פרשת יתרו - בעניין מצוות קידוש בשבת

א׳ גוטן ערב שבת.

כתוב בעשרת הדברות: (ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", (ט) "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ", (י) "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", (יא) "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ".
רואים ששבת היא זכר לבריאת העולם. כשם שהשם ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, כך גם אנו שובתים ממלאכה ביום השביעי.
אם כן נשאלת השאלה: למה בליל שבת בקידוש אנו אומרים ששבת היא זכר ליציאת מצרים? "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים".
ועוד, האם אין זו סתירה מיניה וביה, שבתחילה אומרים שהוא זכרון למעשה בראשית, ובסוף זכר ליציאת מצרים?

יש שלושה מהלכים מאוד מעניינים בדברי הראשונים לבאר את הדברים.
מהלך הטור (אורח חיים, הלכות שבת, סימן רע״א): וז״ל:
"זכרון למעשה בראשית" פירושו שאנו שובתים ביום ששבת בו הקדוש ברוך הוא אחר תכלית מעשה בראשית.
"תחילה למקראי קודש" שהשבת מוזכרת תחילה בפרשת המועדים.
"זכר ליציאת מצרים" אפשר לומר שהשבת תחילה למקראי קודש, שהם זכר ליציאת מצרים. עכ״ל.
נמצא שלפי הטור, שבת היא יום זכרון למעשה בראשית, וכמו שאומרים בקידוש "זכרון למעשה בראשית". לאחר מכן אנו אומרים ששבת היא תחילה בפרשת המועדים, שהם זכר ליציאת מצרים.
אולם לפי הטור יש להבין, שהרי בלוחות השניות בפרשת ואתחנן נאמר:
דברים פרק ה, יד–טו: (יד) "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכה",
(טו) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
לכאורה מפורש ששבת ניתנה לזכר יציאת מצרים".
ואפשר לומר שהטור לומד כרש״י שם, שמפרש שאין זה טעם לשביתת שבת, אלא "על מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו".
מהלך הרמב״ם במורה נבוכים:
לשבת יש שני חלקים:
א. יום מיוחד ומקודש.
ב. יום ששובתים בו ממלאכה.
החלק של קדושת היום הוא מפני שזה היום שה' שבת בו לאחר ששת ימי בראשית.
ואילו שביתת המלאכה היא זכר ליציאת מצרים, ששם היינו עבדים והיינו מוכרחים לעבוד, וכעת שה' הוציא אותנו משם אנו זוכרים שאנו בני חורין ולכן שובתים ממלאכה.
נמצא ששבת היא זכרון לשני דברים: מעשה בראשית ויציאת מצרים.
וז״ל הרמב״ם, הובא ברמב״ן בפרשת ואתחנן:
והרב אמר בספר המורה (ב, לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו, וכאשר אמר (שמות כ, יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ועל כן הזכיר טעם כי ששת ימים עשה ה'.
אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה....
אפשר להביא ראיה לדבריו מתוספות בפסחים דף קי״ז: התוספות כותבים ש"פרך" באתב״ש הוא "וגל", ובגימטריא ל״ט, כנגד ל״ט מלאכות שבת.
לפי זה מובן ששביתת המלאכה בשבת מראה שאיננו עבדים ואיננו עושים עוד את ה"פרך".
מהלך הרמב״ן:
הרמב״ן מקשה על הרמב״ם, כיצד אפשר לעשות זכר ליציאת מצרים באי עשיית מלאכה, שאין בכך סימן  לדבר ע"י איזה מעשה?
ולכן מבאר הרמב״ן ששבת היא זכר למעשה בראשית, ועל ידי זכירת ניסי יציאת מצרים אנו מכירים שה' הוא חי וקיים ומנהיג את העולם באותות ובמופתים, מפני שהוא ברא את העולם.
וז״ל הרמב״ן:
"והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת… כי הוא אשר ברא את הכל במעשה בראשית".
נמצא שאין סתירה כלל, אלא בריאת העולם ויציאת מצרים שתיהן באות לחזק את האמונה שה' ברא את העולם ומנהיג את העולם תמיד.
להלכה:
מורינו הגאון הרב עמרם פריד שליט"א כותב "חובת אמירת זכר ליציאת מצרים בקידוש (פסחים קיז)  מעכבת כיוון שהוא חלק עיקרי בקידוש עיין מנ"ח ל"א ובה"ל ס' רע"א"
וז"ל המנחת חינוך הנ"ל: מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לא': "והנה מבואר בפסחים דקי"ז ע"ב אמר ראב"י צריך להזכיר יצ"מ בקד"ה כתיב הכא למען תזכור את יום וכו' וכתיב הכא זכור את יום וכו' ואין חולק על מימרא זו ופשוט דהוא מה"ת ובלא הזכיר יצ"מ לא יצא כלל כיון דנלמד מגז"ש וגז"ש הוי כגופי תורה". 

בשמי ובשם כל צוות אתר שאלות, אנו מאחלים לכם שבת שלום ומבורך.