לענין התראות נפרדות (ואף לדעת התוס' שבת עג, ב ד"ה משום ושם צו, ב ד"ה ור"א ובב"ק ב, א ד"ה ור"א, שאין צריך התראה נפרדת לכל אב ואב, מכל מקום נפקא מינה כשהתרה משם אחר עיין שם, ועיין בכל זה במנחת חינוך מצוה לב אות ב). ואכן מצינו בגמרא (שם עג, ב) שהמקור לחלק בין מלאכות זורה, בורר ומרקד, נלמד מעצם המנין של ל"ט מלאכות, וכמבואר בתוס' (שם מט, ב ד"ה ארבעים) [10] .

ואמנם מצינו בראשונים שנחלקו האם נחלקו הלימודים הנ"ל בעיקר הלימוד של סוגי המלאכות השונות שנאסרו בשבת או רק באופן חלוקתן. שלדעת התוס' (שבת מט, ב ד"ה כנגד) במסקנת דבריהם נחלקו הלימודים השונים בעיקר הלימוד של סוגי המלאכות שנאסרו, האם נלמדו מן המשכן או ממנין 'מלאכות' שבתורה (ועיין שם בתחילת דבריהם דצריך לומר למהלך זה בדעת ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא שהחלוקה בין אבות לתולדות מדעתם ביררו מלאכות החשובות ועשאום אבות, ויעויין בענין זה בהמשך), ואילו לדעת הרשב"א (שם ד"ה כנגד) לכולי עלמא עיקר הלימוד של סוגי המלאכות שנאסרו הוא ממלאכת המשכן, ולא נחלקו אלא על הלימוד של חלוקת המלאכות לל"ט אבות, שלדעה הראשונה נלמדת החלוקה אף היא מהמשכן (וכפי שאכן משמע בגמ' שבת עד, א), ולדעה השנייה ממנין ה'מלאכות' שנאמרו בתורה, כמבואר לעיל, וזה כפירוש הראשון שדחו התוס', וכן הם גם דברי הרמב"ן (שם ד"ה הא), ועיין שם פירוש נוסף על דרך זו [11] .

ומכל מקום מסקנת הסוגיא (שבת מט, ב) שהלימוד הוא ממלאכת המשכן, וכדברי הברייתא שהובאה לעיל (וכן הוא סתמא דסוגיא שבת עג, ב; צו, ב; קב, ב; ב"ק ב, ב ועוד).

וזה לשון החיי אדם (כלל ט ס"א) 'וקבלו חז"ל שלא נקרא מלאכה אלא אלו שהיה במשכן שהיו צריכין למלאכת המשכן' (וע"ש נשמת אדם אות א), וכעין זה לשון האגלי טל (פתיחה) 'ומהו הפעולה שנקרא מלאכה, רבותינו ז"ל למדו שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר הוא הנקרא אב מלאכה'.

אבות ותולדות

שנינו בבא קמא (ב, א) 'גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבות מכלל דאיכא תולדות'. ובגמרא שבת (ע, ב) ילפינן מדרשה 'הנה אבות, מהנה תולדות'. ומבואר מזה שלאלו ל"ט אבות מלאכות השנויות במשנה (שבת עג, א) ישנן תולדות שאסורות אף הן.

ובגמרא (ב"ק ב, א) מבואר שדין התולדות כדין האבות לענין חיוב סקילה וחטאת, אלא שהנפקא מינה בכך (לדעת רבנן) לענין חילוק חטאות, שהעושה שני אבות או שתי תולדות (של שני אבות שונים) בהעלם אחד חייב שתי חטאות נפרדות, ואילו העושה אב ותולדתו בהעלם אחד – חייב חטאת אחת.

ולגבי מהות החלוקה בין אבות ותולדות מבואר בב"ק (שם) ובשבת (צו, ב) שמלאכה שהייתה במשכן חשובה נקראת אב ומלאכה שלא הייתה במשכן חשובה נקראת תולדה [12] . ובמהר"ם (ב"ק שם) מבואר בדעת התוס' (ד"ה הך) בגירסתו הראשונה שהכל תלוי בחשיבות, ואם היא מלאכה חשובה אע"ג שלא הייתה במשכן נחשבת אב, ואילו אם היא מלאכה שאינה חשובה אף שהייתה במשכן נחשבת תולדה. ואילו בגירסתו השנייה של התוס' שם מבואר שכל מלאכה שהייתה במשכן וגם הייתה חשובה נחשבת אב, ואילו מלאכה שלא הייתה במשכן או שאינה חשובה נחשבת תולדה. ובמהר"ם שם מציין לדברי התוס' (שבת צו, ב ד"ה ולר"א) בגירסתו השלישית שהכל תלוי אם המלאכה הייתה במשכן או לא, מלאכה שהייתה במשכן נקראת אב, ומלאכה שלא הייתה במשכן נקראת תולדה (וכן משמע בתוס' שבת ב, א ד"ה פשט ע"ש).

ומכל מקום נראה ברור שהמושגים אב ותולדה מתייחסים למלאכות הקרובות זו לזו ונובעות משורש אחד, ולא למלאכות נפרדות לחלוטין, אלא שהקביעה איזו מלאכה היא אב ואיזו תולדה תלוייה בג' הגירסאות הנ"ל המובאות בדברי התוס'.

אמנם הלשון 'אבות ותולדות' מורה בפשטות שהמלאכה המוגדרת 'אב' היא המלאכה הראשית המשמשת מעצם מהותה מעין כלל לשאר המלאכות, ואילו ה'תולדות' הן המלאכות השונות שמתפרטות ומסתעפות ממנה, וכן משמע לשון רש"י שבת ע, ב ד"ה מהנה ושם צו, ב ד"ה סברא, והגדרה זו מתאימה יותר לגירסא הראשונה בתוס' הנ"ל שהכל תלוי בחשיבות המלאכה, וכן משמע מדברי הרמב"ם שיבואו להלן.

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' שבת ה"ב-ו) 'כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם הנקראים אבות מלאכות. כיצד הוא עניינן, אחד החורש או החופר או העושה חריץ  הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא. וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחד מהן לצמח דבר הוא מתכוין ... התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה [13] , שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן' וכו'.

משמע מדבריו, כאמור לעיל, שהחלוקה בין אבות לתולדות נובעת מכך שישנה מלאכה ראשית שהיא אב ועיקר למלאכות שמסתעפות ממנה, ומידמות לה, ואילו המלאכה הראשית עצמה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעולות שונות הנחשבות כולן כאב מלאכה.

ודבריו מבוארים יותר במגיד משנה (שם ה"ד), שכאשר החלוקה בין הפעולות השונות אינה אלא 'באיכות הפעולה או באיכות הנפעל' הרי הכל בכלל אב מלאכה, ולעומת זאת 'המלאכה הדומה לה במקצת היא הנקראת תולדה', וכאשר מבאר שם והולך שהקוצר והבוצר הן פעולות שוות לחלוטין אלא שהחילוק ב'נפעלים', כלומר שהקוצר הוא בתבואה ואילו הבוצר בענבים, וכמו כן החורש והחופר שהן פעולות שוות בעיקרן אלא שהחילוק הוא ב'איכות הפעולה', כלומר בצורת הפעולה אבל התוצאה שווה, ואין חלוקה זו דומה אלא לחלוקה בין מיני הזרעים השונים או מיני הכלים השונים בהם תיעשה המלאכה, כאשר מבאר שם, ועל כן נחשבות כולן לאבות מלאכות, מה שאין כן הטחינה והחיתוך אין הדמיון אלא בשורש הפעולה 'בהיעשות מגוף אחד גופים רבים', אבל התוצאה שונה, שכן הטחינה משנה את 'הגוף הראשון' לגמרי מה שאין כן החיתוך, ועל כן מחולקות פעולות אלו לאב ותולדה.

התפארת ישראל (כלכלת שבת אות א) מבאר בשיטת הרמב"ם שהחלוקה בין אבות לתולדות היא באופן הבא: א. מלאכות הדומות זו לזו מבחינת הפעולה והתכלית נחשבות כולן לאב אחד, כגון מבריך ומרכיב שהן דומות לזורע ונוטע הן מבחינת הפעולה, שבכולן תוחב דבר תלוש במחובר, והן מבחינת התכלית – שבכולן כוונתו להצמחה. ב. מלאכות הדומות זו לזו רק מבחינת התכלית ולא מבחינת הפעולה, נחשבות אף הן לאב אחד, וכגון זומר ונוטע שהן פעולות שונות המכוונות שתיהן לתכלית ההצמחה, אלא שבאופן זה יש לחלק אם הפעולה נעשית בגוף הדבר שמכוון בו לתכלית, וכגון זומר ונוטע, שאזי נחשבות כאמור לאב אחד, או הפעולה נעשית בגוף אחר, ועל אף שמכוונת לאותה תכלית, וכגון ההשקאה, שאזי נחשבת לתולדה. ג. מלאכות הדומות לאב רק מבחינת הפעולה ולא מבחינת התכלית, אינן נחשבות אלא לתולדות, וכגון השף מיני המתכות וטחנם, שמבחינת הפעולה הרי זאת כטחינת הגרעינים, אולם מבחינת התכלית מדובר בתכליות שונות, שכן תכלית טחינת הגרעינים לאכילה, מה שאין כן תכלית טחינת המתכות, ועל כן אינה נחשבת אלא לתולדה. וכמו כן פעולת גיבול העפר אינה נחשבת אלא לתולדה של דש, משום שאינה נעשית לתכילת האכילה כלישת הקמח, וכיוצא בזה באופן ההפוך – פעולת הגיבון אינה אלא תולדה של בונה, משום שהיא נעשית דווקא לתכלית האכילה, ולא לתכלית הבניין.

פעולה או תכלית

מהות המלאכות השונות נתפסות בפשטות כפעולות שונות ומוגדרות, וכגון מעשה הטחינה שפעולתה חלוקת הגוף לגופים רבים, או מעשה הלישה שפעולתה איחוד החלקים לכדי עיסה אחת, או מעשה הברירה שפעולתה הפרדת האוכל והפסולת זה מזה וכד' [14] . ואילו פרטי המלאכות ותנאיהן על פי הנחה זו אינם אלא ביטויים שונים והתפרטויות של אותן הפעולות עצמן, בבחינת אידך זיל גמור.

אמנם ישנו קושי להסביר על פי הבנה זו מלאכות שונות הכוללות פעולות שונות לחלוטין ולעיתים אף הפוכות זו מזו, כגון מלאכת זורע הכוללת בתוכה את פעולת הזריעה ופעולת הזמירה שהן פעולות שונות לגמרי (ובמובן מסויים אף הפוכות, וכדברי הלחם משנה המובאים להלן), וכגון מלאכת בונה הכוללת את פעולת החפירה (עיין שבת עג, ב; קב, ב) ופעולת המילוי (שם עג, ב) שהן פעולות ההפוכות לחלוטין זו מזו.

והנה בלחם משנה (פ"ז מהל' שבת ה"ד) לאחר שמביא דברי המגיד משנה (שם) שמבאר את דברי הרמב"ם שהזורע והנוטע וכו' נחשבים לאב אחד משום 'שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה', וכפי שמובא לעיל, מבאר שאף הזורע והזומר (הנזכרים בדברי הרמב"ם שם) בכלל הגדרה זאת משום 'דזומר דומה לזורע באיכות הפעולה, שכוונת הזומר היא כדי שיצמח, אע"פ שהם הפכים בפעולות'.

ונראה שמדברי הלחם משנה הללו מתבאר יסוד גדול בגדרי מלאכה בשבת. והוא שמהות המלאכה אינה בהכרח פעולה מסויימת ומוגדרת, וכפי שהובאה הבנה זו בתחילת הדברים, אלא מהות המלאכה הינה תכלית מסויימת הנעשית לצרכי האדם , וכל הפעולות הכלולות בה. וכגון תכלית הזריעה שהיא ההצמחה, ובכללה כל הפעולות הרגילות להיעשות לתכלית זו גם אם הן הפוכות זו לזו, וכדוגמת הנוטע והזומר וכנ"ל, וכגון תכלית הבנייה שהיא יצירת הבנין, ובכללה כל הפעולות הנצרכות לזאת התכלית אף שהן הפוכות זו לזו, וכדוגמת החופר גומא או טממה, וכאמור לעיל.

על פי יסוד זה יובנו היטב דברי התפארת ישראל המובאים לעיל בביאור שיטת הרמב"ם בענין גדר אבות ותולדות שיש מקום לחלק בין הפעולה לתכלית, על אף שאין כוונתו בהכרח לדברים האמורים ועיין. ולהלן נבאר עניינים נוספים על פי היסוד האמור.

צרכי המלאכה

ידועה שיטת הרמב"ם שאף מעשים אשר אינם מגוף המלאכה עצמה אלא הם מעשים הנעשים לצרכי המלאכה, אף הם בכלל המלאכה.

וכך מבאר הרמב"ם (פ"ט מהל' שבת הי"א) את מלאכת הסחיטה אשר לשיטתו היא תולדה של מלבן 'שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבישול'. ובדבריו אלו עצמם מבואר גם כן לענין ההגסה שהיא נחשבת חלק מצרכי הבישול, וכן כותב הרמב"ם מפורש גם בהלכות בישול (פ"ג מהל' שבת הי"א) 'מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול '. מקום נוסף שמצינו לשון דומה בדברי הרמב"ם הוא לענין מתיחת חוט שמתחייב בה משום תופר, וזה לשונו (פ"י מהל' שבת ה"ט) 'והמותח חוט... מפני שהוא מצרכי התפירה '.  

יש שרצו לבאר על פי זה בשיטת הרמב"ם שאף פעולות שהן חלק מתהליך המלאכה נחשבות למלאכה אף שאינן כל המלאכה. על פי הבנה זו ניתן לבאר בדעת הרמב"ם שפעולת ההגסה אסורה אפילו בתבשיל שנתבשל כל צרכו, וכדעת הכל בו המובאת בבית יוסף (סימן שיח) [15] , ואע"פ שאין שייך בכך משום קירוב הבישול כיון שנתבשל כל צרכו (עיין סימן שיח ס"ד), מכל מקום כיוון שפעולה זו מהווה חלק מתהליך הבישול נחשבת למלאכה, ובזה מתיישבת תמיהתו הגדולה של השער הציון (שם ס"ק קמח) על שיטת הכל בו. וכמו כן ניתן לבאר בדעת הרמב"ם על דרך זו שמתיחת חוט אסורה אף באופן שמותח את החוט 'שלא יהיה כווץ' על מנת להכינו לתפירה, וכפי שמדייק הבית יוסף (סימן שמ) בדעתו, משום שפעולה זו מהווה חלק מתהליך התפירה ועל אף שאינה תפירה ממש, ובזה מתיישבת תמיהת הנשמת אדם (כלל כח אות ב) על דברי הבית יוסף.

והנה על פי היסוד האמור לעיל שמהות המלאכה היא תכלית המלאכה והפעולות הכלולות בה, ולאו דווקא פעולה מסויימת ומוגדרת, ניתן לבאר יותר בשיטת הרמב"ם שאין טעמו רק מחמת שפעולות המהוות חלק מתהליך המלאכה נחשבות אף הן למלאכה, כפי שהובא לעיל, אלא שאף פעולות 'צדדיות' כביכול כאשר הן משמשות ומכוונות לעיקר תכלית המלאכה – הרי הן בכלל המלאכה ממש.

פעולות שאינן בכלל מלאכה

ישנן פעולות אגביות המצויות בפרט במציאות זמננו אשר אין לאדם כמעט כל שייכות אליהן, ומאידך גיסא נעשית פעולת איסור, ודנו בהן פוסקי זמננו. וכגון הילוך ברחוב במקום שיש מצלמות אלקטרוניות או שנדלק אור מחמתו וכיוצא בזה [16] . יש שכתבו להתיר במקום שהאדם אינו מעונין כלל בפעולות אלו משום שהפעולה מרוחקת ממנו ואין לו כל שייכות אליה, ואף דהוי לכל הפחות פסיק רישא דלא ניחא ליה דקיי"ל לאיסור ועכ"פ מדרבנן (עיין בה"ל סימן שכ סי"ח ד"ה יש ושעה"צ סימן תרפ ס"ק ד), מכל מקום כל כהאי גוונא אין זה בכלל מלאכת מחשבת כלל ולא אסרה תורה [17] .

יש שדימו זאת לדין הרשב"א (שבת קז, א) בשם הירושלמי גבי נועל את ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו דאין בזה איסור (אף דהוי פסיק רישא בצידת הצבי). ורצו לבאר משום שבאופן זה אין המלאכה מתייחסת אליו כלל ואין זה בכלל מלאכת מחשבת וכאמור (אמנם בעיקר דברי הרשב"א נאמרו כמה מהלכים באחרונים ואכמ"ל). אולם יצויין שבמ"ב (סימן שטז ס"ק כה) ובשעה"צ (שם ס"ק לב) פסק להדיא דלא כהרשב"א הנ"ל.

אכן מצינו כעין סברא זו בנשמת אדם (כלל יח ס"ק ב) לגבי הדין המבואר שם (ה"ג) שמותר ליטול מאכל לבהמה בכברה וליתן לתוך האיבוס אף על פי שהמוץ נופל דרך נקבי הכברה כיון שאינו מתכוון לכך, וכמבואר בשו"ע (סימן שיט ס"ח וסימן שכד ס"א), ומבאר הנשמת אדם דאין לומר דהוה פסיק רישא 'דדוקא במקום שעושה מלאכה, כגון משקה מים לזרעים וכיוצא בזה, דהוא עושה המלאכה רק שאינו מכוין לפעולתה, מה שאין כן הכא שאינו מרקד כלל אלא שנוטל בכברה, ולכן אף שנופל דרך נקבי הנפה אין לחוש דמלאכת מחשבת אסרה תורה'. אולם יש לציין שבשביתת השבת (כללי פסיק רישא סימן יח ס"ק ב) נחלק עליו ואוסר זאת, וכן משמע בבה"ל (סימן שיט ס"ח ד"ה אע"פ) עיין שם שדבר זה עיקרו נתון במחלוקת ראשונים רש"י והר"ן (אם מדובר באופן של פסיק רישא או לא).

והנה על פי היסוד האמור לעיל נראה שמתבאר מעט יותר הטעם להקל בפעולות כגון אלו. שכן אם מהות המלאכה האסורה היא תכלית המלאכה והפעולות והאמצעים להשגתה, והשביתה שנצטווינו בה היא לנוח מהשגת אותה התכלית והמצטרך לה, הרי שבפעולות כגון אלו שאין להן שייכות כלל לתכלית כל שהיא, ואינן משמעותיות כלל מבחינת האדם, אף לכלל פסיק רישא אינן מגיעות.   

[1] והטעם שנתפרשה מלאכת הבערה נחלקו בזה התנאים שבת ע, א אם ללאו יצאת או לחלק יצאת.

[2] כן הוא לדעת ר' ישמעאל, אך לדעת ר' עקיבא הפסוק מתייחס לשנת השביעית, עיין ר"ה ט, א. והטעם שנתפרשו מלאכות אלו מבואר ברש"י שבת ע, א (ד"ה ת"ל) למסקנת הגמ', שלדעת ר' ישמעאל בא ללמד על קציר העומר שדוחה שבת, ולדעת ר' עקיבא בא ללמד על דין תוספת שביעית.

[3] עיין שבת צו, ב. והטעם שנתפרשה מלאכה זו משום דמלאכת הוצאה מלאכה גריעא היא כמבואר בתוס' שם ד"ה הוצאה.

[4] עיין עירובין יז, ב; מח, א; נא, א.

[5] פרטי הדינים מבוארים בשו"ע סימן שד ס"א ובמ"ב שם.

[6] פרטי הדינים מבוארים בשו"ע סימן רמו ס"ג ואילך, ועיין גם סימן שכה סכ"ג במ"ב שם ובבה"ל.

[7] בעיקר דין שביתת קטן, עיין שבת קכא, א קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך, וכן מבואר ברש"י עה"ת שמות כג, יב בשם המכילתא, וכן איתא ברשב"א שבת קנג, ב ובמאירי שם, וכן נוקט המ"ב סימן שמג ס"ק א והשעה"צ סימן שלד ס"ק נד. אמנם מדברי רש"י יבמות קיד, א ד"ה ועושה משמע שאין זה אלא מדין ספייה, וכן דעת השלטי גבורים בשם הריא"ז שדין שביתת קטן אינה מן התורה, ועיין בה"ל סימן רסו ד"ה הג"ה וכו'. ובפרטי דין שביתת הקטן יעויין מ"ב סימן שלד ס"ק סד-סה-סו. ועיין גם חת"ס שו"ת סימן פג בגדר דין זה דהוא דומה למחמר ולא לשביתת בהמתו. 

[8] עיין פרטי הדינים בשו"ע סימן רסו ס"א-ב ובמ"ב שם.

[9] ולענין צורת הלימוד ממלאכות המשכן נראה שלדעת רש"י (צג, ב ד"ה ור"ש) אין הלימוד מתייחס לפרטי המלאכות ומחייב את צורתן המסויימת שהייתה במשכן, ולדעת התוס' (שבת צד, א ד"ה ר"ש) הלימוד מתייחס דווקא לצורתן המיוחדת שהייתה במשכן, עיין שם מחלוקתם לענין גדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועיין שם תוד"ה והחי לענין החי נושא את עצמו. ועיין גם חזו"א (או"ח סוף סימן נז) שהפרטים שאנו למדים שיהיו דומיא דמשכן הם רק פרטים שמשנים את צורת המלאכה, עיין שם לגבי עימור בגידולי קרקע, אבל לא דבעינן דווקא עורות אילים ותחשים וכיו"ב.

[10] ומאידך גיסא יש ללמוד ממנין זה שלא לחלק בין מלאכות אחרות, כגון שובט ומדקדק ומיסך ואורג, או דש ומנפץ, ולהחשיבן למלאכה אחת, ועיין תוס' שבת עד, א ד"ה אע"ג.

[11] הנה היה מקום לפירוש שלישי והוא שלא נחלקו הלימודים כלל לענין הלימוד של סוגי המלאכות שנאסרו, ודבר זה למדו מסברא ששיערו חכמים מדעתם שאלו גופי המלאכות כוללות עיקרי המלאכות כולן (וכדברי התוס' בפירושים הראשון לדעת ר' שמעון בר' יוסי), ולא נחלקו רק לענין הלימוד של מנין המלאכות וחלוקתן דלמר ילפינן זאת מהמשכן ולמר ממנין 'מלאכות' שנאמרו בתורה, אמנם בדברי הראשונים מבואר לא כן ויל"ע.

[12] ואף שדברי הגמרא שם אמורים לדעת ר' אליעזר שמחייב על תולדה במקום אב מכל מקום משמע שהדברים הם מעצם מהות המושגים אב ותולדה, ואמורים אף לרבנן.

[13] הרמב"ם לשיטתו שיש טחינה באוכלין עכ"פ כשמחתכו על מנת לבשלו, ויש בכך דעות אחרות בראשונים, יעויין הכל בבית יוסף סימן שכא סי"ב.

[14] את פעולת הברירה יתכן להגדיר גם כהפרדת החלקים זה מזה ולאו דווקא הפרדת האוכל והפסולת, עיין בה"ל סימן שיט ס"א ד"ה ובורר וס"ג ד"ה היו ואכמ"ל.

[15] אולם יעויין כסף משנה ומגיד משנה ובהגהות הרמ"ך שם.

[16] זאת בהנחה שפעולות אלו אסורות משום בונה מן התורה וכדעת החזו"א, אמנם לדעת הסוברים שפעולות אלו אינן אסורות אלא מדרבנן לא הוי אלא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן דיש מקום להקל בשעת הצורך, עיין מ"ב סימן שכא ס"ק נז ובשעה"צ שם ס"ק סח ובמ"ב סימן שטז ס"ק ה ובמ"ב סימן תרנח ס"ק ז ובשעה"צ שם ס"ק ח ואכמ"ל.

[17] עיין ארחות שבת פרק כ"ו סל"א והע' מד בשם כמה מפוסקי זמננו.

עיין במקורות במאמר