פרשת ויצא - גניבת חפץ מאדם כדי למונעו מאיסור

א' גוט'ן שאעבס!

האם מותר לגנוב מאדם חפץ שגורם לו לעבור איסור?

ומדוע גנבה רחל את התרפים מלבן?

 
ביאור השאלה: אדם שברשותו חפץ שגורם לו לעבור על איסורים, האם מותר לאדם אחר לגנוב ממנו את אותו חפץ, כדי למנוע אותו מלעבור את העבירה.
תשובה:
בפרשה נאמר, (בראשית לא יט) וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. ופירש רש"י, שהתכוונה בזה להפריש את אביה מעבודה זרה.
מדברי רש"י מבואר שמותר לאדם לגנוב מאחר חפץ שגורם לו לעבור עבירה. ואף על פי שלבן לא היה יהודי, עבודה זרה אסורה לו, שהרי גם לגוי אסור לעבוד עבודה זרה.
וקשה, מה ההיתר לגנוב את חפצי חברו, כדי שימנע מעבודה זרה.

 נאמרו בזה כמה ביאורים:

א. בספר שבות יעקב (שו"ת ח"ג סי' לח) כתב, שכיון שמצוה לבער עבודה זרה מן העולם, אין לה שווי וערך, ולכן אין בה איסור גניבה. 

ב. האבני נזר (שו"ת יו"ד סי' קכא אות ד) ביאר, שאין איסור גזל בדבר שהוא טובה לנגזל, וכיון שהיה טוב ללבן שלא יהיו לו תרפים כדי שלא יעבור איסור, אין בזה איסור גזל. 
ההבדל בין שני התירוצים רחב מאד, ונוגע לנידונים רבים. לטעם הראשון, אין היתר כללי לגנוב כדי למנוע את האחר מעבירה, אלא רק בדבר שמצוה לבערו מהעולם. אבל לטעם השני, כל חפץ שגורם לעבירה, מותא לגנוב כדי להציל את השני מלעבור. 

אלא שיש להקשות לפי שני התירוצים, הרי רחל עשתה כדין, ומדוע נענשה על שגנבה את התרפים. וכמו שאמר יעקב (בראשית לא לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. וביאר רש"י, שמחמת קללה זו מתה רחל בדרך. 

על שאלה זו הובא תירוץ מעניין בספר אבני זכרון (עמ' שלה) בשם הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל. והוא, שאמנם הגניבה היתה מותרת, אך כיון שיעקב אבינו היה ליד רחל, אין לה לעשות מעשה כזה בלי להתייעץ עמו. 

ובהקשר לכך הובא בספר אוצר היהדות (ח"א) מעשה מאלף אותו סיפר הגאון רבי יעקב משה שורקין זצ"ל תלמידו של מרן החפץ חיים:
כאשר התפשטה תנועת ההשכלה הכפרנית, הקימו המשכילים בראדין עירו של החפץ חיים בית תרבות, שם הוקם אולם הצגות, ובו העלו מחזות בזיון ולעג על לומדי התורה ושומרי המצוות. באותה העת חלתה בתו של הנפח המקומי במחלה קשה, והרופאים נואשו מחייה. בצר לו פנה הנפח אל החפץ חיים ובקש בדמעות שליש 'רבי הצל את ילדתי'! ענה לו החפץ חיים, 'אם חפץ אתה שילדתך תחיה, לך והרוס את מועדון הכפירה, והריני מבטיח לבתך רפואה שלמה'. הזדרז הנפח לביתו, ונטל שתי פטישים ענקיים, פנה אל המועדון שנבנה ככל בתי העיירה מקורות עץ, הניף את פטישי הענק והחל לנפץ ולנתץ את המבנה. 
עד מהרה התאספו סביבו הצעירים חברי המועדון, ומחו נמרצות באיומים ובקללות. אך הנפח נפנה אליהם כדוב שכול, וצעק 'מי שיתקרב אזרוק בו את הפטיש הכבד'. הצעירים הפוחזים נסוגו בבהלה, והוא המשיך במלאכת ההרס, נתץ ושבר קירות ומחיצות קורות וגג דלתות וחלונות ספסלים ושולחנות, והפך את המבנה לגזרי עץ. מועדון הכפירה נהרס ולא נבנה עוד לעולם. 
כעבור זמן התארגנו הצעירים פורקי העול לייסד ספריה, לשם יובאו ספרי כפירה וספרי לעג לכל דבר שבקדושה, וכך יסיתו וידיחו את הקוראים מעולם היהדות. 
בני הישיבה ששמעו את הוראת רבם החפץ חיים בקשר למועדון, התאספו ללא התייעצות עם רבם, התגנבו באישון ליל והציתו את הספריה, עם כל ספרי המינות והכפירה. אך הפעם השיבו הפוקרים מלחמה שערה, הזעיקו את המשטרה, הקימו קול זעקה רמה, ונהלו מסע תעמולה נגד כיתות השחור הפועלים נגד שוחרי הקדמה, וערכו מגבית לשיקום הספריה השרופה. ותוך זמן קצר בנו ספריה גדולה ומשכללת מקודמתה. 
'אז הבנתי, שגם קנאות של קדושה לא תצליח, אם לא תיעשה בהוראת הרב'. סיים הרב סורקין את סיפורו.