היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה

כבוד הרב שלום, מה שלומך בימים אלו? אשמח להתייחסותך/תשובתך למס' שאלות שמסקרנות אותי ומעלות עניין בי שנושא שלהן זה המתח בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ: ישנם כמה דברים שאשמח שהרב יבהיר לי בנושא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אשמח שהרב ייתן לי הסברים, דוגמאות ומקורות במידה ואפשרי לשאלות הבאות: א. ידוע שישנה תורה שבכתב, כלומר התנ"ך, וישנה תורה שבעל פה, כלומר המשנה, התלמוד והמדרשים. האם ישנו מתח או סתירה בין שני חלקי התורה הללו? האם התורה שבעל פה מהווה הרחבה ופירוש של התורה שבכתב או שמא היא עומדת בפני עצמה? ב. האם ניתן לומר שהתורה שבכתב היא הבסיס ואילו התורה שבעל פה נועדה לפרשה ולבארה, או שמא יש לראות בשניהם מקורות שווי ערך להבנת התורה ודרכי הקב"ה? ג. האם התורה שבעל פה יכולה לסתור את התורה שבכתב או שהיא כפופה לה ותמיד צריכה להתיישב עימה? האם יש מצבים שבהם התלמוד והמדרש "עוקפים" את פשט המקרא? ד. בתקופת חתימת התלמוד, האם ראו את התורה שבעל פה כשווה ערך לתורה שבכתב או עדיין ככלי עזר בלבד להבנת המקרא? מתי בערך חל המעבר הזה בתפיסה? האם ישנה משמעות או סמליות בעובדה שהתורה שבכתב ניתנה למשה מסיני ואילו התורה שבעל פה נמסרה בהדרגה דור אחר דור? ה. באיזה מובנים התורה שבעל פה מרחיבה את התורה שבכתב ומוסיפה עליה, והאם יש לזה גבולות וסייגים? האם במהלך הדורות ניסו חכמים "ליישב" פערים בין הבנתם את התורה לבין פשט המקרא? אשמח למענה. בתקווה לימים טובים יותר.

שלום רב:
אנסה לענות על השאלות בצורה מעט מקיפה, ומקוה שתקבל את התשובה על כלל השאלות. 

התורה שבכתב ניתנה למשה מסיני, כדי לכתוב אותה. 

בתורה שבכתב לא קיימים כל הפרטים הנצרכים כדי להבין אותה. וה' השאיר פרטים רבים שנמסרו למשה בעל פה. 

ניקח לנו לדוגמא את מצוות תפילין. נאמר בתורה 'וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך'.  מה אומר 'לטוטפות'? היכן הוא 'בין עיניך'? איך בדיוק יהיו מונחים פרשיות התורה על הראש והיד? בתוך שק, או אולי הפרשיות עצמם בלי שום כיסוי?  כך שברור לנו שישנם פרטים רבים שעם ישראל קיבל בעל פה. 

הסדר הזה היה מכוון בדקדוק מה יהיה כתוב ומה לא, ולכן ישנו איסור על אמירה בעל פה של דברים הנכללים ב'תורה שבכתב', והיה איסור גמור לכתוב את חלקים שנמסרו כ'תורה שבעל פה'. 

רק לאחר חורבן הבית, התירו החכמים לכתוב חלקית את התורה שבעל פה. כי ראו שמרוב הצרות והגלויות שעוברים ועתידים לעבור על עם ישראל, ישכחו מהם פרטים רבים. ואמרו, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. כלומר, לפעמים יש כח ביד החכמים להפר ולבט ציווי של התורה, כדי לגרם לה להתקיים לאורך זמן. 

בשלב הראשון הותר לכתוב רק את 'ששה סדרי משנה'. שהם ששה סדרים שבה תמצית מזוקקת של כל חלקי התורה, כל דבר במילים ספורות. כל 'סדר' במשנה, מכיל נושא כללי מסוים. שמות הסדרים הם:

זרעים - שבו מרוכזים כל ההלכות של גידול צמחים, וכל המצוות השייכות להם. וכן נכללים שם דיני התפילות, והברכות השונות דברי מאכל.

מועד - שבו מרוכזים דיני החגים והמועדים במהלך השנה.

נשים - כל דיני נישואין, גירושין, התחייבויות הבעל והאשה בנישואין, ועוד.

נזיקין - כל דיני נזקים הסכמים וומשפטי הממון.

קדשים - כל דיני הקרבנות השונים שהיו במקדש. 

טהרות - כל דיני טומאה וטהרה.

כל 'סדר' במשנה, כולל מספר 'מסכתות'. כאשר כל 'מסכת'  מפרטת נושא מסויים מתוך הנושא הכללי של ה'סדר'. לדוגמא בסדר 'מועד', יש מסכתות על חגים שונים: 'ראש השנה' 'יום כיפור' 'חג הסוכות', 'חג הפסח' ועוד.

המשנה מהוה כעין סימנים קצרים, כתזכורת לכלל התורה שבעל פה. ובכוונה אינה מקיפה את כל הפרטים. 

לאחר עוד כמה מאות שנים [-כ-300 שנה] ראו החכמים שהמשנה אינה מספיקה כדי למנוע שכחה. כיון שהטלטולים והצרות גברו כל כך, עד שכבר לא ניתן יהיה להיזכר דרך המשנה המקוצרת בכל הפרטים. ואז התירו לכתוב גם את ה'גמרא' - הידועה גם בשם 'תלמוד'. שם יש הרחבה רבה יותר בכל נושא, ובכל פרט. 

גם התלמוד לא מכיל את כל מה שנמסר בעל פה, אבל הוא כבר מכיל המון יסודות בכל תחומי התורה והמצוות. 

בהתאם לנאמר, ברור שהתורה שבעל פה אינה סותרת, ואינה מתנגדת לתורה שבעל פה. 

אלא התורה שבעל פה מגיעה לפרש פרטים שאינם מפורשים בתורה שבכתב, ובכך משלימה את הנכתב ומבארת אותו.

מלבד זאת, בתוך התורה שבכתב, נרמזו פרטים רבים, שנכתבו באופן נסתר. כך שפרטים רבים מספור נרמזו בסגנון הכתיבה של התורה, באותיות 'מיותרות' או 'חסרות' בנוסח הכתיבה, בסדר הפסוקים, ובהשוואות מילוליות בין מצוות שונות.

דרכים אלו נקראים בשם 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם'. דרכים אלו מהווים מפתח לחכמים להבין מתוך התורה עצמה פרטים רבים שמבארים ומפרטים את התורה שבכתב, והם שייכים ל'תורה שבעל פה'. 

כך שישנם דברים שנכתבו בתורה בסגנון של 'פשט' - פירוש פשוט. ויש גם ב'רמז', 'דרש' ו'סוד'. מדובר ברבדים שונים שכולל הטקסט של התורה, עומק לפנים מעומק. 

בתלמוד בולטת מאוד העובדה הזו, שכל דברי החכמים שמסרו לנו את התורה שבעל פה מרב לתלמיד, כולם מבוססים על התורה שבכתב ואף מרומזים בה, דפים רבים בתלמוד מוקדשים לבירור הרמז המדויק שם נרמזה ההלכה ש'בעל פה', בתוך הפסוקים של 'תורה שבכתב'.  

ישנם פעמים שחכמים דרשו את עומקם של הפסוקים, בדרכים המסורות להם, עד שהמסקנה נראית כסותרת את 'פשט' הפסוק. אך כמובן שזו אינה סתירה, אלא בירור וביאור הפשט.

ניקח כדוגמא למצב זה, את הפסוק , 'ארבעים יכנו', הנאמר באדם שעבר עבירות מסוימות שעונשן 'מלקות'. ובאו חכמים ופירשו את הפסוק שהכוונה שילקו אותו רק שלושים ותשע מלקות. אך המעיין בתלמוד יראה שחכמים לא באו 'לחלוק' על התורה שבכתב, אלא לפרש אותה לעמקה, ולברר את כוונתה. 

דוגמא נוספת: נאמר בתורה 'פצע תחת פצע' - המשמעות הפשוטה, שהעושה פצע בחברו, יקבל את ענשו בכך שיעשו גם בו את אותו פצע. אך חכמים ביארו שהכוונה שישלם לניזק את דמי הנזק. 

 מסקנות:

התורה שבעל פה, אינה סותרת כלל את התורה שבעל פה. 

התורה שבעל פה מפרשת ומבארת את התורה שבכתב. 

פעמים רבות ניתן להבין היכן  נרמזה   ההלכה מדרבנן - בתורה עצמה. על ידי 'קודים' מסוימים וקבועים. 

ספרא ברייתא דרבי ישמעאל:

רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. מקל וחומר. מגזרה שוה. מבנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים. מכלל ופרט. מפרט וכלל. מכלל ופרט וכלל. אי אתה דן אלא כעין הפרט. מכלל שהוא צריך לפרט. ומפרט שהוא צריך לכלל. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו, וכן שני כתובין המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.