פרשת וישלח - חנופה לרשעים
שאלה
א' גוט'ן שאעבס!
האם מותר להתחנף לרשע במקום סכנה.
ואיך היה מותר ליעקב להחניף לעשיו ולומר לו שראיית פניו היא 'כראות פני אלוקים' והרי אסור להחניף לרשע.
ביאור השאלה:
בפרשתנו נאמר (בראשית לג י), שבזמן שפגש יעקב את עשיו אחיו, אמר לו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.
בפשטות כוונת יעקב היתה לשבח את לעשיו אחיו שהוא חשוב כמלאך ה', וזאת בכדי שלא יהרוג אותו. וכך פירש רש"י, 'כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך'.
והנה אחת העברות שהחמירה התורה בענשה, היא החנופה לרשע. וכמו שכתב בספר יראים (מצוה נה), צוה צורינו בפרשת ואלה מסעי ולא תחניפו את הארץ, ותניא בספרי הרי זו אזהרה לחנפים, וכו'. ויזהר אדם מן החנופה שכן עונשה מרובה. דא"ר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה, וכו'. והמחניף נקרא מטמא ארץ, ועובר על לא תחניפו, ולא תטמאו, וגורם לשכינה להסתלק מישראל. עכ"ל.
והחלק החמור ביותר בחנופה, היא לאשר את רשעתו ולומר שהוא צדיק, כמו שכתב רבינו יונה (שערי תשובה, שער ג אות קפז) ביאור מה היא כת החנפים שעליה נאמר 'אינם מקבלים פני שכינה'. וביאר שיש בזה תשעה חלקים. והחלק הראשון, החמור ביותר הוא, 'החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עול בכף חברו, וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמר, לא פעלת און'. ואם כן כיצד הותר ליעקב להתחנף לעשיו הרשע.
תשובה
אמנם תוספות (סוטה מא: ד"ה כל המחניף) כתבו, שהאיסור להחניף הוא רק שלא במקום סכנה, אך במקום סכנה הותר להתחנף לרשע כדי שלא יזיק לו. והוכיחו דבריהם מהמעשה המובא בגמרא (נדרים כב.) באמורא עולא שהלך לארץ ישראל, והתלוו אליו שני בני אדם, בדרך רצח אחד מהם את חברו. שאל הרוצח את עולא אם טוב עשיתי, וענה לו עולא, 'כן, לך וחתוך את צווארו לגמרי'. כשהגיע עולא לארץ ישראל שאל את רבי יוחנן האם טוב נהג כשהסכים עם אותו הרוצח, וענה לו רבי יוחנן, 'נפשך הצלת'.
ולפי זה מובן, מדוע הותר ליעקב אבינו לשבח את עשיו בדברי חנופה, כדי להציל את חייו.
אלא שיש לתמוה להיפך, מה היה הספק של תוספות אם מותר להחניף לרשע במקום סכנה, והרי כל העבירות בתורה נדחות מפני פיקוח נפש, מלבד שלשת העבירות החמורות.
על שאלה זו נאמרו מספר ביאורים, ונביא את חלקם:
א. בספר ברכת אברהם (ארלנגר, נדרים כב.) כתב, שבאמת במקום חשש סכנה אסור לאדם להתחנף לרשע, וכמו שכתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קפח), וחייב האדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת. ולכן היה צורך לתוספות לחדש, שהאיסור רק בחשש סכנה, אבל בסכנה ברורה ומוכחת, כמו שהיה לעולא עם אותו אדם שכבר הוכח שרוצח הוא, בזה הותר להחניף לו.
לפי ביאור זה, הבין יעקב שהסכנה הנשקפת מעשיו היא ברורה ומוכחת, ולכן הותר לו להחניף.
ב. רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' נא) פירש שיש שני סוגי חנופה, האחת היא לומר לרשע שמעשיו הם כדין, ודבר זה אסור אפילו במקום סכנה גמורה, מפני שבזה ככופר בתורה. אך כאשר אינו מעוות את התורה, אלא מחזק את ידי הרשע, מותר להחניף במקום סכנה. וחלק זה הוכיחו תוספות מהמעשה בעולא שאמר לרוצח 'טוב עשית'.
לביאור זה, הסיבה שהותר ליעקב להתחנף לעשיו, מפני שלא אישר את מעשיו לומר שהם כדין, אלא רק שיבח אותו ואמר שהוא חשוב כמלאך.
ג. ביאור מחודש אמר בזה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (קובץ הערות עה''ת). שבאמת פשוט הוא שמותר לעבור כמעט כל עבירה בתורה, כדי להנצל מסכנת מוות. אך לענין חנופה היה מקום לאסור, מטעם צדדי. והוא על פי המבואר בגמרא (סוטה מא:) 'כל המחניף לחבירו, סוף נופל בידו'. ומהגמרא נראה שדבר זה הוא טבע שנחקק בבריאה, שהמחניף נופל ביד מי שאליו התחנף. ואם כן היה מקום לומר, שלא יהיה היתר להחניף לרשע במקום סכנה. שהרי חנופתו לא תועיל לו להנצל, ואדרבה היא תהיה הסיבה לכך שיפול ביד הרשע. ולכן הוצרכו התוספות להוכיח שמותר להחניף במקום סכנה, וכיון שזו חנופה מותרת, שוב איננה בכלל הנאמר 'סוף נופל בידו', ויש בה תועלת להצלתו.
יסוד נפלא זה שהמתחנף הנכנע לאדם אחר, נותן כח בידו להזיק לו. נוכל לראות מהסיפור שלפנינו, אותו סיפר הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג:
פעם אחת הגיעו לעירנו קבוצת צעירים גויים ריקים ופוחזים, שהטילו את חיתתם על בני העיירה בהתנהגותם הפראית. צעקו בקולי קולות, ניפצו חלונות והזיקו לאדם ולרכוש הנקרה בדרכם. כל בני העיר היו עצורים כל היום בבתיהם בפחד גדול. באותו הלילה התקיימה בעיר חתונה, ואני הייתי אמור להיות בה מסדר הקידושין. באו ואמרו לי שהרה"ק מנאסויד זצ"ל הגיע, ומחכה לי. כשבאתי אליו, הופתעתי לראות שלא ניכר עליו שום סימן של דאגה ופחד. שוחחנו, ובתוך השיחה נזכר הרב מנאסויד שעוד לא קידש את הלבנה. כינס מנין, יצא לחוץ, ונעמד באמצע הרחוב לא הרחק ממקום מושבם של חבורת הפורעים. אמר ברכת הלבנה בשלוה ובנעימה, ואחריה ציוה על המתפללים לשיר 'טובים מאורות' כנהוג בקהילתם.
אחר כך הלכנו לחופה, שנערכה בבית הצמוד למקום שם ישבו אותם רשעים. מלווי החתן התחילו ללכת במהירות מחמת פחדם, והרב מנאסויד גער בהם שאין לרוץ עם חתן הדומה למלך, והמשיך בדרכו במתינות וברוגע. 'כשראיתי זאת', מספר הרב מקלויזנבורג, 'הבנתי מהו בטחון בה' ואמונת אמת'.
והוסיף הרב וביאר, שזה מה שאמרו חז"ל (ארחות צדיקים שער החניפות, עפ"י גמ' סוטה מא:) 'כל המחניף לרשע נופל בידו'. כיון שהמתחנף לרשע, מחשיב אותו כבעל כח שביכלתו להזיק, בזה עצמו הוא נותן לו כח לשלוט עליו. אבל אדם שנוהג בבטחון, מתוך ידיעה ברורה שהרשעים הם הבל וריק והשלטון הוא רק ביד ה', אין לרשע כח להזיק לו. (עפ"י שפע חיים, תורה ומועדים):
