קריעה על שמועה קרובה שעבר שלושים יום מהמיתה ולא מהקבורה

משפחה שהילד שלהם היה חטוף בעזה כמה חודשים ולאחר כמה חודשים קיבלו אותו מת וקברו אותו מיד, והמומחים אומרים שלפי הגופה נראה שנפטר לפני כמה חודשים. האם צריכים לעשות קריעה ביום הקבורה?

בנים ובנות חייבים לעשות קריעה, ושאר קרובים אינם צריכים לקרוע, ויש מחמירים.

בגמרא מועד קטן דף כ עמוד ב מבואר לגבי שמועה רחוקה (שהודיעו לו שלושים יום לאחר שנפטר ונקבר) קורע או אינו קורע? רבי מני אמר: אינו קורע. רבי חנינא אמר: קורע, ומבואר שם שעל אביו ואמו קורע לעולם בשעת שמועה. הלכה למעשה פוסקים הראשונים שעל שמועה קרובה (שהתבשר על הפטירה תוך שלושים יום) חייבים לקרוע על כל הקרובים. ועל שמועה רחוקה (שהתבשר על הפטירה לאחר שלושים יום) קורע רק על אביו ואמו ולא על שאר קרובים. וכן פסק הל"מ השו"ע בסימן תב סעיף א' כתב שעל שמועה קרובה קורע. ובסעיף ד, כתב "אין קורעין על שמועה רחוקה; ועל אביו ואמו, קורע לעולם. וכתב הרמ"א "ובמקום שאין לו לקרוע, אסור להחמיר על עצמו ולקרוע". ונחלקו הפוסקים איך מונים את השלושים יום של שמועה קרובה מיום המיתה או מיום הקבורה. כיוון שדין הגמרא נאמר לגבי מי שקרובו נפטר ונקבר והוא לא ידע, ונודע לו על קבורתו לאחר זמן. אולם מי שנקבר לאחר זמן רב מיום המיתה יש להסתפק האם מונים לדין שמועה קרובה מיום המיתה או מיום הקבורה. שהרי כל דיני אבלות כשנקבר מיד חלים מיום הקבורה, אולם אפ"ל שדווקא כשנקבר מיד כיוון שמוטל על הקרוב לקבור לא מתחיל דיני אבלות, אולם בשמועה קרובה מונים מיום המיתה. הש"ך סימן תב ס"ק ה' כתב וז"ל "כתבו הב"ח והדרישה בסי' שצ"ט בשם מהרש"ל דלפי זה היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אף על פי שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המית' וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר ע"כ:" וכ"כ הט"ז ס"ק ו' והחכ"א כלל קעא סעיף ו' וכן משמע מלשון המשנ"ב סימן תקמ"ח ס"ק מח. אולם הש"ך עצמו בנקוה"כ סימן תב סעיף ח' "צ"ע, שמהרש"ל הוציא כן מדברי רבינו ירוחם [סוף רלז, ב] ופוסקים, והרי רבינו ירוחם גופיה כתב להדיא בדין זה להפך, וז"ל בנתיב כ"ח חלק ג' [רלז, א], שמועה רחוקה נקראת ששמע שמת לו מת ושמעה אחר שלשים יום לקבורתו כו', עכ"ל, הרי להדיא דמונין מיום הקבורה, וצ"ע." וכ"כ בערוך השולחן שם סעיף י' והוכיח כן מדברי הרמב"ם המרדכי והרא"ש. ולמעשה הוראת הפוסקים ללכת אחר יום המיתה והרוצה להחמיר יחמיר.