פרידת רבי עקיבא מאשתו

שלום לכבוד הרב שליט"א זכיתי למסור שיעור דף יומי בגבעת שמואל, במהלך הלימוד, בדף היומי מסכת נדרים דף נ. בהם תיאור חזרתו של רבי עקיבא לביתו לאחר 12 שנות לימוד ושובו לאחר מכן לבית המדרש לתקופת לימוד של 12 שנים נוספות. הוגים ומנהיגיםרבים טענו כי בביקור זה רבי עקיבא לא נכנס לביתו כלל ולא פגש את אשתו פנים אל פנים. בחינוך שקבלנו הפכה טענה זו חלק אינטגרלי מהסיפור התלמודי. מעיון בהערות במהדרות שונטטשטין, המקור לטענה זו הינה מרן הגר"ח שמואלביץ. רציתי לשאול האם ידוע לכבוד הרב מקורות הלכתיים לנושא הזה, כלומר, האם באמת כך היה ראוי לכתחילה לנהוג, היינו לתעלם מהרגישות הבסיסית של בן אדם לחבירו ובן איש לאשתו, על מנת שלא יפגע ברציפות הלימוד. תודה מראש על התשובה.

שלום רב 

מפרשי הגמרא אכן לא עמדו על סיבת הענין, והראשון שידוע לי שביאר טעמים אלו הוא אכן רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר מאמר א' ומאמר צב).

אמנם עיקר הענין שרבי עקיבא לא נכנס לביתו, הוא מבואר בגמרא בנדרים (נ.), וביתר ביאור בכתובות (סג.) 'אמר ברשות קא עבידנא הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני'. כלומר, רבי עקיבא מסיק לעצמו שיש לו רשות להמשיך ללמוד בישיבה, ומבואר שאכן הוא לא נכנס לשאול על כך את אשתו.

לגבי השאלה הם כך ראוי לנהוג. ראשית, כל אדם חייב בכבוד אשתו ולדאוג לצרכיה, מלבד זאת חכמים תיקנו שכל בעל בכתובתו יתחייב לחיות עם אשתו כדרך בעל ואשה, וכן לדאוג לה לכל צרכיה. ובודאי שבין על פי ההלכה ובין על פי הנהגת התורה, אין מקום למנהג כזה כדרך חיים כללית.

אבל, אדם שמכיר את אשתו שזה רצונה, אלו שאיפותיה, ויש בה את מלא היכולת להקריב למען שלמות תורת בעלה, בודאי מצוה על בעלה לנצל את כל הכלים העומדים לרשותו כדי לגדול בתורה.

וכך כשנבוא לסיפור המובא בגמרא, חובה עלינו לזכור שרבי עקיבא, מעצמו לא היה הולך כלל ללמוד תורה. אשתו היא זו שהקריבה את כל ירושת אביה, ואת כל נוחות החיים כדי שבעלה ילך ללמוד, וגם לאחר נישואיהם טרחה רבות במעשים ושכנועים כדי שבעלה ילמד תורה. 

במקרה כזה, ההסכמה 'אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני' (כתובות סג.) אינה הסכמה כפויה מן השפה ולחוץ, אלא בקשה אמיתית וטהורה, וגילוי דעת ברור שהדבר הטוב ביותר למענה, הוא שימשיך לעסוק בתורה בשלמות.

במקרה כזה אין כל ספק שהדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא כמו שעשה רבי עקיבא, שפנה לאחוריו ללמוד עוד שתים עשרה שנה.