עבר זמן תפילה מחמת עיכוב במזיד

לפני התפילה בבוקר, אדם התעכב בכוונה מלהתפלל, עד שעבר זמן תפילה, מה עליו לעשות?

אותו אדם נהג שלא כדין, ונחשב כמזיד, ולכך אם עדיין לא הגיע חצות היום, יתפלל ויתנה שאם הוא מחויב בתפילת שחרית, ייחשב כתפילת שחרית, ואם מצד הדין אינו יכול להתפלל, יהיה זה כתפילת נדבה, ואין צריך חידוש. ואם הגיע חצות היום, אף שעדיין לא הגיע זמן מנחה, אל יתפלל. ועל זה אמר הפסוק, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.

בדין התפילה לאחר זמנה, נחלקו רבי יהודה ורבנן בתחילת מסכת ברכות, האם תפילת שחרית היא עד חצות או עד ד' שעות. להלכה נפסק בשו"ע סימן פט ס"א שזמן התפילה הוא עד ד' שעות, אולם כתבו הראשונים, שאף שזמן התפילה עד ד' שעות, מ"מ אם התפלל לאחר ד' שעות, מקבל שכר תפילה, אבל לא שכר תפילה בזמנה. וכתבו הראשונים ב' טעמים לדין תפילה לאחר ד' שעות, או שהוא משום תשלומים, כמו שמצינו שכאשר לא התפלל בשוגג, אזי בתפילה הסמוכה, ניתן להשלים את התפילה החסרה. או שהוא משום שרבי יהודה מודה לדברי רבנן, שבדיעבד אם לא התפלל יכול להתפלל עד חצות, ודבריו היו רק לכתחילה. מ"מ יש כמה נפק"מ בין שני הטעמים: 1.כאשר הזיד. שאם התפילה היא מדין תשלומים, כשהזיד ולא התפלל בד' שעות אל התפלל, מכיוון, שאין תשלומים לתפילה שלא התפלל במזיד, כמבואר בשו"ע סימן קח. אולם אם התפילה היא משום שרבי יהודה מודה בדיעבד, יכול להתפלל אף במזיד. 2. נפק"מ נוספת, בחצי שעה שאחר חצות, שמעיקר הדין זמן מנחה הוא בחצות, אלא שגזרו לא להתפלל מנחה עד חצי שעה אחר חצות, ולכך אם התפילה אחר ד' שעות היא משום שרבי יהודה מודה בדיעבד לא שייך להתפלל, כיוון שאף רבנן סוברים שזמן שחרית עד חצות. אולם אם התפילה אחר ד' שעות היא מדין תשלומים, וודאי שעדיין שייך תשלומים, (ואע"פ שלא מקדים כדין את תפילת המנחה לתפילת תשלומי השחרית, עדיין יצא כיוון שאינו יכול להתפלל מנחה מפני תקנת חכמים.) ולכך בנידו"ד שהשואל לא התפלל, במזיד, לכך אם כבר עבר חצות, אינו יכול להתפלל ממנ"פ, שהרי אם הוא מדין תשלומים, אין תשלומים למזיד, ואם הוא מדין שרבי יהודה מודה בדיעבד, כבר עבר זמן חצות ואין זמנה אפילו לחכמים החולקים על רבי יהודה. אולם קודם חצות, פסק המשנ"ב בסימן פ"ט סק"ו שיתפלל ויתנה שאם הלכה שהוא מדין תשלומים יהיה תפילתו נדבה, ואם תפילתו כדין, תעלה תפילתו לחובת שחרית שלא בזמנה.