פרשת וישב - כיבוד אב ואם במקום סכנה
שאלה
א' גוט'ן שאעבס!
האם מותר לבן לכבד את אביו כאשר נכנס עבור זה לסכנה?
ומדוע היה מותר ליוסף לצאת לשכם ולסכן את עצמו עבור כבוד אביו?
ביאור השאלה:
בפרשה נאמר (בראשית לז יג), "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי". וכתב רש"י, "הנני, לשון ענוה וזריזות. נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו".
וקשה כיון שידע שאחיו שונאים אותו, מדוע היה מותר לו להכניס את עצמו לסכנה, עבור קיום מצות כיבוד אב. והרי כל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש, מלבד עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. ואסור לאדם למסור את עצמו למיתה, על קיום שאר מצוות, (מלבד באופן שגוי רוצה להעבירו על דת, עיין בכל הפרטים בשו"ע יו"ד סי' קנז ס"א).
תשובה
על שאלה זו עמדו רבים מהמפרשים, ופרשו באופנים שונים. נעמוד כאן על כמה מהם:
א. בספר מושב זקנים לבעלי התוספות ביארו, ששכם היתה מקום סכנה לאחים, כיון שהרגו את כל בני העיר בזמן שנלקחה דינה, ורצה יעקב להציל אותם מהסכנה, ולצורך הצלה מסכנה ברורה מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה. [הלכה זו אינה מוסכמת לכל הדעות].
ב. הכתב סופר ביאר, שיוסף סמך על חלומו שהוא עתיד למלוך, והיה ברור לו שלא יסתכן בהליכה זו. ולפי זה ביאר את דברי האחים, כאשר בא יוסף לעברם, (בראשית לז יט – כ) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: כלומר האחים הבינו שיוסף בא אליהם מפני שהוא סומך על חלומותיו כדבר אמת, ולכן אמרו הבה ונראה אם חלומותיו יתקיימו וינצל מאיתנו.
ג. האור החיים ביאר, שיעקב לא חשש לשנאת האחים, מטעם שאמרו חז"ל (פסחים ח.) שלוחי מצוה אינם ניזוקים.
גם בספר שלל דוד (זינצהיים) הלך בדרך זו, אלא שהקשה על זה, שבגמרא (פסחים שם) אמרו, שבמקום שהנזק קרוב ומצוי, לא נאמר כלל זה. ולכן הוסיף וביאר שיעקב הבין שאין כאן סכנה ברורה אלא רק חשש סכנה, ובזה נאמרה ההבטחה ששלוחי מצוה אינם ניזוקים.
על הבטחת חז"ל 'שלוחי מצוה אינם נזוקים'. נצרף כאן מעשה נפלא, שסיפר בעל המעשה עצמו, הגאון רבי חייקל מילצקי זצ"ל, מגדולי חכמי ירושלים.
לרבי לייב חסמן זצ"ל היתה ישיבה בעיר סטוצ'ין ובה למדו שלוש מאות בחורים, והנה פרצה מלחמת העולם הראשונה ואנדרלמוסיה גדולה השתררה על כל החיים, חיי הכלכלה והמסחר נהרסו, שירותי הציבור שובשו, וגם את הישיבה פקד גורל דומה. כל תלמידיה נאלצו לעזוב ונסעו לבתיהם, גם משפחות יהודיות רבות בעיר סטוצ'ין נאלצו ליטול את מקל הנדודים וגלו למקומות אחרים. שלושה בחורים בלבד נותרו אז בישיבה, אחד מהם היה הבחור חייקל מילצקי.
בעקבות המלחמה היו מחנות צבא נודדים ממקום למקום, וכך אירע שמחנה גדול של חיילים רוסיים קבע את מקומו ליד העיר סטוצ'ין. והנה בערב יום הכיפורים אחד, כאשר עבר ר' חייקל באחד הרחובות בעיר, ניגש אליו חייל במדים, ולוחש באזניו, 'רואה אני שאתה בחור ישיבה, ויכול אני לסמוך עליך'. וכה אמר, 'יהודי אני, ואתי נמצאים עוד שבעה עשר חיילים יהודים המשרתים במחנה הצבאי הסמוך. אמש הגיעה אלי שמועה, כי מחר בעיצומו של יום הכיפורים עומד כל המחנה לעבור למקום אחר'. דמעות עמדו בעיני החייל באותו רגע, והוא הוסיף, 'בוודאי אתה מבין כמה קשיים וכמה סכנות אנו עוברים כל יום, וכמה כולנו רוצים לנטוש את הצבא. אבל כעת שנודע לנו שביום הקדוש נצטרך לנוע עם כל המחנה ולא נוכל להתפלל ולקיים את מצוות היום, החלטנו שאיננו יכולים לעמוד עוד. ולכן עלה בדעתנו שבהמולה הגדולה של ההכנות לעזיבת המחנה, אנחנו יכולים להסתתר במקום כלשהו בעיר, ולמחרת בבוקר כאשר כל הפלוגות יהיו עסוקים ביציאה לא ישימו לב שאנחנו נעדרים, ונוכל לערוק ולברוח'. 'ומה ביכלתי לעשות' שאל חייקל. 'אנחנו צריכים שתמצא לנו מקום בטוח להסתתר בו, וכן אנו זקוקים לבגדים אזרחיים. רק כך נוכל לצאת לרחוב, בלי שישימו לב מיד שאנחנו חיילים עריקים' ענה החייל.
חייקל החליט לעזור לו, והפנה אותו לבית כנסת נטוש שעמד לצד בית הקברות היהודי בקצה העיר. ואמר לו, 'עזרת הנשים בבית הכנסת מוזנחת, ומלאה ערימות אבק, עלו לשם והסתתרו. כמובן אל תלכו יחד, אלא כל אחד מכם יעלה לבדו בצורה שאינה מעוררת תשומת לב. אני אביא לכם לשם בגדים אזרחיים וכך תוכלו לצאת בבטחה'.
חייקל הצעיר יצא מיד לפעולה, הסתובב בעיר מבית לבית, מאחד קיבל חליפה, ומהשני קיבל מגבעת. וכך התרוצץ כל היום, ואף לא הספיק לאכול את הסעודה המפסקת, עד שהיו בידיו כל הבגדים הדרושים.
החיילים מצדם פעלו לפי כל כללי הזהירות, באו למקום אחד אחד התחבאו בעזרת הנשים וכאשר הגיע חייקל עם המטען בידיו, מיהרו כולם והחליפו את בגדיהם. לאחר שסיים את חלקו, רצה חייקל לחזור לעיר כדי להתפלל בבית הכנסת תפלת כל נדרי. אלא שהחילים הפצירו בו בצורה נרגשת, 'לא, אל תעזוב אותנו, אנו מפחדים להישאר כאן לבד'. נכמרו רחמיו של חייקל, והוא החליט להישאר עמם שם, אלא שכאן התעוררה בעיה, אסור היה להם להעלות אור במקום, כדי שלא ישימו לב שיש שם איש, וכיצד ניתן להתפלל בתנאים כאלה. אך לשם מצוות הצלת נפשות, החליט שיאמר בעל פה את חלק התפילות שזכר. לאחר התפילה שכב שם לישון עם החיילים העריקים.
באמצע הלילה התעוררו כולם בבהלה, רעש גדול ובכיות מילאו את העיירה. מהקשבה לקולות התברר להם שחייל אחד מהם שהיה גר בסטוצ'ין בחר שלא להגיע עם כל הבורחים לבית הכנסת, אלא להתחבא בבית הוריו. חיילים מהמחנה שעברו במקום זיהו אותו, ובאו לחפש אחריו באמצע הלילה, עצרו אותו, ודינו נפסק מיד למוות. חייקל והחיילים נבהלו מאד, והבינו שמיד יפנו לחפש גם אחרי שאר הבורחים. וסכנת מוות מרחפת על כולם.
חייקל לא נתן לפחד לשתק אותו, ומיד קם ואמר, 'ראשית כל אנו צריכים לטשטש את העקבות, כדי למנוע אפשרות לזיהוי הנמצאים כאן. ולכן עלינו להפטר מכל המדים שלכם'. הפתרון שעלה ברעיונו היה, לקבור את המדים בבית הקברות הסמוך בתוך אחד הקברים שכבר נחפרו. ארזו החיילים את המדים העבים בשלוש חבילות גדולות. וחייקל יצא חרש מבית הכנסת לקברים הסמוכים, שלוש פעמים יצא כדי לקבור אותם. אך לקראת סיום המשימה, כאשר חייקל היה בדרכו חזרה בפעם השלישית לעזרת הנשים, שמע לפתע קול פרסות סוסים מתקרב.
חייקל הכיר את החיילים עזי הנפש, וידע שאין שום סיכוי לצאת בחיים מסכנה שכזו. לרגע קט התבונן סביבו, ומצא חלקת יער קטנה, וניסה להתחבא שם. הצטנף והצטמצם ככל יכלתו, ובינתיים פתח באמירת וידוי. החיילים שזיהו עקבות אדם במקום פתחו בחיפושים, ובתוך זמן קצר הגיעו אליו. בתוך שניה החל מטר יריות לשטוף את כל המקום, עשרות כדורים חלפו מעל ראשו ומכל צדדיו, ואך בנס לא פגעו בו. לאחר היריות פשטו הקוזקים בזוגות, סרקו את האיזור בעזרת פנסים, ובתוך דקות ספורות מצאו אותו מסתתר תחת העץ.
כאן אירע לו נס נוסף, כאשר במקום לירות בו במקום, החליטו החיילים להביאו אל המפקד. המפקד התפרץ עליו מיד בשאגות, 'אתה מרגל! מי מסתובב בשלוש בלילה במקום כזה. אין כל ספק בכך. לגזרים נחתוך אותך!'.
חייקל שלא איבד את אמונתו, פנה אל המפקד ואמר, 'אני חייב להסביר לך מדוע אני כאן'. המפקד סירב לשמוע ואמר, 'איזה סיפורים אתה מספר לי, אני כבר מכיר את היהודים עם התירוצים שלהם. אני לא רוצה לשמוע'.
אך חייקל ממשיך ומדבר בשקט, ואומר, 'אדוני המפקד, בין כך אני בידך, תוכל לעשות בי מה שתרצה, אך אני רוצה שקודם כל תשמע מה היה'. המפקד התרצה והקשיב, וחייקל אמר, 'לאם אחת מנשי העיר מת היום ילד, האם לא יכלה להשתלט על רגשותיה, נפשה היתה קשורה בנפש הילד, הטילה את עצמה על הגופה המתה, והחלה מתייפחת בבכי שלא נגמר. כשראיתי זאת חששתי, שאם כך תמשיך האם היא עלולה למות מרוב צער. והגעתי למסקנה שמוכרחים להציל את האשה הזו, ויש לכך רק דרך אחת, ליטול מהבית את גופת הילד ולהביאה לקבורה. אבל מי יהיה מוכן בשעה כה מאוחרת בלילה לקחת על עצמו משימה כזו? ומי בכלל יהיה במקום בשעה כזו? ולכן החלטתי לקבור בעצמי את הילד'.
למרות שידע חייקל שאין בידו גופת ילד להראות למפקד, אך חשב בליבו, שבכך ימשוך זמן ויתן מקום להצלה.
המפקד סירב להאמין לסיפור, אך חייקל שכנע אותו, שהילד קבור בבית הקברות הסמוך, ובקלות יוכל המפקד לבדוק את אמיתות הסיפור. לאחר דין ודברים הסכים המפקד להכנס לבית הקברות ולראות בעיניו את הילד הקבור. 'בא תראה לי את הילד', אמר המפקד, 'אך אם יתברר ששיקרת אהרוג אותך מיד'. המפקד עלה על סוסו וחייקל נשרך אחריו ברגל, לאחר כמה פסיעות עצר המפקד וחזר ואיים, 'אם לא תוכיח לי את הסיפור, אקרע אותך לגזרים בחרב שבידי'. וכך המשיכו עוד כמה צעדים. לפתע אומר המפקד, 'אני רואה שדבריך אמת, גיבור חייל אתה ואדם טוב, סיכנת את נפשך כדי לדאוג לאם השבורה. גם לי יש אמא שדואגת לי, אתה משוחרר!'. מיד קרא המפקד לחייל שיקח את חייקל לעיר על סוסו. החיפושים אחרי החיילים פסקו. ובצהרי היום התבשרו כל בני העיר שהמחנה עזב את האזור, והחיילים היהודים ניצלו.
מספר רבי חייקל, 'כאשר עלה מורי ורבי הגאון רבי לייב חסמן ארץ ישראל, התאכסן במלון ורשבסקי, עליתי אליו ובתוך דברי סיפרתי בהתרגשות על שרשרת הניסים שראיתי. על כך שנתפסתי רק לאחר שלא היו מדים בידיי, על היריות שלא פגעו בי, על החיילים שלא הרגו אותי, ועל המפקד שהשתכנע בדרך נס ושחרר אותי, ועל כלל החיילים שיצאו לחיים. רבי לייב שמע את כל הסיפור עד סופו, וכשגמרתי את סיפורי שאל אותי בדרך ארץ, 'חייקל, גמרת מה שרצית לומר?', 'כן' עניתי. ואז הושיט רבי לייב את שתי ידיו, תפס את ידי, ואמר בקול תמֵהַ, 'מה ההתפעלות שהתפעלת בסיפורך? הלא זו גמרא מפורשת: 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתם ולא בחזרתם'.
