צעב"ח בהריגת בע"ח גוסס

האם יש איסור צער בעלי חיים בהריגת בעל-חיים גוסס

עכבר וחולדה שנלכדו במלכודת וכן שקצים ורמסים שנדרסו ברגל והם סובלים ועומדים למות, ובעל חיים חולה כגון תוכי חולה שעומד למות, אם הם סובלים עדיף להורגם מיד כדי שלא יסבלו ולא לחכות שימותו מאליהם.

הנה הגמ' בבבא בתרא (כ'.) דנה לגבי הנחת אבר המדולדל בבהמה בחלון באופן שישמש לסתימת החלון לחצוץ בפני הטומאה, והדין שצריך לבטלו שם שלא יטלנו, דאם עתיד ליטלו אינו חוצץ. ושואלת הגמ' - 'פסיק שדי לה לכלבים' (שנחשוש שיחתוך את האבר המדולדל ע"מ להאכילו לכלבים), ומתרצת, 'כיון דאיכא צער בעלי חיים - לא עביד'. והקשו התוספות (שם ד"ה 'כיון'), 'וא"ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים', וכן הקשו הרשב"א והרמב"ן ורבינו יונה בעליותיו והר"י מיגש שם, ומקושייתם מבואר שאין איסור צער בעלי חיים לתת בהמה שלימה לכלבים כדי שהכלבים יהרגוה ויאכלוה, ולכאורה נראה שהטעם הוא מפני שאיסור צער בעלי חיים הוא רק כאשר הבהמה חיה וסובלת, אך לא כאשר ממיתים אותה (ואף שלא בדרך שחיטה, ואף שלא לצורך האדם). והנוב"י (תנינא יו"ד סי' י', יג', ובמהדו"ק יו"ד סי' פג') מוכיח מהגמ' בחולין (ז':) דאיתא שם לגבי פרדות המזיקות דאמר רבי - 'עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא בל תשחית'. ומזה שהגמ' לא כתבה שיש איסור צעב"ח בקטילת הפרדות אלא רק בעיקורן מוכח שבהריגתן אין איסור זה. ובתוס' סנהדרין (פ. מתחיל בעט': ד"ה 'בשור') כתבו שעדיף שלא לכנוס לכיפה שור שצריך להמיתו ואדרבה עדיף להמיתו בקופיץ, ומשמע שבהריגה אין כל כך צער בעלי חיים. וכן בע"ז (יג':) לגבי 'לשווייה גיסטרא' (לחתוך הבהמה לשנים) איתא בגמ' שם שלא לעשות כן לבהמת קדשים משום 'לא תעשון' או משום שנראה כמטיל מום בקדשים, אך לא חששו לצעב"ח בהריגה. אולם עי' בחינוך מצוה תנא', וברמב"ם מורה נבוכים ח"ג פרק מח' שביארו בטעם השחיטה, וצ"ע בזה. ולמעשה מבואר שיש ראיות שבהריגה אין איסור צער בעלי חיים, ואף שיש חולקים בדבר יותר נראה להלכה שסתימת הסוגיות שאין איסור בזה. ולכן עדיף להרוג מיד בעל חי סובל מאשר לתת לו למות מתוך סבל מתמשך. ואף שבספר קב הישר פ"ז הביא מהזוה"ק (יתרו סח:) שלא להרוג שום בריה על חינם, וכן ידוע מהאריז"ל, אמנם כאן שזה לצורך הבע"ח שלא יסבול עדיף להורגו.