מהלכות נפילת הפיטם – חלק ב

הקדמה: בחלק הקודם עסקנו בדיני נפילת הפיטם על פרטיהם. בחלק זה נעסוק אי"ה בבירור הצורות המציאותיות השונות של נפילת הפיטם ומשמען ההלכתי.   

אתרוגים שלא היה להם פיטם מעולם

כתב הרא"ש (סוכה פ"ג סט"ז) 'אבל יש אתרוג שלא היתה בו פטמא מעולם ואינו נפסל בכך', הובאו דבריו בטור ובבית יוסף (סימן תרמח), וכן כתב שם הבית יוסף בשם הארחות חיים, וכן נמצא בעוד ראשונים, וכן נפסק להלכה ברמ"א (שם ס"ז), ומסיים 'וכן הם רוב האתרוגים שמביאים במדינות אלו'.

טעם הדבר מבואר במ"ב (סימן תרמח ס"ק לב), 'כיון שכך היא ברייתן, וזהו דרך גידולן, אין לכנותם בשם חסרים או שאינן הדר' (המ"ב מתייחס לשני הטעמים האפשריים של פסול נפילת הפיטם 'חסר' ו'הדר' כפי שהתבאר לעיל חלק א – טעם הפסול בנפילת הפיטם).

למעשה, ישנם זנים שנוטים לשמר את הפיטם עד שלב הקטיף, כגון אתרוגי קורפו בעבר, או אתרוגי מרוקו כיום, וישנם זנים שנוטים להשיר אותו בשלב מוקדם מאד, כגון האתרוג התימני ואתרוגי ארץ ישראל (במקרים אלו מדובר בנשירה מוקדמת של הפיטם, ולא באתרוגים הגדלים כן מתחילת ברייתם ללא פיטם, ועל כך יורחב בהמשך). 

והנה מדברי המ"ב הנ"ל היה מקום לדייק שנצרכים אנו לשני תנאים 'שכך היא דרך ברייתן', כלומר אתרוגים שגדלים מתחילת ברייתן בלא פיטם, 'וזהו דרך גידולן', שכן דרכם של אלו לגדול ללא פיטם (ואולי שני תנאים אלו מתייחסים לשני טעמי הפסול הנזכר בדברי המ"ב בהמשך, שמשום שכך דרך ברייתן אין בכך משום 'חסר', ומשום שכן דרך גידולן אין בכך משום 'הדר'), ובדומה למציאות אותה מתאר הרמ"א שכן הם רוב האתרוגים באותו מקום. ועל פי זה יש לדון שבאתרוגים הרגילים לגדל פיטם, כגון אתרוגי מרוקו, יש לפסול אף אותם הגדלים ללא פיטם, ויש מוכיחים כן מדברי הכפתור ופרח (פ"י) ושבלי הלקט (סימן שס).

אמנם נראה שאין הכרח לפרש כן את דברי המ"ב, וניתן לפרש בפשיטות שכוונתו שהעדר הפיטם נעשה בדרך הגידול הטבעי של האתרוג, ולא באופן מלאכותי, ועל כן אין מקור לפסול אתרוגים אשר רגילים לגדול עם פיטם (יש להעיר שלענין אתרוגי ארץ ישראל שרגילים כיום לגדול עם פיטם יש להקל מטעם אחר, כיון שאין טבע גידולם כך אלא נעשה באמצעות תחבולה של ריסוס המיועד בעיקרו להדברת עשבים, ועיין אוצר ארבעת המינים עמ' רסז הע' 3).

אתרוגים הגדלים ללא פיטם בימינו

כאמור, מבואר בדברי הראשונים והפוסקים שאתרוגים הגדלים מתחילת ברייתם ללא פיטם כשרים. אולם לפי המציאות המוכרת כיום אין אתרוגים שגדלים מתחילת ברייתם ללא פיטם, אלא שהפיטם נושר בשלב מוקדם מאד, כשבוע-שבועיים לאחר פתיחת הפרח, כן הוא בכל זני האתרוג ובכלל בכל פירות ההדר (מציאות הפיטם הינה מהותית והכרחית לתהליך היווצרות הפרי, כפי שיתבאר להלן חלק ג – מהות הפיטם ותהליך נפילתו).

על פי המציאות האמורה דנו הפוסקים, האם האתרוגים הגדלים בימינו ללא פיטם כשרים (כל עוד שנשירת הפיטם התרחשה באופן טבעי), או שמא אין להכשיר רק אתרוגים שלא היה להם פיטם מעולם, כלשון הראשונים ממש. יש שהכשירו אתרוגים אלו משום שנשירת הפיטם נעשית באופן טבעי וכדרך גידולו (הגרש"ז אויערבאך, שבט הלוי), וכן מטו משמיה דהחזו"א, יש שהתנו זאת בנשירה מוקדמת המתרחשת קודם התהוות שלב הפרי (הגרי"ש אלישיב), ויש שפסלו אתרוגים אלו לחלוטין (קנה בשם).

אולם יש לציין כי מציאות זו המוכרת בזמננו שהפיטם נושר בשלב מוקדם מאד מתוארת כבר בדברי חלק מהראשונים (רמב"ן, ריטב"א ועוד), ומשמע אף מתוך דבריהם שאין כוונת הראשונים לאתרוגים שלא היה להם פיטם מעולם כמשמעו ממש, אלא לאתרוגים שהפיטם נשר מהם בשלב מוקדם מאד עוד קודם התפתחות הפרי, כך שלא היה להם פיטם מעולם בשלב הפרי, ועיין באריכות בנושא זה בקונטרס לקיחה תמה (עמ' 56-57). ועיין שם עוד בקונטרס הנ"ל שעל פי בדיקתו 'על כמות עצומה של אתרוגים מזנים שונים' נמצא שנשירת הפיטם מתרחשת הרבה לפני שיעור הזמן של התהוות הפרי, ועל כן יש להכשיר אתרוגים אלו לכתחילה.

אכן כל האמור מתייחס לפיטמים שנשרו באופן טבעי ובעודם באילן, ואילו לגבי נפילת הפיטם בתלוש או באופן לא טבעי יעויין בהמשך.

פיטמי ארץ הצבי

בכף החיים (סימן תרמח ס"ק מו) מבואר שיש להבחין בין שני סוגי פיטמים, הפיטם הנזכר בדברי הפוסקים שהוא פיטם עצי התחוב בתוך בשר האתרוג או מעליו, ופיטם זה אינו נחשב מגוף האתרוג, ופיטמי ארץ הצבי 'שיש בראש האתרוג כמין דד קטן הבולט מגוף האתרוג, ועליו דבוק כמין פרח שושן יבש', והוא נחשב מגוף האתרוג.

על פי זה דן הכף החיים (שם ס"ק מח) שכל דברי הפוסקים להקל בנפילת הפיטם מעל בשר האתרוג (וכפי שהתבאר בהרחבה לעיל חלק א – שיעור נפילת הפיטם) אמורים לגבי הפיטם העצי אשר היה מצוי במקומותם, מה שאין כן לגבי פיטמי ארץ הצבי שיש לפסול אף בכל שהוא כיון שהוא מגוף האתרוג, ודינו כחסר.

הנה מדברי הכף החיים עולה חומרא הנוגעת לאתרוגים המצויים בזמננו (שבכולם הפיטם הוא בשרי ולא עצי, ויעויין לקמן לגבי פיטם עצי), שבהתחסר כל שהוא מן הפיטם האתרוג פסול, ומאידך גיסא עולה גם קולא לדבריו, שבשאר ימים יש להקל בכל נפילה של הפיטם, שכן חסר כשר בשאר הימים (וכל דברי המ"א להחמיר כפי שהובא לעיל [שם] אין זה אלא משום שאנו חוששים שפסולו נובע מדין הדר מה שאין כן לענין הפיטם הבשרי שלדעת הכף החיים אין שייך בו פסול של הדר כיון שהוא כבשר האתרוג ממש, ועדיין יל"ע), וכן באופן שנפל בשלב מאוחר והגליד בעודו על העץ כשר (כדין נקבים שהכשיר תרומת הדשן כמבואר ברמ"א סימן תרמח ס"ב).

אמנם יש המפרשים דברי הכף החיים באופן אחר, שאין כוונתו לפיטם הבשרי (המצוי בימינו) אלא לאתורגים בהם בשר הפרי עצמו מתלקט ובולט מעט מעל ראש האתרוג, כעין המצוי בלימון, ומביאים ראיה לדבריהם מדברי המאירי, עיין אוצר ארבעת המינים (חלק הבירורים סימן נב), ולא משמע כן מדברי הכף החיים, וגם רוב אתרוגי ארץ ישראל אינם כן, ולא היה לו לנקוט דבר זה בסתמא, ובפרט שהוא מזכיר בדבריו גם את השושנתא אשר מעל הדד, כמובא לעיל, ואם כן ודאי כוונתו לדד עצמו.

פיטם עצי

כפי שהתבאר לעיל, מדברי הפוסקים עולה שמציאות הפיטם במקומותם הייתה של פיטם קשה כעץ אשר תחוב בגומא בבשר האתרוג, כמין בוכנא באסיתא, ואילו מציאות זמננו היא של פיטם בשרי, המהווה בעיקרו את המשך בשר האתרוג.

אמנם ישנה מציאות הדומה מעט לדברי הפוסקים הנ"ל והיא פיטם אשר התייבש בעודו קטן אך נשאר תלוי בבשר האתרוג. פיטם זה נראה יבש כעץ (וצבעו שחור), ונראה כתחוב בתוך הגומא אשר בראש האתרוג. יש להדגיש שהפיטם במקרים אלו סיים את תהליך ההתייבשות ואינו יונק מן האתרוג, כאשר ברוב המקרים חיבורו לאתרוג רופף ביותר ועם כל נגיעה הפיטם ינשור. פיטם זה אינו הפיטם העצי עליו דברו הפוסקים, שכן פיטם זה מעיקרו פיטם בשרי, אלא שהוא נותר מחובר באופן כל שהוא לאתרוג אף לאחר ההתייבשות, ואילו דברי הפוסקים מתייחסים לפיטם אשר מעיקרו עצי אף בזמן שהוא יונק וחי מבשר האתרוג, ועיין בענין זה באריכות בספר חמדת משה (עמ' פה-פז ובהערות שם).

ומכל מקום לענין הלכה מסתבר שנפילת הפיטם במקרה זה אף בזמן מאוחר אינה פוסלת, כיון שנחשב כתלוש כבר משעת ההתייבשות בשלב המוקדם, והחיבור לאתרוג באופן זה אינו כלום, ויתכן שלמציאות זו מתייחסים דברי החזו"א המובאים בכמה מקומות (ראה ארחות רבנו ח"ב עמ' ער, חוט שני פי"ד ס"ק ב ועוד), עיין בכל זה בספר חמדת משה (דיני אתרוג פ"ח סי"ב) ובקונטרס לקיחה תמה (עמ' 70-73).

נפילת הפיטם בתלוש או באופן לא טבעי

כפי שהתבאר לעיל פיטמים שנשרו בשלב מוקדם כחלק מהתהליך הרגיל של גידול האתרוג, כתבו הפוסקים להכשירם. אולם כל זה מתייחס למציאות שבה נפילת הפיטם מתרחשת בשלב מוקדם מאד ובאופן טבעי, אך נפילה של הפיטם בתלוש או אף במחובר אם נעשית באופן לא טבעי (כגון מכה, רוח וכד') אין לנו מקור להכשיר (אמנם יש מקום לדון לגבי נפילה לא טבעית של פיטם בשלב מוקדם מאד, כגון פיטם שנפל בשבועיים הראשונים כתוצאה ממכה, אם נחשב כדרך גידולו, כיון שסוף סוף זהו הזמן הטבעי של הנפילה, ומאידך גיסא יש לדון באופן שהנפילה טבעית אך בשלב מאוחר, כגון התייבשות מאוחרת של הפיטם, שמא נחשב כדרך גידולו כיון שהנפילה היא טבעית, ומסתבר שבאופן הראשון יש להכשיר, ואילו באופן השני יש לפסול, ועיין לקמן [חלק ג – מהות הפיטם ותהליך נפילתו] עוד לגבי התייבשות מאוחרת של הפיטם).

וטעם הדבר משום שכל הסיבה להכשיר את נפילת הפיטם היא משום שכן דרך גידולו ונשירתו טבעית לגידול האתרוג, וממילא הרי זה נחשב כאתרוג שלא הייתה לו פיטמא מתחילת ברייתו, כפי שהתבאר לעיל, אולם באופן שהנפילה אינה טבעית, ומכל שכן אם מתרחשת בתלוש, אין זה נחשב כאתרוג שלא הייתה לו פיטמא מעולם, ואדרבה הייתה לו פיטמא ונשרה.

צורת הזיהוי של נפילת הפיטם, האם נפל בתלוש או במחובר באופן טבעי או לא טבעי, תתבאר בהמשך (חלק ג – צורת הזיהוי המעשית של נפילת הפיטם).

ספק אם נפל הפיטם

הפמ"ג (סימן תרמח א"א ס"ק י) מדייק מדברי המ"א (ס"ק ט) שאין להקל בנפילת הפיטם אלא אם כן ניכר שלא היה לו דד מעולם, וכדברי המבי"ט שנעשה במקומו גומא (סימן זה ומשמעותו כיום יתבארו בהרחבה להלן – חלק ג צורת הזיהוי המעשית של נפילת הפיטם), אבל אם ספק הדבר פסול, וכן מצדד הא"ר בשם הב"ח להחמיר. אולם הפמ"ג (שם) כתב שאפשר שאף באופן זה יש להקל משום דהוי ספק ספיקא ספק שמא נפילת העוקץ פוסלת ולא הפיטם (כדעת חלק מהראשונים כמבואר לעיל בתחילת חלק א), וספק שמא לא היה לו דד מעולם, והעתיק בשעה"צ (ס"ק לז) את דבריו.

ובביכורי יעקב (סימן תרמח ס"ק כה) הקשה על דברי הפמ"ג דכהאי גוונא לא חשיב ספק ספיקא כיון שהשו"ע והרמ"א נקטו כדעת הסוברים שנפילת הפיטם פוסלת, והוסיף שאף כאשר הרמ"א נחלק על השו"ע שיטתו נחשבת כודאי, וכמו שכתב הפמ"ג עצמו ביו"ד (סס"י קי). ובשעה"צ (ס"ק לז) כתב ליישב קושיית הביכורי יעקב שאין כוונת השו"ע והרמ"א לפסוק בתורת ודאי שנפילת הפיטם פוסלת, אלא שחששו להחמיר בשניהם (ועיין בה"ל ס"ד שדעת השו"ע להקל בספק נימוח, ויעויין חת"ס סוכה לו, א, ערוך השלחן ס"י, ועיין שו"ע סימן תרמה ס"ח ואכמ"ל), וכדברי הרא"ש המובאים בבית יוסף (אכן יש להעיר על כך שמדברי הרא"ש לא משמע שנוקט להחמיר בזה בתורת ספק, אלא בתורת ודאי, וכדעת הרי"ף והרמב"ם שפירשו ש'פיטם' הוא בראש האתרוג ו'בוכנתו' הוא העוקץ, וכמבואר לעיל בתחילת חלק א, ורק דעת הר"ן היא כן שנוקט להחמיר מספק וצ"ע), וממילא יש לדון את הדבר כספק ספיקא.

אמנם יש לידע שבמקום שישנה אפשרות פשוטה לברר את הדבר אצל מומחה, פעמים שנחשב הדבר כספק הנובע מחסרון ידיעה שאינו ספק (עיין שו"ע יו"ד סימן צח ס"ג, ט"ז שם ס"ק ו, ש"ך סימן קי בכללי ספק ספיקא), ואף נכנסים לשאלה של ספק ספיקא דאיכא לבירורי (יעויין רשב"א חולין נג, ב, רמ"א יו"ד סס"י קי, ש"ך שם ס"ק סו, קונטרס הספיקות ס"ק מה, תוה"ש יו"ד סימן קפה ס"ק א), ולא בכל מצב יש להסתמך על קולא זו.

החלק הבא יעסוק אי"ה בבירור מציאותי של מהות הפיטם ותהליך נפילתו, ובאופן המעשי לזהות על פי זאת את סוגי הנפילה השונים. וכן בדיני נפילת הפיטם בשאר ימים מכמה בחינות.