האם יש חיוב לתקוע בחצוצרות בזמן המלחמה כעת?

האם יש חיוב לתקוע בחצוצרות בזמן המלחמה?

  נושאי המאמר

האם יש חיוב מיוחד להתפלל בימים אלו? האם הוא מצות עשה מהתורה? מה הם פרטי המצוה? האם חייבים לגזור תענית על הציבור? מה השיקולים בענין? האם יש חיוב תקיעה בחצוצרות בעת צרה? מהו החיוב? כיצד מקיימים אותו? האם החיוב הוא דוקא בחצוצרות או גם בשופר? מהו התועלת מתקיעה בחצוצרות או שופר בעת צרה? האם חיוב זה נוהג בימינו? האם מלחמת חרבות ברזל מחייב דינים אלו? שאלה: נאמר בתורה (במדבר י ט): 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם' . ונשאלת השאלה האם כעת בעת המלחמה והסכנה הנוראה בארץ ישראל חייבים אנו לתקוע בחצוצרות?

תשובה: השאלה מתחלקת לכמה נידונים שכולם סוגיות חשובות מאד בימים אלו. א. מלבד החצוצרות הפסוק מחייב עוד דברים וכפי שנפרט, ובלשון המשנה והשלחן ערוך נקרא 'מריעים ומתריעים', וצריך להגדיר ע"פ ההלכה אימתי יש חיוב זה? ב. לפרט מה החיוב כולל? ג. האם צריך גם חצוצרות בזמן הזה? ד. כיצד מקיימים את כלל החיובים הנלמדים מהפסוק.

הגדרת זמני החיוב להתריע ולהריע

בשלחן ערוך (או"ח סי' תקעו סק"א) נפסק: 'כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים, כך היו מתענים על שאר הצרות; כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענים ומתריעים עד שירוחמו; וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעים, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם; ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על כותים אחרים, ועוברים על מקום ישראל מתענים ומתריעים'.

כלומר יש שני מצבים המצב החמור יותר שבו צריך גם להתענות וגם להתריע בחצוצרות או בשופר כפי שנפרט בהמשך, ויש מצב שבו צריך להתענות אך אין צריך להתריע.

המציאות שלנו הוא שלצערנו החמאס מדרום והחיזבאללה מצפון באו למלחמה על כל ארץ ישראל וזורקים טילים על כל ארץ ישראל ולכן במקרה זה, כל ארץ ישראל מצויה במצב שהיא חייבת מלחמה וכלנו במצב שצריך להתענות ולהתריע.

למעשה גם במקרה והיה איום רק על חלקים מסוים של ארץ ישראל, עדיין היה חיוב של להתענות ולהתריע, כיון ששולחים כוחות תגבור למקום, ובוודאי במצב שהוציאו צו 8 ובמצב שגייסו חיילים מכל הארץ להתקבץ הוא חיוב גם להתריע.

חיוב תשובה למקום שזוכה לשמירה מיוחדת

אולם יש לשים לב לנקודה נוספת, בנבואה (עמוס ד ז) המעוררת את עם ישראל לשוב בתשובה מחמת הצרות המגיעות, נאמר: 'וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת, וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר, וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ'. כלומר שיש צורה מיוחדת שהקב"ה מעביר מסר חד וברור שלא נחשוב שהדבר טבעי, והוא מוריד גשם על עיר אחת, ואילו לעיר השניה יש בצורת, והגשם גם מבדיל בין חלקות השדה, אחת זוכה לשפע ברכת השם, והשניה נותרת יבשה. (ראה עוד תענית ו. האם הגשם בעיר ובחלקה הוא סימן ברכה לאותה עיר וחלקה). וכאשר דבר זה מתרחש יש כאן סימן היכר ברור שהקב"ה רוצה לשמוע את תפילתנו ותשובתנו, וזה אות אזעקה מהדהד שמשמים מדברים אלינו, ואסור לנו שלא להקדיש לכך את תשומת לב.

ולכן נאמר במשנה (תענית יח:) כי במקרה כזה מתריעים מיד ולא מחכים עד שיהיה ברור שהוא בצורת, כיון שיש כאן מסר חד וברור להתפלל ולשוב בתשובה.

את המסר החד הכואב והמהדהד שקיבלנו בשמחת תורה האחרון, הוא אות אזעקה ברור לשנות את דרכנו לשפר את מעשינו ולהתפלל לבורא עולם. המסר שקיבלנו בצורה ברורה וחדה ומזעזעת של (תהלים קכז א): 'אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר'. המסר שהדגישה לנו כמה אנחנו חיים בצורה טבעית בניסים שמים גלוים, כבשה בודדת בין שבעים זאבים, שמנסים יום יום להשמיד אותנו בצורה האכזרית ביותר.

אין לנו מושג מה הם חשבונות שמים, מדוע קיבוץ אחד זכה להגנה שמימית, וכל יושביו ניצלו, ובקיבוץ שלידו הלב אינו מסוגל להכיל את האסון הנורא של הדם שנשפך.

אסור להתפס לאדישות ולומר שכל הישובים שומרי שבת הגנה עליהם זכות השבת, וכי ראינו בחוש כיצד הישיבות ומקומות התורה הגנו על יושביהם, משום שגם כאשר השם ממטיר על עיר אחת ועל חברתה אינו ממטיר, זה מסר לכולם להתחזק ולשוב בתשובה. אך כמובן צריך גם להפנים כי השמירה האמיתית הוא השבת והתורה, אך חיוב ההתעוררות הוא על כולנו כאחד.

לסיכום: כלפי השאלה הראשונה בימינו הוא זמן שצריך להתריע ולהתענות, כיון שהתקבצו עלינו למלחמה, ונפרט את ההלכות למעשה שנהגו בזמננו.

צורת קיום המצוה

המשנה ברורה (סי' תקעו סק"א) הביא את לשונו של הרמב"ם (תעניות פ"א ה"א-ה"ד) שחובה לשנן אותנו בימים אלו: 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה כה) עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ וגו' [אֵלֶּה, וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם], וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו כז-כח) 'והלכתם עמי בקרי' 'והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים.

ובימי התעניות האלו זועקים בתפלות ומתחננים ומריעים בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעים בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעים בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צח ו) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם''.

מהדברים הללו אנחנו למדים שיש במצוה זו 4 חלקים: א. תשובה. ב. תפילה. ג. תענית. ד. תקיעה בחצוצרות. ונפרט מעט את החיובים המיוחדים במצוה זו.

חיוב תשובה

המצוה העיקרית היא מצות התשובה, ודווקא מחיוב זה יש לנו נטיה להתעלם, והוא מצריך מאמר נפרד שבו נדון כיצד נעשה חשבון נפש בצורה נכונה, בצורה שתחזיק מעמד ובאמת נשוב בתשובה לטווח ארוך. אולם צריך זהירות רבה ששאר הדברים שעושים לא יסיחו את דעתנו מהעיקר, מהתשובה והתעוררות, ומסיבה זו גדולי ישראל אינם ממהרים להכריז על תענית ולבישת שק ואפר וכדומה, משום שע"פ רוב בדורנו ריבוי עסק בדברים חיצונים גורמים לנו שלא להתמקד בעיקר שהוא התשובה.

וצריך לזכור את דברי הנביא יואל (ב יב-יד): 'וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם , כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם'.

חיוב תפילה מהתורה

שיטת הרמב"ם שישנם שתי מצוות נפרדות: א. מצות תפילה בכל יום (ספר המצות עשה ה). ב. 'אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה'. (ספר המצוות עשה נט).

אולם שיטת הרמב"ן (השגות עשה ה) שחיוב התפילה בכל יום הוא מצוה מדברי לחכמים, אך מצות התפילה מהתורה נאמרה רק בעת צרה, ונלמדת מפסוק זה.

תקנת חכמים להתריע על הצרות

ומכח מצוה זו תיקנו חכמים (תענית יח:) להתריע על צרות שונות, ותיקנו בהם דיני תענית וסדר תפילה, וביאר הריטב"א (שם ד"ה ועכשיו) שסיבת ההתרעה הוא קיום הפסוק 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו'' המחייב בקשת רחמים בכל עת צרה.

לסיכום: יש מצות עשה מהתורה להתפלל בימים אלו, ויש חיוב גמור להתפלל על הצרה הקשה שעם ישראל נתון בה, ומי שאינו עושה כן יש בכך מידת אכזריות.

חיוב תענית בימינו

בימינו מצוי מאד שנתפסים לדברים חיצונים, ויש סכנה גדולה שאם קובעים תענית אנשים רואים בכך תעודת פטור מלקרוע את הלב, וכבר בימי יואל הוצרך הנביא להזהיר שהעיקר הוא קריעת הלב, ולכן גדולי ישראל לא ממהרים לקבוע תענית על הציבור.

בנוסך נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' תקעא סעיף ג) שבזמן מלחמה אין לגזור תענית שלא לשבור את כוחם של הנלחמים, אלא יקבלו עליהם כי לאחר המלחמה לאחר הנצחון יקבלו עליהם תענית.

בימינו נחלשו הדורות ולרבים יש קושי וסכנה בתענית, ובפרט בימים מתוחים של חרדות, וכשיגזרו תענית ברור שגם אנשים שיש מחלות שונות שיש סכנה לצום יצומו, כגון חולי סכרת או חולי לב ועוד, ולמעשה אם יגזרו תענית גם החיילים ואנשי הכוננות ירצו לצום, וצריך שיקול הדעת גדול מתי לגזור תענית על הציבור.

בנוסף נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' תקעו סעיף טז): 'בכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירים המכשולים של עבירות, ומזהירים ודורשים וחוקרים על בעלי חמס ועבירות, ומפרישים אותם; ועל בעלי זרוע, ומשפילים אותם'. ותמהו המגן אברהם (ס"ק יב) והמשנה ברורה (ס"ק לו) מדוע לא נהגו כן בימינו שהרי זה עיקר התענית.

למעשה בימינו שאין לנו כח של בית דין שיכול לקיים את הדברים הנ"ל, ואין בית דין שיש לו סמכות למנוע מבעלי עבירות, חסר את עיקר התענית, ולכן זה סיבה נוספת למעט בגזירת תענית על הציבור.

לסיכום: קביעת תענית דבר הנתון לשיקול דעתם של גדולי ישראל, ולכן מיעטו מאד בהכרזה על תענית בימינו. וצריך להתמקד בעיקר בתשובה ותפילה.

תקיעה בשופר בעת צרה מחוץ למקדש

שיטת הרמב"ם שהתקיעה בחצוצרות הוא בכל מקום, ואף אם רוצה לתקוע בשופר במקום החצוצרות אינו מקיים את המצוה. אמנם שיטת הגאונים (הובא בבעל המאור ומלחמות רמב"ן ר"ה כז.) שנהגו לתקוע רק בשופר. אך בעל המאור נחלק עליהם וסבר שתוקעים רק בחצוצורות.

והמגיד משנה הביא בשם הרשב"א (ר"ה השלם כו:) שבמקדש תוקעים בשניהם גם בחצוצרות וגם בשופר, ובשאר מקומות תוקעים באחד מהם או חצוצרות או שופר. אך אם רוצה בשאר מקומות לתקוע בשופר בלבד יכול.

והכריע המשנה ברורה (או"ח סי' תקעו סק"א) שהלכה כדעת הרשב"א שאפשר לקיים את המצוה גם בשופר.

בשיטת הרמב"ם דעת כמה אחרונים (אגרות משה או"ח ח"א סי' קסט; אבי עזרי כלי המקדש פ"ג ה"ה) שהיא מצוה אחת עם תקיעת החצוצרות במקדש.

תקיעה בימינו בעת צרה

הרמב"ן (מלחמות ר"ה כז. דרשה לר"ה) והריטב"א (תענית יד.) כתבו שהמנהג בצרפת היה שלא לתקוע כיון שאין לנו חצוצרות. וביאר האגרות משה כלומר שאף שאנחנו יכולים להכין חצוצרות מכסף כיון שהוא מצוה אחת עם התקיעה בחצוצרות בזמן הקרבת הקרבן, אין לנו אפשרות לקיים מצוה זו.

אמנם הרמב"ן והריטב"א כתבו שניתן לתקוע בשופר. והרמב"ן הרחיב שכן מנהג ספרד, וביאר שהרחבה טעמי ומקורות מנהג צרפת שלא תוקעים ומנהג ספרד שתוקעים בשופר. ולכן לפי מה שפסק המשנה ברורה שניתן לתקוע בשופר גם היה ראוי לתקוע גם בימינו בשופר. ואכן הספרדים נהגו בתענית ובתפילות על צרות לתקוע בשופר, אולם האשכנזים לא נהוג כן.

ואכן המגן אברהם (הקדמת סי' תקעו) תמה מדוע בני אשכנז לא נהגו לקיים מצות עשה זה של תקיעה בעת צרה. וכתב הפרי מגדים (א"א שם) שיש להסתפק האם המצוה נאמרה בכל ציבור של עשרה יהודים בכל מקום בעולם, או שרק בציבור בארץ ישראל נאמרה מצוה זו, שהרי נאמר 'בארצכם'. ולפי צד זה מובן מדוע אין תוקעים בימינו בגולה, אך עדיין קשה מדוע לא נהגו כן בארץ ישראל. והמשנה ברורה (סי' תקעו סק"א) הוסיף שיש אומרים שהמצוה הוא דוקא כאשר ארץ ישראל מצויה תחת רשותנו. ויש אומרים שהחיוב הוא רק כשיש סכנה וצרה על רוב עם ישראל.

הטעם שצריך חצוצרות בעת הקרבן והתפילה בשעת צרה

החינוך (מצוה שפד) ביאר ששורש המצוה הוא משום שבשעת הקרבן צריך לכוון היטב, שהרי הוא נפסל במחשבת פיגול. וכן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציוונו עליו. וכן בעת הצרה צריך האדם כוונה גדולה בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו. ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות וקול שופר, בזמנים הללו. שהרי האדם הוא בעל חומר, הטבע מרדים את חושיו, ואין דבר שיעיר את נפש האדם ככוחות הניגון. וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ובפרט שיודע לכל מי שהטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר, שבכח קולות אלו מסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם, ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן או התפילה על צרתו.

ונסיים בדברי הנביא יואל (ב טו-יח): 'תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם'.

ובקרוב יקויים בנו המשך הפסוק: 'וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ'.

שו"ע או"ח סי' תקעו.