קבלת היתר הוראה מרב

בנוגע למענה לשאלתי ב(https://sheilot.com/answers/view/10504/) א. מקור אין? ב. היום, לאחר ההיתר של רבי, ד"עת לעשות" אף את התורה שבע"פ ניתן ללמוד מספרים, ג. האם אכן אין לכך כל מקור או דרשא, וזוהי רק סברת כבוד הרב? ייש"כ המשיכו להרבות חיילים לתורה ולתעודה.

שלום וברכה 

א. צירפתי מקורות בלשונית 'מקור'.

ב. יש הרבה פרטים שאי אפשר ללמוד מספרים, כגון צבעים ומראות. ובעיקר דימוי מילתא למילתא אי אפשר ללמוד מספר, אלא מרב שיאמר מתי הנידון דומה ומתי לא.

ג. בגמרות יש כמה מקומות שנאמר שאסור להורות ללא שימוש חכמים, (כגון סוטה כב., חולין מד:) אבל כפי שציינת, 'שימוש' בלשון הגמרא הוא כלל התורה שבע"פ. וא"כ הדרשות לא מתאימות לעניינו.

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן רמב
כתב ריב"ש בתשובה סימן רע"א דין הסמיכה שנהגו בזמן הזה אינו כדי שיוכל הנסמך לדון ואם טעה לא ישלם דלא מהני נטילת רשות זה אלא מריש גלותא או הבא מכחו ונטל רשות ממנו. ואף אם נאמר שריש גלותא נתן רשות לאחרים ואחרים לאחרים עד זמן הזה זה אינו מהני הואיל ובזמן הזה בטל ריש גלותא גם באי כחו בטלים כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כט ב) כולהו מכח בעל קאתו איתא לבעל וכו'. וי"ל דסמיכה זו היא כשהתלמיד הגיע להוראה ומדינא מותר להורות חוץ לשלש פרסאות ואף חייב להורות אלא שגזרו שתלמיד אסור להורות אלא אם כן נטל רשות מרבו או רבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום ולדרוש ולהורות לכל הבא לשאול וזהו כשקורין לו רב כלומר הרי זה מעתה כאילו אינו תלמיד אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום ולהקרא רב. ואם לא בדרך זה איני רואה שום טעם לסמיכה זו. ומכל מקום נראה דכל שלא בחיי רבו אינו צריך נטילת רשות משום רב דגזירת רבי לא הוי אלא בעוד רבו קיים אבל לא לאחר מותו דלא גזרו אלא כמעשה שהיה בפרק קמא דסנהדרין (ה א) ולכן אם מת רבו מובהק אינו צריך שום נטילת רשות. ותלמיד חבר אינו צריך רשות שלא גזרו אלא ברבו מובהק. ולזה נפלאתי הפלא ופלא על רב אחד שמו ר"מ הלוי שגזר שכל מי שלא יטול רשות מר' ישעיה שגיטיו וחליצותיו יהיו פסולים ואם הם נעשו כהוגן וכתיקון חז"ל והם כשרים מן הדין למה יהיו פסולין ומה צריך נטילת רשות משום רב בכתיבת הגט ונתינתו וכן בחליצה. ואי משום שאמרו ז"ל (קידושין ו א) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם סתם ספרי דדייני מגמר גמירי (גיטין ב ב). ומה שאמרו שלא יהא לו עסק עמהן פירש רש"י להיות דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה אבל הגט שנכתב כתיקונו למה יפסל וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ויש להם תיקוני הגט בכל הלכותיו כמו שתיקנו המחברים ז"ל עכ"ל:
אמנם בתשובת הר"ר דוד כהן (סימן כ"ב) (בית יח חדר י) כתב דנהגו האידנא בסמיכה כדי שיודע מזה שראוי להורות ולא יורה כל אחד מן התלמידים ולכן נהגו בסמיכה שמעתה ידוע לכל שכל מי שאינו מוסמך לא הגיע להוראה ואין לסמוך עליו אלא אם כן ידוע לכל דגברא רבא הוא ומצד ענותנותו אינו מבקש גדולה או מטעמים אחרים. ולבי נוקפי שכל גיטין שינתנו בזמנינו זה שלא על פי מומחה דרבים דהיינו ששמו נודע על פי חכמים דגברא רבא הוא שראוי לחוש בהם. עוד נהגו בסמיכה כי תלמיד אסור להורות בפני רבו אלא אם כן נטל רשות ובמה יודע דיש לו רשות כי נקרא לו מהר"ר עכ"ל. וכל זה דלא כבעל נחלת אבות שכתב פרק שנו חכמים שלא ידע טעם לסמיכות בזמן הזה. ומהר"י ווייל כתב בתשובה סימן פ"ה (וקכ"ב) [וקכ"ח] דאם לא נטל רשות ונתן גיטין אפילו בדיעבד לא הוי גט ולא אמרינן בזה סתם סופרים מגמר גמירי וכו'. ולכולי עלמא אם ידוע וניכר שהוא גמיר אלא שלא נטל רשות גיטיו כשרים:
כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד' (ה"ח) יש לבית דין לסמוך לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה יש לבית דין לסמוך אותו למקצת דברים כגון לדון (דיני ממונות) ולא להורות איסור והיתר וכו'. ונראה שזה דוקא בימיהם שנהג דין סמיכה אבל סמיכה של זמן הזה אינה כלום אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי: